משנה עדויות ה ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק ה · משנה ב | >>
רבי יוסי אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.
העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל, כדברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים, אינו עולה ואינו נאכל.
תורמין זיתים על שמן, וענבים על יין, כדברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים, אין תורמיןד.
הזורע ארבע אמות שבכרם — בית שמאי אומרים, קידש שורה אחת, ובית הלל אומרים, קידש שתי שורות.
המעיסה — בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין.
מטבילין בחרדלית, כדברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים, אין מטבילין.
גר שנתגייר ערבי פסחים — בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב.
ובית הלל אומרים, הפורש מן הערלה, כפורש מן הקבר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שִׁשָּׁה דְּבָרִים,
- מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל:
- הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן,
- וְאֵינוֹ נֶאֱכָל,
- כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- אֵינוֹ עוֹלֶה וְאֵינוֹ נֶאֱכָל.
- וְאֵינוֹ נֶאֱכָל,
- תּוֹרְמִין זֵיתִים עַל שֶׁמֶן,
- וַעֲנָבִים עַל יַיִן,
- כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- אֵין תּוֹרְמִין.
- וַעֲנָבִים עַל יַיִן,
- הַזּוֹרֵעַ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- קִדֵּשׁ שׁוּרָה אַחַת;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- קִדֵּשׁ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- הַמְּעִיסָה,
- בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין,
- וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין.
- מַטְבִּילִין בְּחַרְדְּלִית,
- כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- אֵין מַטְבִּילִין.
- גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר עַרְבֵי פְּסָחִים,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה, כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר:
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
רבי יוסי אומר: שישה דברים מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל.
- העוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואינו נאכל -
- כדברי בית שמאי.
- ובית הלל אומרין: לא עולה, ולא נאכל.
- תורמין זיתים על השמן, וענבים על היין -
- כדברי בית שמאי.
- ובית הלל אומרין: אין תורמין.
- הזורע ארבע אמות שבכרם -
- בית שמאי אומרין: קידש שורה אחת.
- ובית הלל אומרין: קידש שתי שורות.
- המעיסה -
- בית שמאי - פוטרין.
- ובית הלל - מחייבין.
- מטבילין בחרדלית -
- כדברי בית שמאי.
- ובית הלל אומרין: אין מטבילין.
- גר שנתגייר ערב פסחים -
- בית שמאי אומרין: טובל - ואוכל פסחו לערב.
- ובית הלל אומרין: הפורש מן הערלה - כפורש מן הקבר.
בשר עוף בחלב אינו מן התורה, ואף על פי כן אומרים בית הלל אינו עולה משום הרגל עבירה.
ואמרו (ספרי פרשת קרח) "שומע אני יתרום זיתים על השמן וענבים על היין, תלמוד לומר "כדגן מן הגורן, וכמלאה מן היקב"(במדבר יח, כז), מן הגורן מן הגמור". וכבר קדמה זו ההלכה בפרק ראשון מתרומות.
וצריך אדם שירחיק ארבע אמות מן הכרם ואז יזרע הירק, וזו היא עבודת הכרם, ואם לא הרחיק וזרע כלאים בצד הכרם אמר רחמנא "פן תקדש המלאה הזרע"(דברים כב, ט).
בית שמאי שאומרים ששורה אחת נקרית כרם, אומרים שתבואת שורה אחת עם אותם הזרעים נשרפים. ובית הלל שאומרים שאינו נקרא כרם פחות משתי שורות, ראוי לפי דעתם שישרפו תבואת שתי שורות, והוא שנפל עליהם שם תבואת הכרם. וכבר בארנו זה בפרק רביעי מכלאים.
ומעיסה - הוא שירתיח המים בקדרה עד שיהיו רותחין בתכלית הרתיחה, ויטיל בהם הקמח וינענעו עד שיתעבה ויתבשל. וזה אינו חייב בחלה לבית שמאי. וכבר בארנו זה בראש חלה.
בחרדלית - הוא בחלוף ה"א בחי"ת, ועיקרו "הרדלית", רוצה לומר הר חלש. והעניין, מימי הגשמים שיורדין ממקום גבוה, כגון הר קטן או גבעה, כשיגר ממנו נהר קטן. אומרים בית שמאי הרי הן כזוחלין ואף על פי שאין להם עיקר, ומטבילין בהם את הכלים. ובית הלל אוסרין. ועוד יתבאר בפרק חמישי ממקואות.
וכבר פירשנו בשמיני מפסחים שמחלוקתם בגר בלבד, שבית (שמאי) [הלל] אומרים שמא בשנה הבאה יהיה טמא מת, ויאמר כמו שטהרתי בשנה שעברה ואכלתי פסח בערב כמו כן עתה אטבול ואוכל בערב. אבל ערל ישראל אין בו מחלוקת שהוא טובל ואוכל פסחו לערב:
העוף עולה עם הגבינה - שאין איסורו אלא מדברי סופרים:
לא עולה - גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר בהמה באלפס רותח, דהוא אסור מן התורה דהיינו מבשל:
ובית הלל אומרים אין תורמין - מי שיש לו שמן שחייב להפריש ממנו תרומה וזיתים שחייב להפריש מהן תרומה, אינו יכול לתרום מן הזיתים כפי השיעור שיש לו לתרום מן הזיתים ומן השמן ולפטור השמן בתרומת הזיתים, דכתיב (במדבר יח) כדגן מן הגורן, מן הגמור על הגמור ולא ממה שאינו גמור על הגמור:
הזורע ארבע אמות בכרם - שהוא השיעור שצריך אדם להרחיק הזרע מן הכרם, והזורע בתוך שיעור זה קידש שורה אחת של כרם, כדכתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה וגו' ותבואת הכרם. וסבירא להו לבית שמאי דשורה אחת קרויה כרם. ובית הלל סברי דאין נקרא כרם פחות משתי שורות, וכי קאמר רחמנא דתבואת הכרם קדשה, שתי שורות של כרם קאמר:
המעיסה - קמח שנתנוהו על גבי מים רותחים ומתבשל ומתעבה שם. בית שמאי פוטרים מחלה. ובית הלל מחייבים. ופסק הלכה בזה כתבנו בריש חלה:
חרדלית - כמו הר דלית. זרם מים הבא מדליו של הר, כלומר מגובה ההר. ואפילו אין מתחלתן ועד סופן אלא ארבעים סאה מטבילין בהן לבית שמאי. ובית הלל אומרים אין מטבילין עד שיהו ארבעים סאה במקום אחד, שאין חרדלית מטהרת אלא באשבורן:
כפורש מן הקבר - וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום ארבעה עשר, דבית להלל סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד ארבעה עשר וטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי היה ולא מקבל טומאה עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה. ובית שמאי סברי לא גזרינן. אבל ערל ישראל, דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב:
העוף עולה עם הגבינה וכו'. עיקרה ברפ"ח דחולין וע"ש:
תורמין זיתים על שמן וכו' כדברי ב"ש וב"ה אומרים אין תורמין. ופי' הר"ב מי שיש לו שמן כו' וזיתים וכו' אינו יכול לתרום מן הזיתים. כפי הבעור וכו' דכתיב כדגן מן הגורן וכו' וכ"פ הרמב"ם. ואי קשיא דבמ ד פ"ק דתרומות דתנן אין תורמים זיתים על השמן וכו' ואם תרמו ב"ש אומרים וכו' וב"ה אומרים אין תרומתן תרומה. ההיא לאו ר' יוסי היא. כך נראה בעיני שזו היא שטת הרמב"ם. וכן בחבורו פ"ה מהלכות תרומות לא העתיק משנה דהכא כלל ש"מ דס"ל דיחידאה היא. וכך יש לפרש שהיא דעת הר"ב. אלא שראיתי להר"ש בפירוש מסכת תרומות שהביא מן הירושלמי שתי ברייתות שהן דברי ר' יוסי. דחדא תני כמו הכא דלא פליגי אלא בלכתחלה ומסיים בה בהדיא הכל מודים שאם תרם שאין צריך לתרום. ותני אידך בשם ר' יוסי כי האי לישנא דמתני' דתרומות ממש. ומישבם הר"ש דהא דתני אין תרומתו תרומה בתורם שלא מדעת כהן דאיכא גזל השבט. כלומר שצריך לטרוח לדרוך זיתים וענבים והיינו דפי' ג"כ הר"ב שם במשנה ח' משם פסידא דכהן. ע"ש. והא דקתני דלכתחלה לא הא דיעבד תרומתו תרומה. בנטל רשות מן הכהן. דזימנין דניחא ליה לכהן בזיתים וענבים יותר משמן ויין. ואפי' דלכתחלה אסור. דיעבד תרומתי תרומה. עכ"ד. וגם לדברי הר"ב יש ליישב כן. וניחא טפי כדאמרינן בפ"ג דקדושין דף ס"ג דדחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי. ולא מוקמינן בתרי תנאי. כ"ש הכא דאשכחן בהדיא דתני בשם רבי יוסי כלישנא דמתני' דהכא ודהתם והוי צריכין למוקמי בתרי תנאי אליבא דחד תנא דהוה מלתא דחיקא טפי. אבל מיהת להרמב"ם ליכא לפרושי הכי מדלא כתב בחבורו דמדעת כהן בדיעבד תרומתו תרומה כמתני' דהכא להר"ש. ויש עוד תירוץ אחר בדברי הר"ש על פי הירושלמי. וכתבו ג"כ הראב"ד בפירושו דהכא. דמתני' דהכא ליתא בזיתים על השמן אלא בשמן על הזיתים. וההוא ודאי דאף הר"ב לא ס"ל דא"כ ה"ל לפרש. ועוד דנדחק הר"ש לפי תירוץ זה במתני' דסיף אותו פרק ולכך אין להאריך בזה:
הזורע ד' אמות שבכרם וכו'. פי' הר"ב דס"ל לב"ש דכורה אחת קרויה כרם וכו' כדתנן במשנה ה' פ"ד דכלאים. ומסיים בה בסיפא לפיכך הזורע ד"א שבכרם וכו' כהכא. והיינו דאיכא בין רבי יוסי דהכא לתנא דהתם. דלר"י דהכא כי אתשל בבי מדרשא לענין הזורע אתשל והוי ב"ה לחומרא. ולתנא דהתם כי אתשל לענין הנוטע אתשל. אלא דלפיכך הזורע וכו' ומשום דבבי מדרשא לענין הנוטע הוא דאתשל והוי ב"ה לקולא הלכך לא חשבינן לה בפ"ד בהדי הנך דלכ"ע הוי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. ועמ"ש בריש פרקין בשם הראב"ד:
המעיסה. שנויה בפ"ק דחלה משנה ו':
מטבילין בחרדלית וכו'. שנויה במשנה ו' פ"ה דמקואות:
גר שנתגייר וכו'. שנויה בסוף פ"ח דפסחים ועמ"ש שם בס"ד:
(ד) (על המשנה) תורמין כו'. אין תורמין. משמע דאם תרמו תרומתן תרומה. ואיירי בנטל רשות מכהן. ובמ"ד פ"ק דתרומות, דלכתחלה לכולי עלמא לא, ולב"ה אף בדיעבד. איירי בלא רשות כהן. ומשום דאיכא פסידא דכהן (כמ"ש הר"ב שם מ"ח). הר"ש. ועתוי"ט:
העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל כדברי ב"ש ובה"א לא עולה ולא נאכל: שנויה בשם ר' יוסי בפ"ח דמסכת חולין:
תורמין זיתים על שמן: שנויה פ"ק דמסכת תרומות ולא נזכר שם ר' יוסי ואי קשיא לך דתמן תנינן ובה"א אין תרומתן תרומה והכא קתני ובה"א אין תורמין דמשמע דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מה שעשה עשוי והוי תרומה הא פריך לה התם בירושלמי ומשני לה: אח"כ מצאתי שכתב הר"ש שיריליו ז"ל אין תורמין בגמ' דמערבא מפ' דמתניתין משבשתא היא ולא גרסי' בה זיתים על שמן דזיתים על שמן תנן התם בפ"ק דתרומות דב"ש סברי דלכתחילה אין תורמין ואם תרמו בדיעבד בש"א תרומת עצמן בהן כלומר דקדשו מדומעין והוו להו הני זיתים תרומה וחולין מעורבין יחד וימכרו לכהן בדמי תרומה וב"ה סברי דאין תרומתו תרומה וטבל גמור הוי ואפילו לכהן הוי במיתה ומוכח התם דר' יוסי גריס בזיתים על שמן פלוגתא דב"ש וב"ה כנוסחא דלעיל והכא קתני אליבא דר' יוסי דלב"ש לכתחילה תורמין ולב"ה לכתחילה הוא דאין תורמין אבל בדיעבד תרומתו תרומה ואפילו חומרא האמצעית דהיינו תרומה ויחזור ויתרום לא קתני משמע דאין צריך לתרום ומשום קושיא דב"ש אדב"ש ודב"ה אדב"ה אמרינן דתורמין שמן על זיתים הוא דקתני דהשתא מועיל הוא לכהן דלא טרח ושכר שנגמרה מלאכתו יהיב ליה ומש"ה שרו ב"ש לכתחילה ותבא עליו ברכה ע"כ ושם בפ"ק דתרומות הארכתי עוד בשמו ז"ל. שוב מצאתי שכתב הר"ר יהוסף ז"ל צ"ע אי ר"ל דאפי' לכתחילה תורמין ופליג אמתניתין דמסכת תרומות פ"א או אם דוקא כשתרם אז הוי כההיא דתנן במסכת תרומות פ"א ואם תרמו בש"א תרומת עצמן בהן וכו' ע"כ:
הזורע ד' אמות שבכרם: שנוייה בפ"ד דמסכת כלאים ולא הוזכר שם ר' יוסי:
המעיסה: שנוייה בפ"ק דמסכת חלה ולא נזכר שם ר' יוסי ונלע"ד דהכא תנא המעסה דהוי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וה"ה החלטה כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף ל"ז) בשם ר' ישמעאל ב"ר יוסי שאמר משום אביו וכמו שכתבתיו בפ"ק דחלה סימן ו':
מטבילין בחרדלית: שנויה בפ"ה דמסכת מקואות ולא נזכר שם ר' יוסי ופי' הראב"ד ז"ל פירוש הר דלית כגון הר היושב על הבקעה ומי גשמים יורדין מן ההר אל הבקעה ושם הם מתקבצין כמו במקוה ב"ש סברי מטבילין במים היורדין בשיפוע ההר וסופם מחובר אל מי הבקעה שברגליו ואף על פי שאין בתחתית מקום הראוי לטבילה מפני שהמים היורדין מתפשטין לכאן ולכאן ואין בכנוסן מ' סאה ואפ"ה מטבילין בהם מפני שהם כמו גל שנתלש ראשו אחד מן הים ובו מ' סאה ונפל על האדם שהוא טהור אע"פ שבנפילתם עדיין לא נחו המים וב"ה סברי לא דמו לגל שנתלש כי הגל שנתלש ראשו במקום האשבורן ובאין ממקום טהרה וסופו נופל במקום אשבורן אבל זה סופו למקום אשבורן וראשו מן ההר שהוא שופך למדרון ומש"ה בעינן שיהיה ברגלי הזוחלים מקום עגול מ' סאה שהוא מקום הראוי לטבילה והוא שיש באותו מקום מ' סאה ורואים את העליונים כאילו הן למטה ואתיא כמ"ד גוד אחית במסכת חגיגה. צ"ע קצת כיצד פירוש סיפא דמתניתין דפ"ה דמקוואות ולא הזכיר ובמקוואות מסיים עלה דמתניתין ומודים וכו' והכי פירושו. ומודים שהוא גודר כלומר עושה גדר של כלים בפני המים ואע"פ שהמים יורדין בין כלי לכלי אין בכך כלום שאלו מי מקוה הנקוים ממקומות הרבה ואם נשארו בו מ' סאה מטבילין בו ומ"מ כלים שגדרו בהן לא הוטבלו מפני שצד החיצון שלהם לא טבל במקום אשבורן ע"כ. וז"ל הר"ש שיריליו ז"ל חרדלית פי' רש"י ז"ל בפ' שני דחולין זרם גשמים המקלח מן ההר בכח ואין טובלין בו דהנצוק והקטפרס אינו חבור ולא הוו מקוה דמ' סאה שהרי אין מ' סאה במקום אחד ואע"פ שיש הרבה למטה ולמעלה הא קתני אינו חבור. חרדלית היינו קטפרס מדרון ונראה משום דחריפי מיא כחרדל קרי ליה חרדלית ורב האיי גאון ז"ל גריס הר דלית שבאים מדליו של הר ע"כ והתוס' ז"ל כתבו דאפילו יש כמה סאין באותו מדרון אסור לטבול בו דמקוה כיון דאינו מעין אינו מטהר בזוחלין כדתניא בתורת כהנים אלא באשבורן וב"ש סברי שאני חרדלית של גשמים דכמעין דמי ע"כ:
גר שנתגייר וכו': ספ"ח דמסכת פסחים וגם שם לא נזכר ר' יוסי. בפירוש רעז"ל צריך להגיה אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד יום ערב פסח שטבלתי וכו':
יכין
ומחומרי בית הלל העוף עולה עם הגבינה על השלחן: [חולין פ"ח מ"א]. דכשאוכל על השולחן מין זה, מותר להעלות שם מין האחר. ולא חיישינן שיאכלם יחד רותח, דעוף בחלב רק מדרבנן אסור ולא גזרו:
ואינו נאכל: דגזרינן שמא יאכלם יחד רותח [י"ד סי' פ"ח]. ונ"ל דהא דנקטו ב"ה ולא נאכל, פשיטא, הרי אפילו העלאה לבד אסור, מכ"ש לאכלן. אלא דקמ"ל דהעלאה ואכילה שווין, דכמו בלא נאכל מודו אפילו ב"ש דאפילו בצונן אסור, כ"כ בלא עולה ס"ל לב"ה דאפילו בצונן אסור, ולא אמרינן גזירה לגזירה היא, דהעלאה אטו אכילה לא מחשב גזירה [כחולין ק"ד ב']:
תורמין זיתים על שמן וענבים על יין: [תרומות פ"א מ ד]:
ובית הלל אומרים אין תורמין: דאין מפרישין תרומה מדבר שלא נגמר על הנגמר [והא דאמרינן [שם בתרומות] דגם לב"ש לא מהני רק לתרומות עלמן. התם דלא כרבי יוסי]:
הזורע ארבע אמות שבכרם: [כלאים פ"ד מ"ה] ר"ל תוך ד' אמות שסמוך לכרם, שכך שיעור עבודת הכרם:
בית שמאי אומרים קידש שורה אחת: דס"ל מה שאסרה התורה בכלאי כרם הזרע והכרם, גם שורה א' מקרי כרם ובהכי סגי:
המעיסה: [חלה פ"א מ"ו]. ור"ל אם לש באופן כך, שנתן קמח ע"ג רותחין. וה"ה בעשה איפכא:
בית שמאי פוטרין: מחלה, נ"ל דטעמייהו דס"ל כעין בישול הוא זה ולא לישה, ולא מחייבי בחלה רק בלש במים צוננין [וכ"מ מירושלמי שם]:
ובית הלל מחייבין: בחלה. והכי קיי"ל [י"ד שכ"ט ח']:
מטבילין בחרדלית: [מקוואות פ"ה מ"ו] ר"ל בקלוח גשמים שיורד מההר, וא"צ אשבורן:
ובית הלל אומרים אין מטבילין: דכל מי גשמים צריך אשבורן לטבילה:
גר שנתגייר ערבי פסחים: [פסחים ספ"ח. ונ"ל דנקט ערבי ל' רבים דלא תקשי הרי ממתינין מלהטבילו עד שיתרפא. להכי קאמר ערבי, ר"ל שמל תוך איזה ימים, והיינו שמל ונתרפא תוך ז"י קודם פסח]:
בית שמאי אומרים טובל: ככל גר שצריך טבילה אתר שנתרפא ממילתו [י"ד רס"ח]:
ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה: ר"ל גר הפורש מהערלה:
כפורש מן הקבר: וצריך הזאה ג' וז'. דחיישינן שמא יטמא לשנה הבאה, ויאמר אשתקד נמי נטמאתי קודם שנמלתי, ואפ"ה טבלתי ואכלתי פסח, השתא נמי אטבול ואוכל. ולא ידע דאשתקד עכו"ם הוה דתנו מקבל טומאה. אבל ישראל שמל בערב פסח, ד"ה שאוכל פסח לערב [ועי' מ"ש בבועז שם סי' מ"ב ספ"ח דפסחים]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת