משנה עדויות ד יב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק ד · משנה יב | >>
אדם שהוא נתון תחת הסדק — בית שמאי אומרים, אינו מביא את הטומאה. ובית הלל אומרים, אדם חלול הוא, והצד העליון מביא את הטומאה.
אָדָם שֶׁהוּא נָתוּן תַּחַת הַסֶּדֶק,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הֻטֻּמְאָה;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- אָדָם – חָלוּל הוּא,
- וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
אדם שהוא נתון תחת הסדק -
- בית שמאי אומרין: אינו מביא את הטומאה.
- ובית הלל אומרין: אדם חלול הוא - והצד העליון מביא את הטומאה.
המאמר הוא באכסדרה שנסדקה, והיתה טומאה בצד זה וכלים בצד זה, ואין ספק שהכלים טהורים הואיל והגג נסדק והופרש זה החצי.
וכשיהיה בארץ כנגד אותו הסדק אוהל כרומו טפח או יותר, נחשבהו כאילו עלה וסתם אותו הסדק כיון שהוא כנגדו, ונתחברו הטומאה והכלים, וחזר הכל תחת אוהל אחד.
ואם היה אדם תחת הסדק של אכסדרה, אומרים בית שמאי לא עירב את הטומאה, לפי שהוא כדבר הצמות ואין שם חלל גבוה מן הקרקע.
ובית הלל אומרים, האדם חלול הוא, וצד העליון ממנו כאילו הוא אוהל על הצד התחתון מדובק בקרקע, ובגובה חללו יותר מטפח, ולפיכך יביא את הטומאה לצד השני של אכסדרה ששם הכלים וזולתם.
ועוד תבוא הלכה זו בפרק אחד עשר מאהלות:
אדם שהוא נתון תחת הסדק - אכסדרה שנסדקה תקרתה ונחלקה לשנים, וכלים מצד זה וטומאה מצד זה, הכלים טהורים, שאויר הסדק מפסיק וגורם שאין הטומאה עוברת לצד השני. ואם אדם נתון שם בארץ ברצפת האכסדרה כנגד הסדק בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה: שאין מביא את הטומאה אלא דבר שיש בו חלל טפח:
ובית הלל אומרים אדם חלול הוא - ואע"פ שבני מעיו בתוכו, חלל שבתוך הגוף חשיב חלל טפח:
אדם שהוא נתון תחת הסדק וכו'. נשנה במשנה ג' פי"א דאהלות [ועיין במשנה ד']:
אדם שהוא נתון וכו': שנויה במסכת אהלות פי"א. בפי' רעז"ל שאין מביא את הטומאה אלא דבר שיש בו חלל טפח. אמר המלקט מבואר בהרמב"ם ז"ל דכשיהיה בארץ כנגד אותו הסדק אהל ברוחב טפח או יותר נחשבהו כאילו עלה וסתם אותו הסדק כיון שהוא כנגדו ונתחברו טומאת הכלים וחזר הכל תחת אהל אחד. ופי' הר"ר יהוסף ז"ל תחת הסדק פי' שהוא מונח על גבי קרקע כנגד מקום הסדק שהוא למעלה בתיקרה ע"כ. עוד כתב והצד העליון מביא פי' כשאין הטומאה לגמרי כנגדו צד העליון וכו' ע"כ. גרסינן בגמרא דבני מערבא בפ' הריני נזיר ואני א"ר יוחנן משום ר"מ כ"ד דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ופי' הראב"ד ז"ל א' ביצה שנולדה. ב' שאור בכזית. ג' השוחט חיה ועוף. ד' הבקר לעניים הבקר. ה' כל עמרי השדה. ו' העומר שהוא סמוך. ז' כרם רבעי ח' (אין) [יש ועיי' פי' הראב"ד] לו פרט. ט' חבית של זיתים. י' הסך שמן טהור. י"א אם היה שמן טמא. י"ב האשה מתקדשת. י"ג פוטר אדם את אשתו. י"ד המגרש את אשתו. ט"ו ב"ש מתירין את הצרות היא וכל אבזרהא חדא היא. ט"ז שלשה אחין. י"ז המדיר את אשתו. י"ח המפלת אור לשמונים ואחד. י"ט סדין בציצית. כ' כלכלת שבת. כ"א מי שנזר נזירות מרובה. כ"ב מי שהיו שתי כיתי עדים. כ"ג אדם שהוא נתון תחת הסדק. כ"ד האיש מדיר את בנו בנזיר אליבא דר"מ פי' מדירו כשהוא קטן וחלה נזירות עליו ואפילו לכשיגדל ובכתובות פ' האשה שנתארמלה מקשו לה בגמרא דבני מערבא ולמה לא תנינן לה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ותריץ דלא תני במתני' אלא דבר שהוא קל משני צדדין וחומר משני צדדין אבל הכא חומר מצד אחד וקל מצד אחד כלומר קולא הוא אצל האשה וחומר הוא אצל הבעל ע"כ. וראיתי שכתב הר"ש שיריליו ז"ל ותנא דידן דתני עדויות מ"ט לא תני לה בקולי ב"ש וחומרי ב"ה קסבר דהלכה למשה מסיני בהלכות נזיר ולא שייך בה פלוגתא ע"כ. ועיין במה שכתבתי בשמו ז"ל בפ' שני דמסכת מעשר שני בסי' ח' ט'. וכתבו תוס' ז"ל בפ"ק דיבמות דף י"ד דבכל מקום ב"ש מחמירין לעניין טומאה דכי חשיב בעדויות קולי ב"ש וחומרי ב"ה לא חשיב אלא תרי מילי דטומאה אבל כל שאר מילי דטומאה וטהרה כגון שדרה וגולגולת ושוקת יהוא הוו ב"ש לחומרא עד כאן:
יכין
אדם שהוא נתון תחת הסדק: [אהלות פי"א מ"ג]. ור"ל אכסדרה שסתומה מג' רוחות, ורוח ד' כולו פרוץ, ונסדקה התקרה, באופן שנחלקה רוח הפרוץ, וכשרוצה לצאת מחלק א' שבאכסדרה יוצא דרך חצי רוח הפרוץ שבאותו חלק, וא"צ לצאת דרך חצי האכסדרה האחרת. ולפיכך אם היה טומאה בחצי אכסדרה זו, וכלים בחצי אחרת, הכלים טהורות, דאויר הסדק מפסיק. [ומה"ט נקט נמי אכסדרה, דאלו בית שאין פתחו רחב, ואינו רק בצד א', אילו היה נסדק תקרה שלו והטומאה בהחלק שלפנים, לא היה סדק שבתקרה מפסיק, מדצריך לכנס מחצי חלק א' לחבירו כשרוצה לצאת דרך הפתח שהוא בחצי החלק השני שבצדו, לפיכך אף שנסדקה התקרה היה הכל כבית א']. מיהו הכא היה אדם מונח למטה ברצפה נגד הסדק:
בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה: דאף דכל דבר חלול אחר, אילו היה מונח תחת הסדק היה מביא הטומאה, והרי אדם נמי חלול הוא. נ"ל דס"ל לב"ש דאהל בידי שמים לא הוה אהל [כסוכה דכ"א]:
והצד העליון מביא את הטומאה: ואף שבטנו מלא מעים. אפ"ה הו"ל כטליתות מקופלות [אהלות שם], דאף שהחלול מלא מביא הטומאה. ורק כל חלול שביטל שם מלואו תו לא מחשב אהל [כסוכה ד"ד א']. והכא לא ביטל אדם חלל שבו במלואו ע"י מעשהו, רק מעצמן נתבטלו. ואפשר דה"ט דב"ש כיון דהמעים לא יטלו משם לעולם, הו"ל כעפר ובטלו. כך נ"ל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת