רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף נב עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף נב עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

היה צריך לומר כן אלא הכל כמנהג המדינה:

גמ' הכל לאיתויי מאי לאיתויי הא דתנו רבנן השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אומרים משמנים ביניהן:

ירושלמי אמר רבי הושעיא זאת אומרת המנהג מבטל הלכה:

מתני' ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו ובדבר שגידוליו מן הארץ ואלו שאין אוכלין העושה במחובר לקרקע בשעה שאינה גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע לאחר שנגמרה מלאכתו ובדבר שאין גידוליו מן הארץ:

גמ' תניא (דברים כג) כי תבא בכרם רעך נאמר כאן כי תבא ונאמר להלן שם כד ולא תבוא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר רעך ולא הקדש ואכלת ולא מוצץ ענבים ולא ענבים ודבר אחר כנפשך כך נפשו של פועל מה נפשך אתה אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור שבעך ולא אכילה גסה ואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל ובזמן שאין אתה נותן לכליו של בעל הבית אין אתה אוכל:

אשכחן אדם במחובר דכתיב כי תבא בכרם רעך ((שפת יתר) כי תבא בקמת רעך) ושור בתלוש דכתיב (דברים כה) לא תחסום שור בדישו אדם בתלוש ושור במחובר מנא לן אמר רבינא מכדי שור שור משבת גמרינן לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה לא תחסום שור בדישו דכתב רחמנא למה לי לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם מה חוסם אוכל במחובר לקרקע אף נחסם אוכל במחובר ומה נחסם אוכל כתלוש אף חוסם אוכל כתלוש ת"ר דיש מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל גידולי קרקע פועל אוכל בו יצא החולב והמחבץ והמגבן שאין גידולי קרקע אין פועל אוכל בו תניא אידך דיש מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל גידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו יצא המנכש בבצלים ובשומים שאינן גמר מלאכה אין פועל אוכל בו ואע"ג דשליף קטיני מביני אלימי תניא אידך דיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה

נימוקי יוסף

הכל כמנהג המדינה. ירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה אמר רבי אמי כל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו והביאו הרי"ף והרשב"א ז"ל:

וגרסינן בגמרא (דף פג.) אינו יכול לכופן פשיטא לא צריכא דטפי להו אאגרייהו מהו דתימא מצי אמר להו האי דטפאי לכו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי קמ"ל דאמרי ליה אדעתא דעבדי [לך] עבידתא שפירתא:

אמר ר"ל [דף פג:] פועל בכניסתו משלו וביציאתו משל בעל הבית שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. וליחזי היכי נהיגי בעיר חדשה וניחזי מהיכא קא אתו בלקוטאי ואי בעית אימא דאמר להו איתגרו לי כפועל דאורייתא:

פי' דטפי להו. הוסיף על שכרם יותר משכר שאר פועלים:

בכניסתו לעיר. לערב משלו צריך לוותר משלו אצל בעה"ב ולהחשיך אצלו:

וביציאתו. בבקר למלאכתו:

משל בעה"ב. אינו צריך להקדים אלא עם הנץ החמה:

יאספון. החיות דלעיל מיניה כתיב תשת חשך ויהי לילה בו וגו' תזרח השמש וגו' וסמיך ליה יצא אדם וגו' עדי ערב עד שתחשך:

וליחזי היכי נהגו. בעיר והכל כמנהג המדינה ודריש לקיש מאי היא:

בלקוטאי. שנתלקטו ממקומות הרבה יש מקום שמחשיכין ויש מקום שאין מחשיכין וליכא למסמך אלא אדאורייתא ומדאמרינן הכא וניחזי מהיכא אתו כלומר וינהגו כמנהג אותו מקום שבאו משם שמעינן דכל עיר חדשה אם נודע רוב אנשיה מהיכן באו הכל כמנהג אותו מקום שבאו משם הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

ירושלמי בני טבריא לא משכימים ולא מעריבים ובני בית מעון משכימים ומעריבים בני טבריא שעלו לשכור מבני בית מעון ובני בית מעון שעלו לשכור מטבריא נשכרים כבני טבריא אבל אדם שהלך מטבריא לשכור פועלים מבית מעון יכול הוא מימר כן סלקא במחשבתכון דלא הוינא משכח מוגר פועלים מטבריא אלא בגין דשמעת עלייכו שאתם משכימים ומעריבים בגין כן סליקית להכא:

גמ' וא"ל. בעל הבית עשה והרי שכרך עלי כאחד וכו':

משמנין. לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בבינונים וכן הדין במוכר דאי א"ל כדשיימי אינשי ואיכא דשיימי ליה הכי ואיכא דלא שיימי ליה הכי הולכין אחר שומא בינונית וכן הפוסק על השער שבשוק חייב להעמיד לו על שער בינונית והכי איתא בתוספתא המוסר מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן חייב להעמיד לו כשער בינוני איזהו שער בינוני היו מהלכות מח' ומט' ומי' נותן לו מט' והא דאמרינן התם דשור בשורי אני מוכר לך מראהו כחוש ובית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה משום דגריעא וכדמוכח בפרק [הנודר מן] הירק (דף נו.) ובפרק בתרא דמנחות (דף קח:) שאני התם דאמר בשורי אבל שור סתם נותן לו בינוני כן תירץ הרנב"ר בשם הרא"ה ז"ל:

ואמרינן בגמ' (דף פז.) תאנא משום רבי יוסי למה נקוד על איו שבאליו למדה תורה דרך ארץ שיהא אדם שואל באכסניא שלו והאמר שמואל אין שואלים בשלום אשה כלל ע"י בעלה שואלים:

למה נקוד איו שבאליו. נקוד והלמ"ד אינה נקודה למדה תורה וכו' והיינו נקודת איו דלא היו צריכים לשאול דיודעים היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשא ודרוש ממנה דרך ארץ:

אכסניא. אשת אושפיזו:

ע"י בעלה. לא ששלח לה שלום אלא לבעלה שאל מה שלום הגברת אבל לשלוח לה שלום אפילו ע"י בעלה אסור כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף ע:) דאין שואלים בשלום אשה כלל :

אמר המחבר מפרש"י ז"ל שבכאן דאמר דמשום הכי נקוד על איו לעקור התיבה לומר שאינה אלא לדרוש ממנה דרך ארץ מתישב לי מה שמקשין העולם על פרש"י ז"ל שבחומש לא ינקוד אלא נקודה אחת על הלמ"ד ונשאר נמי איו שלש נקודות למה לי והשתא אתי שפיר דאדרבה מדאיצטריך לנקוד שלש נקודות שמעינן דרך ארץ דהכא דאי לא נקד אלא נקודה אחת על הלמ"ד לא הוה שמעינן אלא איו לומר ששאלו לאשה על האיש ולא הוה שמעינן ד"א נמי אבל השתא דנקוד שלש נקודות ע"כ להכי אתא לעקור התיבה ולדרוש דלא שאלו משום שלא ידעו היכן היא דודאי ידעו אלא לאשמועינן ד"א ששואלים לבעלה בשלומה דאם לא כן דלא אתא אלא לומר ששאלו נמי לאשה לא ה"ל למנקד אלא נקודה אחת על הלמ"ד:

מתני' ואלו אוכלים. ואלו פועלים אוכלים ממה שעוסקין בו:

בשעת גמר מלאכה. כשתולשין אותו:

עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר. ואם בר חלה הוא עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה וטעמא דכולי מתני' מפרש בגמרא וסיפא דמתני' מפרש בשלהי פרקין למאי איצטריך:

ולא הקדש. דאסור לאכול ומדלא אמרינן איפכא ולא של עובד כוכבים לומר דרעך הוא דאמר קרא ואל כליך לא תתן אבל בשל עובד כוכבים תן שמעינן דגזל עובדי כוכבים אסור :

ולא מוצץ. היין לזרוק חרצנים וזגין:

וד"א. לאכול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה מהם:

כנפשך. כאילו הם שלך מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר:

שור שור משבת. בב"ק בשור שנגח הפרה (דף נד:) ושור לאו דוקא דה"ה לכל שאר בהמות דגבי שבת כתיב וכל בהמתך:

שור דכתב וכו'. כיון דשור לאו דוקא:

חוסם לנחסם. אדם לשור ושור לאדם:

המחבץ. מין ממיני חמאה:

המנכש. שעוקר מביניהם שאר ירקות שאינם יפות:

ואע"פ דשליף. כלומר לא מבעיא למימר כשעוקר מביניהם שאר ירקות שאינם יפות דודאי אינו אוכל מקרא דואל כליך לא תתן דמשמע שנותן לתוך כליו של בעל הבית ועכשיו אינו נותן כלום לתוך כליו של בעל הבית וא"כ אינו שעת גמר מלאכה אלא אע"פ דשליף בצלים קטנים אותם שקורים ציבו"ט שלא יהיו גסין לעולם ועוקרין אותם מבין הגדולים להרחיב להם מקום להתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית אותם בצלים קטנים ולא ממעטי מואל כליך אף על פי כן ממעטי מדיש משום דלאו גמר מלאכה היא דעיקר הפעולה משום תיקון הגדולים המחוברין עמהם הוא הלכך לא מיבעיא מהגדולים הנשארין מחוברין דלא אכיל אלא אפי' מאלו הקטנים שעוקר אינו אוכל משום שלא התיר קרא לפועל לאכול אלא בדומיא דדיש שהוא עוסק בדבר שהוא שעת גמר מלאכה ולא דמי לבודל בתמרים רעים שאינם מתבשלים באילן לעולם ומכניסים אותם בכלים של כפות תמרים להתחמם ולהתבשל שם דתניא שהפועל אוכל בהם דהתם עיקר הפעולה הוא בשבילם ולא בשביל ד"א ושעת גמר מלאכה היא להם. יצא הבודל. שמבדיל במגריפה אותם שמדובקים זו בזו וזו היא גמר מלאכתן למעשר שאין פועל אוכל בהם דדומיא דדיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר קאמר רחמנא :

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט