נידה יט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואינה יודעת מה הפילה רבי יהודה סבר זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ארבע מיני דמים הויין ורבנן סברי זיל בתר רוב חתיכות לא אמרינן:
מתני' חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג בש"א אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי וב"ה מטהרים הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין אמר רבי מאיר אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה רבי יוסי אומר לא כך ולא כך איזהו אדום כדם המכה שחור כחרת עמוק מכן טמא דיהה מכן טהור וכקרן כרכום כברור שבו וכמימי אדמה מבקעת בית כרם ומיצף מים וכמזוג שני חלקים מים ואחד יין מן היין השרוני:
גמ' מנלן דאיכא דם טהור באשה דלמא כל דם דאתי מינה טמא אמר רבי חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא אמר קרא (דברים יז, ח) כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טהור לדם טמא אלא מעתה בין נגע לנגע הכי נמי בין נגע טמא לנגע טהור וכי תימא ה"נ נגע טהור מי איכא וכי תימא (ויקרא יג, יג) כולו הפך לבן טהור הוא ההוא בוהק מקרי אלא בין נגעי אדם לנגעי בתים ולנגעי בגדים וכולן טמאין הכא נמי בין דם נדה לדם זיבה וכולן טמאין האי מאי בשלמא התם איכא לאפלוגי בנגעי אדם ובפלוגתא דרבי יהושע ורבנן דתנן אם בהרת קודם לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא ורבי יהושע אומר כהה ואמר רבה כהה וטהור בנגעי בתים כי הא פלוגתא דר"א בר"ש ורבנן דתנן ר"א בר"ש אומר לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים בשני כותלים בקרן זוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס מ"ט דר"א בר"ש כתיב (ויקרא יד, לז) קיר וכתיב קירות איזהו קיר שהוא כשני קירות הוי אומר זה קרן זוית בנגעי בגדים בפלוגתא דר' יונתן בן אבטולמוס ורבנן דתניא ר' יונתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה נאמר (ויקרא יג, נה) קרחת וגבחת בבגדים ונאמר (ויקרא יג, מב) קרחת וגבחת באדם מה להלן פרח בכולו טהור אף כאן נמי פרח בכולו טהור אלא הכא אי דם טהור ליכא במאי פליגי וממאי דהני טהורין והני טמאין אמר רבי אבהו דאמר קרא (מלכים ב ג, כב) ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא אימא אדום ותו לא א"ר אבהו אמר קרא (ויקרא יב, ז) דמיה (ויקרא כ, יח) דמיה הרי כאן ארבעה והא אנן חמשה תנן אמר רבי חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה תניא נמי הכי שחור כחרת עמוק מכן טמא דיהה אפי' ככחול טהור ושחור זה לא מתחלתו הוא משחיר אלא כשנעקר הוא משחיר משל לדם מכה לכשנעקר הוא משחיר:
בש"א אף כמימי תלתן:
ולית להו לב"ש דמיה דמיה הרי כאן ארבעה אב"א לית להו ואב"א אית להו מי לא א"ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה ה"נ מלקא הוא דלקי:
וב"ה מטהרין:
היינו תנא קמא איכא בינייהו
רש"י
[עריכה]ואינה יודעת מה הפילה - שאבדה החתיכה קודם שבאה לפנינו:
לא אמרינן זיל בתר רוב חתיכות כו' - דלא סבירא להו רוב חתיכות של ד' מיני דמים ואשמועינן רבי יוחנן לעיל בג' מקומות הלכו אחר הרוב ותו לא למעוטי הא רובא דר' יהודה דלר' יהודה דאזיל בתר רובא לא כודאי משוית ליה לשרוף על מגעה את התרומה:
מתני' וכקרן כרכום - כזוית גן שכרכום גדל בו:
וכמימי אדמה - לקמן מפרש לה לכולהו במתניתין. ל"א כקרן כרכום כנוגה זיו כרכום כמו (שמות לד) כי קרן עור פניו:
וכמזוג - כיין אדום המזוג במים ואע"ג דקליש אדמימות דיליה טמא:
תלתן - פנגרי"ג:
וכמימי בשר צלי - מוהל היוצא ממנו:
אם אינו מטמא משום כתם כו' - מפרש בגמרא:
כדם המכה - מפרש בגמ':
כחרת - איידרמינ"ט:
עמוק מכן - שעמוק במראה שחרורית כלומר שחור יותר מחרת טמא:
דיהה - פלד"ש שנדחית מראיתו:
כברור שבו - שיש עליו ברורין במראה אדמומית יותר מחבריהן ובגמרא מפרש להו:
בית כרם - מקום ומשם מביא אדמה ונותנה בכלי:
ומציף עליה מים - כלומר נותן שם מים עד שיהו המים צפין על האדמה:
וכמזוג - כיצד כגון שני חלקים מים כו':
גמ' אלא מעתה כו' - עד וכולן טמאין לשון קושיא הוא:
בוהק - לשון לובן שנראה באנשים בחורים טפות לבנות מאד בפניהם:
בשלמא התם - גבי נגעים אע"ג דכולהו לטמא איכא לאוקומי קרא דאיירי בפלוגתא דזקן ממרא וסנהדרין שבדורו דכתיב (דברים יז) והאיש אשר יעשה בזדון כגון דמפלגי בנגעי אדם ובפלוגתא דרבי יהושע כו' דקאמר זקן ממרא כחד מינייהו וסנהדרין כחד מינייהו:
אם בהרת קודמת לשער לבן טמא - דשער לבן מסימני טומאה וכגון שקדמתו בהרת דכתיב (ויקרא יג) והנה נהפך שער לבן בבהרת:
כהה טהור - הרי הוא כנגע שכהה מראיתו בשבוע של הסגר שהוא סימן טהרה דכתיב (שם) והנה כהה הנגע וגו' ובשם רבי משה הדרשן שמעתי קיהה כלומר קיהה בדבר ונחלק עליו וכן מצאתי בת"כ ר' יהושע קיהה וטיהר:
שיעור נגע כגריס - לאורך ולרוחב:
כשני גריסין על שני אבנים שבקרן זוית - אחד בכותל זה ואחד בכותל זה:
ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס - דכשהוא מוטל ארכו על ב' אבנים נמצא בכל אבן גריס על גריס כשיעור נגע ושתי אבנים בעינן דכתיב (שם יד) וחלצו את האבנים:
כתיב קיר - ומראיהן שפל מן הקיר (שם):
פריחה - פרחה צרעת בכולהו:
שהיא טהורה - ואע"פ שלא נאמר אלא באדם (שם יג) ואם פרוח תפרח וגו':
למימרא דדם אדום הוא - ואלו כולם אדומין הן:
ואימא אדום ותו לא - האדום שבאדומים דהיינו כדם המכה דמתניתין:
דמיה דמיה - והיא גלתה את מקור דמיה (שם כ) וטהרה ממקור דמיה (שם יב) הרי ד' מיני אדמומית טמאה בה אבל שלמטה מהן לאו דם הוא:
דיהה מכן - אפילו הוא שחור ככחול טהור הואיל ואינו שחור כחרת:
לכשנעקר - מן הגוף לוקה ומשחיר:
תוספות
[עריכה]אמר רבה כיהה וטהור. נראה דרבה גרס דבפרק הפועלים (ב"מ דף פו.) אמר מאן מוכח רבה בר נחמני ואמר טהור פ"ה כיהה שיש לו דין כיהה וקשה דבשלהי נזיר (דף סה:) פריך ודלמא כיהה וטמא והיכי מצי למימר הכי והא כיהה משמע טהור ועוד דא"כ ר' יהושע לא פליג את"ק ובדוחק י"ל דאדרבי יהושע פריך ומנליה דטהור (ורבינו תם) גריס ור' יהושע קיהה פירוש עמד למנין דקיהה לשון אסיפה כמו (יבמות דף קי:) מקהו אקהייתא בשוקא והשתא פריך התם אימא עמד למנין והביא ראיה לדברי ת"ק מיהו דוחק הוא דא"כ מאי משני אמר קרא לטהרו היכי מוכח מהאי קרא שטיהר דלמא כי היכי דדרשי ליה רבנן דריש נמי רבי יהושע:
רבי יהושע אומר כיהה. הקשה ר"ת דמאי טעמייהו דרבנן דמטמאי מספיקא נוקי גברא אחזקיה כדקי"ל בפ"ק דחולין (דף י:) דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה ורבי יהושע נמי אמאי צריך קרא ובפרק המדיר (כתובות דף עה:) נמי דקאמר לא תימא דלא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופה כלל פירוש דקאמר התם גבי משארסתני נאנסתי לא מפיה אנו חיין אלא הני מילי היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל דתנן אם בהרת כו' והשתא מה צריך ראיה על זה דאזיל בתר חזקה ועוד דשאני גבי נגעים דגלי קרא וי"ל דדרך השער להתלבן מחמת הנגע לפיכך נראין הדברים דבהרת קדמה וכן מוכח בתוספתא בפרק יש נוחלין בשער לבן דקתני אמר להן אף שער שחור סוף שבהרתו הפכתו אלמא דדרך השער ללקות מן הבהרת ובהמדיר (שם) דקאמר היכא דליכא חזקה דממונא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופה היינו אפילו דאיכא ריעותא דאי לא אזיל לא הוה מוקי קרא דלטהרו אספק בהרת קדמה דשכיח הרבה ואיכא ריעותא טפי אלא הוה מוקי לה לדרשה אחריתי כרבנן אי נמי מהתם יליף דאזיל בתר חזקת הגוף אע"ג דאיכא ריעותא ור"ת מפרש בע"א ואין להאריך כאן:
מה להלן פרחה בכולו טהור. מדמדמה פריחה דאדם לפריחת בגדים הא דכתיב (ויקרא יג) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו אגופו של אדם קאי אע"ג דפשטיה דקרא משמע דאנגע קאי דאיירי לעיל בנגע שנטמא על ידי שיש בו מחיית בשר חי ועליה קאי וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו של נגע עד רגליו כלומר עד סופו אבל הכא משמע דקאי אאדם דומיא דבגד וכן מוכח בכמה מקומות בת"כ ובריש איזהו מקומן (זבחים מט:):
ראשונים נוספים
הא דתנן עמוק מכן טמא דיהה מכן טהור. פירש רש"י ז"ל עמוק יותר שחור דיהה שנדחית מראיתו ואינו שחור כל כך.
ושמעתי שה"ר שמואל ז"ל פירש בהפוך עמוק שאינו שחור כל כך דיהה שחור יותר מכן.
והכניסו במחלוקת הזה מה שאמרו לענין נגעים בהרת עמוקה כמראה חמה עמוקה מן הצל אלמא לובן הוא העמוק, ועוד מזה מש"כ כזית ובזפת וכעורב טהור וזהו דיהה וכדיו וכענבה טמא וזהו עמוק והוא ז"ל שיער בדעתו שהעורב שחור יותר מהענבה ועוד שהדיו שהוא עמוק זהו הדיו עצמו והשחור השנוי במשנתינו הוא חרותא דדיותא והוא שחור יותר מן הדיו עצמו.
וכל אלו דברים בטלין הם שהמראה חזק באותו גוון הוא נקרא עמוק בכולה גוונים והחלוש באותו צבע הוא הדיהה ממנו כדתנן עבר או שדיהה הרי זה כתם והזית והעורב שחרירותן מבהיק ושל ענבה משחיר ובוהק ג) וכן הדיו הלחה שכותבין בו ונשתהא כוהה יותר (מקום לו) מהחרת השנוי במשנה וכי היאך יעלה על דעת במזוג דשנינו (שלשה) [שני] חלקים מים ואחד יין שהעמוק מכן והוא הלבן שיש בו שלשה חלקים מים ואחד יין טמא והדיהה או דיהה דדיהה שאין בו אלא חלק אחד מים וחלק אחד יין טהור והלא אדום גמור הוא וקרוב למראה דם יותר מן הראשון כפלי כפלים וכל שכן באדום עצמו שהוא כדם המכה שהמלבין בו טהור והמתאדם ביותר טמא ודאי בלא ספק ולא ידע מר בטיבעא כלום.
וראיתי בתוספות שהביאו מן הירושלמי בענין עמוק דיהה הוו בעיין מימר מאן דאמר טהור במצחצחו מאן דאמר טמא בשאינו מצחצח ושמע מינה מן הדה מעשה וכו' א"ל רביח לבו כן אמר רב הונא בשם ר' שחור מקדיר (טמא) [טהור] מצחצח טמא לא אמר אלא שחור כולהון אפילו מצחצחין טהורין אלמא המצחצח קרוב לטומאה יותר מן המקדיר וזה הפך ו) שהרי מתחלה סלקא דעתך המצחצח טהור ז) שהוא המשחיר ביותר הוא הטמא ח) ומ"ש אפילו מצחצחין הכי קאמר אפילו היה במראה הטומאה הואיל ומצחצחין טהורין.
מתני' שחור כחרת עמוק מכן טמא דיהה מכן טהור: פרש"י ז"ל עמוק שהוא יותר שחור מן החרת, דיהה שאינו שחור כל כך. ויש מי שפירש עמוק שאינו שחור כל כך, כדאמרינן לענין נגעים בהרת (שבועות ו, ב) עמוקה כמראה חמה עמוקה מן הצל, ועוד מדתניא (לקמן כ, א) כקיר כדיו כענבה טמא וזהו שאמרו עמוק מכן טמא, כזית כזפת כעורב טהור וזהו שאמ' דיהה מכן טהור, והעורב והזפת שחורין הן יותר מן הענבה, אלא כל שהוא משחיר יותר נקרא דיהה וכל שהוא הולך ומלבין יותר נקרא עמוק. ועוד שהדיו שהוא עמוק זהו הדיו עצמו, והשחור השנוי במשנתינו זהו חריתותא דדיותא. ואינו מחוור מדתנן גבי כתמים (לקמן סא, ב) חמשה סימנים מעבירים על הכתם עבר או דיהה הרי זה כתם.
והא דאמרינן כמראה חמה עמוקה מן הצל, לא שיקרא הלבן לעולם עמוק, אלא כל שהוא חזק בצבעו הוא הנקרא עמוק במינו, והזית והעורב אע"פ שהן שחורים הרבה מכל מקום כיון שהן מצהיבין ומבהיקין יותר מן הענבה, לפיכך קראוה דוהין והענבה מפני ששחרוריתה דוהה קראו עמוק. ומה שהביאו ראיה מן הדיו, לא ירדתי לסוף טעמם, כי החרת והדיו וחרירותא דדיותא אחד הן, וכדאמרינן בגמרא (לקמן דף כא, א) חרת שאמרו דיו ולימא דיו אי אמר דיו הוה אמינא כפכחותא דדיותא קמ"ל כחרירותא דדיותא, אלמא חרירותא דדיותא פירושא דחרת ששנינו הוא.
והא דאמרינן גבי דיו זהו עמוק ששנינו, לא מחרירותא עצמו אמרו כן, דחרירותא לא עמוק הוא אל השחור צמוששנינו במשנתינו הוא, אלא שהדיו עצמו כשהוא משתהא הרבה הולך וכוהה יותר והוא מתחזק בשחרירותו, וזהו שאמרו כדיו טמא וזה ששנינו עמוק מכן טמא. אי נמי איפשר דשמואל פליגא אדרבא בר רב הונא, דשמואל סבר חרת שאמרו זהו חרת עצמו שאינו מעורב בדיו, מדלא קתני במתניתין דיו, וכדאקשינן עלה דרבה ולימא דיו, והילכך סבירא ליה לשמואל דדיו היינו חרירותא דדיותא, הוא ששנינו עמוק מכאן טמא. וזה נ"ל יותר ותדע לך, דבוהה הוא החלש בצבעו, מדאמרינן בגמרא (כ, א) אמר עולא וכולן עמוק מכאן טמא דיהה מכאן טהור כשחור, ואקשינן ואלא מאי שנא שחור דנקט, סד"א הואיל ואמר ר' חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה, הילכך אפילו דיהה נמי קמ"ל, כלומר כיון שזה אינו אלא גוון היוצא מגוון אחר, כל שאינו חזק בצבע זה שנתחלף לו, אלא שעדיין לא נטה כל כך ולא נתחזק בחלופו אלא קצת, אימא להוי כשחור ועדיף מיניה נמי, קמ"ל אלמא דוהה זה הוא שאינו שחור חזק.
מהא דאמרינן בית הלל היינו תנא קמא וכן חכמים היינו תנא קמא ופרקינן איכא בינייהו לתלות: כלומר דלתנא קמא כמימי תלתן וכמימי בשר צלי וירוק אינן מטמאין לשרוף, אלא מ"מ תולין עליהן, כתב הרמב"ן נראה דאפשר היה לומר, דהלכתא כת"ק דהוא סתם משנה, ונפקא מינה לדידן בדם ירוק, דכיון דלרבנן תולין, אף היא אסורה לבעלה מספק. אלא שיש לסמוך דהלכתא כר' יוסי בירוק מפני שגם הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו, ועוד מפני ששנינו בבחירת' (משנה, עדיות ה, ו) דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים, וכיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים, שמע מינה דהלכתא כותיה, ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר ביה בשעת פטירתו, דתנן ובשעת פטירתו אמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו הא דדם ירוק, וסתמא דמילתא לגבי ר' יוסי חזר בו, ולא לתלות כתנא קמא דמתניתין מדלא קתני התם בפלוגתא אלא ר' יוסי, ומסתמא דלגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה, ועוד דסוגיין דבפרק המפלת מוכחא הכין בהדיא דכולהו כר' יוסי סבירא להו, דלא מטמא אלא חתיכה של ד' מיני דמים, אבל חתיכה ירוקה ולבנה מטהר, והילכך אפילו לדידן דלא חזינן דמים, הירוק והלבן אינה יושבת בהן כלום, שלא גזרו אלא על דם ותולדותיו.
וירוק: כתבו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל שהוא גלני ולא בירנו שהוא ככרתי, דכרתי אינו נוטה לאדמימות, ובההוא אפילו עקביא מטהר דלא אסרה תורה אלא דם שהוא אדום, וכן משמע באלו טרפות דאמרינן התם (מז, ב) ריאה ככשות' וכמוריקא וכגון ביצה טרופה טרפה. ופריך ירוקה כשרה ה"ד, ככרתי.
ובמסכת נגעים (בתוספתא פ"ג ה"ג) קתני ירקרק כשעוה, ובפרק לולב הגזול (לד, ב) נמי אמרינן ירוק ככרתי, מכלל דסתם ירוק לאו הכי הוא. ובבראשית רבה (פרשה מ"ג) גבי וירק את חניכיו אמרינן שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה בירקרק חרוץ, אלמא הירוק זהו מראה הזהב שלנו שהוא גיאלני וכל שכן הירוק ככרתי שהוא טהור.
מתני' חמשה דמים וכו': בגמ' מפרש לה.
הירוק: פי' בתוס' כי הוא גוון שהוא גרו"ג בלע"ז ולא אותו שקורין וירד"י דההוא לאו ממין דם אדום הוא כלל וסתם דם אדום כדאיתא בגמ' ובמס' נגעים קתני ירקרק כשעוה ועוד שבשום מקום לא הזכירו ירוק סתם אלא על הגרו"ג ואידך ירוק ככרתי אמרו וכההיא דאמרינן בפ' אלו טרפות ואלא ירוקה כשרה היכי משכחת לה ככרתי וכן בפ' לולב הגזול גבי אתרוג וכן אמרו בב"ר וירק את חניכיו שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה בירקרק חרוץ כלו' כמראה הזהב אבל בירוק ככרתי טהור הוא לדברי הכל.
ואף בירוק זה מצאנו בעדיות שהוא אחד מד' דברים שחזר בו עקביא בסוף ימיו ולא לתלות חזר בו אלא לטהר לגמרי כדברי ר' יוסי דהא לא קתני התם בפלוגא אלא לר' יוסי והכי סוגיין בפ' המפלת כר' יוסי. מעתה אף בזמן הזה שאין אנו רואין דם כל שהוא לבן או ירוק ככרתי טהור הוא ואין חוששין לו וכן הסכימו רבותי' ז"ל כלם.
אם אינו מטמא משום כתם: בגמר' מתפרש בס"ד אמאי נקט ר"מ האי לישנא.
גמרא אמר קרא כי יפלא וכו': פי' גבי זקן ממרא כתיב וקי"ל בפ' הנחנקין שאינו נדון במיתה עד שיורה להקל בדבר שעיקרו מן התורה ופירושיה מדברי סופרים והיינו דאמרינן הכא דאי מדאורייתא ליכא דם טהור במאי פליגי הוא וב"ד הגדול ובמקומו פירשתיה יפה בס"ד.
ה"ג ור' יהושע קיהה אי נמי כהה בכ"ף ול"ג ור' יהושע אומר כהה כדג' רש"י ז"ל וכבר פירשתיה כראוי בסוף נזיר ובפרק המדיר בס"ד.
איזהו קיר שהוא קירות זה קרן זוית: הקשו בתוס' דהא מבעי ליה למעוטי בית דיגון טרינגן כדאיתא בנזיר ותירצו דהא נמי ש"מ מדכתיב קירות ולא כתיב קיר ד' פעמים.
עמוק מכאן וכו': לקמן מתפרש בס"ד.
איכא בינייהו לתלות: פירוש דלת"ק ה' דמים טמאין ודאי ובהאי תולין וב"ה מטהרין לגמרי וכן אתה אומר לקמן גבי ירוק דלת"ק תולין ולרבנן דהיינו ר' יוסי כדמפרש לקמן טהור לגמרי והלכתא כותיה כדכתיבנה לעיל.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
נגע טהור מי איכא פי' סתם נגע טמא משמע וכי תימא כולו הפך לבן טהור הוא פי' שהרי נגע הוא דהא כגריס ממנו טמא ואם פרחה בכולו היא גזירת מלך דטהור ההוא בוהק איקרי פי' לא אשכחן דכולו הפך איקרי בהק ובהק כתב אצל בהרת בהק הוא אלא ה"ק כיון דרחמנא טהריה כבהק בעלמא חשיב ולאו נגע הוה:
אלא הכא אי דם טהור ליכא במאי פליגי קשיא לי והרי בדם טמא יש כמה חילוקות לקמן במקשה בתוך ימי זיבה גם ביולדת וגם בנידה אם הוא תחלת נידה או סוף לידה כדלקמן:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ב (עריכה)
רבי יהושע אומר כהה. כך גרש"י ופי' דין נגע כהה יש לו וקשה מהא דפריך בסוף נזיר אימא כיהה וטימא והיכי מצי למימר הכי הא כהה טהור הוא. ור"ת גר' ר' יהושע קיהה בקו"ף לשון אסיפה כמו מקהו אקהייתא בשוקא דנהרדעא לשון אסיפה כלומר אסף התלמידים ועמד למנין והשיב תשובות והשתא פריך התם שפיר ואימא עמד למנין והביא ראיה לדברי ת"ק מיהו שינויא דהתם דחיק מאי קא משני אמר קרא לטהרו או לטמאו היכי מוכח מהאי קרא שטיהר דילמא לעולם הביא ראיה לדברי ת"ק וכי היכי דדרש אינהו להאי קרא דריש ליה נמי איהו. הקשה ר"ת מאי טעמא דת"ק דמטמי מספקא נוקי גברא אחזקיה דאמרינן פ"ק דחולין דמוקמי' גברא אחזקתיה ועוד רבנן דפליגי עליה דר' יהושע מאן ניהו ר"ג ור' אליעזר דאשכחן דפליגי עליה לענין חזקות בפ"ק דכתובות גבי ראוה מעוברת וגבי משארסתני נאנסתי ואמרי' עלה בפ' המדיר לא תימא לא אזיל רבי יהושע בתר חזקה כלל אלא כי לא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא אבל ליכא חזקה דממונא אזיל בתר חזקה דגופא כדתנן אם בהרת קדמה וכו' והשתא י"ל התם דאיכא חזקה דממונא דמרעא לחזקה דגופא אזיל ר' אליעזר בתר חזקה דגופא הכא דליכא דמרע ליה לכ"ש ועוד ר' יהושע אמאי אצטריך קרא בשילהי נזיר לאשמועינן דטהור תיפוק לי בתר חזקה ואע"ג דאיכא ריעותא דהרי בהרת לפניך הך ריעותא לא חשבינן מדאורייתא אלא מדרבנן להחמיר בקדשים ולתלות במעת לעת. ואומר ר"ת דהכא מיירי בשנזקק לטומאה שמתחלה הוה מצורע מוחלט ונולד בו ספק זה ואח"כ נתרפא מן הראשון דרבנן לא דרשי לקרא ומטמאין מספק כיון דאיכא תרי חזקי דסתרי אהדדי העמד אדם בחזקת טומאה וטמא או העמידנו בחזקת שלא היה בו נגע זה וטהור אבל לר' יהושע דדריש ליה לקרא מטהר אפי' כשנזקק לטומאה. ותימה היכי דייק בפרק המדיר מהכא דר' יהושע אזיל בתר חזקה דגופא היכא דליכא חזקה דממונא שאני הכא דגלי קרא וי"ל דאת"ל דלא אזיל בעלמא בתר חזקה דגופא הוה מוקמינן בדדמי טפי בלא נזקק לטומאה אבל השתא דאזיל בתר חזקה דגופא תו לא צריך קרא אלא היכא דנזקק לטומאה. וקשה לפי' דלא מצינו חזקה כיוצא בזה לטמויי גברא ע"י נגע שנולד בו מספק משום דמוקמינן ליה בחזקת טומאה מן הנגע שנתרפא דאטו אם הטבילה נדה כל טמא בתוך מעת לעת וכי יעמידנו לטמאות חולין ולשרוף קדשים לא מיסתבר כלל למימר הכי כיון שנטהר בודאי מטומאה ראשונה. ועוד מוכיח בהדיא במס' נגעים דבלא נזקקה לטומאה פליגי דקתני גבי פלוגתא דר' יהושע ורבנן כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחר ואיזה זה מי שהיתה בו בהרת כגריס והסגירו ובסוף שבוע היה בו כסלע ספק שהיא היא ספק שהיא אחרת הבאה תחתיה טמא אלמא דבלא נזקק לטומאה איירי כיון דכיוצא בו טהור בעלמא ועוד דומיא דההיא דהיתה בו בהרת כגריס והסגירו דבשלא נזקק לטומאה איירי שהרי לא הוחלט מעולם הילכך נר' לפרש דבלא נזקק לטומאה איירי והא דמטמו רבנן מספק ולא מוקמי ליה בחזקת טהרה לפי שדרך השער להתלבן מחמת הנגעים כדמוכח בתוספתא פ' יש בשער לבן דקתני אף בשער שחור סוף שהבהרת הופכתו לפי שמחמת החולי ותשות הכח יבש המעיין ונהפך השער ללבן וסימן לדבר שער שיבה הלכך מוכח' מילתא שהבהרת קדמה והא דדייק בכתובות מהכא דר' יהושע אזיל בתר חזקת הגוף צריך לפרש אפי' היכא דאיכא ריעותא כי הכא:
מה להלן פרח בכולו טהור. מדמדמי פריחת אדם לפריחת בגדים יש להוכיח דהא דכתיב וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו אכל גופו של כל אדם קאי אע"פ שמשמע מראשו ורגליו אנגע קאי דמיירי לעיל מיניה בנגע שנטמא על ידי שהיה בו מחית בשר חי ומשמע דעליה קאי שאם הלכה לה המחיה וכסתה הצרעת את כל הנגע מראשו של נגע ועד סופו אבל אי אפשר לומר כן כדמוכח בשמעתין דבנגעי בגדים לא שייך מחייה:
אלא הכא אי דם טהור ליכא במאי פליגי. הק' ה"ר יהודה והא משכחת לה דפליגי בדם לידה בפלוגתא דרב ולוי אם שני מעיינות הם או מעיין אחד ובדם זיבה בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בזב ובזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שביעי וי"ל משום דמשמע ליה דקרא דבין דם לדם איירי בג' דמים שחלוקין בו זקן ממרא וחכמים וכן בין נגע לנגע וכן בין דין לדין כדאיתא בפרק הנחנקין דאי לא הוו רק ב' דמים בבין דם סגי ומדכתיב לדם משמע עוד שלישי ואי ליכא דם טהור לא משכחת פלוגתא בדם נדה:
אבע"א לית להו. פי' לית להו ד' דמים דוקא אלא נפקי להו טפי מקראי דאי לית להו כלל דמיה א"כ תיקשי להו לימא אדום ותו לא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה