רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף סד עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף סד עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

מאתים חזינן אי לכולי עלמא קא מוזיל ומזבין יהיב ליה מאה ואי לא יהיב ליה מאתים זבן במאתים ושויא מאה סבור מיניה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משמיה דר"נ אין אונאה לקרקעות זבן גריוא דארעא בי מצעי נכסיה חזינא אי עידית היא אי זבורית היא זביניה זביני ואי לא איערומי קא מערים מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא אמר אמימר ואי כתב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מיצרא דאמרינן האי מזבן קא זבין לה ומשום הכי כתב בה אחריות והאי דכתבה בשם מתנה איערומי הוא דקא מערים משום דינא דבר מיצרא ודינא הוא דחזינן כמה שויא ויהיב ליה בר מיצרא ונחית לארעא ואי אודי דמזבן זבנה והא דכתיב ליה משום מתנה משום דינא דבר מיצרא הוא דעבד הכי ואמר בכך וכך זבנתה וליכא סהדי דידעי בכמה זבנה מסתברא לן דמשתבע ושקיל הואיל וכשליחא הוא לגבי בר מיצרא והיכא דכתב ביה בשטר מתנה וקבילית ליה לפלוני דנא אחריות מתנתא דא דאי נפקא מחמתי מידיה יהיבנא ליה כך וכך זוזי וארעא לא שויא ההוא שיעורה דלא קא מודה דמזבן זבנה לא שקיל ליה בר מיצרא אלא בדמי דקביל עליה מרי ארעא דמה נפשך אי במתנה יהבה ניהליה מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא ואי מיזבן קא זבנה מיניה לא עביד איניש דמקבל על נפשיה לחבריה מאי דלא קא שקיל מיניה ומסתייע האי סברא מהא דאמרינן זבן במאתים ושויא מאה אלמא עביד איניש דזבין קרקע דשויה מאה במאתים ואי ניחא ליה לבר מיצרא למישקליה בהנהו דמי שקיל ואי לא לא הילכך אי יהיב לזה בר מיצרא כוליה דמי דקבל עליה מרי ארעא שקיל ואי לא לא שקיל מכר כל נכסיו לאחד לית בה משום דינא דבר מיצרא לבעלים הראשונים לית בה משום דינא דבר מיצרא זבן מכותי וזבין לכותי לית בה משום דינא דבר מיצרא זבן מכותי א"ל אריא אברחי לך ממיצרך זבין לכותי כותי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא שמותי ודאי משמתינן ליה עד דמקבל

נימוקי יוסף

ואי לא יהיב ליה מאתן. דגבי דהאי הוא דאוזיל:

אין אונאה לקרקעות. מהא שמעינן דאפי' בפלגא אין אונאה לקרקעות דהא זבין במאתים ושויא מאה שלא כדברי מי שלמד מן הירושלמי [דכתובות פי"א הלכה ד'] דבפלגא יש אונאה אפילו לקרקעות הרשב"א והרנב"ר ז"ל וכבר כתבתיו פרק הזהב [סי' שפג] בס"ד:

אמר המחבר ומיהו הרא"ש כתב [סבר מינה] דמצי א"ל לתקוני וכו'. [וליבטל המקח] בהאי טעותא וכדמוכח בכתובות (דף צט:) פ' אלמנה ניזונית טעה שליח לא קאמינא וכו' ובההיא אמרה ר"נ דוקא משום שקנאה לעצמו ולא שליח ממש הוא אע"ג דחשבינן ליה כשליח המצרן ומה שכתבתי בפנים בשם הרמב"ם ז"ל דפירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל נוטה לזה ע"כ:

במצעי. באמצע נכסים של מוכר ששדות המוכר מוקפות לה מכל צד:

חזינן אי עידית וכו'. דבר העשוי לימכר לעצמו שאינה דומה לשאר שדות הסמוכות:

זביניה זביני. ואין מצרני המצר יכולין לסלקו שהרי יש הפסק ביניהם:

ואי לא איערומי . אמר אם באתי ליקח אצלם יסלקוני אקנה אני בית סאה באמצע ואהיה אני מצרן לכל רוח ואקנה אני לכל צד ולא יוכלו לסלקוני מן המצר ומן המותר לכל צד הלכך מהשתא מסלקינן ליה:

ואי כתב בה אחריות. דודאי מכר הוה שאין כותבין אחריות על המתנה והאי דכתב ליה בלשון מתנה איערומי הוא דקא מערים:

וכתב הריא"ף ז"ל דהיכא דקביל עלי' אחריות [המתנה] בסך שהוא יתר על שוייה של קרקע נותן לו כסך האחריות ממה נפשך דאי במתנה היא לית בה משום דינא דבר מצרא ואי מכירה היא אין אדם עשוי לכתוב על עצמו אחריות יותר ממה שקבל ואם קבל עליו אחריות סתם ולא פירש שמין כמה היא שוה ונותן לו [וכן] היכא דכתב ליה שטרא בלשון מכר ולא פירש בכמה מכרה לו יהיב ליה כשיעור האחריות שקבל עליו ואם קבל עליו אחריות [המכר] סתם כתב הרמב"ם שנשבע בנקיטת חפץ בכמה לקחה כתב הרמב"ן דמסתברא דלוקח לא מקבל עליה אחריות לבר מיצרא דלאו ועשית הישר והטוב הוא שיהא מפסיד לו ואע"ג דמוכר קביל עליה לדין אחריות דילמא לא הוו ליה נכסי למוכר והדר עליה הלכך ליתיה אלא כדין שליח ואחריות דבר מצרא אמוכר והרמב"ם שכתב שאחריותו על הלוקח לא נתחוורו דבריו. כ"כ הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

אריא אברחי לך. ואין לך ישר וטוב מזה ולא מצי למימר המצרן גם אני [הייתי קונהו] והייתי מבריח ארי דקאמר ליה האי אלמלא מהרתי לקנותו היה מוכר לכותי אחר:

אמר המחבר מכאן היה נראה לי שהלוקח [בית] רעוע מעני שאין בה דינא דב"מ שיאמר לו הלוקח ארי אברחי לך [שקניתי] אותו שאלמלא לקחתיו אני לא היה מוכרו לאחר והיה נופל הבית על ביתך והיה מזיק לך וכ"ש אם המוכר עצמו אומר גם כן שלא היה מוכרו אלא לזה. ומיהו לטעון ארי אברחי לך אי אפשר שלא אמרנו כן אלא כשהבריחו בשעה שלקחו כי הכא כשלקחו מכותי הבריח הארי שלא יוכל עוד למוכרה לכותי חברו אבל הכא עדיין הארי רובץ שהרי לא בנאו עדיין דאילו בנה כבר היא קנויה לו לגמרי וכבר היה בידו של מוכר דמי ממכרו או שויו ויכול לומר מוכר ניחא לי בהכי [דה"ל הני שרו והני צרו] וכל כה"ג לית בה משום דינא דבר מצרא וכן כתב הבה"ע ז"ל:

כתב רבינו האי והרי"ף בתשובותיו שאם שהה בר מצרן משידע כדי תביעת ב"ד ושיביא מעותיו בטל דין מצרנות מה תאמר שהיה חוץ לעיר או חולה או קטן הא כתבו הגאונים ז"ל שאין לאלו דינא דבר מיצרא ומיהו אפשר לאשכוחי [דאפילו כבר בנה לוקח יכול המצרן לסלקו] כגון שהיה בעיר ולא ידע המצרן עד שבנה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' שכנים והלוקח שבנה והשביח או סתר והפסיד בן המצר מסלקו ונותן לו דמיו וכו' אלא ודאי לא מצי למימר כיון שדעתו למכור לא הייתי מוכרו אלא לזה וא"כ [היה יכול המצרן לומר ללוקח] היה לו להודיעני והייתי לוקח אותו ובניתי וסלקתי הארי אבל זבן מכותי אמר אם לא מהרתי ליקח היה מוכרו לכותי אחר שאין בו ועשית הישר והטוב כדי שתאמר סוף סוף היה בא לידי עד כאן כן נראה לי והאי זבן מכותי וזבין לכותי תלמודא הוא דקא מפרש טעמא מאי אמרינן זבן מכותי וזבין לכותי לית ביה משום דינא דבר מיצרא משום דכשלקחה מכותי לא מצי לסלוקי משום דינא דבר מיצרא דאמר ליה אריא וכו' וכשמזבן לכותי נמי כותי הלוקח ודאי לאו בר ועשית הטוב והישר הוא ואין לנו לומר על דינא דבר מיצרא ועשית הישר והטוב אלא ללוקח שאילו המוכר יאמר מה עשיתי לך אם ארצה לא אמכרנה תהיה בידי אבל ללוקח נאמר משוך ידך ויקחנו זה מה תאמר שיאמר לו מצרן טוב היה לי שיהיה בידך שאהיה אז בטוח מנזיקין הא משמתינן ליה בשביל זה עד דמקבל עליה כל אונס דאתי מחמת הכותי וכתבו בשם הרא"ש ז"ל דמש"ה מקבל עליו מהשתא קודם שיבא ההיזק משום שהחמירו חכמים לקנסו שיכתבנו לו שטר שעבוד על נכסיו ויחול שעבודו מעתה ועוד כתבו דהא דאמרינן שמותי משמתינן ליה היינו דוקא שיוכל למכרם לישראל באותן דמים שלקחה הכותי אבל ודאי אינו מחויב למכרה בפחות לישראל ומיהו אי חזינן שמתכוין הכותי לקנות בחצר הישראל כדי להשחית נחלת ישראל כגון בשכונת היהודים או שיש ערמה בדבר הכל לפי ראות הדיינין ומדאמרינן משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא כתב הראב"ד ז"ל דשמעינן מהא דכל היכא דלא קביל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא לא מיחייב ביה עד דמקבל עליה דגרמא בנזיקין פטור כתב הרב בעל העטור דהוא הדין לשכירות דכותי דמשמתינן ליה למשכיר עד דמסליק ליה או דמקבל עליה כל אונסא דאתי מיניה וכבר כתבתי דעת הרא"ש ז"ל בטעם מקבל מהשתא:

גרסי' בגמרא מכר כל נכסיו לאחד לית ביה משום דינא דבר מיצרא לבעלים הראשונים לית ביה משום דינא דבר מיצרא. כל נכסיו לאחד בכל מקום שהם זו במזרח וזו במערב ויצאו מצרני אחד מהם וערערו לית ביה משום דינא דבר מיצרא שלא תקנו חכמים לומר ללוקח הסתלק לעשות ישר וטוב לבעל המצר שהיא רעה למוכר שזה לא יקנה השאר שימשוך ידו בשביל זו וכתבו הרשב"א ז"ל והרב ר"נ ב"ר ז"ל דאפילו אמר בן המצר אני אקנה הכל אין שומעין לו וטעמא משום דלפעמים לא ימצא למי ימכור כולו אם לא ימכור לזה וכיון דאפשר דמטי מיניה פסידא לא תקנו בו דינא דבר מצרא :

לבעלים הראשונים. אם מכר לבעלים הראשונים אין בעל המצר מוציא מידו אבל באו שניהם לקנות בעל המצר קודם וכן נמי אי מזבנ' לאיניש דעלמא בר מיצרא מסלקו [ללוקח] ממנה אבל בעלים הראשונים לא [מסלקו ליה ללוקח] ומסתברא דכי היכי דאמרינן דאין בר מיצרא מוציא מידי בעלים הראשונים הוא הדין [זבנה] לבנים דבדידהו נמי איכא משום ועשית הישר והטוב דומיא דשומא (ב"מ דף לה:) דהדרא משום ועשית הישר והטוב והדרא נמי ליורש לפי פרש"י ז"ל כמו שכתבתיה פ' המפקיד. הרנב"ר ז"ל:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט