נידה נה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כי איצטריך קרא למשא ואימא במשא מטמא אדם ובגדים במגע אדם מטמא בגדים לא לטמא מידי דהוה אמגע נבלה לא ס"ד דתניא אחרים אומרים (ויקרא טו, לג) הזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש זובו לו מה הוא לא חלקת בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים אף זובו כן והשתא דנפקא לן מהזב את זובו זובו טמא למה לי אמר רב יהודה מדסקרתא איצטריך סד"א שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור ואי משום הזב את זובו למניינא הוא דאתא זוב חד זובו תרתי ובשלישי אקשיה רחמנא לנקבה כתב רחמנא זובו טמא והשתא דאמר רחמנא זובו טמא הוא דרוש ביה נמי האי:
והרוק:
רוק מנלן דתניא {ויקרא טו } וכי ירוק יכול אע"פ שלא נגע ת"ל בטהור עד שיגע בטהור אין לי אלא רוקו כיחו וניעו ומי האף שלו מנין ת"ל וכי ירוק אמר מר יכול אע"פ שלא נגע מהיכא תיתי סד"א נילף רוק רוק מיבמה מה התם אע"פ דלא נגע אף ה"נ דלא נגע קמ"ל ואימר הני מילי במגע אבל במשא לא מידי דהוה אשרץ אמר ריש לקיש תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא בטהור מה שביד טהור טמאתי לך ואימא במשא מטמא אדם ובגדים במגע אדם לטמא בגדים לא לטמא מידי דהוה אמגע נבלה אמר ריש לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא בטהור טהרה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך כאן ואיזה זה זה מגע נבלה ואימא כמשא דשרץ א"כ נכתוב קרא באדם מאי בטהור ש"מ תרתי:
ומי האף:
מאי מי האף אמר רב בנגררין דרך הפה לפי שאי אפשר למי האף בלא צחצוחי הרוק ור' יוחנן אמר אפילו בנגררין דרך החוטם אלמא קסבר מעיין הוא ורחמנא רבייה ורב נחשוב נמי דמעת עינו דאמר רב האי מאן דבעי דלסתמיה לעיניה ליכחול מעובד כוכבים ולוי אמר האי מאן דבעי דלימות ליכחול מעובד כוכבים ואמר רב חייא בר גוריא מ"ט דרב דלא אמר האי מאן דבעי דלימות הואיל ויכול לגוררן ולהוציאן דרך הפה ורב נהי דזיהרא נפיק דמעתא גופא לא נפיק ת"ש תשעה משקין הזב הן הזיעה והליחה סרוחה והריעי טהורין מכלום דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ברביעית אבל זובו רוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה ואילו מי האף לא קתני בשלמא לרב לא קתני דלא פסיקא ליה למתני זימנין דאתי דרך הפה וזימנין דאתי דרך החוטם אלא לר' יוחנן ליתני ולטעמיך כיחו וניעו מי קתני אלא תנא רוק וכל דאתא מרבויא הכא נמי תנא רוקו וכל דאתא מרבויא דמעת עינו דכתיב (תהלים פ, ו) ותשקמו בדמעות שליש ודם מגפתו דכתיב (במדבר כג, כד) ודם חללים ישתה מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגיה חלב האשה דכתיב (שופטים ד, יט) ותפתח את נאד החלב ותשקהו מימי רגליו מנלן דתניא זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה והלא דין הוא ומה רוק הבא ממקום טהרה טמא מימי רגליו הבאין
רש"י
[עריכה]נבלה - במגע מטמאה אדם ולא בגדים שעליו ובמשא מטמאה אדם ובגדים שעליו כדכתיב (ויקרא יא) והנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והנושא את נבלתה יכבס בגדיו אבל במגע לא כתיב כבוס: זב אפילו מגעו מטמא בגדים דכתיב והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו וכן משאו דכתיב במשכב ומושב והנושא אותם יכבס בגדיו וקל וחומר לנושא זב עצמו:
והשתא דנפקא לן - טומאת הזב מוהזב את זובו דאיתקש זובו לו זובו טמא למה לי:
זב חדא זובו תרתי - וכתיב לזכר דבשתי ראיות ראשונות דין זכר עליו שאינו מטמא באונס ומכאן ואילך איתקש לנקבה דאפילו ראה שלישי באונס חייב קרבן:
והשתא דכתיב זובו טמא - דנפקא לן מיניה עיקר טומאת זוב מהשתא דרוש מוהזב את זובו הך דרשא דלא תחלוק בין מגעו למשאו ואע"פ שאתה דורשו לדרשא אחריני:
כיחו וניעו - מין רוק הן:
תלמוד לומר וכי ירוק - וי"ו דריש:
במה שביד טהור - אם רק במה שביד טהור דהוה ליה טהור נושא את הרוק:
זה מגע נבלה - שטהרתי לך בגדים שעליו וטמאתים לך כאן במגע הרוק:
ואימא משא דשרץ - שטהרתי לך את הנושאו טמאתי לך בכאן בנושא הרוק אבל מגעו כנבלה:
לימא באדם - דדרשינן במה שביד אדם והיינו משאו ובלאו דרשא דטהרה שטהרתי לך וכו' נפקא לן משא:
מאי בטהור - דמשמע טהרה שטהרתי במקום אחר טמאתי בכאן:
ש"מ תרתי - משא מרבויא דבי"ת שבטהור ומגע לטמא בגדים מטהור:
בנגררין דרך הפה - שגררן והוציאן דרך הפה:
ורחמנא רבייה - מכי ירוק כל דדמי לרוק:
ורב - כיון דלאו מעין הוא אלא מפני שגררן דרך פיו קתני לה ומשום צחצוחי הרוק:
ליחשוב נמי במתניתא דמעת עינו - ונוקמה בשגוררה דרך הפה דהאמר רב אפשר לגוררה דרך הפה:
דאמר רב האי מאן דבעי דלסתמיה - שיתעוור: ליכחול עיניה מעובד כוכבים ולוי אמר כו' מאי טעמא דרב דלא אמר לימות. דסבר אם נתן העובד כוכבים לתוכו סם המות יכול לגוררו ולהוציאו דרך פיו כדרך הרוקקין שמושכין מי האף בפיהם ע"י רוח נשימתם לגופן:
זיהרא - ארס של סם המות:
ליחה סרוחה - קויטור"א:
מגפתו - מכתו:
טומאת משקין - לטמא אוכלין ומשקין כשאר משקין טמאים:
ברביעית - זהו שיעור משקין לטומאה:
טומאה חמורה - אדם ובגדים דמעיינות הן:
בשלמא לרב - דאמר האי דקתני להו תנא דלעיל בנגררין דרך הפה איכא לתרוצי דהאי תנא להכי לא תני להו דכיון דטומאתן לאו מחמת עצמן היא אלא משום צחצוחי רוק לא פסיקא ליה דהא זימנין דנפקי דרך חוטם וטהורין ובמילתא דלא פסיקא לא קמיירי:
אלא לרבי יוחנן - דאמר לעולם טמאין ליתני:
ותשקמו בדמעות שליש - אלמא משקה איקרו:
דם חללים ישתה - אלמא דם חלל איקרי משקה ודם מגפתו נמי דם חללים הוא דהא קטליה פלגיה:
זובו טמא וזאת - דסמיך ליה וזאת תהיה טומאתו וגו' ודרשי האי וזאת אקרא דלעיל זובו טמא וזאת כלומר דבר אחר נמי כזוב:
תוספות
[עריכה]כי איצטריך קרא למשא. וא"ת למשא נמי לא איצטריך מההיא טעמא דלא גרע משכבת זרע דהא בזב קיימין ואיכא למ"ד סוף פ"ב דב"ק (דף כה.) שכבת זרע מטמאה במשא אפילו בלא ציחצוחי זיבה מק"ו ומה טהור בטהור פירוש רוק טמא בטמא טמא בטהור שכבת זרע אינו דין שיהא טמא בטמא ויש לומר דלא קשה מידי דאין לנו לעשות זאת הזיבה שהיא גורמת טומאה דהיינו ראייה שניה משאם היתה שכבת זרע וקרי שאחר ראייה ראשונה טהור ממשא שאינו זב וה"ק דלא גרע מאילו היתה ראייה זו שכבת זרע דמטמא במגע ולא במשא ומק"ו לא אתי דאין זה טמא בטמא דאכתי אינו טמא אלא על ידי ראייה זו הוא נעשה טמא וא"ת כיון דמגע נפקא לן בלא קרא היכי שייך לומר שעיר המשתלח יוכיח הא לא דמי דבזוב איכא טומאת מגע וכי האי גוונא אמר בפרק כל הבשר (חולין קטו:) גבי בשר בחלב דיליף איסור אכילה מואנשי קדש תהיון ואיסור הנאה מערלה מק"ו ופריך ונילף כולה מילתא מערלה ומשני משום דאיכא למימר חוסם פי פרה ודש בה וחורש בשור וחמור יוכיח שנעבדה בהן עבירה ומותרין אף באכילה אבל עכשיו דנפקא לן איסור אכילה מקרא ליכא למימר תו יוכיח דלא דמי דאינהו שרי באכילה ויש לומר דשעיר המשתלח נמי כיון דמטמא אחרים העוסקין בו אינו טהור גמור ושייך לטומאת עצמו והוי כאילו טמא במגע ודמיא לזוב:
כיחו וניעו. כיחו הוא הבא מכח רב מן החזה ניעו ע"י נענוע מעט כך מפרש ר"ת ויש לפרש נמי איפכא ניעו שמנענע כל גופו כיחו בכח מעט ובמתני' דלא תנא כיחו לא חש להאריך אבל תימה דתנן ניעו מקמי רוק דעיקר דכתיב בהדיא וי"ל דהך דאתיא מדרשא חביבא ליה:
נילף רוק רוק מיבמה. תימה דהשתא נילף רוק דיבמה מהכא דנגע ויש לומר דבסיפרי דרשינן ליה מקרא דלא בעינן נגע וירקה בפניו יכול בפניו ממש ת"ל לעיני הזקנים רוק הנראה לזקנים:
ראשונים נוספים
סד"א שעיר המשתלח יוכיח: פי' רב יהודה מדסקרתא רצה להכריח דאי אפשר שלא יכתב הוכיח דבעי למכתבזובו טמא טמא הוא דאי לאו הכין אי איפשר לטמאו במשא דאי מדינא דלאחרים גורם טומאה לעצמו לכ"ש הא תניא בבריתא שעיר המשתלח יוכיח. ואי משום דאחרים הוה אמינא למנינא בעלמא הוא דאתא. הא על כרחין לא מיסתיא דלא כתי' רחמנא זובו טמא.
אלמא קסבר מי האף כמעין הוא: כלומר דקסבר דמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע כרוק ורב סבר דאינו חוזר ונבלע ואינו כרוק. וק"ל לרב דאמר דנגררין דרך הפה ומשום שאי איפשר בלא צחצוחי הרוק א"כ היכי מרבינן לה בבריתא מוכי ירוק אדרבא לא מרבויא אתי אלא היינו רוק עצמו. וי"ל דאה"נ אלא דאגב גררא דהנך הוא דנקטיה ולאשמועינן דטמא ואתא רב ופריש לה לבריתא דלאו מחמת עצמו מטמי' ליה ככוחו וניעו אלא מחמת תערובת הרוק שבו.
ואינו מחוור דא"כ היאך אקשו בסמוך ורב ניחשוב נמי דמעת עינו דאף היא לדבריו יכול לגררה דרך הפה ומאי קושיא דהיינו רוק ואדרבה לא היה בדין למיחשב מי האף, ועוד דאמרינן לקמן גבי ט' משקי הזב ואלו מי האף לא קתני בשלמא לרב לא פסיקא ליה, ואם איתא אדרבה הוה ליה למימר בשלמא לרב הא תנא ליה רוקו אלא י"ל דהוצרך לרבות דאי לא הוה אמינא שאינו מטמא אלא רוקו הגמור אבל צחצוחי הרוק כלל כלל לא דהפרש יש בין גוף הדבר לצחצוחין וכדאמרינן זיבה גמורה סותרת ז', צחצוחי זיבה יום אחד כנ"ל.
וזאת לרבות מימי רגליו: ואע"פ דבר"פ יוצא דופן (מ, .) תניא א"ר יהודה זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין והכא אמרינן דזאת לרבויי איכא למימר דהכא מוא"ו דוזאת קא דריש דמוסיף על ענין טומאה שהוזכרה למעלה כלומר וזאת נמי תהיה טומאתו.
כיחו ונעו: פי' היוצא מפיו בכח נקרא כיחו והיוצא שלא בכח נקרא נעו.
א"כ נכתוב קרא באדם: פי' ומניה דרשינן מה שביד אדם טמאתי לך לימא שמטמאה האדם מדין משא מאי בטהור ש"מ תרתי דמיתורא דבית דרשינן מה שבידו והיינו משא ומדשני קרא מאדם לטהור דרשינן דאפי' במגע מטמא בגדים שהוא לבוש שהוא טהור במגע נבלה.
אמר רב בנגררין דרך הפה לפי שאי"א למי האף בלא צחצוחי הרוק: וא"ת א"כ אמאי אצטריך תנא דלעיל לרבויינהו מוירוק י"ל דאי לאו רבוייא דקרא הוה אמינא שלא טימא הכתוב אלא רוק גמור ולא תערובתו והא דאמרינן דלוי סבר מעין הוא ורחמנא רבייה לאו למימר דאליבא דרב לא רבייה אלא ה"ק ורחמנא רבייה מדין מעין גמור באנפי נפשיה הכא נמי תנא רוקו וכל דאתי מרבוי דידיה וא"ת ודקארי לה אמאי קשיא לי' הא טפי מכחו ונעו י"ל דקסבר דכחו ונעו שמקורם צרך ברוק ולהכי לא פרשינהו.
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ז (עריכה)
כי איצטריך קרא למשא. תימה היכי שייך למימר שעיר המשתלח יוכיח דאף מגע אינו מטמא ולא שייך למימר יוכיח על זוב שמטמא במגע כדמוכח בפ' כל הבשר דקאמר בשר בחלב אסור באכילה מאנשי קדש תהיון לי. ואיסור הנאה מפיק ליה מערלה שלא נעבדה בו עבירה. ופריך איסור אכילה נמי תיפוק לי מק"ו דערלה ומשני דאיכא למימ' חורש בשור ובחמור יוכיח שנעבדה בו עבירה ומותר. אבל השתא דנפקא לן איסור אכילה מאנשי קדש תהיון לי ליכא למימר דחורש בשור ובחמור יוכיח דמה לחורש בשור ובחמור שמותר אף באכילה. וי"ל דהא דשעיר המשתלח מטמא מעסיקיו הך טומאה דמיא קצת למגע:
איצטריך סד"א שעיר המשתלח יוכיח. ואי משום הזב למניינא היא דאתאי. תי' למה לי למימר שעיר המשתלח יוכיח לימא סד"א למניינא הוא דאתאי וי"ל דאי לאו דאשכחן כה"ג בשעיר המשתלח לא הוה מוקמינן הזב למניינא. אי נמי י"ל דרב יהודה מדסקרתא לא הוה ידע אלא רישא דברייתא דזובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא הלכך קאמר מטעם שגורם טומאה לאחרים לא הוה טמא דשעיר המשתלח יוכיח ואי משום קרא דזובו למניינא הוא דאתא וכן משמע בפ' בנות כותיים דלא הוה ידע רב יהודה מדסקרתא הך דשעיר המתלח יוכיח:
כתב רחמנא זובו טמא דריש ביה נמי האי. כיון דעיקר טומאה ילפינן מזובו דרשינן מוהזב את זובו להקיש זובו לו להשוות מגע למשא אבל ללמוד מזב בהיקישא טומאה דלא כתיבא ביה לא דרשינן הלכך לא פריך אי מה זב עושה משכב ומושב כו' כדפריך לעיל בנדה:
מטמאין טומאת משקין ברביעית וטומאתן דרבנן בעלמא וקראי אסמכתא בעלמא נינהו הלכך בעינן רביעית דאי הוו משקין מדאורייתא הוו מטמאין בכל שהן כדמוכח בפ"ק דפסחים דקאמר כגון שהיה המשקה טופח עליו דבשר ואמרינן נמי התם משקה בית מטבחייא דכן לא אמרן אלא דהוו רביעית דחזו להטביל בהן מחטין וצינוריות אבל פחות מרביעית טמאין:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה