נימוקי יוסף/בבא מציעא/פרק ט

דף ס עמוד ב

    המקבל שדה מחברו. באריסות למחצה לשליש או בחכירות בכך וכך כורין לשנה:

לחרוש אחריה. אחר הקצירה או העקירה כדי להפוך שרשי העשבים רעים שבה וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע:

בזמורות. שקוצצין מן הגפנים:

בקנים. מפרש בגמרא קנים המעמידין את הגפנים שקורין פונטוני"ש:

ושניהם מספקין. הקנים החדשים בכל שנה שאין על האריס אלא לשמור ולעבוד אבל שאר דברים על שניהם וסיפא דמתני' ליתא אלא בקבלנות דאי בחכירות לא שייכא חלוקה:

גמ' האי אמר. כלומר דלשניהם יש טענה לקיים המנהג דאם האריס רוצה לעקור בעל הקרקע יאמר אי אפשי דבעינא דתזדבל ארעאי מן הקשים שישארו בשדה אחר קצירה ואם בעל הקרקע רוצה לעקור יאמר האריס לא בעינא למטרח שהקצירה נוחה מן העקירה:

לעקור אינו רשאי וכו'. אם המנהג לעקור:

דתינקר. שתהיה נקיה שאינה צריכה זבל:

בעינא תיבנא. האריס יאמר כך אני צריך תבן לבהמותי ואיני רוצה לקצור:

אמר המחבר צל"ע מאי שנא הכא דיהיבנא טעמא שיכולין לעכב זה על זה כדי לקיים המנהג מבכולי תלמודא דאמרינן הכל כמנהג ולא יהיבנא טעמא עד כאן:

הכל כמנהג המדינה. [אם ירצה] להשכיר אילנות שיטול האריס חלק בפירות האילן אע"פ שאין טורח בהם שאינם צריכים עבודה:

משכירין. כלומר מסתמא הוו מושכרין:

יהבי בתילתא. נותנים קרקע לאריסין על מנת שיטלו הם חלק שלישי והאריס שני חלקים:

ואזל איהו ויהב בריבעא. שלא יטול הוא אלא רביע והאריס שלשה חלקים:

דבצרי לך. שאני נוטל פחות משאר בעלי בתים:

מקבל בריבעא. על מנת ליתן לבעל הקרקע רביע בתבואה:

בוכרא וכו'. סביבות השדה עושים חריץ נותנין עפר על המצר להגביה סביבותיו ולאחר הזמן שנדש חוזרין ומוסיפין עליו עפר שנית וכן שלישית ראשונה קרי בוכרא והשנית טפתא לשון רבוי דמטפי עליה והשלישית קרי ארכבתא:

קני דחיזרא. קנים שנועצים בארץ לארוג בו קוצים או נסרים סביבות השדה:

דחיזרא. קוצים ועל בעל הקרקע לעשות הוצאה זאת:

חיזרא גופיה. הקוצים שאורגים סביבות הקנים [דאריסא]:

עיקר בלמא. עיקר שמירה שאי אפשר ליה בלאו הכי:

מרא. קוי"ק:

דוולא. דלי להשקות השדה:

זיבולא. פל"א:

זרנוקא. נוד למלאת מים במקום שנוהגים לדלות בנאדות:

בי יאורי. על האריס לעשות החריצין משפת הנהר עד סוף השדה כשדולין מים מן הנהר שופכן בחריצין והחריצין מוליכין עד סוף השדה והיא שותה מאליה:

ומה טעם וכו'. משום הכי חולקין שניהם בקנים משום דמעיקרא יהבי הקנים בין שניהם:

מתני' בית השלחין. קרקע יבשה ולא די לה במי גשמים וממעין שבה משקה אותה:

או בית האילן. בשביל האילן היא חביבה על האריס שנוטל חלק בפירות בלא טורח:

אינו מנכה וכו'. אם קבלו ממנו בחכירות כך וכך כורין לשנה דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעין או אילן טפי ליה בחכירות:

חכור לי וכו'. גלי אדעתיה דמשום שהוא בית השלחין טפי ליה וחכרה מיניה מדאמר זו וכדמפרש בגמרא:

גמ' נהרא רבה. שהכל משקין ממנה:

מכת מדינה היא. ומנכה לו מחכורו דוקא מחכורו [מקשה] אבל לא מאריסותו משום דבאריסות כבר מפסיד בעל הקרקע במכה זו ומתני' דלקמן נמי לא מיירי אלא בחכירות כדתנן מחכורו ואם כן לא מיירי בקבלנות כלל כדאמר רב פפא [דף קד.] דבאידך מתני' דאיתא בחכירות ליתא בקבלנותא הלכך מתני' דהכא דמיירי בין בחכירותא בין בקבלנותא לא קאי [קושיא] אלא אחכירותא כן כתבו האחרונים ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל וכן כתב רש"י ז"ל לקמן ולא נתחוורו להם דברי הרמב"ם שכתב פ"ח מהלכות שכירות דקאי אף אקבלנות:

נהרא זוטא. אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה:

לאיתויי בדוולא. דטירחא עליה דאריס רמיא ומזליה גרם ליה הלכך אינו מנכה לו ואע"פ שיבשו לכל העיר לא דיינינן ליה כמכת מדינה כיון דאמר בית השלחין סתם ואפשר בדוולא אבל סיפא דבית השלחין זו מנכה ליה כיון דפירש זו ומיהו גם בסיפא אם לא יבש כולו אינו מנכה כיון שעדיין אפשר לדלות ממנו בטורח והכי איתא בירושלמי אמר רבי יצחק בשיבש המעין כולו אבל אי הוה עמוק תרתין קומין ואיתעביד עמוק תלת קומין יכול הוא למימר ליה לעי ביה והוא סגי וכן שם באילן אם לא נקצץ כולו שנשאר בו ממטע עשרה לבית סאה:

משכחת לה וכו'. בקמייתא דנהגו לקצור וכו' כל מה שיש לו לטעון בקבלנות יטעון בחכירות וגבי יבש המעין נמי אם א"ל חכור לי שדה שלחין [זו] כי היכי דגבי חכירות כי יבש המעין מנכה לו הכי נמי בקבלנות שליש ורביע ינכה לו כפי מה שנפסד ותלתא גווני איכא בקבלנות שדה. חד מינייהו שחולק הפועל הפירות למחצה לשליש ולרביע והיינו קבלנות סתם. והשני שהפועל נוטל כל הפירות ונותן לבעלים מהם דבר ידוע בין עבדא [פירות] בין לא עבדא וזהו חכירות. השלישי שהפועל לוקח כל הפירות לעצמו ונותן דמים לבעלים בשכירות וזהו הנקרא שכירות והיינו דתניא במסכת דמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות החוכר בפירות ותרתי מתנייתא קמייתא איתנהו בג' דרכים הללו:

דף סא עמוד א

שמא בעלמא. כך היא נקרא אבל לא בשביל המעיין העליתי בחכירותה:

לתך. חצי בית כור לפי חשבון סאתים כחצר המשכן [דהוי ק' על נ'] חמשים על חמשים הוי בית סאה:

אע"פ שאין בו גפנים גרסינן וגבי פרדס אע"פ שאין בו רמונים:

מחכיר לחוכר. שדה בית השלחין אני מחכיר לך:

שמא. יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך:

אידי ואידי. בין רישא דאמר אינו מנכה בין סיפא דאמר דמנכה הכל מיירי בדאמר ליה מחכיר לחוכר חכור ממני וחכור לי דקתני חכור ממני קאמר וסיפא דקתני מנכה משום דאמר זה ודייקי רבוותא ז"ל [בתוס'] דמדלא אמר רבינא ל"ש אמר מחכיר ול"ש אמר חוכר משמע דמודה רבינא דחוכר למחכיר קפידא כשמואל אלא דאתא לאשמועינן דאפילו מחכיר לחוכר משכחת לה קפידא והרנב"ר ז"ל נמי דייק לה מדאיצטריך רבינא לדחוק מתני' ולפרש דחכור לי ממני קאמר דאם איתא דחוכר למחכיר נמי לאו קפידא אלא מטעם זו הוא דמנכי ליה אם כן (פשיטא) דמתני' דא"ל חוכר למחכיר שפיר אתי ולמה ליה לאוקמא במחכיר לחוכר ולדחוקי לומר ממני וכן משמע נמי מן התוספתא דחוכר למחכיר קפידא בלא זו כלל דתניא התם [ריש פ"ט דב"מ] שדה בית השלחין אני שוכר הימך שדה בית האילן אני שוכר הימך יבש המעיין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעיין אחר חייב להעמיד לו אילן אחר שדה בית השלחין זו אני שוכר הימך שדה בית האילן זו אני שוכר הימך יבש המעיין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכירו וברישא דהאיך תוספתא לא קתני זו אפילו הכי חייב להעמיד לו מעיין ואילן אחר כיון דקפיד ומיהו בסיפא דאמר זו הא פי' מעיין זה ואילן זה ובשעת המקח אין כאן טעות אלא דכיון דאמר זו דמשמע קפידא כדאוקימנא השתא דמי לאחריות [בסיפא דא"ל זו אינו חייב להעמיד לו מעיין דכיון דאמר זו הרי הוא כאילו פירש מעיין זה ואילן זה שהם עיקר בית השלחין ומיהו כיון דקפיד מנכה ליה ובהכי סגי ולא מבטל לגמרי כמקח טעות דעלמא שהרי שעת מקחו אין כאן טעות וקפידא דיליה לאחריות דמיא] וכשם שהלוקח שדה באחריות ובא בע"ח וטרף מקצתה אין המקח מתבטל בכך אלא שחייב מוכר לשלם לו. ביבש האילן ומעיין נמי דכוותה ולפיכך מנכה לו נמצא עכשיו פסקן של דברים שלשה ענינים אמר חוכר למחכיר קפידא אפילו לא אמר זו אמר מחכיר לחוכר חכור ממני בית השלחין סתם שמא בעלמא מכר לו אמר חכור ממני בית השלחין זו קפידא ואם יבש מנכה לו וה"ה והוא הטעם בבית כור ובכרם ופרדס [דאי אמר לוקח קפידא] מדמדמינן להו בגמרא להדדי ולפיכך כתב הרנב"ר ז"ל דהא דאמרינן בפ"ק דב"ב (דף ז.) בהנהו עובדא דהנהו אחי דפלגי חד מטא אספלידא וחד מטא תרביצא ואתא ההוא דתרביצא ובנה אפומא דאספלידא וא"ל אידך קא מאפלת עלי וא"ל אידך בדנפשאי קא בנינא ואסיקנא דדינא קא"ל ולא מצי אידך למימר עד האידנא אספלידא והשתא אינדרונא משום דשמא בעלמא הוא ומדמי לה התם להא דבית כור אני מוכר לך כו' דמיירי דוקא דפליגי סתם כיון שעומדין בתוכו ואמרו זה לזה אני אטול עד כאן ואתה תטול עד כאן אי נמי בדא"ל ההוא דמטיא תרביצא לאחוה אני אטול תרביצא ואתה תטול אספלידא אבל היכא דההוא דמטייה אספלידא אמר לאחוה אני אטול אספלידא ואתה תרביצא לא אמרינן שמא בעלמא דה"ל כא"ל חוכר למחכיר דקפידא עכ"ל:

והא דאמרינן הכא דמנכה מחכירו דוקא בחכירות הוא דאמרינן הכי אבל במכר ודאי אינו חייב כלום דכיון דבשעת המכר היתה בית השלחין או בית האילן וליכא מקח טעות אע"פ שיבש לאחר מכאן או נקצץ לא מחייב ליה מוכר ולא מידי דהא איסתליקא ליה אבל הכא היינו טעמא משום דכיון שהבעלים נוטלין חלק בפירות אכתי שייכי בקרקע מה שאין כן במוכר שנגמר [המכר] נסתלק המוכר לגמרי:

מתני' הובירה. שלא חרשה ולא זרעה:

שמין אותה. כגון בקבלנות שקבל אותה למחצה לשליש ולרביע אבל בחכרנות לא שייכא דמאי שמין איכא חכירותו יתן לו:

אם אוביר. אעשנה בורה:

ולא אעביד. ולא אעשה בה פעולה הראויה לה:

אמר המחבר ומיהו בחכרנות נמי אם נהגו לכתוב שהמוביר משלם הוי כאילו כתב ע"מ שלא יפסיד גופה של קרקע הילכך אם הובירה [בפחת דגוף קרקע] שמין פחת הקרקע ויתן כנ"ל לפי מאי דמסקינן בגמרא שכל שההדיוטות רגילין לכתוב אע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי ומיהו אם נכש ולא זרעה דהשתא משבח ארעא במידי אין בעל הקרקע מנכה לו לקבלן מידי מן השומא דהא כתב ליה ולא אעביד אשלם אבל לחוכר פלוגתא דרבוותא ולקמן גבי לא ליכחוש מארה מיפרשא בע"ה ע"כ:

גרסי' בגמרא (דף קד.) תניא ר"מ היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי מאיר אומר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבן וקרבן שהיא חייבת שכן כותב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדריא היו מקדשין נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין אותן ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים אמר להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמכם הביאו לו כתובת אמן ומצא שכתוב בהן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאנתו ולא עשו בניהם ממזרים:

רבי יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר המלוה את חבירו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי:

טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא והאמר רבי יוחנן משכנו [והשיב לו המשכון] ומת שומטו מעל גבי בניו [דף קד:] אהני כתיבה לגרעון:

ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה נהרבולאי מגבי תילתא מרימר מגבי נמי שבחא א"ל רבינא למרימר והא תניא מקום שנהגו לכפול גובה מחצה לא קשיא הא דקנו מיניה הא דלא קנו מיניה:

רבינא משבח וכתב לבנתיה אמרו ליה נקני מיניה דמר אמר להו אי מיקנא לא מיכפל אי מיכפל לא מיקנא:

היה דורש. צריך ליישב מאי אתו הני תנאי לאשמועינן דפשיטא דכל תנאי שבממון קיים ומי איכא דלא דריש וכתב הרמב"ן ז"ל בשם ה"ר יהודה הנשיא אלברגלונ"י ז"ל דהא קמ"ל דדורשים היו לשון הדיוט כלשון הכתוב שאע"פ שאפשר היה לפרש הלשון כפשוטו היו דורשין ומוסיפין בו משמעות ענין [והיינו דקתני היה דורש שזה כעין מדרש חכמים הוא שדורשין הכתוב] באם אינו ענין ופי' הרנב"ר מדרש זה שהיה איפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד אשלם פחת הקרקע שודאי לא היה מתחייב בלא תנאי אבל אם לכך בלבד נתכוון באם אוביר סגי מאי ולא איעביד לפיכך היה ר"מ דורש אם אוביר לפחת הקרקע ולא איעביד למה שהיתה ראויה לעשות וכן בדרש ר' יהודה באחריות דאית לי עליך וכו' אי אפשר לפרש דאשאר כסות ועונה קאי (אלא) דאי הכי פשיטא אלא לאו אקרבנות קאי וכתבו כל המפרשים ז"ל דדוקא קרבנות חובה כגון לידה וזיבה וצרעת או קרבנות נזירות והכי איתא בירושלמי פרק נערה אפילו אכלה חלב וחללה שבת משמע דדוקא קרבן חובה אבל לא נדרים ונדבות ובדין הוא שאל"כ שמא תקניטנו ותדור בכל יום ותפסיד כל ממונו בזה ובפרק יש נוחלין (דף קלט.) נמי גבי לותה ואכלה [ועמדה ונשאת] לא מיבעיא לן אם מוציא המלוה מיד הבעל אלא מנכסי מלוג שלה אבל מנכסיו אינו חייב לפרוע ובעומדת תחתיו נמי אם לותה שלא לצורך מזונות אין הבעל חייב לפרוע דאל"כ תלוה ותשליך לאיבוד ונמצאת מחייבתו ק' מנה בכל יום אלא אחריות שקבל עליו לא קאי אלא אקרבנות חובותיה ופי' מילתא דר' יהודה הכי דאדם עשיר מביא קרבן עשיר על אשתו ואין יכול לומר אין לה כלום ותפטר בקרבן עני ובת"כ א"ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בהם כלום שכך כותבת ליה אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא וה"פ לפיכך אם גרשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך היא כותבת בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה התקבלתי כתובתי ואחרן דאית לי עלך מן קדמת דנא ומדכתבה ליה הכי אחריות שהיתה לי עליך מלפני היום הזה דרשינן דאלמא חיוב זה של קרבנות חובה עליו:

דף סא עמוד ב

אנשי אלכסנדריא ה"נ דרשי אפשר היה לפרש לכשתנשאי לחופה הוי לי נשואה גמורה ומעכשיו בשעת אירוסין כשכתב לה כתובה היא ארוסה אלא שא"כ לא היה הדבר צריך לאומרו ולפיכך היה דורש הלל דתנאה הוא דרמו בקדושין שלא יהו נגמרין עד שעת כניסה לחופה א"כ כשחטפוה לא היתה מקודשת:

לא ימשכננו ע"י שליח ב"ד במשכון שהוא יותר על חובו דרשינן זה מדחזינן שהוא כותב לו תשלומתא וכו'. אם משיב לו את העבוט לזמן מרובה שעושה עמו כ"כ טובה אינו בתורת השבת העבוט אלא דוקא כשמשיב לו העבוט בכל יום הילכך אף על פי שפטור מגרעון בהשבת העבוט הכא מותר ליקח ממנו הגרעון דטובה זו תורת שאלה יש להו [ביד הלוה שכבר הקנהו למלוה וחזר והשאילו ממנו] ולא תורת השבה הילכך שמין את המשכון וכותב לוה למלוה בשטר יהא לך בתשלומין עלי ליפרע דמי משכון זה ומדכתב לו הכי אלמא שאין לו למשכנו יתר על חובו שא"כ נמצא שהיה גובה ממנו שלא כדין וה"נ יש דרש שהרי היה אפשר [לומר] כשכותב לו תשלומתא וכו' כל קבל דיכי על החוב שחייב לו קאמר ולא על המשכון אלא דא"כ לא היה צריך לומר כן שהיאך יפרענו יותר מחובו לפיכך דרש רבי יהושע דאמשכון קאי שלא ימשכננו יותר:

טעמא דכתב ליה הכי. כלומר למה ליה למכתב ליה והא רבי יוחנן אמר משכנו והשיב לו העבוט ומת הלוה שומטו המלוה מעל גבי בניו ולא הוי כשאר מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבע"ח אלא כיון דמשכניה קנייה לגוביינא:

אהני כתיבה לגרעון והשטר מועיל לפחת דמיו אם יפחתו דמי המשכון בעבור מה שנשתמש הלוה בו יפרע משאר נכסיו ככל הכתוב בשטר:

כתובה מלוה. שכל מה שכתוב בכתובה דא נדוניא דהנעלת ליה נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה כדרך שבעל חוב נפרע כל הכתוב בשטר מלוה כגון שכותבין בה כמו שאנו כותבין אחריות שטרא דנא קבלית עלי:

גובה מלוה. הבעל גובה מאבי הכלה כל שכתוב בכתובה כאילו הלוהו:

שנהגו לכפול. לשום את מה שמכנסת לו כפלים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב [כפלים] בכתובה וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי:

גובה מחצה. גובה החתן מאביה מחצה והכי נמי יש דרש כיון שאנו לומדין מה שהבעל גובה מן האב ממה שהאשה גובה מן הבעל והכי משמע בירושלמי [פרק ד' הלכה ח'] דגרס התם בכתובות גבי זה מדרש דרש ר"א הבנים יירשו והבנות יזונו מה בנים וכו' ואף הלל הזקן היה עושה [כתובה מדרש] דתניא אנשי אלכסנדריא וכו' ר"מ היה דורש לשון הדיוט וכו' ומייתי כל הני דשמעתין אלמא דורש לשון הדיוט דומיא דמדרשו של ר"א בן עזריה שהיה דורש בתנאי כתובה כאילו היה כתוב של תורה ועושה היקשא מתנאי בנים לתנאי בנות ולפי זה אין לנו דרשות לשון הדיוט אלא בכתב כן בפירוש אבל בסתמא לא ואיכא למידק מדאמרינן בירושלמי בפירקין [הלכה ג'] א"ר יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חברו פטור. המבטל שדה של חברו חייב לשפותו פירוש מבטל כיסו דפטור יליף לה מדתניא ליקח בהם חטין ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומות ואתמר עלה הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו פטור ואע"ג דהכא בפרקין לא תני לה לההיא דהנותן מעות נקט לה בלשון הדא אמרה כלישנא דהתם וקאמר נמי דמבטל שדהו של חברו [חייב] לשפותו וממתני' דהכא יליף לה וקשיא דאדרבה איפכא שמעת מינה דטעמא דכתב הא לא כתב פטור [דקתני שכך כותב לו כו'] אלא ודאי כל הני דדרשי לשון הדיוט עבדי לה כתנאי כתובה שאע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי ואף זה בכלל דורש לומר שהיה עושה מנהג ההדיוטות עיקר ודן על פיהם כאילו נהגו ע"פ חכמים שכיון שהיה מנהג פשוט וכולן עושין כן וכל המקבל על דעת כן מקבל הרי הוא כתנאי ב"ד שאע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי ולפיכך אמרו בירושלמי דהדא אמרה דהמבטל שדהו של חבירו חייב לשפותו אע"פ שלא כתב מאחר שנהגו כך ובעו התם בירושלמי חנותו מהו ספינתו מהו כלומר דמספקא להו מאחר שנהגו לכתוב בקבלנות שדה אם יהא הדין כן בשאר קבלנותא דספינה וחנות וכן כתבו רבינו האיי ור"ח ז"ל בכל הני דשמעתין דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי והלל הזקן אע"פ שלא ראה כתובת אמן הכשיר וכן כולם הילכך שמעינן משמעתין שכל שההדיוטות רגילין לכתוב אע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי ואם הוא מנהג שהוא נהוג ברוב המקומות דנין בכ"מ בסתם ואם אינו נהוג אלא בקצת מקומות אין דנין בהם אלא באותם מקומות בלבד והיינו דר"מ ור' יהודה ור' יהושע בן קרחה ור' יוסי אמרו סתם והלל אמר שהיו בני אלכסנדריא לפי שאין דנין כן אלא באותו מקום בלבד הרנב"ר ז"ל:

מגבי שבחא. כל מה שהוא כותב וכופל גובה מאבי הבת:

הא דקנו מיניה. מאבי הבת:

ההוא דא"ל וכו'. מצוה מחמת מיתה הוא:

שלחה רב אחא. האי לכתובתה אכתיבה קאי או אגוביינא קאי ומקום שנהגו לכפול הוה:

ד' מאה זוזי קאמר. שיכתבו אותם תמני מאה בכתובה או ד' מאה לכתובה דאינון מאתן לגבייה:

לכתובה. לגוביינא קאמר:

בכתובתה. לכתוב לה בכתובה קאמר:

ולא היא וכו' הבו לה סתמא. כלומר שלא יזכיר כלל כתובה והא דשני לן בסוף נערה שנתפתתה בין אמר למזונות בין אמר במזונות דאי אמר במזונות קצץ לה מזונות ואי אמר למזונות ריבה לה מזונות וכדכתיבנא התם בס"ד לא קשיא דהכא לא היה לו להזכיר כתובה כלל דמשמע לשון כתיבה אם לא היתה כוונתו שיהיה כן דוקא בכתיבה אבל התם מלת מזונות לא עולה ולא יורדת הילכך דייקי שפיר בין במזונות למזונות:

אמר המחבר ולפי תירוץ התוספות דהכא היתומים מוחזקין והתם ההפך דמזונות בחזקת אשה קיימי משמע דלא דייקינן הכי לאפוקי ממונא אלא דוקא לאוקומי ע"כ:

ההוא גברא. לא גזים. אינו מקבל עליו דבר גוזמא אלא במשפט ולאו אסמכתא הוא דהכי אפסדיה וכתבו האחרונים ז"ל דלאו למימרא דכל היכא דלא גזים לא הוי אסמכתא דהא קי"ל [לעיל דף סו:] כל דאי לא קני אלא ה"ק התם לא גזים וכיון שכן עבוד רבנן תקנתא אבל היכא דגזים אפילו דבר שהוא בידו לא תקון אבל ודאי דמדינא אע"ג דלא גזים ובידו אסמכתא היא והכי דיינינן בעלמא וכן דעת גאון ז"ל וכתב הריא"ף ז"ל בהלכות דנהי דלא משלם כל מאי דאתני כיון דאמר מילתא יתירתא מ"מ כל מאי דאפסיד ליה משלם דלמיהב מאי דאפסיד בשוה שעבודי משעבד נפשיה וגמר ומקני:

ההוא גברא דקביל ארעא. קבלנות היתה לזרעה שומשמין והם יקרים מן החטים ומכחישים את הקרקע יותר מן החטים:

ועבדה חטי כשומשמי. הצליחה זריעתו ואף החטין הוקרו ונמצא שלא הפסיד בעל הבית במה ששינה זה ונשתכר בכחש הקרקע שהיה נכחש בשומשמין יותר מחטין:

דף סב עמוד א

מנכי ליה. בעל הקרקע מחלקו דמי כחשא דארעא:

ולא ניכחוש מרה. ליטול הפחת וירעב הוא וביתו והסכימו הרשב"א והרא"ה ז"ל דכיון דטעמא קאמרי' ליכחוש ארעא ולא ליכחוש מארה והוי טעמא לחכירות כמו לקבלנות דלהדין טעמא מה לי קבלנות מה לי חכירות א"כ בחכירות נמי אמרינן הכי ואע"ג דא"ר פפא דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא והא בקבלנותא היא מדאמרינן עבדא חטי כשומשמי דאי בחכירות לא איכפת לן היינו לענין לישנא דשייך בהא ולא בהא אבל לענין דינא [אה"נ דשייך בחכרנותא] ממש יש מהם דדינא לא משתני תדע דהאי מתני' דלא רצה לנכש תנא בחכירותא ובודאי כל שכן הוא [דאיתא נמי] בקבלנותא אלא דלא איצטריך לאשמועינן לפשיטותיה וה"נ דכוותה דאי לא מכחשת ארעא תוסף תת כחה לשנים הבאים וישתכר בקבלנות ואפ"ה לא מנכה כ"ש בחכירות נוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה ועוד דאם איתא דבחכירות מנכה היכי תנן לקמן חטים יזרענה שעורים דההוא בחכירותא היא וכיון דמנכה ליה היאך הוא יכול לשנות מחטים לשעורים בעל כרחו אלא בודאי לא מנכה בחכירותו כדאמרינן בקבלנות וכן דעת הרנב"ר ז"ל אע"פ שאין דעת הרמב"ן ז"ל כן:

טפי משומשמי. הוקרו חטין והצליח אותה שנה זריעת חטים טפי משומשמין:

יהיב ליה. בעל הקרקע מנכה מחלקו ולא יטול אלא כדי שיעור דמי שומשמין שהיא ראויה לעשות לפי שזה גרם את השבח:

אטו כו'. אלא ודאי לא ינכה כלום :

האי עיסקא. המקבל פרקמטיא מבעל הבית ושמה לו כפי הדמים שהוא כאן והוא מוליכה למקום היוקר למחצה שכר:

פלגא מלוה. חצי אחריות אונסיה על המתעסק כמלוה:

ופלגא פקדון. וחצי אחריות אונסיה על בעליה כפקדון:

עבוד רבנן הך תקנתא דניחא לתרוייהו ניחא ליה למלוה דאי מיתניס מפרע מיהא פלגא:

ואי איכא רווחא שקיל פלגא. דאמרינן פקדון ברשותיה דמריה קאי וכמאן דאיעסק איהו דמי ולא מתחזי כרבית במאי דשקיל מיניה:

וניחא ליה ללוה דאי מיתניס לא משלם אלא פלגא. דבתורת מלוה ואי איכא רווחא שקיל ליה פלגא מלבד שכרו ממה שטורח בחלק המלוה דהא דאמרי' הכי פלגא מלוה ופלגא פקדון סתמא היינו משום דיהיב ליה אגריה כפועל משום מאי דטרח בפלגא דפקדון אבל אי לא יהיב ליה דיינינן ליה דשקיל ליה נפקד פלגא בהפסד משום פלגא מלוה ותרי תילתי באגר פלגא משום מלוה [ומשום אגריה דפקדון תלתא דפלגא דהוי הכל תרי תלתי] כי היכי דלא ליהוי רבית ומשום דסתמא הכי אמרי' פ' המוכר את הבית (דף ע:) בשטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה משום דסתמא פלגא מלוה הוי ומשום הכי נשבע המלוה שעדיין לא פרעו אבי היתומים וגובה החצי דלא אפשר למפטר אבי היתומים מיניה אפי' נאנסו דמלוה על הלוה רמיא ולא מצית למימר דמשום חשש רבית יקבל המלוה תרי תילתי בהפסד והלוה תילתא דאי הוה הכי א"כ לא הוה מלוה אלא תילתא שא"א שתקרא מלוה אלא במה שנתחייב נפקד באחריות ולא ה"ל למימר אלא נשבע וגובה תילתא דטענינן להו ליתמי כל מה שאפשר למטען והא דאמר רבא גופיה בפרק איזהו נשך (דף סח:) גבי בני רב עיליש [דילמא הכי כתיב ביה] אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר לאו למימרא דסתמא הכי הוו דלעולם פלגא בהפסד הוא בסתם כדאמרן אלא התם הוא משום דבשטרא כתיב פלגא באגר ובהפסד משמע ליה דאו האי או האי קאמר דאי הוה יהיב לו שכרו כפועל משום דלא ליהוי רבית כי לא כתב נמי סתמא הכי הוי כדאמרינן הכא לרבא דפלגא מלוה וכדפרישית זהו דעת הרמב"ן ז"ל ונראה שכן דעת האחרונים הרשב"א והרנב"ר ז"ל ומהרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות שלוחין ושותפין נראה ג"כ אע"פ שאין כן דעת הראב"ד ז"ל:

אי בעי למישתי ביה. כלומר אם רצה להוציא חציה בהוצאת ביתו מוציא שהרי מלוה היא עליו:

לאיעסוקי ביה. דמתוך שתשכר בשלך תטרח ותתעסק בה יפה ואם מת הלוה והעיסקא קיימת ביד בניו הרי חציה שהיא מלוה נעשית מטלטלין אצל בניו ואין הבעלים גובין ממנו דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי:

להכי קרי ליה עיסקא. שתהא קיימת ומתעסק בה ויסמכו הבעלים עליה שלא תנתן להוצאה ואם מת יגבנה ולא תעשה כמטלטלין שלהם דכיון שצריכה להיות קיימת סמיכתן עליה כמקרקעי דטעמא דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבע"ח משום דמעיקרא לאו עלייהו סמיך ולאו למיגבי מיניה אוזפיה שהרי בידו להוציאה אבל הני אין בידו להוציאן וסמך עלייהו ופסק הרי"ף ז"ל כרבא בתרוייהו וכתב רב האי גאון ז"ל דכל היכא דאיתיה לעיסקא בעיניה גבי מיתמי בלא שבועה והא דאמרינן בפרק המוכר את הבית (דף ע:) בשטר כיס היוצא על היתומים דנשבע מיירי כגון דליתא בעיניה ומסתברא נמי שאין בעלי חוב של מקבל גובין ממנו דמהא דרבא דאמר להכי קרו ליה עיסקא דא"ל לאיעסוקי ביה יהבינן לך ולא למישתי ביה שיכרא שמעינן דאי בעי לוה למפלגיה לממונא למשקל פלגא לאיעסוקי ביה לנפשיה לאו כל כמיניה דלאו אדעתא דעביד ביה הכי יהביה ניהליה הילכך אי אתני ליה הך תנאה בתר הכי בפני כל ב"ד שבעולם לא מהני ליה הדין תנאה ולא כלום ועוד דאי מהני ההוא תנאה בההוא פלגא דבתורת מלוה ואע"ג דלאו אדעתא דהכי יהביה ניהליה מהני נמי באידך פלגא דתורת פקדון ומשוי ליה כוליה מלוה גביה וא"כ מאי אהני האי דעבדו רבנן פלגא מלוה ופלגא פקדון כיון דתליא מילתא בלוה ומצי לאתנויי עליה אלא ודאי ליתא והא דאיסור ורב ספרא דאזיל רב ספרא ופלג בלא דעתא דאיסור והנהו תרי כותאי נמי דעבדו עיסקא בהדי הדדי דשמעת מיניהו דאית ליה לשותף למיפלג קמי בי תלתא בלא דעתא דשותפא התם ממונא דתרוייהו הוה כדאמרינן התם אנא דידי שקלי אבל הכא דממונא דחד ואדעתא דהכי לא יהביה ליה:

דף סב עמוד ב

אמר רבא חד עיסקא וכו'. משום דסתם עיסקא תלתא באגר לבעל הבית ופלגא בהפסד כדאמרינן באיזהו נשך [דף סח:] גבי שטרא דרב עיליש דאי לא מתחזי כרביתא דכיון דפלגא מלוה אי לאו דשקיל מנתא באגרא דפלגא דפקדון אשתכח דקא טרח בפקדון משום רבית דמלוה הילכך מאן דיהיב עיסקא שני חבילות בגדים במנה ניכתוב שטר על מנה ואי מפסיד באחד מדמי הקרן שהוא חמשים. ה' דינרין וישתכר בחברתה ט"ו דינרים אין כאן חשבון להפסד לבד ולשכר לבד אלא נשתכרו בפרקמטיא זו עשרה דינרין ויטלו הבעלים שליש שהם ג' דינרין ושליש דינר [דהוא עשרין מעי פשיטי] והמקבל שני שלישים ואי כתב עלייהו שני שטרות שטר על כל חבילה של חמשים נמצא יש חשבון על כל אחת ויקבל עליו המלוה בהפסד החצי שהוא ב' דינרין וחצי ובשכר של חברתה לא יטול אלא שליש ולא נמצא לחלקו שכר אלא ל' פשיטין הרי פסידא דמלוה [שלא יגיענו ריוח אלא שני דינרין וחצי שהוא ט"ו מעי פשיטי]:

תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דלוה קבל הימנו היום במנה ולמחר במנה וכתב שטר של מאתים הפסיד הלוה כדפרישנא שאם יהיה הפסד בזה ושכר בזה לא יחשבו כל אחד לבדו אלא השכר ימלא את הקרן תחלה והמותר יחלוקו ואם כתב שני שטרות כמשפט היה מחשב ההפסד של זה לבד והשכר שבזה לבד ויקבלו הבעלים עליו בהפסד החצי ובשכר השליש:

לא מצי אמר. לבתר דמלייה מהאיך פסידא קבל עליך חצי ההפסד ובשכר טול השליש ונמצאת פוחת מן הקרן:

להכי טרחת. אמר המחבר להכי טרחת וכו' תימה לי אמאי לא א"ל רווחא לקרנא משתעבד ואמאי איצטריך ליה למטען כולי האי כיון דמכל מקום רווחא קמן הוא כדלקמן ואפשר דהך [גופא] הוא טעמא דרווחא לקרנא משתעבד משום דסתמא דמילתא כל מאן דטרח בעיסקא לא ניחא ליה שיפחות קרנא ושיקבל הוא הריוח כדי דלא ליקרי ליה מפסיד עיסקי עד כאן:

דמדלא אודעתן. מעיקרא נכלם היית בדבר ואדעתא דמלויי קרנא טרחת והא דמשמע מהכא דדוקא משום דלא אודעתן הא הודיעו לא אמרינן רווחא לקרנא משתעבד ופלגי רווחא ופסידא כל חד באפי נפשיה היינו משום דאכתי ליתיה לרווחא ואילו אמר לא בעינא לאיעסוקי ביה [אפילו אתני מעיקרא וקבעו זמן] לא גרע מפועל דקי"ל דיכול לחזור בו [אפילו בחצי היום] אבל היכא דאיתא רווחא אישתעבד ליה לקרנא דנהי דמצי מיהדר ביה דלא לאיעסוקי ביה אפ"ה לאו כל כמיניה דליפלוגי רווחא מקמי זימניה דלקרנא משתעבד:

דף סג עמוד א

ואמר רבא בי תרי דעבוד עיסקא. שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית בשותפות שימכרו ויסחרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ובין בעה"ב כמשפט ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו. אמר המחבר מהכא דמוקמינן בשותפין שקבלו עיסקא מבעה"ב [ולא נקט האי ממון דקבל עיסקא] משמע דהא בי תרי דעבדי שותפתא אע"ג דקבעי זמן לא מעכבי אהדדי למפלג ונראה לי דטעמא הכא משום דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו כדאמרן ואם הוא אינו משתעבד נכסוהי לא משתעבדי טפי דמכחו משתעבדי עד כאן:

דמעכב עליה. עד שיגיע זמן שקבעו לבעה"ב שיחזירו לו את שלו והמותר יחלוקו:

אי א"ל נפלוג רווחא. השתא מפרש ואזיל מאי טענה אית ליה דליעכב פרש"י ז"ל כן כדי שלא תקשה מאי נפלוג דקאמר מעיקרא הא לבתר הכי אמרינן ניפלוג רווחא ונפלוג רווחא וקרנא:

מצי א"ל אידך רווחא לקרנא משתעבד. שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר בו למלאות הקרן:

ופלגא רווחא . כלומר נפלוג תרוייהו:

עיסקא להדדי וכו'. ואם נחלוק שמא אפסיד אני בסחורה שאקנה שהרי קבלתי להתעסק בה עד אותו זמן ואם אפסיד אני שמא החלק השני ישתכר וימלא החסרון ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה והכי נמי כתב הריא"ף ז"ל בהלכות כשקבעו זמן א"נ שיש זמן ידוע למכור הסחורה כי ההיא דפרק כל הגט (דף לא:) בג' פרקים מוכרין את היין אבל בלאו הכי לא מצי מעכב דא"כ אין לדבר סוף:

מתני' לנכש. העשבים מתבואה:

חכירותיך. כך וכך כורין שפסקתי עמך א"כ מאי איכפת לך אם יחסר חלקי כי מה שהעשבים מכחישין השבלים אין זה אלא עלי אין שומעין לו והא ליתא אלא בחכרנות דאי בקבלנות פשיטא דלא מצי אמר ליה מאי איכפת לך:

גמ' כריבנא לך. השתא מפרש אמאי אין שומעין לו אם אמר ליה אני אחרוש אחר הקצירה ואהפוך שרשי העשבים שנותרו בה וימותו ולא תעלה לפניך עשבים מאי מהדר ליה אמר ליה חטים מעליא בעינא באותו חכירות שפסקת לי ולא כחושים:

והתנן וכו'. והרי לא שנה במשנתנו אלא טעם אחד ובשבילו קאמר אין שומעין לו ע"כ כולה תליא בהא:

ביזרא דנפל נפל. כל טענתו אינה אלא שמעלה עשבים לשנה הבאה וטענה זו לעולם עומדת דכי א"ל כריבנא לה אחר הקציר אמר ליה האי נהי דעקרת לשרשים סוף סוף העשבים שתניח בה עכשיו עד שיזרעו יפול הזרע שלהם בארץ ויצמחו לשנה הבאה ולא תועיל בה החרישה. והא דאידחי הא דאמר חטי מארעאי בעינא הוה מצי למימר דבמתניתין לאו משום האי טעמא תנן הכי אלא משום טעמא דביזרא כיון דנפל נפול שכולל יותר אבל בודאי טעמא דחטי מארעאי קא בעינא קושטא הוא וכל היכא דאיכא חטי בארעיה מצי אמר ליה הכי ומיהו לאו כל הימנו שיכוף אותו להטפל בקרקע כדי שיתן לו חכירותו חטי מארעיה שכל שאין החוכר רוצה ליטפל בה הרשות בידו וזבין ליה משוקא וראיה לדבר מדתנן המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה וההיא בקבלנות היא וכך פירשוה כל המפרשים ז"ל מכלל דבחכירות כל שאינו רוצה ליטפל בה אינו יכול לכופו אלא זבין ליה חטי דשוקא. הרנב"ר ז"ל:

מתני' ולא עשתה. תבואה אלא מעט ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד שאין בה כדי טרחו:

אם יש בה כדי לעשות מן התבואה כרי ובגמרא מפרש מאי שיעורה:

חייב ליטפל בה. על כרחיה הא ליתא אלא בקבלנותא דאי בחכרנותא מה לו לבעל השדה אם יחדל סוף סוף חכירו הוא נותן:

מה קצבה כרי. מה קצבה זו כרי לשער חיוב טפול שדה גדולה לשער כרי ושדה קטנה לשער כרי:

כדי נפילה. שיכול לחזור ולזרעה לשנה הבאה מתבואת שנה זו:

נפילה. זרע שמפזרין בה במפולת יד:

גמ' איקום ואניר. אעמוד ואחרוש:

ואדרי. אזרה את המוץ ברחת ובנפה:

ובנפקות ידי. בהוצאתי:

הרחת. פל"א בלע"ז שזורין את המוץ מתוך התבואה:

שתעמוד בה. כשתוחבין אותה בתוכו:

כונס שלה. צד הרחב שמכניסין אותו להגביה התבואה ולזרות שאין רואה פני החמה וצדדין של אותו צד רחב בכלל כונס הוא:

מתני' מכת מדינה. מפרש בגמ' והא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו:

אינו מנכה לו. אפי' הוא מכת מדינה שעל המעות לא נגזרה גזירה הילכך אמר ליה לא עלי היתה פורענות זו מזלך גרם:

גמ' באגא. רוב שדות של אותה העיר:

ותגזר אומר. מה שתבקש מאת היוצר יעשה לך ואני לא בקשתיו בתחלת השנה מן השמים שיצליחוני בשעורים אלא בחטין:

דף סג עמוד ב

כל שדותיו. בכל מקום שהם:

ליתך. מזלך גרם:

כל שדותיו. אפילו אותו שישנו בבקעה אחרת וכתבו המפרשים ז"ל מדקאמר הכא ותגזר אומר וכו' דכולי באגא דאשתדפא הוא של שעורים דאילו של אותו מין עצמו של חטין הוה ליה למימר הוה מקיים בי לא יבושו בעת רעה כדלקמן ושמעינן מינה דהיכא דלא אמר ליה זיל זרעה חטי דהשתא לא מצי למטען הוה מקיים בי ותגזר וכו':

מנכה ליה. דמכת מדינה איקרי אע"ג שהם שני מינים דאי לא היכי מצי א"ל אי זרעתה חטי נמי הוה משתדפא אלא ודאי מכת מדינה אתיא נמי מזרע לזרע:

ואמרי' בגמרא תני חדא פעם ראשונה ופעם שניה זורעה שלישית אינו זורעה ותניא אידך שלישית זורעה רביעית אינו זורעה לא קשיא הא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה הא כרבן שמעון בן גמליאל דאמר בתלת זימני הויא חזקה.פעם ראשונה ושניה. זרעה ואכלה חגב או נשדפה חוזר וזורע שנית ואם אינו זורעה אינו מנכה לו ואפילו הוא מכת מדינה פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל אבוה והלכתא כרשב"ג דרביה דאבוה חוץ מנשואין ומלקיות (יבמות דף סד:) דפסקינן כרבי וכן פסק הריא"ף ז"ל וכל המפרשים ז"ל:

אמר רב יהודה. [לא שנו] שמנכה לו במכת מדינה:

אבל לא זרעה. ואשתדוף רובא דבאגא לא מנכה לו מחמת מכת מדינה:

מזרע זרע לה מצי אמר ליה בעל הקרקע כן זרע לה וזיל כל זמן הזריעה שמא לא הגיע זמן עדיין:

ועד אימת. הוי משך זמן הזריעה:

דאתו אריסי. עד זמן דכי אתו אריסי מדברא לבית בערב:

וקיימא כימה ארישייהו. דהיינו באמצע הרקיע וזהו שבט שהוא זמן זריעת שעורים כדאמרינן (מנחות דף פה.) גבי עומר וזרעה קודם לפסח ע' יום והיינו בה' בשבט אבל רש"י ז"ל פירש ששעת כניסת אריסין לעיר אינו בערב ממש אלא לאחר תשע שעות ביום דהיינו סוף העשירית דאז קיימא זנב טלה שהוא כימה כדאמרי' בברכות פ' הרואה (דף נח:) באמצע הרקיע שנראה לכל אדם כאילו הוא על ראשו והם ימי אדר. כיצד סדר י"ב מזלות ידוע שהם מושלים בי"ב חדשים ובכל שעות היום [ויש] שתי שעות לכל אחד בשהיית עלייתו טלה בניסן ומאזנים בתשרי וכן כל אחד על הסדר בחדש שלו מתחיל תחלה לעלות בכל יום של אותו חדש והשעות נחלקות לכל אחד בכל יום ושוהה כל אחד לעלות ולא נגמרה עלייתו עד [סוף] שתי שעות ובשש שעות לעלייתו הוא באמצע הרקיע נמצא כי באדר עולה מזלו שהוא דגים תחלה ושוהה שתי שעות ואחריו טלה שהוא סמוך לו ושוהה שתי שעות ג"כ בעלייתו הוי ארבע שעות ביום ואחריו שור ב' שעות הרי הם ו' ביום ואחריו תאומים שתי שעות הרי שמנה שהם ו' לטלה וכיון שהם ו' לעלייתו הרי הוא באמצע הרקיע ואחר כן שתי שעות לעליית סרטן הרי עשרה שהם שמנה לטלה ושש לזנב של טלה והוא עכשיו באמצע הרקיע והכי אמרינן בברכות [דף נח:] שכימה בזנב טלה הוא:

תומי. שומין:

אסתכר. נסתמה הליכתו כמו ויסכרו מעינות וגו' שעכבוהו העליונים והסיבוהו דרך אחרת ואין ירק מצליח אלא ברביצה בקרקע לחה:

מכת מדינה הוא. לא עליו לבדו עברה ואסוקי אדעתיה נמי לא הוה ליה דהא לא עביד דמסתכר:

מתני' ולקתה. שהיו חטים שדופות וכחושות וזו בחכירות הוצרכה לשנות ולא בקבלנות דאי בקבלנות פשיטא דכל אחד זוכה ומתחייב בחלקו:

גמ' אספסתא. לזרוע אספסתא כמה פעמים שירצה:

עבדא אספסתא. והיא נקצרת לשלשים יום כדאמרינן בחזקת הבתים (דף כח:) וחזר וחרש וזרע שעורים:

עבדא ארעא שליחותיה. בעליה לא חכרה אלא לאספסתא ואילו זרע אספסתא ואזיל הוה מצלח והוא פסק עמו ליקח שעורים מן השוק:

ההוא גברא דקביל פרדסא. כרם:

תקיף. החמיץ:

עבדא ארעא שליחותה. הענבים לא לקו [אלא] משנעשו יין בחביתו ובביתו לקה ואמרינן בבבא בתרא (דף צו:) חמרא אכתפא דגברא שוואר זה קונהו מזה [טוב] ומזלו גורם לו להחמיץ:

עינבי דקרום. ענבים שהתליעו:

בעומרין בעודן שטוחות ליבש בימות הקיץ שעודן צריכין לקרקע וכן ענבים שהתליעו בין בצירה לדריכה וכגון שלא איחרום יותר מן המנהג:

מתני' לא יזרענה חטין. שהחטין מכחישין את הקרקע יותר מן השעורים ובחכירת כך וכך חטים או שעורים או מעות מיירי דאי בקבלנות הא אמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה והרי נהנה בחטים של זה:

אמר המחבר נראה לי ולא ליכחוש מרה מפני שהשבח יהיה מעתה בכיסו והוא טוב לו משישאר אותו שבח עצמו בקרקע :

רשב"ג אוסר. טעמא מפרש בגמ':

לא יזרענה קטנית. שהקטנית מכחשת קרקע יותר מן התבואה:

גמ' מתני ליה. במתני':

הא לן והא להו. מתני' בארץ ישראל קאי שהוא מקום הגריד ואיכא למיחש לכחשא דארעא אנן השתא בבבל קיימינן שהוא מצולה וטובענא ובצעי של מים וליכא למיחש לכחשא דארעא הילכך משנה כל מה שירצה מקטנית לתבואה ומתבואה לקטנית:

אמר המחבר נ"ל דכי היכי דבענין סברא דיינינן כאנשי בבל גם בדיני קרקע במקום דליכא מנהג דיינינן כדין קרקע בבל דיותר דומה ענין קרקע חוצה לארץ לזה מקרקע ארץ ישראל שהרי נראה מן הכתוב שלא היו בארץ ישראל נהרות להשקותה כמו שיש בחוצה לארץ והרמב"ם ז"ל כתב פרק ח' מהלכות שכירות בבל וכיוצא בה עד כאן:

דף סד עמוד א

תחלי. שחלים שקורין קרישי"ן בלע"ז גדלים בין פשתן:

אין בהם משום גזל. לאשר בא ועוקרן לפי שהוא משביח את הבעלים שמפסידין בפשתן יותר מדמיהם:

אגבולין. אם עומדת על גבולי הערוגה ולא בתוכה יש בהם משום גזל דלא מפסדי:

ואם הוקשו השבלים לזרע. שעמדו בפשתן ימים רבים עד שגמר גדולן שוב אין עקירתן מועלת לפשתן ויש בהם משום גזל:

הנוטה לכאן לכאן. פירוש דוקא בעומד על המצר ממש אבל העומד בקרקעו של אחד מהם כולו שלו אע"פ ששרשיו מתפשטין בשדה חברו וכדאמרינן פרק לא יחפור (דף כז:) אילן הסמוך למצר מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ:

לא תזבון. לא תקנה שדה הסמוכה לעיר:

שורא. חומה:

וריתקא. גדד של נסרים כמו חל וחומה:

משוחאה. מודד קרקעות היה בשכר לקונים ולמוכרים לאחים ולשותפים הבאים לחלוק:

כורכמא רישקא. כרכום של גן והוא משובח שבכרכומים:

לאגלי גפא. הכל מסייעים לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס לעיר צבא שונאין:

אגלי. שערים:

גפא. סתימה:

לא צריכי נטירותא. רבנן תורתן משמרתן דכתיב בשכבך תשמור עליך:

לכריא דפתיא. לכרות מעין או בור לשתות:

אפילו מרבנן. שהרי אף הם צריכין לשתות:

פתיא. שם הכלי ששותין בו הוא כן בלשון ארמי :

לאו בני אכלוזא. לאו בני מיפק באכלוזא נינהו מפני שגנאי הוא להם אבל לא נפקי באכלוזא בעלי בתים עצמם בכרוז או באכלוזא לחפור אלא גובין מעות ושוכרין פועלים גובין אפילו מרבנן:

אמר המחבר ונ"ל דכיון דלא מיחייבי רבנן לתת אלא בדלא נפקי באכלוזא כדנפקי באכלוזא אין לנו ראיה שיגבו מהם אפילו כדי לשכור פועלים במקומם א"כ אין מוציאין מהם וראיתי כתוב בשם התוספות ג"כ שאין גובין מהם כה"ג ע"כ:

לכריא דנהרא. כשמעלה שרטון ונופלים בו אבנים ומעכבים מרוצת המים וכורין ומנקין אותו להעביר מכשולים:

תתאי מסייעי עילאי. כשהעליונים מתקנים כנגדם יש לתחתונים לסייעם שהרי המכשולים העליונים מעכבים את המים מלירד נמצא תיקון העליון לעזרת תחתונים:

אבל העליונים אין להם לסייע את התחתונים כשמתקנים למטה שתיקון שלמטה אינו לעזרת העליונים אלא לרעתם שכל זמן שהמים רצין למטה הנהר מתיבש למעלה והשדות מתיבשות:

וחלופא במיא דמיטרא. כגון בעיר שהמים קשין להם להרבות טיט ולקלקל הדרכים ועושים להם חריץ במורד להוריד המים חוצה לעיר ואם נתקלקל החריץ וכורין אותו העליונים צריכים לסייע לכרות לתחתונים אבל התחתונים אין עליהם לסייע לעליונים לכרות למעלה שכל זמן שלא ירדו עליונים למטה טוב להם לתחתונים:

ומתקנת לעצמה. בפני עצמה כשמגעת כנגדה אין אחר מסייעה:

המקלחות מים. מים סרוחין ומי מטר לביב אחד חריץ מתוקן להורידם:

כולם מתקנות עם התחתונה. ומסייעות אותה לתקן כנגדה כדפרישנא לעיל:

ביני אחי. שדה שעומד ליקח בטסקא ושדות שני אחין סמוכין לה מכאן ומכאן:

טסקא. הוא מס שנוטל המלך מן הקרקע ממי שמחזיק יד בו:

חוצפא. שלא היו סבורין האחין או השותפין שיעשה שום אדם חוצפא גדולה כזו להחזיק בו ולפיכך לא מהרו להחזיק בו:

סלוקי נמי . משום ועשית הישר והטוב:

ואי משום דינא דב"מ וכו'. אם אינם אחין או שותפין אלא שבאין עליו מכח מצרנות ואומרים אנו היינו מצפין לקחתה שאנו צריכין קרקע וטוב לנו לקנות בסמוך ולא ליקח במקום אחר:

לא מסלקינן ליה. דכיון דזוכה מן ההפקר הוה ליה כמתנה דשמא לא ימצא במקום אחר דבשלמא לוקח במעות בין רב יהודה בין רב נחמן מודו דמסלקינן ליה משום דינא דבר מצרא משום דזוזי דאיניש עבדי ליה ספסרותיה ובכל מקום אדם מוצא ליקח וכדמשמע בסמוך דלענין מכירה מודו דאית להו דינא דבר מצרא:

ודינא דבר מצרא הוא דומיא דביני אחי שאין קרקע אחר כלל מפסיק בין קרקע של מוכר לקרקע של מצרן וזה ברור:

נהרדעי אמרי וכו'. דאפילו בכה"ג איתיה לדינא דבר מצרא דמסתמא מי שרוצה ליתן טסקא מוצא במקום אחר להחזיק מה שאין כן במתנה:

אתא אמר ליה איזיל ואזבין. הלוקח נטל רשות מבן המצר ואמר ליה זיל זבון:

נהרדעי אמרי צריך למקנא מיניה. דאי לא קנו מיניה מצי אמר ליה משטה הייתי בך כדי להעמידו על דמים הראויים לה שאם באתי אני ליקח מן הבעלים היה מעלה לי בדמים בשביל שחביבה עלי:

והלכתא צריך למקנא מיניה. משום דחשבינן ליה לבר מיצרא כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע ומיהו כי קנו מיניה סגי אע"פ דהוי כעין קנין דברים ויש מי שכתב דאע"ג דאמרינן דאי א"ל זיל זבון בעלמא לא סגי בלא קנין אם נעשה הוא שליח למכור אבד את זכותו אע"ג דלא קנו מיניה והרב אלברגלוני ז"ל כתב בשם גאון [שאפילו שתק בעל המצר אחר שידע שקנה ולא תבע בזמן קרוב יומו או קרוב לו בטל דינו ע"כ] והרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ב מהלכות שכנים שאם ראה אותו בעל המצר כאדם שעושה בשלו ושתק מחל:

והשתא דאמרת וכו'. א"כ אין קנינו של זה כלום דחשבינן ליה ללוקח זה כאילו הוא שלוחו של בעל המצר וכאילו הוא קונה בשבילו:

אייקר וזל ארעא ברשותיה דבר מצרא אוקיר או זל ולא יוסיף (הלוקח) ולא יגרע מלקבל דמים שנתן בה דכי אוקיר רווחא דב"מ הוא וכי זיל פסידא דב"מ הוא לפיכך כתב הרמב"ם בפרק י"ב מהל' שכנים שאם לוה לוקח קודם שיסלק אותו בן המצר [ואח"כ סילקו] אין בעל חוב שלו טורף מיד בן המצר ואם השביח הלוקח את הקרקע (או בנה) רואין אותו כיורד לתוך שדה חברו [שלא ברשות] ונוטל הוצאה ואם הפסיד והרס או אכל פירות מנכין לו דמים בד"א כשאכל פירות אחר שהביא מעות בן המצר לסלקו אבל פירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותם. אלו דבריו ז"ל:

דף סד עמוד ב

ואי לא יהיב ליה מאתן. דגבי דהאי הוא דאוזיל:

אין אונאה לקרקעות. מהא שמעינן דאפי' בפלגא אין אונאה לקרקעות דהא זבין במאתים ושויא מאה שלא כדברי מי שלמד מן הירושלמי [דכתובות פי"א הלכה ד'] דבפלגא יש אונאה אפילו לקרקעות הרשב"א והרנב"ר ז"ל וכבר כתבתיו פרק הזהב [סי' שפג] בס"ד:

אמר המחבר ומיהו הרא"ש כתב [סבר מינה] דמצי א"ל לתקוני וכו'. [וליבטל המקח] בהאי טעותא וכדמוכח בכתובות (דף צט:) פ' אלמנה ניזונית טעה שליח לא קאמינא וכו' ובההיא אמרה ר"נ דוקא משום שקנאה לעצמו ולא שליח ממש הוא אע"ג דחשבינן ליה כשליח המצרן ומה שכתבתי בפנים בשם הרמב"ם ז"ל דפירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל נוטה לזה ע"כ:

במצעי. באמצע נכסים של מוכר ששדות המוכר מוקפות לה מכל צד:

חזינן אי עידית וכו'. דבר העשוי לימכר לעצמו שאינה דומה לשאר שדות הסמוכות:

זביניה זביני. ואין מצרני המצר יכולין לסלקו שהרי יש הפסק ביניהם:

ואי לא איערומי . אמר אם באתי ליקח אצלם יסלקוני אקנה אני בית סאה באמצע ואהיה אני מצרן לכל רוח ואקנה אני לכל צד ולא יוכלו לסלקוני מן המצר ומן המותר לכל צד הלכך מהשתא מסלקינן ליה:

ואי כתב בה אחריות. דודאי מכר הוה שאין כותבין אחריות על המתנה והאי דכתב ליה בלשון מתנה איערומי הוא דקא מערים:

וכתב הריא"ף ז"ל דהיכא דקביל עלי' אחריות [המתנה] בסך שהוא יתר על שוייה של קרקע נותן לו כסך האחריות ממה נפשך דאי במתנה היא לית בה משום דינא דבר מצרא ואי מכירה היא אין אדם עשוי לכתוב על עצמו אחריות יותר ממה שקבל ואם קבל עליו אחריות סתם ולא פירש שמין כמה היא שוה ונותן לו [וכן] היכא דכתב ליה שטרא בלשון מכר ולא פירש בכמה מכרה לו יהיב ליה כשיעור האחריות שקבל עליו ואם קבל עליו אחריות [המכר] סתם כתב הרמב"ם שנשבע בנקיטת חפץ בכמה לקחה כתב הרמב"ן דמסתברא דלוקח לא מקבל עליה אחריות לבר מיצרא דלאו ועשית הישר והטוב הוא שיהא מפסיד לו ואע"ג דמוכר קביל עליה לדין אחריות דילמא לא הוו ליה נכסי למוכר והדר עליה הלכך ליתיה אלא כדין שליח ואחריות דבר מצרא אמוכר והרמב"ם שכתב שאחריותו על הלוקח לא נתחוורו דבריו. כ"כ הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

אריא אברחי לך. ואין לך ישר וטוב מזה ולא מצי למימר המצרן גם אני [הייתי קונהו] והייתי מבריח ארי דקאמר ליה האי אלמלא מהרתי לקנותו היה מוכר לכותי אחר:

אמר המחבר מכאן היה נראה לי שהלוקח [בית] רעוע מעני שאין בה דינא דב"מ שיאמר לו הלוקח ארי אברחי לך [שקניתי] אותו שאלמלא לקחתיו אני לא היה מוכרו לאחר והיה נופל הבית על ביתך והיה מזיק לך וכ"ש אם המוכר עצמו אומר גם כן שלא היה מוכרו אלא לזה. ומיהו לטעון ארי אברחי לך אי אפשר שלא אמרנו כן אלא כשהבריחו בשעה שלקחו כי הכא כשלקחו מכותי הבריח הארי שלא יוכל עוד למוכרה לכותי חברו אבל הכא עדיין הארי רובץ שהרי לא בנאו עדיין דאילו בנה כבר היא קנויה לו לגמרי וכבר היה בידו של מוכר דמי ממכרו או שויו ויכול לומר מוכר ניחא לי בהכי [דה"ל הני שרו והני צרו] וכל כה"ג לית בה משום דינא דבר מצרא וכן כתב הבה"ע ז"ל:

כתב רבינו האי והרי"ף בתשובותיו שאם שהה בר מצרן משידע כדי תביעת ב"ד ושיביא מעותיו בטל דין מצרנות מה תאמר שהיה חוץ לעיר או חולה או קטן הא כתבו הגאונים ז"ל שאין לאלו דינא דבר מיצרא ומיהו אפשר לאשכוחי [דאפילו כבר בנה לוקח יכול המצרן לסלקו] כגון שהיה בעיר ולא ידע המצרן עד שבנה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' שכנים והלוקח שבנה והשביח או סתר והפסיד בן המצר מסלקו ונותן לו דמיו וכו' אלא ודאי לא מצי למימר כיון שדעתו למכור לא הייתי מוכרו אלא לזה וא"כ [היה יכול המצרן לומר ללוקח] היה לו להודיעני והייתי לוקח אותו ובניתי וסלקתי הארי אבל זבן מכותי אמר אם לא מהרתי ליקח היה מוכרו לכותי אחר שאין בו ועשית הישר והטוב כדי שתאמר סוף סוף היה בא לידי עד כאן כן נראה לי והאי זבן מכותי וזבין לכותי תלמודא הוא דקא מפרש טעמא מאי אמרינן זבן מכותי וזבין לכותי לית ביה משום דינא דבר מיצרא משום דכשלקחה מכותי לא מצי לסלוקי משום דינא דבר מיצרא דאמר ליה אריא וכו' וכשמזבן לכותי נמי כותי הלוקח ודאי לאו בר ועשית הטוב והישר הוא ואין לנו לומר על דינא דבר מיצרא ועשית הישר והטוב אלא ללוקח שאילו המוכר יאמר מה עשיתי לך אם ארצה לא אמכרנה תהיה בידי אבל ללוקח נאמר משוך ידך ויקחנו זה מה תאמר שיאמר לו מצרן טוב היה לי שיהיה בידך שאהיה אז בטוח מנזיקין הא משמתינן ליה בשביל זה עד דמקבל עליה כל אונס דאתי מחמת הכותי וכתבו בשם הרא"ש ז"ל דמש"ה מקבל עליו מהשתא קודם שיבא ההיזק משום שהחמירו חכמים לקנסו שיכתבנו לו שטר שעבוד על נכסיו ויחול שעבודו מעתה ועוד כתבו דהא דאמרינן שמותי משמתינן ליה היינו דוקא שיוכל למכרם לישראל באותן דמים שלקחה הכותי אבל ודאי אינו מחויב למכרה בפחות לישראל ומיהו אי חזינן שמתכוין הכותי לקנות בחצר הישראל כדי להשחית נחלת ישראל כגון בשכונת היהודים או שיש ערמה בדבר הכל לפי ראות הדיינין ומדאמרינן משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא כתב הראב"ד ז"ל דשמעינן מהא דכל היכא דלא קביל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא לא מיחייב ביה עד דמקבל עליה דגרמא בנזיקין פטור כתב הרב בעל העטור דהוא הדין לשכירות דכותי דמשמתינן ליה למשכיר עד דמסליק ליה או דמקבל עליה כל אונסא דאתי מיניה וכבר כתבתי דעת הרא"ש ז"ל בטעם מקבל מהשתא:

גרסי' בגמרא מכר כל נכסיו לאחד לית ביה משום דינא דבר מיצרא לבעלים הראשונים לית ביה משום דינא דבר מיצרא. כל נכסיו לאחד בכל מקום שהם זו במזרח וזו במערב ויצאו מצרני אחד מהם וערערו לית ביה משום דינא דבר מיצרא שלא תקנו חכמים לומר ללוקח הסתלק לעשות ישר וטוב לבעל המצר שהיא רעה למוכר שזה לא יקנה השאר שימשוך ידו בשביל זו וכתבו הרשב"א ז"ל והרב ר"נ ב"ר ז"ל דאפילו אמר בן המצר אני אקנה הכל אין שומעין לו וטעמא משום דלפעמים לא ימצא למי ימכור כולו אם לא ימכור לזה וכיון דאפשר דמטי מיניה פסידא לא תקנו בו דינא דבר מצרא :

לבעלים הראשונים. אם מכר לבעלים הראשונים אין בעל המצר מוציא מידו אבל באו שניהם לקנות בעל המצר קודם וכן נמי אי מזבנ' לאיניש דעלמא בר מיצרא מסלקו [ללוקח] ממנה אבל בעלים הראשונים לא [מסלקו ליה ללוקח] ומסתברא דכי היכי דאמרינן דאין בר מיצרא מוציא מידי בעלים הראשונים הוא הדין [זבנה] לבנים דבדידהו נמי איכא משום ועשית הישר והטוב דומיא דשומא (ב"מ דף לה:) דהדרא משום ועשית הישר והטוב והדרא נמי ליורש לפי פרש"י ז"ל כמו שכתבתיה פ' המפקיד. הרנב"ר ז"ל:

דף סה עמוד א

משכנתא לית בה. משכנתא וכו' אם מכרה למי שהיא ממושכנת לו לית בה משום דינא דבר מצרא דדין מצרן יש לו שכולה שכונה בידו וכי היכי דאין בעל המצר יכול לסלקו כן הוא אין יכול לעכב אם בא בעל השדה למכרה לאחר דמילתא פסיקתא קתני משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא לא לזה ולא לזה ואין צריך לומר שאם יבוא אחד ולקח שדה אחת שהיא סמוכה לזה שהיא ממושכנת בידו שאין הממשכן יכול לסלק משום דינא דבר מצרא דכיון דאיהו לית ליה בגופא דארעא מידי אלא זוזי הוא דאית ליה עלה לא עדיף מארעא דחד ובתי דחד דמרי בתי לא מצי מעכב אמרי ארעא וכן נמי בכלל זה שאם אדם רוצה למשכן שדהו אין בעל המצר יכול לעכב עליו למשכונו לו דמצי א"ל הוא נח לי ואתה קשה לי ואע"ג דאיכא למיחש דילמא זביני נינהו ומשום הערמה מסקו להו שמא דמשכנתא כיון דליכא למיקם עלה דמילתא ליכא משום ועשית הישר והטוב שנזקיק אותו לחרם ולשבועה. כ"כ הרמב"ן ז"ל. וכתב עוד דליכא משום דינא דבר מצרא אלא במוכר בדמים מיד אבל בהמתנה לא אא"כ בר מצרא רוצה לפרוע מיד שיכול לומר לו חברך נח לי יותר ממך ואני רוצה בחברך והסכימו לדעתו הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

למכור ברחוק וכו'. אם מוכר זה מוכרה מפני שהיא רחוקה ממנו ורוצה לקנות אחרת בסמוך לו אין בה משום דינא דבר מצרא שאין לנו להפסיד למוכר משום ישר וטוב דמצר שכשם שעלינו לעשות ישר וטוב לזה כן עלינו לעשות ישר וטוב לזה ואם באנו לעשות איחור לדבר שמא בין כך ובין כך תמכר זו שהוא רוצה לקחתה:

לכרגא. לפרוע כסף גולגולת למלך:

ולמזוני. למזון האלמנה והבנות שב"ד מוכרין בנכסי יתומים וכן לקבור את המת דמזבינן בלא אכרזתא וכיון דמשום רווחא דיתמי לא משהינן למלתא כל שכן דמשום דינא דבר מצרא לא משהינן ליה למלתא:

לאשה וליתמי ולשותפי. מכר לאשה לא מסלקינן לה דלאו אורחא לאהדורי ולבקש מי שיש לו קרקע למכור ומי שבא לידה ראשון אין לנו לומר לה עשי הישר והרחיקי מעליו וכתב הרנב"ר ז"ל בשם הרשב"א ז"ל דדוקא באשה שאינה יושבת תחת בעלה אי נמי בנשואה ושיש לה נכסים ידועים הא לאו הכי לא דהערמה היא וכתב עוד הרנב"ר ז"ל בשם הרז"ה שכתב בשם אביו ז"ל דמדאמרינן באשה ויתמי משום דאינהו צריכי לה טובא לית ביה משום דינא דבר מצרא שמעינן דהיכא דלוקח לית ליה ארעא ודחיקנא ליה שעתא ומצרן לא מצטרך לה אלא להרווחה בעלמא דלית ביה משום דינא דבר מצרא:

ליתמי ולשותפי. שמכר לחברו חלקו בשדה שהן שותפין בה אין לנו לסלקו משום דינא דבר מצרא לומר אין אתה בא בחלק חבירך אלא כאחד המצרנים ויקחו עמך אלא כיון שלא נתברר חלקו הרי הוא כשכן בכולה וכתבו הגאונים ז"ל דהני שותפין אע"פ שאינם שותפין בני חד מצרא אלא שותפין דעיסקא דהני נמי מיחייבי אהדדי בועשית הישר והטוב כמו בני מצרא וכן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

אמר המחבר כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות שכנים שאין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שבעל המצר הוא המסלק בודאי שיכול לומר לו הלוקח גזלן הוא או אריס אתה בקרקע זו ואין דין מצרן לך וכן אם טען הלוקח לכרגא מכרו לי ואין בו משום דינא דבר מצרא והמצרן טוען להפסיד זכותי אתה טוען כן על בעל המצר להביא ראיה ואם לא הביא ישבע הלוקח היסת עוד כתב ז"ל שם מכר לטומטום או אנדרוגינוס אין בעל המצר יכול לסלקו מפני שהם ספק אשה עוד כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ג מהלכות שכנים [עיין שם דאמתנה קאי] שאם אמר הלוקח בכך וכך קניתיה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין כל השלוחין שהלוקח שליח המצרן הוא ומיהו אם אמר על שוה מאה מאתים אינו נאמן ומיהו לגבי מתנה אם נתחייב הנותן שאם תצא מיד המקבל שיתן לו משוה מאה מאתים נותן לו המצרן מאתים:

עוד כתב ז"ל החליף הלוקח הקרקע בקרקע אחר או בבהמה או מטלטלין רואין דמיהן ונותן לו המצרן ומסלקו ואינו יכול לומר ביוקר קניתים חליפין אלו תן לי מה שהוצאתי בהם שזו הערמה היא עוד שם אין בן המצר יכול לסלק הלוקח עד שיזכה בקרקע ולא ישאר עם המוכר תנאי במכירה עוד שם זה העיקר בכל אלו הדינים שהלוקח כמו שליח המצרן ויכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לפיכך אם אחר שהביא המצרן המעות השביח נוטל הדמים ואם הפסיד והרס וחפר או אכל פירות מנכין לו מן הדמים:

עוד שם אחד שלקח משנים שדה אחת ובא בעל המצר לסלקו מחצה בלבד שלקח מן האחד אינו יכול אלא או מסלקו מכולה או מניח אבל המוכר קרקע לשנים יש לבעל המצר לסלק שניהם או לסלק אחד ומניח אחד:

עוד שם בן המצר שבא לסלק את הלוקח וקודם שסלקו מכרו המצרן [לאותו שדה שיש לו (על) המצרן] שוב אינו מסלק את הלוקח שאין לך [מחילה] גדולה מזו כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ד מהל' שכנים היה בן המצר במדינה אחרת או חולה או קטן ואחר זמן הבריא החולה והגדיל הקטן ובא ההולך אינו יכול לסלקו שאם אתה אומר כך אין אדם יכול למכור קרקעו שהרי הלוקח אומר לאחר כמה שנים תצא מידי וכזה הורו הגאונים ז"ל עכ"ל:

כתב הרמב"ם ז"ל פי"ג אין כח טורף קרקע בחובו גדול מכח הלוקח לגבי מצרן. ואם ירצה הנטרף ליתן הדמים שהיו עליו חוב יחזיר לו שדהו לעולם. עוד שם אשה שהיא מצרנא בעלה יכול לסלק הלוקח או לקיימו בע"כ כתב הרמב"ם ז"ל פ' י"ד אם אחר שלקח בא מצרן ולא מיחה ולא ערער על מה שראה ה"ז מחל ושוב אינו יכול לסלקו. עוד שם אם לקח בזול מה שאין דרכו של מוכר לזול כל כך מתנה הוא ונותן לו המצרן כל השוה לקח שוה ק' במאתים המצרן טען ברי לי קנוניא עשו מכל מקום יתן מאתים ואח"כ ישביענו היסת בד"א בשיש שם עדים שנתן מאתים ואם אין עדים נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל מאתים ע"כ:

דף סה עמוד ב

[מרי בתי לא מעכב אמרי ארעא] (גם) אמר המחבר במשכנתא שדר הוא שם דאמרן לעיל שאינו יכול לעכב על מארי ארעא ה"ה הכא אע"פ שהבנין ממש שלו כיון שאין לו שום קנין בגוף הקרקע שבנה עליו וברור הוא וזהו לפי מ"ש בפנים שהוא על דרך המפרשים ז"ל שאין מחלק בין משכנתא דאמרנא לעיל למארי בתי דהכא אבל רש"י ז"ל עדיף ליה משכנתא דלעיל מפני שכולה שכונה בידיה אבל האי מארי בתי אינו חשוב שכן בקרקע זו שאינה שכונה בידו ואי משום שהבתים שלו שוכנות עליו הרי הם עומדות להסתלק ממנו ונמצא שהוא לא שכן שם מ"מ נפקא לן לכ"ע שמי ששכן בבתים מפני שממושכנות בידו או מושכרות לזמן ידוע ובאותן בתים יש מרתף או בית א' שאינו ממושכן אינו יכול לעכב על בעליו למוכרו למי שירצה אבל המצרן ודאי מעכב הילכך אם מכרו הבעלים אותו בית [לבעל המשכונא] [המצרן יעכב] על בעל המשכונה שהוא לוקח משום דינא דב"מ לפרש"י ז"ל דלא מיקרי שכן בהאי קרקע וגם המפרשים ז"ל דמדמו בעל המשכונה למארי בתי היינו לענין הבתים ששוכן בהם ומושכנים לו כגון בתי דשכני בהא קרקע זה אפי' לזה לא עדיף ממרי בתי אבל במה שאינו ממושכן לו פשיטא ודאי דלא דמי למרי בתי שגוף הבתים שהם שלו שוכנות על הקרקע אבל זה שאין לו גוף קרקע כלל מה זכות יש לו במרתף שתחתיו מפני הבית הממושכן לו שעומד על גביו כיון שאין לו קנין בגוף כלל ועוד שהמצרן הוא ודאי שהרי יכול לעכב על הבעלים לגבי אחר מה שאין כן במשכנתא כמ"ש בפנים ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי וכ"ש שאין סברא להרבות בפלוגתא בין רש"י והמפרשים ז"ל אלא הפחות שנוכל ומיהו אם אין הבתים ממושכנים על המרתף אין בזה שום חשש כלל דאיכא דינא דבר מצרא כנגד הממשכן וכל זה לפי אותם שסוברים דאיכא דינא דבר מצרא אבתים אבל לקמן אפרש בע"ה שאין בהם דין בר מצרא. כן נ"ל:

שכיני העיר. הני לאו בדינא דבר מצרא מיירי דא"כ הוה ליה למימנינהו בהדי הנך דלעיל ולמימר הכי לאשה ולשותפי וליתמי ולשכיני העיר ולת"ח לית בה משום דינא דבר מצרא ומאי שנא דשני בלישנא דכולה שמעתא דנקט לישנא דקודמין ותו דקאמר שכן ות"ח ת"ח קודם אטו ת"ח לאו בר ועשית הישר והטוב הוא אלא ודאי לאו בדינא דבר מצרא איירי אלא להשיא עצת יושר וטוב למוכר שאם יש לו שדה למכור ובאו עליה ללקחה שני רחוקים אלא שהאחד דר אצלו בעיר והאחד הוא שכנו בשדה ששדותיהן סמוכים וקרובים אלא ששדה זו שיש למכור אינה סמוכה למצר שכני העיר קודמין כן פרש"י ז"ל וכן דעת הרי"ף ז"ל בהלכותיו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהל' שכנים אבל הרב בעל הלכות ז"ל גריס בכולן לית בה משום דינא דבר מצרא:

זוזי טבי. מצרן שבא לערער על המקח והביא מעות שמשקלם טוב יותר על של לוקח אבל של לוקח טובים וחריפים במטבע היוצאה יותר משל מצרן אי נמי איפכא לית בה משום דינא דבר מצרא דא"ל מוכר בהכי ניחא לי וכו':

הני ציירי וכו'. לאו בשמסרן למוכר צרורין וחתומין להתירם קאמר דזה אפילו באומר אלך ואביא מעות אי אמיד נטרינן ליה וזה אין צריך לפנים וכגון שכתב הרשב"א ז"ל אלא כגון לוקח ומצרן ששלחו מעותיהם של בר מצרא צרורין וחתומין והשליח ירא להתירם שלא יאמר יותר היו ושל לוקח מותרין לית בה משום דינא דבר מצרא דפסידא הוא דמוכר דאמר אנא לזוזי צריכנא:

אמר איזיל ואטרח. מילתא באפי נפשה הוא מצרן שאמר איזיל ואטרח וכו':

דאמיד. שאנו אומדין שאפשר לו לקיים דבריו:

ארעא דחד ובתי דחד. בנין שעליה:

מארי ארעא מעכב. שלא ימכור הבנין לאחר דהואיל והוא בא למכרה וזה צריך לה טוב הוא שיהיה בנינו בקרקע שלו ואיכא הישר והטוב:

מארי בתי לא מעכב. שהוא אינו חשוב יותר משכן [נל"ק ממשכון ועל דעת הרמב"ן דלא כפרש"י] דלכשיגיעו שניו נמי עומד להסתלק ממנה:

ודיקלי דחד. שמכר לו בשדהו דקלים להניחם שם או להניחם עד זמן פלוני או עד שיבשו דכיון דלית ליה שום קנין בגוף הקרקע מצי למימר ליה עקור דיקלי דילך וזיל או עקור בנין שלך וזיל הילכך מארי ארעא מעכב עלייהו ואינהו לא מצי לעכובי עליה:

ארעא לזרעה. המצרן חפץ בה לזורעה:

לבתי. הלוקח צריך אותה לבנות לה בית:

ישוב דבתי עדיף. לב"ד ולא תקנו כאן עשיית הישר והטוב שזו טובה מזו:

משוניתא. שן סלע מפסיק בין שדה זו לשדה של מצרן:

ריכבא דדיקלי. שורה של דקלים הכפופים וסמוכין זה לצד זה:

ואם יכול להכניס. אם המצרן יכול להכניס תלם אחד משדהו לתוך שדה זו תלם שורת המענה. מכאן למד רבינו תם ז"ל שאין בבתים דינא דבר מצרא שהרי מפסיק הכותל ביניהם וכן כתב רבינו מאיר הלוי זכרונו לברכה אבל הרשב"א ז"ל כתב שאין הנדון דומה לראיה דמשוניתא אינה עשויה להסתלק וכן ריכבא דדיקלי דבר חשוב אין הבעלים עשויים לעקרן ולאבדן והשדות מוחלקין הם לעולם אבל בתים דרכן לחברם בפתחים ועשוים הם לכך וכ' הרמב"ם ז"ל שאם החליף חצר בחצר אין בה משום דינא דבר מצרא אבל החליף במטלטלין איכא משום דינא דבר מצרא. הרנב"ר ז"ל:

אמר המחבר הרא"ש ז"ל מפרש כר"ת ז"ל (ועם היות שבמה) [ועל מה] שכתוב בפנים השיב הרשב"א ז"ל מ"מ ר"ת ז"ל מוסיף טעם אחר בדבר השדות טעמא מאי משום שיכול ליקח במקום אחר ועוד דעשיר צריך לשדות הרבה אבל בית אינו מצוי כ"כ כדי שנאמר יקח במקום אחר ועוד דמי שיש לו בית לא יתכן שיסלק ללוקח מבית שקנה לדירתו כדי שירחיב הוא לתאות לבו וכ"ש שאין ראוי שיסלקנו להשכירו לאחרים שאין זה ישר וטוב כן כתבו בשם הרא"ש ז"ל ואני אומר דכיוצא בזה הוא מה שכתב הרנב"ר ז"ל בשם הרז"ה שכתב בשם אביו ז"ל וכתבתיו לעיל גבי לאשה ליתמי ולשותפי ומה שכתב הרמב"ם ז"ל דבחצר איכא משום דינא דבר מיצרא היכא שלא החליף לא קשיא לפסק ר"ת ולרמ"ה ולהרא"ש ז"ל דאילו לענין [טעם] הפסק שכתוב בפנים מיירי כגון שאין הפסק בין החצרות ואילו לטעם דהכא דוקא בחצרות שאין עשויות ממש לדור שם שאם היו דרין שם ממש אפשר שלא כוון הרב לזה עד כאן:

דף סו עמוד א

בקרנזול. פלגינא לה בארבע אלכסונות שיהא כל אחד ואחד נוטל על פני הסמוך לו כזה קרנזול זיל לקרנות:

מתני' לשנים מועטות. פחות מז' שנים:

לא יזרענה פשתן. שזרע פשתן מכחיש [הארץ] הרבה ואינה חוזרת ליושנה אלא עד ז' שנים והא לא מתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקים בו וליכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה:

ואין לו בקורות שקמה. עץ סרק הוא וקוצץ ענפיו לקורות בנין והם חוזרין וגדילים ובפחות מז' שנים אינם נעשים קורות הלכך אם קבלה בפחות מז' שנים לא יקוץ קורות שקמין שבה אבל קבלה לשבע שנים זורעה פשתן שנה ראשונה וכן קוצץ שנה ראשונה קורות שקמין שבה:

גמ' שבח שקמה. עשו ענפים והשביחו שמין לו שבחא:

אין לו. מפני שאינו מפסיד בזריעתו בשביל שבח השקמה כלום:

רב פפא וכו' קדחו בה תאלי. צמחו בה אילנות:

דיקלא ואלים. קבל ממנו אילן לפירותיו לכך וכך שנים ונתעבה והגביה עיקרו:

לאו אדעתיה וכו'. אלא לאכילת פירות:

הכא אדעתא וכו'. לכל אשר יצמח בה:

לית ליה פסידא. כל מה שהשביח שקמה לא מנע ממנו חרישה וזריעה:

ידא דאספסתא. מקום הדקלים היה זורע אספסתא. ידא. כמו (במדבר ב׳:י״ז) איש על ידו:

אנא כורכמא וכו'. אני הייתי מגדל במקומו כורכמא רישקא כרכומא יפה שדמיו יקרים:

גלית אדעתך. מדקאמרת הכי שהוא דבר הנקצר בכל שנה ולא אמרת דקלים הייתי נוטע בו למשקל שבחייהו גלית אדעתך שלא ירדת אהאי ארעא אדעתא למעבד בה מידי דבר קיימא למישם לך שבחא ומיפקא אלא מידי דתעקריה ותשקליה ותיזיל כי מסתלקת:

שקול כורכמך. אותו כורכמא רישקא שקיימת בה דהיינו התאלי עקור אותו וזיל וכשבא לעקור אינו אלא עצים בעלמא וזה יתן לך דמי עצים וכתבו האחרונים זכרונם לברכה בשם הראב"ד ז"ל דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושין פירות לזמן ארוך שהיה טענתו טענה ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל הראב"ד ז"ל חדש לנו דלא מצי למימר לי' לאספסתא דוקא קבלת אותו והטעם מפני שהנטיעות אינם מכחישות הקרקע יותר מאספסתא כנ"ל:

גרסי' בגמ' (דף קט.) אמר רב הונא ואיתימא רב יהודה ואיתימא ר"נ ואיתימא ר' יוחנן האי שתלא דשכיב מסלקינן ליה בלא שבחא. ולאו מילתא היא. פירוש שתלא נוטע כרם בקרקע בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל במחצה פירות:

ולאו מילתא היא. כתב הרמב"ן ז"ל דלא דחינן לה אלא ממאי דאמר בלא שבחא אבל בשבחא ודאי מסלקינן ליה והיינו דתניא בתוספתא דפרקין המקבל שדה מחברו ומת לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין והכי פירושו אם קבל אביהם כל שכרו אין בעל השדה יכול לומר (לו) תנו לי מה שאכל אביכם יתר על מה שעשה דכיון שכבר קבל שכרו יכולים לומר אנו נגמור מלאכתו וכן אם לא קבל אביהם כלום אין יכולים לומר לו תן לנו כמו שפסקת עמו ונשלים מלאכתו שיכול הוא לומר להם אין לי חשבון עמכם אלא עמו אלא שמין מה שעשה ונותן להם ומכאן ראיה למ"ש הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות שלוחין ושותפים בשם הגאונים ז"ל שאחד מן השותפים או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אע"פ שהתנו לזמן ידוע ולא דמי למאי דאמרינן (ב"ק דף קיב.) הניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה דשואל שאני דכל הנאה שלו ולפיכך זכו הבנים בזכותו כל זמן שאלתה אבל בקבלנות שהוא מתעסק במלאכתו של בעל הבית יכול לומר לו אי אפשי לך שתעשה מלאכתי וכן כתב הרנב"ר ז"ל והרשב"א ז"ל אע"פ שהיה מגמגם קצת בזה כתב נמי שדברי הגאונים שהם דברי קבלה נקבל:

ההוא יהבינן ליה שבחא. דה"ק מסתלקנא על כרחי ושקילנא מאי דשבחי:

אסמכתא לא קניא. ואפי' אמר הכי לא מסלקינן ליה בלא שבחא:

מנכינן ליה. שיימינן מאי מטי לבעל הבית בהפסדא ומנכינן בחלקו דשתלא בשבחא:

רוניא וכו'.:

אומנא. מוהל תינוקות:

כמותרין וכו'. לסלקינהו:

פסידא דלא הדרא. מקרי דרדקי אם רבם משבש להו [הגירסא] בכה"ג הוי שבשתא דעאל עאל א"נ יש לפרש דמחי ינוקא טפי א"נ דלא יהיב דעתיה עלייהו ומתבטל מגירסיה:

וטבחא מיירי בין שנוטל שכר על הטביחה בין בחנם. אי בשכר שפיר הוי פסידא דלא הדר אע"ג דמשלם דמי בהמה דמי בשתו ודמי בושת אורחיו לא משלם ואי בחנם שפיר אמר כמותרין ועומדין ומסלקינן ליה דהא אית ליה פסידא וקנסינן ליה דלא עביד לא בחנם ולא בשכר כך תירצו האחרונים ז"ל בשם הראב"ד ז"ל וכתב הוא ז"ל דנהי דלא צריכי התראה חזקה בעינן ועד שיהו מוחזקים תלת זימני או שיתרו בהם לא מסלקינן להו וכי אמרינן בבבא קמא [דף כג:] גבי הנהו עיזי דשוקא דמתרינן בהו תרתי [ותלתא] זימני דאלמא בעינן התראה תרתי ותלתא זימני התם פסידא דהדר הוא דלשחיטה קיימי והסכימו עמו הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

דלא ליפסד בעל הבית פלגא . והיינו בדיהבינן לשתלא רביעא ממאי דנשאר לבעל הבית אחר שנתן לאריס חלקו דהיינו שליש שהרי צריך למנות ליה אריסא לעבוד הקרקע כיון דהאי שתלא בעי לאיסתלוקי וכיצד הוי ריבעא מחלקו דבעל הקרקע כגון שהפירות שוו שיתא ולבעל הקרקע אית ליה פלגא דהיינו תלתא וכשיתן לאריס שליש הפירות שוין תרי נשאר לבעל הקרקע ארבע וכשיתן לשתלא ריבעא ממה שהגיעו דהיינו דנקא שהוא שתות נשאר בידו פלגא דפירי דשוי תלת ונמצא דלא ליפסיד בעה"ב מאי דהוה חזי ליה דהיינו פלגא כן פסקו הגאונים ז"ל ומיהו שתלא לא מצי למימר ניפלוג הכרם ואני אטול הרביעית ואעבד במנתא דידי מאי דבעינא וישארו לך תלתא חלקים פלגא לדידך כדחזי לך ושליש שתתן לאריס שתוריד בה משום דכולהו חלקים משועבדים זה לזה ואפילו לא ירצה לחלק אלא (משום) שיוריד אריס תחתיו לאו כל כמיניה דמצי אמר ליה בעל הבית לא ניחא לי לאפושי אריסי בארעא דסמכי אהדדי אריסי דידי ודידך ומפסדו לי. כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

דף סו עמוד ב

ההוא גברא דמשכן פרדיסא כו'. משכנתא דסורא היא א"נ בנכיתא:

קש. הזקין בזמנו מרוב שניו:

פירא. כיון דקש בזמניה עצים שלו היינו פירותיו ויטלם המלוה ומודה אביי דאם הזקין שלא בזמנו כיון דלאו אורחיה בהכי לאו פירא הוי ולאו אדעתא דהכי נחת:

קרנא הוי וכו'. והא דקי"ל כשמואל [דף עט.] גבי שוכר חמור ומתה בחצי הדרך שאם יש בדמיו לשכור שישכור דמשמע דמכלינן קרנא כבר תירץ שם הריא"ף ז"ל דהתם נמי אם יש בדמיו ליקח לא ישכור משום דלא מכלינן קרנא ובשאין בדמיו ליקח הוא דקאמר:

תוספתא [פ"ט] המקבל שדה מחברו ליטע עד אימתי חייב ליטפל בנטיעות עד כדי שיחלו רבן שמעון בן גמליאל אומר בתאנים עד שיעכבו את המחרישה המקבל כרם מחבירו חייב ליטפל בה עד שיעשו יין . צבור פשתן עד שיעשו קרצין חולק ונותן לו זה מכניס חלקו לעיר וזה מכניס חלקו לעיר. המקבל תאנים מחבירו מקום שנהגו לעשות קציעות עושה אותם קציעות מקום שנהגו לעשותם גרוגרות דבלה עושה אותם דבלה ואין משנין ממנהג המדינה המקבל שדה ירק מחבירו מקום שנהגו למכור בשוק מוכר בשוק בשדה מוכר בשדה ואין משנין ממנהג המדינה:

ההוא שטרא. שטר משכנתא דסורא במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא ולא פירש בו מנין השנים:

וקדם. מקמיה דנתבעי בדינא:

קרקע בחזקת בעליה וכו'. אע"ג דלא תובעו עד לאחר אכילת פירות אנן בתר קרקע אזלינן וכי מספקא לן שנה זו של מי אוקים ארעא בחזקת מרה ושלא כדין אכלינהו לפירי:

בחזקת אוכליהם וכו'. כיון דקדים אכלינהו ואתי לאפוקי מיניה נייתי ראיה דלאו שלש הוה דבתר פירות אזלינן:

כר"נ. גבי שוכר מרחץ בשנים עשר זהובים לשנה בדינר זהב לחדש פרק השואל (דף קב:) ואפילו בא בסוף החדש אמרינן כולו למשכיר אם נתעברה השנה:

והא דלא מסייעינן ללוה מלישנא דשטרא דמשמע שתים דכתיב ביה שנין סתמא כדאמרינן פ"ק (דף ד:) גבי סלעים דינרין משום דכיון שהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדותא דשטרא זהו דעת הרנב"ר ז"ל:

מילתא דעבידא לאגלויי. כלומר ודאי בתר קרקע אית לן למיזל ומיהו ה"מ בספק שאין עומד להתברר לעולם כי ההוא דמספקא לן ביה אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון אבל הכא עבידא לגלויי סוף יבואו עדי השטר ויעידו:

ואטרוחי. שמא הדין עם המלוה ואם נוציאה מידו צריכין אנו לחזור לגבותה מיד הלוה לאחר זמן:

אמר המחבר כתבו בשם הרא"ש ז"ל דכיון דקי"ל דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין אנו מניחין פירות ביד המלוה אלא מפני טורח ב"ד אם מתו העדים ונשתקע הדבר מפי אחרים ויראה לדיינים שלא יוכל עוד הלוה לברר דבריו מוציאין הפירות מיד המלוה ע"כ:

מלוה אומר חמש וכו'. מילתא אחריתי היא ולא קאי להא דכתב ביה שנין סתמא אלא מלוה ולוה שבאו לדין מלוה אומר לחמש שנים משכנת לי ואין השטר לפנינו ולוה אומר לשלש וכבר אכלת שלש שנים:

דאי בעי אמר. מיגו דאי בעי אומר לקוחה היא בידי לעולם ואכלתיה שני חזקה ואבד השטר ממני כן פרש"י ז"ל וכ"כ הרנב"ר ז"ל דכי אמרינן דמהימן דוקא כגון דליכא סהדי דמעיקרא שירד בה בתורת משכונא [אבל איתנהו לסהדי דמעיקרא שירד בה בתורת משכונא] אפי' ידענו שדר בה שלש שנים לאחר שעבר זמן המשכונה אינו נאמן דכללא הוא דכל יורד ברשות שאין לו חזקה וכמו שכתבתי למעלה בפרק המפקיד [סי' שלד] בההיא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל שאפילו החזיק בה שלש שנים משהגדיל אין לו חזקה והיינו טעמא דאריס והיינו טעמא דאומן שאין להם חזקה וטעמא דמילתא משום דהוה ליה כמאן דאיכא עדי פקדון וראה דאפילו אחר דלאו אומן לא מהימן כדאיתא בפרק חזקת הבתים (דף מו.) עכ"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב אם החזיק שלש שנים אחר עבור זמן המשכונה הויא חזקה דע"כ לא אמרו [דהיכא] דאיכא עדים וראיה אפילו אחר אין לו חזקה אלא בחזקת מטלטלין שהיא לאלתר אבל בחזקת שלש לא דחזקה אין אדם מניח עבדו וצאנו ביד אחר שלש שנים ועובדין את אחרים ואחרים אוכלין את גיזתן וחלבן כל אותו הזמן ולא אמרינן בגודרות ואומן שאין להם חזקה אלא בלאלתר ואריס ושותף שאין להם חזקה לעולם התם לפי שאדם עשוי להניחם בידם כן לעולם שאם לא היו אלו הוה צריך נמי לאריס אחר או לשותף אחר:

ה"נ דמהימן. לאו בתמיה קאמר דודאי ליכא מאן דפליג דאי אמר מעיקרא לקוחה היא בידי שהיה נאמן אלא בניחותא קאמר ודאי הכי הוא דמהימן הני משכנתא דסורא היכי תקנינהו רבנן ולא חשו לה להאיך פסידא דבשלמא שאר משכנתא אינשי הוא דעבדי להו אבל היאך אפשר שלא יהא מתוקן האי דתקון רבנן:

דף סז עמוד א

הא תקינו רבנן למארי ארעא דיהיב טסקא. מס הקרקע:

וכרי כריא. מתקן החריץ סביבות הגבולים:

למחויי. הוו יודעים שלא מכרתיה לו אלא משכון היא בידו והריא"ף וכל הגאונים ז"ל פסקו כרב יהודה דמלוה נאמן משום מגו ולא אמרינן כיון דהאי שטר לגוביינא קאי לפירות המשכנתא מיזהר זהירי בה אינשי והאי איערומי הוא דקא מערים והוי מגו במקום עדים דאנן סהדי דמערים. הא לא אמרינן. וכן נמי פסק הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות שכירות:

אריס אומר למחצה. שכירי לימים או לחדשים ושכרתיו במעות הילכך [בעל הבית] נאמן בשבועת היסת ר"נ אמר וכו' והלכתא כוותיה דקי"ל הלכתא כר"נ בדיני ומהא שמעינן דלא אמרינן מגו לבטולי מנהג המדינה [דהא הכא איכא מגו דאי בעי אמר לקיטי ושכירי הוא ששכרתיו לימים או לחדשים ואפ"ה כיון דמנהג המדינה במחצה ה"ל האי מגו] כמגו במקום עדים וכן כתבו הגאונים ז"ל וכל המפרשים ז"ל (ונאמן בעל הבית בשבועת היסת):

יתומים אומרים אנו השבחנו. ואין לבעל חוב כלום במה שהשביחו יתומים:

כיון דלגוביינא קיימא. על כרחיך בדשויה ניהליה אפותיקי מפורש עסקינן דאי לא היכי אמרינן דקיימא לגוביינא ואפילו לוקח מצי מסלק ליה בזוזי כדאמרינן בסמוך וכל שכן יתומים ולפיכך [אמרי' כמאן דגביא דמי כלומר] אפילו לפי טענתם של יתומים גבי ליה לארעא אלא דבעי למיתב להו זוזי [ומש"ה] עליהם להביא ראיה ומדטעין בע"ח אביכם השביח על כרחין צ"ל שהחוב עולה כשיעור ארעא ושבחא דאי לא [מסיק ביה אלא שיעור ארעא] מאי טעין בעל חוב אדרבה הורע כחו בכך שאילו אשבחה אבוהון שקלי יתמי כולו שבחא ולא גבי בע"ח טפי משיעור חובו ואי אשבוח יתמי שקיל בע"ח בשבחא אלא דיהיב ליתמי דמי הוצאה או שישום להם כאריס כדין יורד לתוך שדה חברו ונטעה וכיון שכן טפי עדיף ליה מאי דטענו ליה יתמי ממאי דטעין איהו אלא על כרחין דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא עסקינן ובדשוייה ניהליה אפותיקי מפורש כן כתבו כל המפרשים ז"ל:

ספק זה קדם. בב"ב (דף כה:) באילן הנטוע תוך חמשים אמה לעיר וקתני התם אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן אלמא כיון דבין הכי ובין הכי למיקץ קאי דכי קדם אילן נמי קתני קוצץ כי מספקא לן אמרינן קוצץ ממה נפשך שהרי עליך לעשות נמצא הספק מוטל על הדמים ולא על קציצת אילן דאילו גבי אילן הסמוכה לבור של יחיד דקתני [גבי] ודאי דידיה אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים ואם האילן קדם לא יקוץ תנן גבי ספק דידיה ספק זה קדם [ספק זה קדם] לא יקוץ אלמא גבי ספק אילן העיר טעמא משום דממה נפשך לקציצה עומד ה"נ בין יתומים השביחו בין אביהם השביח דינו ליטול קרקע עם השבח. ואם יתומים השביחו מעלה להם את השבח בדמים כדלקמן הלכך גבי לארעא עם השבח ממה נפשך נמצאו היתומים תובעים להוציא ממנו ועליהם להביא ראיה:

אייתו יתמי ראיה [כו'] בארעא מסלקינא להו. [יהבינן להו] גריוא דארעא שיעור שבחייהו:

ומעלין אותם. מן הקרקע בדמים ולא שקלי בארעא גופה:

בכור לפשוט. יתומים שהשביחו קרקע קודם שחלקו וקיי"ל (ב"ב דף קכד.) אין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהם דה"ל ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי דכתיב בכל אשר ימצא לו כשבאין לחלוק נוטל פי שנים בקרקע כשהיא משובחת ושמין את השבח ונותן לפשוט רביע שמגיע לו בשבח שבתוך חלקו של זה:

ובעל חוב [ליתומים. וכן] בע"ח שקדם שטר הלואתו לשטרי המקח של לקוחות טורפה עם מה שהשביח ושם ליה שבחא ונותן דמים וטעמא דכולהו משום דארעא מעיקרא דידיה הוא ואין לנו לכופו למכור להם קרקע שלו בשביל השבח אם יש בידו מעות ולקמן מוקי לה בקרקע שנעשית לו אפותיקי:

מי אית ליה שבחא ללוקח. מלוקח דוקא קשיא משום שכך כתב לו מוכר אנא איקום ואשפי וכו' עמליהון ושבחיהון ומשום תנאי של מוכר הוא דגבי בע"ח מיניה דלוקח אבל מיתמי לא מקשה דודאי אית להו שבחא אפילו בדמסיק זוזי שיעור ארעא ושבחא משום דליתמי הוה להו כמתנה שיפה כחו מכח מכר כדאיתא בפרק קמא [דף טו.] ומיהו מסתברא דשבחא דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון גבי ליה בע"ח אפי' מיתמי דהא במתנה נמי שיפה כחו מכח מכר כתב הריא"ף דגבי ליה וטעמא דמילתא משום דכיון דממילא מצי למימר ארעא דמשתעבדא לדידי אשבחא ביתמי נמי מצי אמר הכי ויש ראיה לדבריו מדתנן בפרק יש בכור לנחלה (דף נב.) דהאשה בכתובתה והבנות במזונותיהן אין נוטלין בשבח משום קולי כתובה ומזונות נמי תנאי כתובה נינהו שהיא ככתובה ובודאי דלגבי בנות מיתמי קאמר דאילו מלקוחות מאי איריא שבח אפי' מגופא דארעא נמי לא גבי דאין מוציאין מזונותיהם מנכסים משועבדים ומדיהיב טעמא משום קולי כתובה ש"מ דהא לאו הכי גבי משבחא וע"כ [שבחא] דממילא הוא דבשבחא דמחמת הוצאה ליכא למימר דהא ודאי לא גבי ליה וכדכתיבנא כן פירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל והרנב"ר ז"ל ולשון הרמב"ם ז"ל מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בע"ח גובה משבחא כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה וכן יתומים אבל אם שבחו הנכסים מאליהן גובה את השבח כולה וזה כמו שכתבנו והנה ביאר הרב ז"ל שהיתומים נוטלים כל השבח כששבח מחמת הוצאה:

המגיע לכתפים. שבח דמחמת הוצאה שעשה בכתפיו:

הא ניחא למ"ד פלוגתא היא (בהכותב) (דף פד.) אי אית ליה זוזי ללוקח שיעור דמי החוב [לא מצי מסלק ליה לבע"ח] שפיר איכא למימר דארעא מעיקרא דידיה הואי והאי דנחת לה שלא ברשות שקיל שבחיה בזוזי ולא בארעא הואיל והוא מסיק בה שיעור ארעא כולה:

דף סז עמוד ב

בשוייה ניהליה אפותיקי. והכי הלכתא דבכי האי גוונא דוקא מיירי הא דרב נחמן דבעל חוב מסלק ללוקח בזוזי אבל [בדלא] שוי אפותיקי יהיב ליה גריוא דארעא שיעור שבחיה דקי"ל כמ"ד דאי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסליק ליה לבעל חוב:

מתני' השביעית מן המנין. כלומר וחייב ליתן לו השבע מאות ואע"פ שאין שנה שביעית שוה לשאר שנים לפירות מכ"מ שבוע קאמר ולא תלה השכר לפי השנים כמו ברישא:

שכיר יום וכו'. שכיר שפעולתו ביום ויוצא מפעולתו לערב גובה כל הלילה הוא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו חכמים שכיר בזמנו נשבע ונוטל בין לענין שאין עובר משום לא תבוא עליו השמש ובגמ' יליף לה:

שכיר שעות וכו'. אמוראין מפרשים לה בגמ':

שכיר שבוע. שמטה:

יצא ביום. שכלתה שכירתו בבקר או ביום גובה כל היום וכיון ששקעה חמה עובר עליו:

יצא בלילה. שכלתה שכירתו בלילה גובה כל וכו' דכיון דמשכה פעולתו משתחשך ה"ל שכיר לילה ואינו עובר עליו בבקר עד למחרת בשקיעת החמה:

גמ' ואיפוך אנא. דלא תלין בשכיר לילה ולא תבוא בשכיר יום:

אינה משתלמת וכו'. כדאמרינן באיזהו נשך (דף סה.) כשכיר שנה בשנה שכירות שנה זו משתלמת לשנה אחרת אלמא לא משתעבד ליה לשכיר יום עד שתשקע החמה וכי כתיב לא תבוא על כרחך בשכיר לילה תוקמיה [שנשתעבד לו] בבקר משכלתה שכירתו וכן לא תלין נמי לא תוקמיה בשכיר לילה דהא לא משתעבד ליה [עד הבוקר] בתוס' [הרא"ש ז"ל] מייתי ראיה מהכא לפר"י דלעיל (דף פג:) לפועל דמן התורה עושה מלאכה עד הלילה דאי לאו הכי מצי לאוקמיה לא תבוא עליו השמש בשכיר יום:

ת"ר ממשמע שנאמר וכו'. שאין לינה קרויה אלא עד בקר כדכתיב (שמות ל״ד:כ״ה) לא ילין לבקר וכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא:

מאי קראה. היכא רמיזא בל תשהה:

הא דאמרינן הכא אלא בקר ראשון כתב הרנב"ר ז"ל דהוא הדין לשכיר לילה שאינו עובר משום ביומו תתן שכרו אלא ביום ראשון בלבד:

איתמר זה לפי שלא שכרן ולא קרינא ביה שכיר גביה וזה כו' לא קרינא ביה פעולתו אתך:

אמר המחבר אבל אי לא אמר להו הכי השליח עובר לשון ההלכות הוא ונראה למידק מיניה שאם שכרו סתמא שלא אמר לו שכרך עלי ולא על בעל הבית דמ"מ שכרו עליו דשליח ששכרו הוא ולשון הגמרא מזכיר בשליח דאמר ליה שכרך (עלי ולא) על בעל הבית ע"כ:

[גמ' יהודה בר מרימר א"ל לשמעיה זיל אגר לי פועלים ואימא להו] שכרכם על בעל הבית לאו למימרא שיכול לדחותו דהא לכל הפחות בל תשהה איכא כיון דמחויב ליתן לו שכרו שהרי עשה מלאכתו אלא דנפקא מינה למיעבד הכי שאם שמא יהיה טרוד ומשהה לו לא יעבור גם באיסור בל תלין כן כתבו בתוספות:

גרסינן בגמרא אמר רבה בר רב הונא הני שוקאי דסורא לא עברי משום בל תלין מ"ט מידע ידעי דאיומא דשוקא סמיך להו אבל משום בל תשהה ודאי עבר. פירוש שוקאי דסורא בעלי בתים של סורא שאין מגיעין למעות עד יומא דשוקא לא עברי על שכר פועלים מידע ידעי פועלים דאיומא דשוקא סמכי להגיע למעות הלכך אפילו אית ליה מעות גביה לא עבר דאדעתא דהכי איתגר ליה וכיון דמיומא קמא לא עבר תו לא עבר כדאמרינן לעיל שאינו עובר עליו אלא בקר ראשון אבל משום בל תשהה עובר מיום השוק ולהלן:

אמר המחבר ונראה לי דנפקא מינה (להכי מנין) להני שאינם רגילין לפרוע תיכף עד שיעשו חשבון ממה שחייב לו שאפילו יתבענו קודם חשבון אינו עובר ואפילו לא יתבע לו אלא דבר מועט שהוא ידוע שחייב לו אפילו בלא חשבון:

שכיר שעות וכו' שעות דיום. שנשכר לו מן הבקר ועד חצות:

גובה כל היום. דהא כלתה שכירתו מחצות היום ועובר משום לא תבא:

שעות דלילה. כשיעלה עמוד השחר עובר משום בל תלין דהא משתעבד ליה קודם לכן:

דף סח עמוד א

לצדדין קתני. והכי קאמר שכיר שעות יש שגובה כל הלילה ויש שגובה כל היום וכדאמרן ופסק הריא"ף ז"ל כרב וכדכתיבנא וכן הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהל' שכירות:

חמשה שמות. בין עשה בין לא תעשה ואע"ג דחמשה לאוין כתיבי בקרא דתרי לא תעשוק כתיבי אינו מונה לאו כפול ותניא בברייתא כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו ממנו:

מתני' א' שכר אדם שכר בהמה וכלים יליף בגמ':

לא תבעו וכו'. בגמרא יליף לה כתיב אתך מדעתך ולא מדעתו:

המחהו. נתקו מאצלו והעמידהו אצל חנוני שהיה הפועל צריך לקנות פירות מחנוני ואמר ליה בעל הבית לחנוני תן לו בדינר פירות ועלי לשלם או אמר לשולחני תן לו בדינר מעות:

נשבע ונוטל וכו'. בגמ' מפרש:

גמ' לדעתך. פירוש ולא מדעתו:

חוזר. אצל בעה"ב אם לא נתן לו החנוני ויתחייב בעה"ב לשלם והכי קי"ל כרבה דמתני' דייקא כוותיה והקשה הרב אלפסי ז"ל למה חוזר והא קיימא לן כרב דאמר בפ"ק דגיטין (דף יג.) מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קונה וכיון דקנה למה חוזר ותירץ דכי אמרינן קנה בדאית ליה גביה ההוא מנה והיינו לישנא דרב מנה לי בידך אבל הכא לית ליה גבי שולחני וחנוני מידי אלא בהקפה הוא ממחה אצלו פועלים ואשמועינן רבה דלא אמרינן מסתמא פועל אדיבוריה דשולחני וחנוני קא סמיך דאמידי ליה ופטר בעל הבית וליחייבו אינהו מדין ערב כתן מנה לפלוני ואתחייב אני לך אלא דכל היכא דלא פטר ליה לבעל הבית להדיא חוזר [נמצא עכשיו לפי דעת זו לדידן דקי"ל כרבה דאומר חוזר דכל היכא דלית ליה גביה ולא מידי שניהם יכולין לחזור בהם שולחני ושכיר ואחרים פירשו דנהי דהכא בדלית ליה גבי שולחני עסקינן כדכתיבנא פלוגתא דרב ששת ורבה ליתא אלא בחזרה דשכיר דלאו חנוני ושולחני אפילו רבה מודה דלא מצי הדרי בהו] (ומיהו כתב הגאון ז"ל בתשובה) דאע"ג דאיניש דעלמא דלית ליה גביה ולא מידי לא מיחייב אע"פ שהמחהו אצלו אם לא אמר בפירוש פטור אותו ואתחייב אני לך חנוני ושולחני אפילו רבה מודה דלא מצי הדרי בהו דכיון דאומנותן הוא ומתהני דליסמכי אינשי אדיבורייהו גמרי ומשעבדי נפשייהו ויש ראיה דאי ס"ד דלרבה שאמר חוזר חנוני נמי מצי הדר ביה כשכיר היכי תנן המחהו אצל חנוני ואצל שולחני אינו עובר עליו דמתניתין ודאי בדהדר תבע ליה שכיר לבעל הבית היא דאי לא פשיטא שכיון שנתרצה שכיר לבעל הבית בכך פשיטא שאינו עובר עליו אלא ודאי בדהדר ותבעיה שכיר לבעל הבית ואם איתא דשולחני לא מיחייב ולא מידי לשכיר ושכיר הדר ביה ותבע ליה לבעל הבית אמאי אינו עובר עליו אלא ודאי כדאמרן דאפילו לרבה שולחני מחייב ליה לשכיר ומשום הכי אע"ג דהדר שכיר ותבעיה לבעל הבית אינו עובר עליו ומיהו אף על גב דשולחני משתעבד ליה לשכיר סבירא ליה לרבה דכיון דשכיר לא פטריה לבעל הבית בהדיא חוזר עליו ואפילו בדאית ליה גבי שולחני לההיא מידי שהמחהו בו הכי הויא דינא דאף על גב דקני ליה במעמד שלשתן היינו לענין שאין הנמחה יכול לחזור בו אבל המקבל יכול לחזור בו אצל הלוה כל שלא פטרו בפירוש וכן דעת רבינו תם ז"ל [והגאון בתשובה] כתב עוד דאע"ג דדינא הכי הוא דמלוה מצי הדר ביה על לוה אם נתרשל מלוה ולא תבע לאותו שהמחהו אצלו עד שאירע לו עניות לוה פטור דהוה ליה כמי שהראה לו מקום שיש בו מעות צרורות מונחות ואמר לו טול משם וקבל עליו ופשע ולא נטל עד שאירע בהן מאורע דודאי פטור:

דף סח עמוד ב

ירושלמי ראובן היה חייב לשמעון מנה סמכיה גבי לוי איפרסאן לוי לית ראובן חייב לשמעון כלום הדא דתימא בשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה [חייב פירוש איפרסאן העני א"נ איפרסאן כמו אפרסם שנתפרסם ענינו שהוא עני וקאמר שאם עשו ערמה] כלומר שהמחהו אצלו בחזקת שהוא עשיר ונמצא שהוא היה עני באותה שעה [חייב] אבל לא עשו ערמה פטור ולפי דברי הגאון ורבינו תם ז"ל שכתבנו כי פטרינן ליה בשלא עשו ערמה דוקא כגון שפטרו בפירוש ואפילו הכי אם עשו ערמה חייב הרנב"ר ז"ל ומדאמרינן הכא שחוזר מפני שלא מחל [על] הבעל הבית בפירוש דקדקו בתוספות דמחילה לא בעיא קנין דהכא בלא קנין מיירי דאי בקנין פשיטא דאינו חוזר ואפילו לא יתן לו השולחני כלום ואפ"ה משמע מהכא דאילו מחל לו בפירוש אינו חוזר אלמא הוי מחילה אפילו בלא קנין והכי משמע פ"ק דקדושין (דף טז.) גבי וקונה את עצמו בשנים ובגטין פרק השולח (דף לט:) גבי ההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע וכו' והא דאמרינן פרקא קמא דסנהדרין (דף ו.) פשרה צריכה קנין דהיינו שניהם צריכין להקנות זה לזה זה ימחול החצי וזה ישלם החצי אלמא מחילה צריכה קנין שאני התם דמשום דדמיא למחילה בטעות שיאמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי מוחל צריכי לאלומי למילתא:

בעו וכו' קבלנות. אומן שקבל עליו מלאכה בכך וכך ולא לשכירות ימים:

קונה בשבח כלי. זוכה במה שהשביחו ומשום קבלנותו יוציא לו כשמחזירו לו הרי הוא כמוכר שבח שהיה לו בתוכו והלואה היא ולא שם שכירות עליה:

עובר ושכירות הוא. והכא קיימא לן כרב ששת דלא אשכחן מאן דפליג עליה ועוד דקי"ל בעלמא דאין אומן קונה בשבח כלי וכן פסק הריא"ף ז"ל ותניא דמסייע ליה הנותן טליתו לאומן וגמרה והודיעו אפילו מכמה ועד עשרה ימים אינו עובר משום בל תלין נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין אלמא כיון שעובר משום בל תלין שכירות הוא:

גרסי' בגמ' מאי שנא שכיר דתקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל אמר רב יהודה אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן דעקרו רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום דבעה"ב טרוד בפועליו אי הכי אפילו קצץ נמי אלמה תניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחברו עליו הראיה קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי אי הכי אפילו עבר זמנו נמי אלמה תנן עבר זמנו אינו נשבע ונוטל חזקה אין בעה"ב עובר משום בל תלין והאמרת בעה"ב טרוד בפועליו הוא הני מילי מקמי דלימטי זמן חיובא אבל כי מטי זמן חיובא רמי אנפשיה ומדכר וכי שכיר עובר משום בל תגזול גבי בעה"ב איכא תרי חזקי חד דאין עובר משום בל תלין וחד דאין שכיר משהה שכרו אבל הכא חד חזקה ע"כ:

פירוש תקנות קבועות ראו לעשותן קבע ולעקור עליהם דבר מן התורה דמדאורייתא מי שעליו לשלם הוא נשבע דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר דאם כפר בכל כיון שתקנו לו שבועה בנקיטת חפץ [מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו] היה להם לתקן אותה על בעל הבית שעליו לשלם וכל שכן אם מודה מקצת הוא ולא עשו כן אלא עקרוהו מיניה ושדיוה אשכיר משום דבעה"ב טרוד בפועליו וסבור שנתן לו ולא נתן ולאו דוקא פועליו דאפילו אין לו אלא פועל זה דינא הכי אלא טרוד בעסקיו קאמרינן והכי אמרינן בירושלמי [ריש פ"ז דשבועות] אמר רבי בון בעה"ב ע"י שעסקיו מרובים תקנו לו שישבע השכיר ויטול:

אי הכי. דבעה"ב טרוד ושוכח אפילו מקציצה נמי לישתבע פועל:

קציצה ודאי וכו'. הלכך ליכא למיחש בה משום טרוד בפועליו הלכך לא שדיוה רבנן לשבועה אשכיר ומיהו בע"ה נשבע ואפילו הוא כופר בכל כגון שאומר לו לא קצצתי אלא אחת ונתתי לך אי נמי באומר הילך וכן מוכחת הסוגיא שבפ' כל הנשבעין (דף מו.) דאמרינן התם ואילו לא מייתי ראיה פקע ואסיק לא לצדדין קתני או יביא ראיה שכיר ויטול או ישבע בעה"ב ויפטר וכן דעת הרב ר' יוסף הלוי והרמב"ם ז"ל תלמידו פרק י"א מהלכות שכירות וטעמא משום שהשכיר מסר נפשו על שכרו וכן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל וכתבו כי כן עיקר:

אי הכי. דעקרו משום דבעה"ב טרוד בפועליו:

חזקה אין בעל הבית וכו'. וכיון שכן כי היכי דאמרינן דעבר זמנו דאינו נשבע ונוטל ה"נ דבעל הבית לא מיחייב שבועה דכיון דחזקה וכו' אין כאן מקום לתקנה כלל והרי הוא כשאר טענות של ממון דכשאין התובע מביא ראיה אין הנתבע חייב בנקיטת חפץ אלא בשבועת היסת:

וכי שכיר עובר וכו'. כלומר הוה לן לתקוני מיהת דלישתבע בעל הבית דלא מצית אמרת דבע"ה כיון דאית ליה חזקה ודאי פרע דשכיר נמי אית ליה חזקה וא"כ שקולים הם:

גבי בעל הבית [איכא תרי]. כלומר בזכותא דבעל הבית איכא תרי חזקי לזכותו:

והא קא תבע ליה קמן. ומה עדים שתבעו אתה מצריכו:

בזמנו. כגון שכיר יום כל הלילה ושכיר לילה כל היום:

ולעולם. בתמיה ובשביל שתבעו כל אותו היום ולא נתן יהא שכיר זה נאמן לעולם לומר לא התקבלתי ואם ירצה בעה"ב לישבע לא יאמן וכי כל כך משהא שכיר שכרו:

כנגד אותו היום. יום א' אחר שתבעו [ואם תבעו בזמנו ומשכה תביעתו עד לאחר זמנו אפילו כמה ימים מיום שפסק לתבעו נתנו לו חכמים לשכיר יום אחד להיות נשבע ונוטל] דכל שמתמיד בתביעתו מידק דייק אבל כשנתרשל בדבר איכא למימר נמי בפועל דטרוד בעסקיו הוא ואינו נשבע ונוטל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק אחד עשר מהלכות שכירות אלא שהוא ז"ל לא נתן לו לפועל כל יום מחרתו אלא אם יום אם לילה הרנב"ר ז"ל אבל מדברי רש"י והרי"ף ז"ל נראה שאינו נאמן אלא יום אחד אחר זמנו:

מתני' המלוה את חברו. והגיע זמן ולא פרעו:

לא ימשכננו. אפילו בשוק כדאמרינן בגמרא לא ינתחנו דבע"ח אפילו נתוחי לא ושליח ב"ד נמי דוקא נתוחי אבל ליכנס לביתו לא:

דף סט עמוד א

אלא בבית דין. על ידי שליח בית דין:

ולא יכנס לביתו. אפילו שליח בית דין כדאיתא בגמרא:

אמר המחבר בתשובת הריא"ף ז"ל אם הלוה אלם ורע מעללים ומעיז פנים מלפרוע מותר ליכנס לביתו לדעת את מצפוניו אפילו ע"י שליח עובד כוכבים דאמרינן (ב"ב דף ח:) ממשכנין על הצדקה וכן אנו עושין בצרכי הקהל ובגרמות ע"כ. וספר התרומות כתב אין לעשות כן אלא מכח. וצדקה ומס שאני שלא באו עליו דרך הלואה ולא נאמר עליהם בחוץ תעמוד והאיש אשר. אבל מלוה שהזהירה תורה עלינו בכך אין כח בידינו לעקור מצוה אלא בקושי גדול ושיהא כונת הבית דין לשם שמים כדאמרינן (סנהדרין דף מו.) ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה וכו' ע"כ:

ואם משכנו. אם עבר ומשכנו בביתו והכי משמע בתמורה [דף ו.] דמקשה לרבא דאמר בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עביד לא מהני והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו וכו' ותנן אם משכנו וכו' מחזיר את הכר בלילה וכו' דאלמא מהני דאי לא מהני יחזיר את הכל מיד דכיון שמשכנם שלא ברשות בין מחרישה בין כר היה לו להחזיר לעולם ומפרקינן אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא השב תשיב כלומר ואיתרבו להשבה כל הכלים בין שעושים בהם אוכל נפש בין שאין עושין בהם שאם משכנו בין ברשות בין שלא ברשות כל שהוא צריך בהם שאינו עשיר שצריך להחזירן כסדר הזה מכאן למדנו השבת משכון לכלים שעושין בהם אוכל נפש וזו היא ששנינו את המחרישה ביום דבלאו הכי לא אשכחן השבות לכלים שעושים בהם אוכל נפש מדתניא במכילתא כי הוא כסותה לבדו זו טלית היא שמלתו לעורו זו חלוק במה ישכב להביא עור מצע אבל בהנך כלים לא מיירי הרנב"ר ז"ל:

שני כלים. וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם ואפי' כר ומחרישה שאינו רשאי למשכנן יחד אם עבר ומשכנן אי נמי שלא עבר אלא שמשכנם בשעה שאין עושין בהם מלאכה כמפורש בירושלמי [דפרקין הלכה יב] קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום נוטלן בלילה ומחזירן ביום:

נוטל אחד. כדמפרש ואזיל:

את הכר בלילה. בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו משום השבת העבוט וכשיצטרך לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני:

ואם מת. הלוה:

אין מחזיר את העבוט ליורשים. אלא ימכרנו ויגבה את חובו דהשב תשיב [לו] כתיב לו ולא ליורשיו ואע"פ דמשום השב תשיב בשלשים יום סגי שהוא זמן ב"ד ולא לכל ימי חייו שאני הכא דכשמשכנו בתורת משכון עסקינן ולא בתורת גוביאנא ומשום הכי סבר ת"ק דלעולם היא תורת חזרה והטעם שלא ירד בתורת גוביאנא מפני שרוצה מעות או קרקע ובין כך ממשכן כדי שלא תשמיטנו שביעית אבל אם בא לגבות נכסי לוה בתורת גוביאנא גובה את כולם ואין משיירין לו כלל ומוכרן בבית דין דלעולם אין מסדרין לבעל חוב אבל הרמב"ם ז"ל והראב"ד והרבה מן המפרשים ז"ל כתבו שמסדרין וכן פסקינן לקמן ולפי זה אתי שפיר דתנא קמא דאמר לעולם הם בתורת חזרה אותם כלים של סידור שהיה לו להניחם אצלו ולא הניחם מפני שאין יכול למכרם:

עד שלשים יום. שהוא זמן ב"ד דלרשב"ג לית ליה סידור כדמסקינן בגמרא וסבר עוד דאפילו בא לידו בתורת משכונא מוכרן בבית דין משלשים יום ואילך:

ולית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל כדאיתא בגמרא:

גמ' מנתח נתוחי. אף שליח ב"ד אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו אלא רואהו ומנתח דבר שהוא אוחז בידו ונותנו למלוה:

ימשכננו. משמע בגו ביתיה:

תעמוד והאיש. והאיש מיותר הוא דממשמע שנאמר בחוץ תעמוד יודע אני שהאיש יוציאנו אלא מי יוציאנו אם לא בעה"ב אלא לאו לרבות שליח בית דין אתא שהוא כמלוה והכי קאמר בחוץ תעמוד והאיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא:

הרי בעה"ב אמור. אלמא שהשליח ב"ד גם הוא יעמוד בחוץ והכי קי"ל כשמואל הלכך שליח בית דין דוקא הוא דמנתח נתוחי אבל בע"ח אפילו בחוץ לא ינתחנו מדרבנן כדאמרינן בסמוך ובע"ח אפילו נתוחי נמי לא גזירה שמא ימשכננו בביתו ואם תאמר והא קי"ל ריש פרק המניח את הכד (דף כז:) דעביד איניש דינא לנפשיה תירצו בשם ר"ת ז"ל דהיינו בכלי של עצמו א"נ כשבא בתורת גבייה אבל הכא מיירי שבא בתורת משכון לממשכן וכדפי' רבינו [תם] במתני' ועוד יתבאר לפנינו בע"ה ובתשובה לרבינו אלפסי ז"ל שאם הלוה אלם ורע מעללים ומעיז פנים מלפרוע מותר ליכנס בביתו ולדעת את מצפוניו ואפילו על ידי שליח נכרי כדאמרינן ממשכנין על הצדקה וכן אנו עושין בצרכי הקהל ובגרמות ע"כ הרנב"ר ז"ל:

תניא. שעושין בהם (חיי) [אוכל] נפש דאיתרבו מכי נפש הוא חובל:

מטה ומטה. אחת לאכול ואחת לישן משום דשמואל דאמר שמואל לכל מילי ידענא אסותא לבר מהני תלת מאן דאסר מיתנא דכיתנא אחרציה ומאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ד' אמות קודם שישן הילכך יהבינן ליה מטה שניה ומושיבה ברחוק ד' אמות ממקום אכילתו ועל כרחו ירגיל ויעמוד ללכת למשכבו ולא יישן על מטה שאכל ובמשרה אשתו ע"י שליש דלא תני אלא מטה אחת תירצו בתוספות דהתם בעני שבישראל שלא היה לו אלא מטה אחת קודם שנשאת לו:

ומצע. של לבד שקורין פלטרא במקום שאין כסתות:

לעשיר. שהורגל במצעות ומפץ לעני לפי שהורגל. מהא שמעינן שאין שליח בית דין רשאי למשכנו לגמרי אלא מעכשיו מסדר לו ומניח כל מה שמסדרין לו ב"ד בשעת הגבייה והכי נמי משמע במתניתין דערכין דתנן התם פרק שום היתומים (דף כג:) אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם נותנין לו מזון שלשים יום וכו' שמע מינה דמשעה שממשכנין מסדרין וכי קתני מניח מצע לעשיר וכו' כגון שלא הורגל לישן בכר וכסת אבל אם היה לו כר וכסת ורגיל לשכב בהם מניחין אצלו וכן פרש"י והרנב"ר זכרונם לברכה:

אבל לא וכו'. והחייהו כתיב ולא הוטל על המלוה להחיות את בני ביתו:

מסדרין. לשון והעריך או לשון שריד ולומר ששמין להניח לו כדי חייו:

בערכין. דגבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך ודרשינן החייהו מערכך דכשהכהן מעריכו משייר לו כדי חייו אם אין ידו משגת וגמרינן מיכה מיכה בסמוך וכן הכא בבע"ח ולא סוף דבר בשעת גוביאנא כי גם כשבא שליח ב"ד מתחלה למשכן מסדרין לו במשכונא:

להניח לו. מה שמפורש בסמוך והכי תנן בערכין אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם נותנין לו מזון שלשים יום וכו' משמע דמשעה שממשכנין אותם מסדרין להם:

דף סט עמוד ב

אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו :

ערות דבר. בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערות דבר שמע מינה שאין אדם מברך כשהוא ערום ותורם בעי ברכה:

ולאו כהן איכא דאמרינן אליהו הוא פינחס דכתיב קנא קנאתי ובפינחס כתיב בקנאו את קנאתי:

אין מטמאין. דגבי אהל כתיב אדם כי ימות באהל מיהו טומאת משא יש להן ואליהו שלא חשש לעצם כשעורה כתבו בשם רש"י ז"ל שיודע היה אליהו שלא היה שם ובספר יראים כתוב שאין כהן מוזהר אלא על טומאות המפורשות מן המת בלבד הלכך כיון שאין מטמאין באהל אין טומאתן אלא כטומאת נבלה וקי"ל כר' שמעון בן יוחאי ואע"פ שר"ת ז"ל דחאה. הרנב"ר ז"ל:

(לעיל)גמר מיכה מיכה. כתיב גבי ערכין ואם מך הוא וכתיב גבי הלואת עני וכי ימוך מה להלן מסדרין דכתיב ואם מך הוא מערכך אף כאן מסדרין שאין רצון התורה שימכרו כל אשר לו והוא ימות ברעב ויעמוד ערום בלי לבוש ואליהו חדא דאית ביה תרתי אהדר ליה חדא דמסדרין ועוד דגמרי ליה ממיכה מיכה ופסקו הגאונים ז"ל דמסדרין דכיון דפשיט ליה אליהו לרבה בר אבוה מי לנו גדול ממנו ור"ת ז"ל פסק אין מסדרין משום דרשב"ג ס"ל הכי במתניתין וכל מקום דשנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו וזו אינה ראיה דלאו כללא הוא תו אייתי ראיה מדאמרינן פרק מי שמת (דף קנז.) מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה דאלמא אין מסדרין ומהא נמי לא איריא דהתם לישנא רויחא נקט לומר דמיניה לא צריך דאקנא דאפילו מגלימא דקנה בסתמא [גובה ממנו] וגלימא לאו דוקא ועוד דמשכחת לה בשיש לו אחרת אי נמי באצטלא דשויא אלפא זוזי וקי"ל מפשיטין אותה ממנו ונותנין לו אחרת ראויה לו וכיון שאין אלו ראיות ראוי לסמוך על דברי הגאונים ז"ל וכל שכן שקבלתן תורה היא כן כתבו האחרונים ז"ל וכך הוא דין סידור כבר כתבנו למעלה דמשעה שממשכנין מסדרין ונותנין מטה ומטה שתי מטות אחת לישב עליה כשיאכל ואחת לישן עליה ומצע לעשיר ומפץ לעני דלהוו ליה ארבע אמות אחר אכילה שכן מדרכי הרפואה וכתבו בשם הראב"ד ז"ל דמטה בכל צרכיה קאמרינן בכר וכסת ושאר הדברים והבגדים הצריכין לה ומצע לעשיר ואם נהוג בכסתות נותן לו כסת מיהו אם היה של משי מוכרין אותו ונותנין לו הראוי לו דלא קי"ל כמאן דאמר (ב"מ דף קיג:) כל ישראל ראויין לאותה אצטלא דשיטה היא ואין הלכה כשיטה והתם בערכין תנן נותנין לו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש וסנדליו ותפיליו איכא מאן דאמר דה"ה ספריו אם הוא תלמיד ויש חולק בדבר ואומרים דדוקא תפיליו שהיא דבר מיוחדת לגופו ודרך מלבוש הן וכדרך שנותנין לו כסותו כך נותנין לו תפיליו:

אבל לא לאשתו ולבניו. משום דכתיב בערכך הוא ולא לאשתו ולבניו ואפילו תפסה האשה מנכסי בעלה למזונותיה מוציאין מידה ונותנין למלוה כן כתב הרמב"ם והרי"ף ז"ל בתשובה וטעמא משום דשעבודו של מלוה הוא מדאורייתא כדעולא דאמר שעבודא דאורייתא ומזונות אשה ובניו מדרבנן. ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין אם היה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות כלומר ומוכרין השאר אם יש לו יותר מכן:

היה לו מין אחד מרובה. כלומר שיש לו ד' או ה' מעצדין ומין אחר מועט שאין לו אלא מגרה אחת אין אומרים למכור מן המרובה וליקח לו מן המועט אלא נותן לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט דכי היכי דסגי ליה עד השתא תסגי ליה מכאן ולהבא והוא הדין שאם לא היו כלים מאותו המין שאין לוקחין לו מן המרובה דעד השתא נמי בהכי סגי ליה ומיהו כתב הרא"ה ז"ל דכי אמרינן שאין מוסיפין על המועט דוקא בכלי אומנות אבל במזון שלשים יום וכסות י"ב חדש שמין לו לעולם בבינונית אע"פ שמתחלה היה מרעיב עצמו ולובש בגדים מטולאין והתם (ערכין דף כג:) נמי תנן ר"א אומר אם היה אכר נותן לו צמדו חמר נותן לו חמורו ולא קי"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין נותנין לו את אלו [דאלו] לאו כלים נינהו אלא נכסים נינהו ותנן נמי התם שאין נוטלין ממנו כסות אשתו ובניו לא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן ופרישנא טעמא בפרק הגוזל (דף קב:) דנעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא וכיון דמהאי טעמא הוא בבעל חוב אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי וכתב ליה דאקנה זכה בכסות אשתו ובניו שכיון שמידו של לוה זכו אשתו ובניו שעבודו של מלוה קודם להן כיון דכתב ליה לוה דאקנה ואפילו היכא דלא כתב ליה דאקנה כי אמרינן דאינו גובה מכסות אשתו ובניו דוקא במה שהן לובשות בימות החול אבל בגדי שבתות וי"ט גובה מהן בעל חובו את חובו וראיה לדבר מדגרסינן בפ"ק דב"ק (דף יא:) האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהן ועל בנותיהן אין שמין וגרסינן עלה בירושלמי לא אמרו אלא בבגדים של חול אבל בבגדים של שבת שמין ומכאן אתה למד לבעל חוב:

אמר המחבר כתוב בספר התרומות מסתברא דה"ה דאי לית ליה ללוה מטלטלי ואית ליה ארעא ולא שויא אלא כדי חובו לא יהבינן כולה למלוה אלא מסדרין תחלה עם הלוה כסדר השנוי כאן שאין לנו לחלוק בענין הסדור בין קרקע למטלטלין שהרי ערכין נגבין גם מן הקרקע ובכולן נאמר החייהו מערכך והיכא דפריש בשטר החוב ע"מ כן לויתי ממך מנה שלא תסדר עמי ה"ל תנאי שבממון ותנאו קיים וכמו שכתבנו בענין שמטה (מכות דף ג:) דינם שוה דמחילה היא וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה שאם האשה בת טובים וממשפחה מיוחסת אינו גובה אפילו מבגדיה של שבת וכן בענין תכשיטיה אפילו מכסף וזהב לפי שאין אשה אלא לתכשיטים ושנינו (כתובות דף סא.) עולה עמו ואינה יורדת ע"כ. ולענין חזרה דמשכון כיון דמשעה שממשכנים מסדרינן וכמו שכתבנו לא משכחת לה חזרת משכון אלא באצטלית של מאה מנה שאין מניחין אותה לגמרי אלא נוטל ומחזיר כל ל' יום ולאחר מיכן מוכרה ויהיב ליה דחזיא ליה א"נ משכחת לה חזרה בכל הכלים בשעבר ומשכן וכמו שכתבנו במשנתנו אבל כשהניח לו כלי סדורו ומשכן השאר לא משכחת חזרה דהוה ליה עשיר ואמר רחמנא שכוב ועבוטו עמך ולפי דברי ר"ת ז"ל שאין מסדרין בממשכן בתורת משכון משכחת לה חזרה בשלא הניח לו כלים הצריכין לו שהרשות בידו לעשות כן. ולענין חזרה דמשכון יש לשאול מה יועיל משכון לבעליו כשתופסו כיון שחייב בהשבה הלא יכול הלוה לעכבו ויטעון פרעתיך ויהיה נאמן בשבועה משום מגו דהחזרתיו לך וי"ל שתועיל התפיסה שאם ירצה יזמין עדים כשמחזירו ללוה ויתנה עמו בפניהם שלא יחזירנו לו אלא בעדים והיכא שמשכן לו כלים שאינן בתורת חזרה כגון ספרים וכסא ומנורה וכיוצא בהן אינו רשאי למכרן עד ל' יום דלעולם זמן ב"ד ל' יום וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולענין כלים שעושין בהן אוכל נפש אפילו יש לו כמה ועושה מלאכה בכולן לא ימשכן אחד מהם אבל אם אינו עושה מלאכה אלא במקצתן ממשכן את השאר והכי איתא בתוספתא היו לו ה' רחים לא ימשכננו אפילו אחד ואם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהם אינו חייב אלא על אותם בלבד ומיהו ה"מ לענין חזרה דמשכן אבל כשבא לגבות חובו גובה מהן אלא שאם הוא אומן מניח ב' מכל מין ומין והשאר מוכרין אותם שלא הקפידה תורה בהן אלא בזמן משכנותן לפי שהן עומדין בטלים אבל כשמוכרין אותם הרי אחרים עושין בהן מלאכה ולענין משכנותן וחזרתן של כלים הללו דינם שוה לכסות שהוא יכול למשכנן בשעת שאין עושין מלאכה כדאיתא בירושלמי וכמו שכתבנו במשנתנו ומחזירן ביום כדתנן ואת המחרישה ביום וכלים שעושין בהן אוכל נפש לאו דוקא אלא כל כלי אומנותו שהוא מרויח בהם הרי הם ככלים שעושין בהן אוכל נפש וכדאמרינן לקמן (דף קטז.) דחבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב ופרש"י ז"ל מספרים של ספר וצמד של פרות החורשות עם צמדן שלא כדברי ר"ת ז"ל שדחק עצמו לגרוס זוג של מספרים ופירוש שגוזזים בהן ירק וצמד של פרות פירוש שהוא עץ העשוי להניח על התבואה והפרות דורסות עליו והתבואה נדשת בכך:

דף ע עמוד א

ת"ר כו' הא עשיר שכוב מאי קאמר. וכי בשביל שהוא עשיר התירו לו לשכב על טליתו הרי רבית הוא אצלו שישתמש במשכונו חנם:

ועבוטו אצלך. אלא השיבהו לו כבא השמש:

אינו עובר בכל וכו'. דהשב תשיב ולא תשכב וכו' שלא בשעת הלואתו בב"ד אבל משכנו וכו' שהביא לו משכונו אינו חייב להחזיר דקראי בחובלו לאחר הלואה כתיבי אבל היכא דאייתי ניהליה לאו חובלו הוא:

עד בא וכו'. הא בא השמש תטלנו זו כסות יום ולמדך הכתוב שניתנה לך רשות לחובלו בלילה וכן איפכא כסות לילה ביום:

ומת. לוה לאחר שהשיב לו העבוט:

שומטו וכו'. ואינו נעשה אצלו כשאר מטלטלין שלהם דלא משתעבדי לבע"ח דכיון דמשכניה קנייה וכי מהדר ליה הוי פקדון גביה:

ת"ר לביתו של ערב ושכר כתף וכו'. כל הני טעמא דידהו דלא כתיב בהו הכי מיהו קבלן מסדרין דלא גרע משאר לוה כ"כ בספר התרומות ז"ל:

נוקשת אם לא ערבת. אלא נוקשת שהוניתו בדברים:

הרבה עליו וכו'. לבקש הימנו מחילה:

אבל אתה נכנס (אם אתה מלוה אתה נכנס). למשכנו חוב אחר שאינו מלוה:

שכר פונדק. אם השכרת לו פונדק:

דיוקנאות. צר לו צורה בביתו בשכר ומיהו כולן בתורת חזרה הן כיון שמשכנן אחר החוב:

מתני' ולא תחבול וכו'. אפילו לאדם אחר הוא אסור למשכן מביתו כדאמרן לעיל מלא תבא וכו' אלא לעבור עליה בשני לאוין כן כתב הרשב"א ז"ל:

אמר המחבר ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דלא תחבול באלמנה אפילו בחוץ משמע שכתב [פ"ז מהלכות מלוה] דע"פ בית דין נמי אין ממשכנין אותה וכ"כ הרא"ש ז"ל בתוספות דלא יחבול רחים ולא תחבול בגד וכו' בא לאסור ניתוח המותר במקום אחר ואע"ג דסתם חבלה בבית משמע אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור במקום אחר תנהו ענין לניתוח ע"כ:

וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלוה ולוה שאפילו בשעת הלואה אין ממשכנין אותה ואין זה מחוור דבשעת הלואה הרי היא כמוכרה ושרי וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל. וכן בכלים שעושין בהן אוכל נפש כתב הרב ז"ל שאפילו בשעת הלואה אסור ואינו מחוור כ"כ הרנב"ר ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל נמי דבשעת הלואה שרי בכולהו והלכתא כסתם מתני' אע"ג [דתנאי] פליגי בגמרא עלה:

משום שני כלים. העליונה רכב והתחתונה רחים:

כי נפש. אתא לרבות שאר כלים של אוכל נפש:

גמ' [רב יהודה] אמר לוקה אחת . אע"ג דלקי משום לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אלא דהכא לאוי דמיהוי ברחים קא מני אבל לא תבא וכו' דאיתיה בכל הכלים לא חשיב ליה:

לוקה שתים. אף על גב דלאו שבכללות הוא דליכא אכולהו אלא חד לאו וקי"ל בכריתות (דף ד.) דלא מחייב אכולהו אלא חדא היינו בשיש להם שם אחד כגון חלב ממיני בהמות או מעשר ממיני פירות אבל הכא רחים ורכב כל אחד שם בפני עצמו הוא והתראותיהם חלוקה וכן זג וחרצן וכיוצא בהן. כ"כ הרנב"ר ז"ל בשם התוס':

זוג של ספרים. מספרים של ספרים והם שנים דכל חד וחד כלי באפי נפשיה ועושין המלאכה בין שניהם כרחים ורכב. וכן צמד של פרות חבל שתי פרות חורשות עם צמדן (ספר התרומות) רחים של יד כמטלטלין הם שדומים לכלים שנופל עליה לא תחבול או שנכנס לבית רחים של מים ונטל הברזל הסובב והגלגלין אבל לסגור הדלת שלא יטחון הרי זה כמעכב הלוה או נכסיו ממלאכתן והוא בכלל הגזלנים וב"ד אין ממשכנים רחים התחתונה דה"ל כקרקע ואין לב"ד בהן אלא גוביינא כשיגיע זמן השומא ואין לחוש שמא יתלוש ויבריח משום שאין חוששין שמא יעקור נטיעות ויסתור בנין ויבריח ואם ראו ב"ד שעושה כן מגבין לו מהן לשעתו ואם עבר בעל חוב ותלשן כבר נעשים מטלטלין ומחזירן בשעת מלאכה כמטלטלי ע"כ:

מה רחים וכו'. ומדתניא ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו דמשמע שתים ואמר מה רחים וכו' נראה דברחים ורכב לא מיחייב אלא שתים הלכך כי נפש הוא חובל לשאר דברים דוקא הוא כדאמר רב יהודה ולא לטפויי לאו ארחים ורכב דלהוי תלת דא"כ הו"ל למימר הכא גבי זוג וצמד דליחייב שלש כיון דמרחים ורכב ילפינן:

ההוא דחבל סכינא דאשכבתא. פרש"י ז"ל סכין של שחיטה וכן הרמב"ם ז"ל פרק י"ג מהלכות מלוה ולוה ויש גורסים דאשכפא כלומר של רצענים וזה עולה לפי מה שכתבנו למעלה שכלי אומנותן של אומנין דינן ככלים שעושין בהן אוכל נפש. הרנב"ר ז"ל:

זיל אהדרה. משום דכלי א"נ כיון שצריכין אותו למלאכתו הוי ככסות לילה בלילה שאינו רשאי למשכנו אלא אדרבה להשיבו:

תא קום וכו'. תבעהו לדינא על חובך אם מודה לך או יש עדים ישלם ואם לאו ישבע היסת:

רבא אמר. כיון דמשכנו ואין עדים שמשכנו והיה יכול לטעון לקוח הוא בידי קנה ליה משכון לישבע וליטול עד כדי דמיו וכן כתבו מן הגאונים ז"ל שאינו נאמן אלא בשבועה חמורה לפי שהוא נוטל ואין לך נוטל אלא בשבועה:

ולפי זה אפילו מלוה על המשכון דמשכון בידו אינו נוטל אלא בשבועה וכן כתבו האחרונים ז"ל:

דאכלי חושלי. שעורים קלופין:

לאו מידי דעביד לאשולי וכו'. שאין עשוי לשאול ולשכור עזים שלו הלכך יכול לטעון לקוחות הן בידי היכא שאין עדים שאסף אותן מרשותו של בעלים:

דף ע עמוד ב

זוגא דסרבלא. מספרים לגזוז בהן בגדי צמר וספרא דאגדתא אע"ג דשאר ספרים עשוים טפי להשאיל כדאמרינן בכתובות (דף נ.) הון ועושר בביתו וכו' זה הכותב ספרים ומשאילן אבל ספרי דאגדתא הוא מתורה שבעל פה ולא ניתן ליכתב אלא משום עת לעשות לה' מ"מ גם זה עשוי להשאיל ובהגוזל בתרא (דף קיד:) גבי המכיר כליו וספריו דמשמע שאין עשויין להשאיל מדלא מהימנינן לו במגו דהשאלתים לך תירץ ר"ת ז"ל שיש חלוק בבני אדם לפי דעתו שהוא רגיל להשאיל ספריו ולמי שהוא רגיל להשאיל וההיא דבב"ק מיירי בידוע שאינו רגיל להשאיל ספריו:

מיתמי. שהבעלים הביאו עדים שהיו שלהם והיו טוענים השאלנום לאביהם של אלו ואפקינהו רבא מינייהו משום דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואם איתא דיכול לטעון לקוח הוא בידי יתמי כי לא טענו נמי אנן טענינן להו:

סליק פרק המקבל.