נימוקי יוסף/בבא מציעא/פרק ז

השוכר את הפועלים. סתמא שלא אמר להן בשעת התנאי להשכים ולהעריב:

אינו יכול לכופן. מאחר שלא התנה עמהן בתחלה ובגמרא פריך פשיטא:

מתיקה. ליפתן:

בשעתו. בשעת מלכותו דמלך והדיוט הוה:

שהם בני אברהם. וסעודתו גדולה משל שלמה כדאמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב בן בקר אחד רך שנים וטוב ג' לתלתא גברי תלתא תורי ואילו גבי שלמה אע"ג דסעודתו גדולה דכתיב ויהי לחם שלמה וכו' הוו ישראלים טובא דכתיב יהודה וישראל רבים:

עד שלא יתחילו. ואין כאן אלא דברים ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה דאילו משיתחילו לא תוכל לחזור:

דף נב עמוד א

הכל כמנהג המדינה. ירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה אמר רבי אמי כל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו והביאו הרי"ף והרשב"א ז"ל:

וגרסינן בגמרא (דף פג.) אינו יכול לכופן פשיטא לא צריכא דטפי להו אאגרייהו מהו דתימא מצי אמר להו האי דטפאי לכו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי קמ"ל דאמרי ליה אדעתא דעבדי [לך] עבידתא שפירתא:

אמר ר"ל [דף פג:] פועל בכניסתו משלו וביציאתו משל בעל הבית שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. וליחזי היכי נהיגי בעיר חדשה וניחזי מהיכא קא אתו בלקוטאי ואי בעית אימא דאמר להו איתגרו לי כפועל דאורייתא:

פי' דטפי להו. הוסיף על שכרם יותר משכר שאר פועלים:

בכניסתו לעיר. לערב משלו צריך לוותר משלו אצל בעה"ב ולהחשיך אצלו:

וביציאתו. בבקר למלאכתו:

משל בעה"ב. אינו צריך להקדים אלא עם הנץ החמה:

יאספון. החיות דלעיל מיניה כתיב תשת חשך ויהי לילה בו וגו' תזרח השמש וגו' וסמיך ליה יצא אדם וגו' עדי ערב עד שתחשך:

וליחזי היכי נהגו. בעיר והכל כמנהג המדינה ודריש לקיש מאי היא:

בלקוטאי. שנתלקטו ממקומות הרבה יש מקום שמחשיכין ויש מקום שאין מחשיכין וליכא למסמך אלא אדאורייתא ומדאמרינן הכא וניחזי מהיכא אתו כלומר וינהגו כמנהג אותו מקום שבאו משם שמעינן דכל עיר חדשה אם נודע רוב אנשיה מהיכן באו הכל כמנהג אותו מקום שבאו משם הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

ירושלמי בני טבריא לא משכימים ולא מעריבים ובני בית מעון משכימים ומעריבים בני טבריא שעלו לשכור מבני בית מעון ובני בית מעון שעלו לשכור מטבריא נשכרים כבני טבריא אבל אדם שהלך מטבריא לשכור פועלים מבית מעון יכול הוא מימר כן סלקא במחשבתכון דלא הוינא משכח מוגר פועלים מטבריא אלא בגין דשמעת עלייכו שאתם משכימים ומעריבים בגין כן סליקית להכא:

גמ' וא"ל. בעל הבית עשה והרי שכרך עלי כאחד וכו':

משמנין. לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בבינונים וכן הדין במוכר דאי א"ל כדשיימי אינשי ואיכא דשיימי ליה הכי ואיכא דלא שיימי ליה הכי הולכין אחר שומא בינונית וכן הפוסק על השער שבשוק חייב להעמיד לו על שער בינונית והכי איתא בתוספתא המוסר מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן חייב להעמיד לו כשער בינוני איזהו שער בינוני היו מהלכות מח' ומט' ומי' נותן לו מט' והא דאמרינן התם דשור בשורי אני מוכר לך מראהו כחוש ובית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה משום דגריעא וכדמוכח בפרק [הנודר מן] הירק (דף נו.) ובפרק בתרא דמנחות (דף קח:) שאני התם דאמר בשורי אבל שור סתם נותן לו בינוני כן תירץ הרנב"ר בשם הרא"ה ז"ל:

ואמרינן בגמ' (דף פז.) תאנא משום רבי יוסי למה נקוד על איו שבאליו למדה תורה דרך ארץ שיהא אדם שואל באכסניא שלו והאמר שמואל אין שואלים בשלום אשה כלל ע"י בעלה שואלים:

למה נקוד איו שבאליו. נקוד והלמ"ד אינה נקודה למדה תורה וכו' והיינו נקודת איו דלא היו צריכים לשאול דיודעים היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשא ודרוש ממנה דרך ארץ:

אכסניא. אשת אושפיזו:

ע"י בעלה. לא ששלח לה שלום אלא לבעלה שאל מה שלום הגברת אבל לשלוח לה שלום אפילו ע"י בעלה אסור כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף ע:) דאין שואלים בשלום אשה כלל :

אמר המחבר מפרש"י ז"ל שבכאן דאמר דמשום הכי נקוד על איו לעקור התיבה לומר שאינה אלא לדרוש ממנה דרך ארץ מתישב לי מה שמקשין העולם על פרש"י ז"ל שבחומש לא ינקוד אלא נקודה אחת על הלמ"ד ונשאר נמי איו שלש נקודות למה לי והשתא אתי שפיר דאדרבה מדאיצטריך לנקוד שלש נקודות שמעינן דרך ארץ דהכא דאי לא נקד אלא נקודה אחת על הלמ"ד לא הוה שמעינן אלא איו לומר ששאלו לאשה על האיש ולא הוה שמעינן ד"א נמי אבל השתא דנקוד שלש נקודות ע"כ להכי אתא לעקור התיבה ולדרוש דלא שאלו משום שלא ידעו היכן היא דודאי ידעו אלא לאשמועינן ד"א ששואלים לבעלה בשלומה דאם לא כן דלא אתא אלא לומר ששאלו נמי לאשה לא ה"ל למנקד אלא נקודה אחת על הלמ"ד:

מתני' ואלו אוכלים. ואלו פועלים אוכלים ממה שעוסקין בו:

בשעת גמר מלאכה. כשתולשין אותו:

עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר. ואם בר חלה הוא עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה וטעמא דכולי מתני' מפרש בגמרא וסיפא דמתני' מפרש בשלהי פרקין למאי איצטריך:

ולא הקדש. דאסור לאכול ומדלא אמרינן איפכא ולא של עובד כוכבים לומר דרעך הוא דאמר קרא ואל כליך לא תתן אבל בשל עובד כוכבים תן שמעינן דגזל עובדי כוכבים אסור :

ולא מוצץ. היין לזרוק חרצנים וזגין:

וד"א. לאכול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה מהם:

כנפשך. כאילו הם שלך מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר:

שור שור משבת. בב"ק בשור שנגח הפרה (דף נד:) ושור לאו דוקא דה"ה לכל שאר בהמות דגבי שבת כתיב וכל בהמתך:

שור דכתב וכו'. כיון דשור לאו דוקא:

חוסם לנחסם. אדם לשור ושור לאדם:

המחבץ. מין ממיני חמאה:

המנכש. שעוקר מביניהם שאר ירקות שאינם יפות:

ואע"פ דשליף. כלומר לא מבעיא למימר כשעוקר מביניהם שאר ירקות שאינם יפות דודאי אינו אוכל מקרא דואל כליך לא תתן דמשמע שנותן לתוך כליו של בעל הבית ועכשיו אינו נותן כלום לתוך כליו של בעל הבית וא"כ אינו שעת גמר מלאכה אלא אע"פ דשליף בצלים קטנים אותם שקורים ציבו"ט שלא יהיו גסין לעולם ועוקרין אותם מבין הגדולים להרחיב להם מקום להתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית אותם בצלים קטנים ולא ממעטי מואל כליך אף על פי כן ממעטי מדיש משום דלאו גמר מלאכה היא דעיקר הפעולה משום תיקון הגדולים המחוברין עמהם הוא הלכך לא מיבעיא מהגדולים הנשארין מחוברין דלא אכיל אלא אפי' מאלו הקטנים שעוקר אינו אוכל משום שלא התיר קרא לפועל לאכול אלא בדומיא דדיש שהוא עוסק בדבר שהוא שעת גמר מלאכה ולא דמי לבודל בתמרים רעים שאינם מתבשלים באילן לעולם ומכניסים אותם בכלים של כפות תמרים להתחמם ולהתבשל שם דתניא שהפועל אוכל בהם דהתם עיקר הפעולה הוא בשבילם ולא בשביל ד"א ושעת גמר מלאכה היא להם. יצא הבודל. שמבדיל במגריפה אותם שמדובקים זו בזו וזו היא גמר מלאכתן למעשר שאין פועל אוכל בהם דדומיא דדיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר קאמר רחמנא :

דף נב עמוד ב

הלש. משנתן מים וגלגל נתחייב בחלה ועדיין היא צריכה ללוש ולשוף ולבעוט הרבה:

המקטף. עורך וטח פניה במים הואיל ונגמר מלאכתה לחלה אין פועל אוכל בו דאע"ג דדיש אמר רחמנא שעדיין לא נגמרה מלאכתו למעשר ומשמע דכיון שנגמרה מלאכתו למעשר אין פועל אוכל בו היינו בפועל בו בעודו דיש דאין ה"נ כשהגיע מלאכתו למעשר אין פועל אוכל בו אבל ה"ה נמי בפועל בחטים לאחר שנגמרה מלאכתם למעשר כטוחן כיון דלא נגמרה עדיין המלאכה לדבר אחר שבו כחלה אמרי' שפועל אוכל בו דהוי ליה למלאכה זו כדיש שאוכל בו עד שיגמר מלאכה המחייבת לדבר אחר שהוא אחר פעולה זו כמעשר והא דתניא הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר ולחלה הכי קאמר שנגמרה מלאכתו לדבר הנוהג בו אם מעשר מעשר כדיש או תמרים וגרוגרות ואם חלה חלה כפועל בחטין ושעורים לאחר שעשרן וכיון שאמרנו שאדם מותר לאכול בחטים כשפועל בהם לאחר שעשרן עד שתגמר מלאכתם לחלה וילפינן לעיל שור מאדם אם כן שור נמי אוכל בהם ולפי זה בדישו דאמר רחמנא לאו דוקא דיש אלא דישו הראוי לו ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שכירות שעל כל דבר שהוא אוכל אם חסמה עובר משום בל תחסום והא דתניא לקמן פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום פירשו ז"ל שלא היה מלאכתם באותה תבואה אלא שהיו מהלכות כדרכם וירט להם הדרך והלכו על התבואה דבכי ה"ג ודאי לא קרינא ביה בדישו והכי מוכח בסיפרי ובירוש' וכן הסכימו האחרונים ז"ל:

כענבים ודבר אחר. דאסרת לעיל משום שמרבה באכילתן וה"נ אי מהבהב ממתקן ומרבה באכילתן או דילמא כיון שאינו אוכל בהם דבר אחר מותר:

עודרין גודרין בוצרין מוסקין כולם לשון לקיטה הם בכל מין ומין ופטורין מן המעשר ולא אמרינן מקח הוא שאין זה תנאי שכרם אלא התורה זכתה להם:

בפתן לא יאכלו. לפי שאוכלים הרבה:

ולא יספות. לא יטבול וכדפירשנו לעיל ופשיטא דאם נטלו רשות מבעל הבית שיכולין לאכול בכל ענין שירצו:

ת"ר פרות המרכסות אינו עובר משום בל תחסום. כדפירשנו לעיל לפירוש הרמב"ם ז"ל שאינו נקרא דישה:

בול. מלא אגרוף:

בטרסקל. שק או כיוצא בו תולין בצוארה והמאכל בתוכו ואוכלת:

אינו עובר הישראל. אע"פ שאמר לו חסום פרתי ודוש בה ומיהו נהי דאיסור [דאורייתא] ליכא איסורא דרבנן איכא כדלקמן:

ומתרזת. חולי מעיים שמוציאים רעי צלול כמים והחטין קשין לה:

מביא כרשינים. והלא אינה דשה בכרשינים ומביא מפני שהם יפות לה אלמא לא אמרינן קא חזיא ומצטערא:

גרסי' בגמר' שלחו ליה בני מערבא לאבוה דשמואל הני תורי דגנבין ארמאי וגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה אתעביד בהו ערימו עליהון ויזדבנון סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה א"ל אביי דיין שקנסת עליהם מכירה. פשיטא בנו גדול כאחר דמי בנו קטן מהו רב [אחי] אסר ורב אשי שרי מרימר ומר זוטרא ואמרי לה הנהו תרי חסידי מחלפי להדדי:

וגנחין יתהון. מסרסין אותם ואח"כ מחזירין אותם לבעלים ומאהבת בעליו ישראל גונבו העובד כוכבים שהוא מכירו ומסרס אותו:

ויזדבנון ולא יהנה ישראל בעבירה לפי שהוא עשה כדי שיהא יפה לחרישה לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו:

לשחיטה. שלא יועיל סרוסו להעלות בדמיהן אבל בחרישה לא שדמיהם יקרים מחמת סירוסם:

שקנסת. כיון שקנסת עליהן מכירה דיין דהא לא טרח כולי האי אלא משום שיחרוש בו הוא ועכשיו לא תתקיים מחשבתו:

כאחר דמי. ודיו אם מכרו לו:

מחלפי אהדדי. שוורים שלהם שגנבום עובדי כוכבים מכיריהם ומסרסין אותם והסכימו האחרונים ז"ל דכיון דחזינן לכולהו רבנן בתראי כאביי ורבא ורב אחי ורב אשי ומרימר ומר זוטרא דכולהו אסרי סירוס ע"י עובד כוכבים נקיטינן לחומרא דאמירה לעובד כוכבים אפי' באיסור לאו אסור דליכא למימר דכולהו ס"ל כר' חדקא ומשום דקא עבר ישראל אלפני עור לא תתן מכשול משום דס"ל דבני נח הוזהרו על הסירוס דהא לא קיי"ל הכי וסוגיין בעלמא [דלא] כוותיה ושמעי' מינה לענין סוגיא דישראל דאומר לעובד כוכבי' חסום פי פרתי ודוש בה דישה שלך או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי אסור משום אמירה לעובד כוכבי' שהרי עושה מלאכת איסור בדבר של ישראל ולא דמי להא דתניא במכילתא [סדר בא פר' ט'] דבמלאכת העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל כלום:

דף נג עמוד א

ושמעינן נמי מהכא דאפי' לומר לעובד כוכבים [בחול] שיעשה מלאכה בשבת אסור משום אמירה לעובד כוכבים דומיא דחסום פרתי ודוש בה שאומר לו כן קודם דישה כ"כ הרשב"א ז"ל והרנב"ר ז"ל הביא ראיה אחרת מדאיצטריך היתירא למי שהחשיך לו בדרך ליתן כיסו לעובד כוכבים לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כדאיתא בירושלמי בריש מי שהחשיך דאילו מהכא אין נראה לו כל כך ראיה משום שאומר לו כן בזמן שהוא אסור לדוש בחסימה משא"כ כשאומר לו בחול לעשות מלאכה בשבת:

מבחוץ. קודם שתכנס לדוש:

מבית אביך. כהן היה:

ולהבדיל בין הקדש. בתריה כתיב משמע כדי שידע להבחין בין עבודה קדושה לעבודה מחוללת ואי שתי ועייל מ"מ שכור הוא ולא ידע להבדיל:

החוסם את הפרה. ולא העבירה על הדישה וחבירו דש בה:

המזווג. שור וחמור לקרון ובא חברו והנהיג פטור הראשון:

חסמה בקול. כשהיתה שוחה לאכול גער בה:

הנהיגה בקול. בכלאים ואינו אוחז במרדע:

הויא מעשה. כמו מימר שדבורא בעלמא הוא שאומר זו תמורת זו ומיקרי יש בו מעשה משום דאתי מאותו דיבור מעשה שנתפסת הבהמה בקדושה בדיבורו וה"נ בקולו היא נחסמת ובקולו הוא מנהיגה והיא הולכת ולפיכך מיקרי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו וכ"כ הראב"ד ז"ל דהוי מעשה אף ללקות וכן פרש"י ז"ל הכא הוי מעשה שלוקין עליו והלכתא כר' יוחנן וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל:

ד' קבין לפרה וג' לחמור. כך שיערו אכילתה וכתב הרשב"א ז"ל דוקא ליום א' ולדישה מרובה וכן לפי חשבון זה בכל יום קאמר שאין הפרה אוכלת כ"כ בשעה אחת שהרי אוכלת וחוזרת ואוכלת היא:

והא אין לוקה ומשלם. דהוי להו שתי רשעיות וכתי' (דברים כה) כדי רשעתו רשעה אחת:

דמשעת משיכה. כלומר ואינם שתי רשעיות אלא כשבא חיובם כאחת אבל הנהו אינם באים כאחת:

מין ושאינו מינו. מזכר ונקבה:

מהו להכניסן לדיר. מי הוי כמרביע או לא:

במנאפין. משיראו זה על זה כדרך מנאפין וא"צ לעדים שיראו כמכחול בשפופרת שלא הזקיקם תורה להסתכל כל כך:

כמכחול בשפופרת. עד שיכניס בידיו אבר הזכר בנקבה כדרך בני אדם במין במינו:

מכחול. קיסם או כנף שמכניסין בשפופרת חלולה שהכחול לתוכה ומוציא מן הכחול במכחול ומעביר על העין:

ואפילו משום פריצותא דשמא יבא לידי הרהור וכדאמרינן (בע"ז דף כ:) לא יסתכל בבהמות ובעופות כשנזקקין זה עם זה [ליכא] משום דהאי בעבידתיה טריד ולא מהרהר ומיהו הא דמתירין מכחול בשפופרת היינו היכא דליכא למיחש לפריצותא דעבדי אבל אם אינם בני תורה או דאיכא למיחש לפריצותא דעבדי אסור בכלאים אפילו להכניס מין ושאינו מינו לדיר ובמין במינו נמי דוקא הכנסה לדיר הוא דשרי דלא מצי אתי לידי איסורא דאורייתא:

מתני' ואפילו בכתפיו. שאינו מזיז ידיו ורגליו:

רבי יוסי ברבי יהודה אומר. לית הלכתא כוותיה אלא כת"ק:

אבל מונע וכו'. ואוכל אכילתו מהם:

וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעת גמר מלאכה וכו'. כלומר אלא עד שעת גמר מלאכה ולאפוקי דלאחר שנגמר מלאכתו לא יאכל לפי שאין דינו של פועל לאכול מן התורה אלא בשעת מלאכה וכשמונע עצמו לאכול עד שיגיע למקום היפות נמי לא יאמר כשאגיע לשם אשב לי ואוכל שהרי מנעתי עצמי עד כאן ולא בטלתי מלאכתי דכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה. דרשינן בספרי וקטפת מלילות בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף למלאכה לא יניף חרמש לאכילתו וכתבו האחרונים ז"ל דטעמא דמילתא כדי שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו הנה למדנו שאם עשה כן עבר בלא תעשה:

אבל מפני השבת וכו'. שלא יבטל ממלאכתו ויאכל:

אמרו הפועלים. התקינו שיוכלו הפועלים לאכול בהליכתם אע"פ שאז אינם עסוקים במלאכה דמהלך לאו כעושה מעשה דמי כדאיתא בגמרא ועוד דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר:

מאומן לאומן. משורה לשורה כשגמרו שורה זו והולכים להתחיל במלאכתן בשורות אחרות ואע"ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא ליה לבעה"ב בהכי כדי שלא יצטרך לאכול בשעה שיעסוק במלאכתו:

כשתהא פורקת. לאו למימרא דבעינן כשהמשוי על גבה לא תאכל דודאי עיקר היתר אכילתה הכי הוי וכדאיתא בגמ' אלא ה"ק עד שתהא פורקת אוכלת ולאחר פריקה לא כדפרישנא גבי שעת גמר מלאכה:

גמ' עד שלא הלכו. דרכם להטיל ענבים על הגת ולדרכם ברגליהם על הגת ועד שלא הלכו בו שתי וערב אין מלאכתם ניכרת אלא בענבים ולפיכך אין שותים יין דה"ל כעושה במין זה ואוכל במין אחר. משהלכו. כבר ניכרת גם ביין ועדיין עושה בענבים הלכך אוכלים ושותין שהרי עושה במינים אלו יחד:

מהיכא אכלה. כל משאה פורקין בבת אחת ואוכלין:

עד שתהא פורקת. בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה:

מתני' אפילו בדינר. אפי' בשוה דינר אע"פ ששוה יותר משכרו שהתורה זכהו לאכול שבעו:

רבי אלעזר וכו'. לית הלכתא כוותיה אלא כחכמים דסברי כת"ק לענין שיכול לאכול אפילו יותר משכרו:

אבל מלמדין. נותנים לו עצה:

ויהא סותם וכו'. שימנעו מלשוכרו למלאכתם והכי קיימא לן כחכמים דאילו ת"ק לית ליה מלמדין:

דף נג עמוד ב

קוצץ. ליטול מעותיו ולא יאכל:

על ידי עצמו. בשביל עצמו:

שיש בהם דעת. וידעי וקא מחלי:

שאין בהן דעת. למחול וכיון שכן אינו יכול אחר לקצוץ בעבורם:

גמ' משלו. תוספת שכרו הוא מה שאוכל מפני שהתורה הוסיפה לו:

או משל שמים. במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים:

תנו. אכילתי:

יהיב ליה. כי היכי דבידו ליתן שכרו לכל מי שירצה:

לדידיה זכי ליה. לצדקה וכל כמה דלא מטא לידיה לא זכי ליה:

דמר סבר דמשלו. תנא דברייתא דאמר דקוצץ בשביל עבדיו הקטנים סבר פועל משלו הוא אוכל וכיון דאגרייהו הוא ואגרייהו דאדון אכילתן נמי דאדון:

ומר סבר. תנא דידן סבר משל שמים הוא אוכל הלכך לית למריה זכייה באכילתו שאפילו שלהם אינה עד שיתננה לתוך פיו ופסק הריא"ף ז"ל כתנא דידן:

מתני' הרי אלו לא יאכלו. דלא אמרינן שהיו סבורים שיפדה אותם כדי שיאכלו אלא מדלא אתנו בהדיא לא אכלי דאדעתא דהכי נחתי [וידעי ואחלי] כאילו קוצץ כן עמהם:

ואם לא הודיעם. על מנת שיעשו עמו בנטע רבעי:

פודה ומאכילם. משום דמקח טעות הוא שאם הודיעם לא היו נשכרים:

נתפרסו עיגוליו. דקציעות שדרסן בעיגולין ונגמרה מלאכתן למעשר שוב אין יכולים פועלים לאכול מהם משום טבל ונפלו ונתפרסו וצריך לחזור ולדורסם הרי אלו לא יאכלו משום טבל וכן הדין בנתפתחו חביותיו שנטלו מגופותיהן ושכרן לסתמם דכיון שמלאם עם מגופותיהם נגמרה מלאכתם למעשר:

מהלכות מדינה. כבר נהגו כך לאכול אע"פ שאינם עושין מעשה:

גמ' לא שאנו. דאכלי מהלכות מדינה:

[אלא] גתות וערימות. שהוא תלוש וכיון דאי עושה מעשה היה אוכל מן התורה שומר אע"ג דלאו כעושה מעשה אוכל מהלכות מדינה:

גנות ופרדסין. ה"ל מחובר ושעה שאין גמר מלאכה דלא אכיל מן התורה אפילו עושה בו מעשה כגון מנכש הלכך עכשיו שהוא שומר דלא עביד מעשה לא אכיל אפילו מהלכות מדינה:

מכלל דאיכא וכו'. מדלא תניא ואלו אוכלין סתמא:

וכל שכן שומרים וכו'. שאינו עושה מעשה כלל שאינו אוכל לא מן התורה ולא מהלכות מדינה וא"כ ע"כ הא דדייקינן מרישא דמן התורה הוא דלא אכיל אבל מהלכות מדינה אכיל במשמר בתלוש עד שלא נגמר מלאכתו למעשר קאמר בגתות וערימות דכיון דאינו עושה מעשה לא אכיל מן התורה ואכיל מהלכות מדינה וכן הלכתא:

מתני' ש"ח נשבע על הכל על כל המאורעות הכתובות בשאר כל השומרים לחיוב נשבע שכך עלתה לו ופטור ולקמן בהשואל (דף צד:) יליף לכולה מתני' מקראי:

משלם את הכל. גניבה ואבידה ואונסים:

משלמין את הגניבה וכו'. ואפילו הטמין הפקדון בקרקע או הקיפו מחיצה של ברזל ונגנב או אבד חייב ששומר שכר צריך שיהא יושב ומשמר כמו שכתבתי בפרק המפקיד:

גמ' דשוכר כנושא שכר הוא. דמתני' קתני בתרוייהו פטורים באונס וחייבין בגניבה ואבידה:

חיותא. בהמות:

שריג. ירדה (משלי ט״ז:כ״ט) איש חמס (מפתה) [יפתה] רעהו מתרגמינן גברא חטיפא משרגג חבריה:

כדנטרי אינשי. ואין זו אבדה אלא אונס:

כי יהבי לך אגרא וכו'. ונהי דפשיעה לא הוה אונס נמי לא הוה והוה ליה כאבדה והכי קיימא לן הלכך אפילו עאל בעידנא דעיילי אינשי או גנא בעידנא דגנו אינשי ושריג חדא מינייהו במים חייב שאין זה אונס ומיהו משמע דאי אנסתו שינה או אונס אחר בגופו פטור דמאי הוי ליה למעבד אלא שהרשב"א ז"ל סובר שלעולם שומר שכר חייב אפילו באונס שמגיע בגופו של שומר עד שיגיע לגופו של פקדון ממש כדאמר קרא או נשבר או נשבה:

גמלא. גשר:

לעבורי חדא חדא. פירשה רבינו אלפסי ז"ל דוקא בשומר שכר דומיא דהא דרב חסדא ורבה אבל ש"ח לית ליה לאעבורי חדא חדא שלא קבל עליו לשמור אלא כדנטרי אינשי בשלהן ומיהו לענין נזקין אפילו שומר חנם חייב כדמוכח פרק הכונס צאן לדיר [דף נח.] גבי נפלה לגנה ונהנית וכו' דחפוה חברותיה פשיעה היא וטעמא כדאמרן דלענין שומר לא קבל עליו לשמור בכך אבל לענין נזקין אם הניח שורו מבחוץ ועאל בעידנא דעיילי אינשי אין ספק שאם הזיק חייב:

דף נד עמוד א

בבר אחתיך. כלומר בבן עמך ואומתך:

שבאי. שם הגנב ולסטים מזויין היה:

חייביה. לשלם הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום ועליו לטרוח אחר הגנב עד שיוציא מידו:

רצה ישבע. בפרק הגוזל קמא (דף קח:) אסיקנא דכל שהוכר הגנב קודם שנשבע בין שומר חנם בין שומר שכר עושה עמו דין ואינו נשבע והא דשלח רב הונא רצה נשבע מיירי דוקא בשנשבע קודם שהוכר הגנב ופירוש רצה נשבע רצה עומד בשבועתו קאמר וכיון דמקשינן מיניה לרב נחמן דהכא אם כן צריך לומר דהכא נמי הכי הוה שמתחלה נשבע ולבסוף הוכר הגנב ואפילו הכי חייביה רב נחמן לשלומי ומשום הכי אמרינן (ליה) לימא פליגא רצה עושה עמו דין:

דפרמוסקא. אנשי השלטון היו שם:

מתני' בשעת משלחת זאבים. שחיה רעה משלחת היא [לשון רש"י בגזירת המלך] (בגרנות) קופצת היא על אדם אחד:

הלסטים. חד לסטים קאמר:

ברדלס. מין חיה היא:

הוליכן למקום וכו'. הרועים אם הוליכו שם למרעה אין זה אונס:

קי"ל כסתמא דמתני' דזאב אחד אפילו בשעת משלחת זאבים אינו אונס וכן ב' כלבים אפי' מב' רוחות אין זה אונס וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' שכירות. אם יכול להציל כו' ואם אין הדבר ידוע חייב לשלם:

גמ' ארי ודרס. ארי דרכו לדרוס הבהמה במקום שמוצאה ודרך הזאב לטורפה חיה ומוליכה במקום שהוא בטוח ושם הורגה:

אם היה יכול להציל. ברועים ובמקלות ואם לאו פטור דעת הריא"ף ז"ל דאפילו עאל בעידנא דלא עיילי אינשי ולא שמע קול אריה אומדים אותו ואם אינו יכול להציל פטור כיון שלא בא האונס מחמת הפשיעה דאין זה תחבולה לינצל מאונס זה כלל אבל הראב"ד ז"ל כתב דהיינו דוקא כשמתה מחמת מלאך המות אז הוא פטור משום דאין תחבולה לינצל אבל מחמת ארי אמאי פטור כיון דעאל בעידנא דלא עיילי אינשי ה"ל לעיולינהו בהדיה דאילו עיילינהו לא מטא ליה פסידא כלום הלכך חייב ונראה שדברי הרשב"א ז"ל נוטה לדעתו ולפ"ז הא דאמרי' הכא פטור היינו דוקא דעאל בעידנא דעיילי אינשי:

ולא קדם חייב. ומשלם הכל כיון שלא קדם דפושע הוא ואפילו אם היה מציל היה נוטל שכר המצילין מבעל הבית מ"מ עכשיו שפשע אין מנכין לו כלום וכן היה נראה לכאורה וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' שכירות אלא שהראב"ד ז"ל כתב עליו בהשגות דבר זה צריך פירוש שאינו משלם כל דמי הבהמות אלא מנכין לו השכר שהיה צריך לשכור רועים להציל:

אלא ששומר חנם. יש לו לקדם בחנם ולא לשכור אנשים משלו וש"ש יש לו לשכרם:

עד כדי דמיהן. של בהמות:

והיכן מצינו וכו'. דקא רמית עליה לשכור אנשים משלו:

דהדר שקיל. תירוצא הוא כלומר לא יפרע כלום משלו דהדר שקיל מבעה"ב:

ונפקא מיניה. וא"ת א"כ מה ירויח בעה"ב אם יתן כדי דמיהן:

לטירחא יתירתא. שלא יצטרך לחזור לקנות בהמות:

כושרא דחיותא. כושר הבהמות שמכיר בהם ולמודות בביתו:

הא מסר נפשיה. הלסטים ע"מ כן בא או להרוג או יקח ממון אבל הרועה אין לו למסור נפשו על כך והא דאמרינן פטור משמע דאפילו תפס בעל הבהמה דמי בהמתו מן הרועה בפניו או בפני עדים מפקינן מיניה כדאיתא פרקא קמא דמכילתין:

מתני' סיגפה. עינה אותה ברעב או העמידה בקיץ בחמה ובחורף בצנה לענות נפש (במדבר ל) מתרגמינן לסגפא נפשא:

עלתה לראשי צוקין וכו' אונס. פירשה הריא"ף ורש"י ז"ל בשתקפתו ועלתה וכדאוקימנא לה פרק המפקיד [דף לו:] ואע"ג דלא צריכינן לאוקמוה התם הכי אלא לאביי דאמר שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אע"פ שאין האונס בא מהפשיעה אבל לרבא דהלכתא כוותיה דאמר פטור לא צריך תקפתו היינו משום דרבא אמר לעיל [שם] הכי אליבא דרבה דסבר דכל דנטר כדנטרי אינשי פטור דאליביה הוא דפליגי אביי ורבא אבל אנן דלא סבירא לן כרבה אלא מחייבינן אי שריג חדא מינייהו במיא משום טעמא דאיבעי לאעבורי חדא חדא לא משכחת לה הרי זה אונס אלא בשתקפתו ועלתה כן העלו המפרשים בשם הרמב"ן ז"ל:

צוקין. הרים חדים וגבוהים:

גמ' מתנה שומר חנם להיות חייב כשואל. דכל תנאי שבממון תנאו קיים הן לחיוב כי הכא הן לפטור כי מתני':

אפילו תימא שלא קנה. וקי"ל כרבי יוחנן דלא בעיא קנין דכיון דכבר הוא בחיוב השומרים יכול להתנות אפילו בדברים להתחייב יותר אבל בדבר שלא היה בדין השומרים כלל בעינן קנין כדאמרינן פרק הזהב [דף נח.] גבי השוכר את הפועל לשמור את הזרעים:

מתני' תנאו בטל. בדבר שאינו של ממון:

שיש מעשה בתחלתו. שהקדים מעשה שעליו לעשות לתנאו שהוא שואל ממנו כגון הרי מעשה זה שלך על תנאי שתעשה לי דבר פלוני דלא דמי לתנאי בני ראובן אם יעברו ונתתם היינו תנאי קודם למעשה:

תנאו בטל. והרי המעשה קיים ואף על פי שלא קיים בעל התנאי את התנאי:

כל שא"א. בגמרא מפרש לה:

גמ' זו דברי רבי יהודה בן תימא. דקאמר שאפשר לקיימו הא אי אפשר לקיימו תנאו בטל והמעשה קיים:

דף נד עמוד ב

כמפליגה בדברים. שאין בלבו לשון תנאי אלא להקניטה בעלמא מפליגה מרחיקה ודוחה אותה בדברים:

מתני' נמי דיקא. דסתמא כרבי יהודה בן תימא:

סליקו להו השוכר את הפועלים