משנה מקוואות ד ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקוואות · פרק ד · משנה ה | >>
השוקת שבסלע, אין ממלאין ממנה, ואין מקדשין בה, ואין מזין ממנה, ואינה צריכה צמיד פתיל, ואינה פוסלת את המקוה.
היתה כלי וחברה בסיד, ממלאין בה, ומקדשין בה, ומזין ממנה, וצריכה צמיד פתיל, ופוסלת את המקוה.
ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם, כשרה.
וכמה יהיה בנקב, כשפופרת הנוד.
אמר רבי יהודה בן בתירא, מעשה בשוקת [ יהוא ] שהיתה בירושלים, והיתה נקובה כשפופרת הנוד, והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה, ושלחו בית שמאי ופחתוה, שבית שמאי אומרים, עד שיפחת רובה.
הַשֹּׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע, אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ, וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. הָיְתָה כְלִי וְחִבְּרָהּ בְּסִיד, מְמַלְּאִין בָּהּ, וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ, וּמַזִּין מִמֶּנָּה, וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. נִקְּבָה מִלְּמַטָּה אוֹ מִן הַצַּד וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַבֵּל מַיִם כָּל שֶׁהֵם, כְּשֵׁרָה. וְכַמָּה יִהְיֶה בַנֶּקֶב. כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מַעֲשֶׂה בְשֹׁקֶת יֵהוּא שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וְהָיְתָה נְקוּבָה כִשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, וְהָיוּ כָל הַטָּהֳרוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם נַעֲשׂוֹת עַל גַּבָּהּ, וְשָׁלְחוּ בֵית שַׁמַּאי וּפְחָתוּהָ, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּפְחֲתוּ רֻבָּהּ.
השוקת שבסלע -
- אין ממלאין בה, ואין מקדשין בה,
- ואין מזין הימנה, ואינה צריכה צמיד פתיל,
- ואינה פוסלת את המקוה.
- היתה כלי, וחיברה בסיד -
- ממלאין בה, ומקדשין בה,
- ומזין הימנה, וצריכה צמיד פתיל,
- ופוסלת את המקוה.
- ניקבה מלמטן, או מן הצד,
- ואינה יכולה לקבל מים כל שהן - כשרה.
- וכמה יהא בנקב? - כשפופרת הנוד.
- אמר רבי יהודה בן בתירה:
- מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים,
- והיתה נקובה כשפופרת הנוד,
- והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה,
- ושלחו בית שמאי - ופחתוה,
- שבית שמאי אומרין: עד שיפחת רובה.
שוקת שבסלע - תעלה שבהר.
וכבר קדם פירוש זאת ההלכה בחמישי מפרה (מ"ז) וחפשה שם.
עד שיפחת רובה - עד שתשבר ויחסר מגודלה, ואז יהיו המים הנוזלים אליה כשרים ולא יהיו שאובין, לפי שהיא אז לא תשאר כלי:
השוקת שבסלע. בפ"ה דמסכת פרה (מ"ז) היא שנוייה ושם פרשתיה:
וכמה יהא בנקב. לכאורה משמע דארישא קאי כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מטעם שאיבה אבל אי אפשר לומר כן מדמייתי עלה ההיא דשוקת יהוא דמייתי לה בסוף פ"ק דיבמות (דף טו:) לענין עירוב מקוואות כשפופרת הנוד ולפי שיטת דמתניתין משמע דאיירי בשוקת שהיה מקלח מים למקוה וראשונים ראשונים היו נשאבים לב"ה עד שינקב כשפופרת הנוד ולב"ש עד שיפחת רובה ובתוספתא נמי איכא דיהיב האי שיעורא דשפופרת לענין שלא יפסול את המקוה ושמא סוגיא דיבמות כמ"ד בתוספתא דאפילו נקוב כמלא מחט אין פוסל את המקוה ועל כרחין להכי תנא עובדא דשוקת יהוא לענין עירוב מקוואות דשוקת היא אבן חלולה שתחת צנור המקלח מים מן ההר והיתה נקראת שוקת יהוא: וכל טהרות שבירושלים נעשות ע"ג שמטבילין בתוכה ועושין טהרות ולא היה בשוקת מ' סאה אבל מקוה שלם היה בצדה ומי השוקת מתערבין בו דרך נקב כשפופרת ומ"מ תימה הוא על הש"ס ששינה פשטא דמתניתין:
תניא בתוספתא (פ"ד) קסטלין המחלק מים בכרכין אם היה נקוב כשפופרת הנוד אין פוסל את המקוה ואם לאו פוסל המקוה הלכה זו עלו עליה בני אסיא שלש רגלים ליבנה לרגל שלישי הכשירוה להן אפי' נקוב כמחט אמר ר"א בר ר' יוסי הלכה זו הורתי בימי לטהרה וכשבאתי אצל חברי אמרו לי יפה הורית בד"א מן הצד אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה ואם היה מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה פקק ובסיד ובבניין אינו פוסל את המקוה בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה על גבי הארץ ועל גבי סיד וגפסיס או שמירת בטיט מן הצדדין אינו פוסל את המקוה. פי' בד"א מן הצד כל זה מדברי חביריו שאמרו לו יפה הורית דבד"א שפוסל בנקב (שלא) כמלא מחט עד שיהא בו כשפופרת הנוד מן הצד אבל אם הנקב בשולי הקסטלין מלמטה אינו פוסל את המקוה בנקב כמלא מחט ואית דגרסי פוסל ולא יתכן דלמטה גרע טפי: ואם היה מקבל כל שהוא כלומר כשנקוב מן הצד כשפופרת וגבוה מעט מן השולים שמקבל מים כל שהוא פוסל את המקוה: בסיד ובבנין. שהביא סיד וצרורות ופקק בהן את הנקב לא חשיבא סתימא אבל בסיד ובגפסיס יחד סתימא מעליא הוא: על גב הארץ כלומר לא סתם את הנקב אלא הושיבו על גבי הארץ או על גבי סיד וגפסיס או מירח מן הצדדין מ"מ בטל מתורת כלי ואין פוסל את המקוה:
השוקת - אבן חלולה שעל שפת המעין, והמים נכנסין לה דרך חור שבדופנה, ומשקין בה הבהמות:
אין ממלאים ממנה - מים למי חטאת:
ואין מקדשין בה - אין נותנים אפר פרה על המים שבתוכה, דאינה חשובה כלי. והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו, ואפילו תלוש שחיברו ולבסוף חקקו, הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש אינו חשוב כלי:
ואינה צריכה צמיד פתיל - אם היא באוהל המת, מצלת על מה שבתוכה בכיסוי לבד בלא צמיד פתיל, לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילים על מה שבתוכם בכיסוי לבד:
ואינה פוסלת את המקוה - אם נפלו מי גשמים מתוכה למקוה אין נחשבים מים שאובים לפסול את המקוה:
וכמה יהא בנקב - לבטלה מתורת כלי שלא תפסול את המקוה מטעם שאיבה ז:
כשפופרת הנאד - ושיעורו שיהיו שתי אצבעות של יד הסמוכות לגודל חוזרות ברחבן בריוח בתוך הנקב:
שוקת יהוא - כך היתה נקראת:
וכל טהרות של ירושלים נטבלים על גבה - שמטבילים בתוכה ועושים טהרות. ולא היה בשוקת ארבעים סאה, אלא מקוה שלם היה בצדה, ומי השוקת מתערבים בו דרך נקב כשפופרת:
עד שתפחת רובה - אפילו יש בנקב כשפופרת הנאד, לעולם תורת כלי עליה עד שתשבר רובה:
אין ממלאין ממנה. וכן העתיק הר"ב. אבל במס' פרה פ"ה מ"ז גרסינן אין ממלאין בה. והיא גירסא נכונה [כדתנן בסיפא] וכך הוא בנוסח' מהר"ם בכאן ז"ל:
[ואינה צריכה צמיד פתיל. כתב הר"ב לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות. כדתנן פ"ה דאהלות מ"ו]:
או מן הצד. עמ"ש שם במס' פרה [ד"ה מן הצד]:
וכמה יהיה בנקב. פירש הר"ב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מטעם שאיבה. ואיכא למתמה דא"כ היכי קתני מעיקרא ואינה יכולה לקבל מים כל שהם. דמשמע ודאי שא"צ שיעור לנקב. אלא בכל שהוא מבטלו מתורת כלי. ועוד קשה דבסמוך בשוקת יהוא מפרש לענין עירוב מקואות. אבל אין זה כי אם עירוב פירושים שהר"ש וכן הרא"ש הביאו סוגית הגמ' דספ"ק דיבמות [דף טו]. דמוכח מיניה דההיא דשוקת יהוא לענין עירוב מקואות היא שנויה ומשום כך פירשו דהך דכמה יהא בנקב מלתא באפיה נפשה היא ולא קאי ארישא אבל ניקבה דרישא לא בעי כשפופרת הנוד. כיון שהנקב הוא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא. נתבטלה מתורת כלי. ובתוספתא פליגי תנאי בהא וכו' והרמב"ם בפ"ו מה"מ [הלכה ג'] נראה מדבריו דמפרש דקאי אדסליק מיניה. דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה. קאמר כמה יהא בנקב כשפופר' הנוד. ולפי זה גם הך דשוקת יהוא לענין נקב המבטלה מתורת כלי מתניא ולא לענין עירוב מקואות. וכבר פירש הכ"מ לאותה סוגיא דיבמות דלא תקשה כלל אדהכא. והנה יצא לנו עירוב הפירושים. שמתחלה מפ' הר"ב כפירוש הרמב"ם. דכמה יהא בנקב קאי אדלעיל מיניה. ולדידיה שוקת יהוא נמי בכה"ג. והדר מפרש שוקת יהוא לענין עירוב מקואות שהוא כפי' הר"ש והרא"ש. ולדידהו כמה יהא בנקב נמי לענין עירוב מקואות ולא קאי אדלעיל מיניה. אבל יתכן שהר"ב אע"פ שפי' כמה יהא בנקב כדברי הרמב"ם. לא היה נראה לו לפרש שוקת יהוא בכה"ג נמי. כיון דפשטא דסוגיא דיבמות משמע מינה דלענין עירוב מקואות שנויה. וקסבר הר"ב דהך עובדא דשוקת יהוא אע"ג שאינה ענין לביטול תורת כלי. אפילו הכי מייתי לה הכא. משום דדמיא לשיעורא דשפופרת הנוד. ובאמת אע"פ שהכ"מ מפרש לשוקת יהוא לדברי הרמב"ם דמיירי לענין ביטול תורת כלי מדנפשיה הוא דמפרש כן. לפי שנראה לו לפרש הכל בענין אחד. אבל מדברי הרמב"ם עצמו אין הכרע. ואפשר שיפרשו לענין עירוב מקואות וכדפרישית לדעת הר"ב. ומ"מ לישנא דכל שהם. דחיקא לפירוש הר"ב והרמב"ם. אבל בתוספתא והביאוה הר"ש והרא"ש איתא בד"א מן הצד. אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה. אם הי' מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה. ופירש דה"ק בד"א דבעינן כשפופרת הנוד מן הצד. אבל אם ניקב בשוליו אינו פוסל אפילו ניקב כמלא מחט. ואם הי' [מקבל] כל שהוא. פירוש שנקוב מן הצד כשפופרת. וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמטה מים כל שהוא. פוסל המקוה. ע"כ. נמצינו למדין עכשיו דאין מלמטה ומן הצד שווים בדינם. דאע"ג דמלמטה סגי בנקב כל שהוא. במן הצד בעינן כשפופרת. ושאין יכול לקבל ממנו ולמטה מים כל שהוא. ואיכא למימר השתא דוכמה יהיה בנקב כו' קאי אמן הצד. וכן מצאתי בב"י גבי מה שכתב הטור ובדבר זה שוה מעין ומקוה כו' שם כתב. בשם הר"ר יוסף טאיטסי"ק שהאריך בדין זה. ובתוך הדברים כתב דוכמה יהא בנקב. קאי אמן הצד. אחרי שחלוקים הם נקב שבשוליה. לנקב שמן הצד וכדפרישית:
(ז) (על הברטנורא) הר"מ. וקשה, דאם כן היכי תני ואינה יכולה לקבל מים כל שהם, ומשמע שאין צריך שיעור לנקב ובכל שהוא מבטלו מתורת כלי. ועוד, דבסמוך מפרש לענין עירוב מקואות. והר"ש מפרש גם הכא לענין עירוב מקואות ולאו ארישא קאי. ולהר"מ והר"ב יש לפרש כמו שכתב הב"י על פי התוספתא, דמן הצד [בעינן] שיעור כשפופרת וצריך נמי שלא יקבל כל שהוא למטה מן הנקב. ולמטה שיעורו בכל שהוא. וכמה יהיה, אמן הצד קאי. ועתוי"ט:
ניקבה מלמטה: כך צ"ל. והאי בבא פשוט הוא דלא קאי רק אפוסלת את המקוה דסליק מיניה:
כמה יהיה בנקב: לפי סוגיית הגמרא דבפ"ק דיבמות לא קאי ארישא אלא מילתא באפי נפשה היא וקיימא אעירוב מקואות וז"ל הר"ש והרא"ש ז"ל לכאורה משמע דקאי ארישא כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה משום שאיבה אבל מדתנן בסיפא מעשה בשוקת יהוא וההיא מייתי לה בספ"ק דיבמות על עירוב מקואות משמע דמיירי בכגון שהיו מים נמשכין לתוך השוקת ממי גשמים ולא היו בהם ארבעים סאה אלא שמחוברין למקוה שיש בו ארבעים סאה ובתוספתא פליגי בה איכא למאן דאמר דלבטלו מתורת כלי בעינן כשפופרת הנוד ואיכא מאן דאמר דאפי' נקב כמלא מחט מבטלו מתורת כלי לענין שאיבה ולההוא תנא ההוא עובדא דשוקת יהוא איירי לענין חבור מקואות כסוגיא דיבמות ומ"מ תימה הוא על התלמוד ששינה פשטא דמתניתין עכ"ל הר"ש והרא"ש ז"ל. ועיין עוד בבית יוסף יו"ד סי' ר"א דף רל"ה עמוד ג'. ומתוך מה שנכתב נתברר שצריך להיות במשנה מעשה [בשוקת] יהוא וכך היא בפ"ק דיבמות דף ט"ו אלא שבית יוסף ביו"ד סימן ר"א דף רל"ה עמוד ד' כתב דנ"ל שאותה היא ברייתא ומ"מ מודה הוא ז"ל דגם בכאן גרסי' בשוקת יהוא ותרי שוקת יהוא הוו בירושלם:
ושלחו ב"ש ופחתוה שבש"א עד שיפחת רובה: כך צ"ל פי' אבל ב"ה סבירא ליה בנקב כשפופרת הנוד סגי. ועיין בבית יוסף יו"ד סי' ר"א דף רל"ה ע"ד ובדף רל"ז עמוד ג' ד' משא ומתן שיש מי שסובר ששוקת יהוא היתה כלי ויש מי שסובר שבסלע היתה שאינו כלי:
יכין
השוקת שבסלע: טרענק רעננע שעשוי להשקות בתוכה בהמות. ומיירי שחצב השוקת הזה בסלע. והוא צור המחובר מששת ימי בראשית. והפן לתוכו מי מעין הסמוך לו. בין שהשוקת עומד קרוב מאד להמעין או מופסק ממנו הרבה. וכבר שנוי קצת ממשנה זו במסכת פרה [פ"ה מ"ז]. ותני לה התם משום אין ממלאין וכו'. וחזר תו ושנאה כאן משום דין מקואות [ושם הארכנו בפירושה בס"ד]. מיהו ה"ה בקבע אבן על שפת המעין ואח"כ חקקו דינו כצור דהכא שהוא קרקע עולם [כב"ב ס"ו א']. רק אורחא דמלתא נקט:
אין ממלאין ממנה: אי גרסינן אין ממלאין ממנה. ע"כ ר"ל שאסור לשאוב מתוכה בכלי למי חטאת מהמים שזחלו לתוכה. וא"כ ע"כ דאיירי שהשוקת מופסק מקלוח המעין. דאי הקלוח יורד לתוך השוקת. למה לא ישאבו מתוכה כלי לחטאת. הרי באינו מופסק מהמעין. אפי' זב מותר לטבול בתוכה דמים חיים מקרי [כפרה פ"ו מ"ה]. אע"כ דבמופסק ממעין מיירי. ובכה"ג מלבד שפסול מדאינו כלי. ג"כ פסול מדאינו מים חיים. וא"כ קשה למה לא תני נמי דפסול לטבילת זבים. אע"כ דגרסי' הכא אין ממלאין בה. ור"ל אינה נחשבת ככלי למלא אותה מהמעין. ולשאוב מתוכה כלי אחר ולקדש בכלי ההוא. ואע"ג דמותר לשאוב בכלי ממעין. ולחזור לשפכו לכלי אחר ולקדש בכלי שני [כרמב"ם רפ"י דפרה ודלא כרש"י סוטה ד' ט"ז ב']. אפ"ה שוקת זה אינו כלי. והו"ל כאילו נשפכו מהמעין לארץ וחזר ושאב מהארץ בכלי דפסול. ולפ"ז י"ל דמיירי הכא בין במחובר השוקת עם קלוח המעין או לא. ושפיר לא תני הכא דפסיל לטבילת זבין. דהרי במחובר לקלוח המעין נמי מיירי. ובכה"ג באמת כשר לטבילת זבין מדלא הופסק מהמעין. ואפ"ה פסול למלוי ולקידוש וכו' מדאינו כלי:
ואין מקדשין בה: אם שאב ומילא מי מעין בכלי ושפכן מהכלי להשוקת. אסור לשום על מים שבשוקת אפר פרה. דאף שהמלוי מהמעין בכלי' היה. עכ"פ גם הקידוש צריך שיהי' בכלי:
ואין מזין ממנה: ר"ל ואפי' שאב וקידש בכלי. לא ישפוך המים המקודשים לתוך השוקת כדי להזות מתוכו דגם ההזאה צריך שיהי' מתוך כלי:
ואינה צריכה צמיד פתיל: אם שוקת כזאת קבוע באהל המת. מצלת על מה שבתוכה בכסוי לבד. ואפי' אין הכסוי מחובר בה בצמ"פ. וכבור ודות המכוסים [אהלות פ"ה מ"ו]:
ואינה פוסלת את המקוה: אם ירדו לתוכה מי מעין או מי גשמים. ונפלו מתוכה למקוה חסירה. לא פסלוה משום ג' לוגין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול במי' הנ"ל. ואפ"ה לא נקט הכי מדסתם שוקת קטנה ואינה מחזקת מ' סאה:
היתה כלי וחברה בסיד: שחקק חלול באבן תלוש. אע"ג שאח"כ חברה בסיד בקרקע עולם:
ופוסלת את המקוה: דלכולה מילי כתלושה דיינינן לה בין לקולא בין לחומרא:
ניקבה מלמטה: השוקת הנ"ל שדינה ככלי תלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו בכונס משקה [ועי' פרה פ"ה מ"ז]:
או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם: נ"ל דרק בנקב מן הצד צריך תנא לפרש שאינו מקבל מים כ"ש. דהיינו שהנקב בדופן סמוך מאד לשולי הכלי שאינה מקבלת מים כ"ש תחת נקב שבדופן [וערתוי"ט בד"ה וכמה מה שהניח בתימה. שכפי הנראה לא פי' כן]:
וכמה יהיה בנקב: נ"ל דמדלא הזכיר שאלה זו כמה יהא בנקב לעיל במסכת פרה [פ"ה מ"ז] וכ"כ לא תני התם כי הכא ניקב' למטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כ"ש. אלא וודאי דהא דקתני הכא ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל. עד סוף משנתינו. לא קאי אהנך כולהו דלעיל. אלא רק לענין מקוה קאמר. דאילו לענין חטאת והצלת צמ"פ. א"צ שיהי' אינו יכול לקבל כ"ש למטה מהנקב. דאפי' מקבלת למטה מן הנקב לענין מי חטאת היינו שולי כלי שפסולי' לחטאת. ולענין צמ"פ אם נשאר הנקב פתוח שיעורו בכזית למיוחד לאוכלין. ובכונס משקה במיוחד למשקין אז אינו מציל. ואם סתם הנקב אז דוקא אם הנקב כמוציא רימון אינו מציל. וכל זה אפי' במקבל למטה מהנקב. ורק דכל הנך לא הוה נקט להו תנא הכא רק אגב גררא במה דשוו דינייהו למקוה לענין חשיבות כלי. ולהכי לבתר דסיים הדר לענין דמכילתן לענין מים שבתוכה שלא יפסול למקוה. וקאמר' ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה וכו' כשירה [מלת כשירה ודאי רק לענין מקוה משמע]. ועל זה חוזר התנא ושואל כמה יהא בנקב. בין כשהנקב בשולי הכלי או בדופנו סמוך לשולים ולא יפסלו מים שבתוכה משום שאובין. דאע"ג דכבר יהבינן לעיל שיעורא להנקב שאין מקבל מים. היינו בדופנו של כלי. שלא ישאר בהדופן למטה מהנקב כדי לקבל מים כ"ש. אבל כמה יהי' גודל חלל הנקב ומשיב כשפופרת הנוד. והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכים לאגודל כשהן חוזרות ברווח סביב תוך הנקב. דכשהנקב גדול כל כך תיכף כשיתן לתוכו מים. יזובו מיד לחוץ בשטף מים רבים. ושוב אינה נחשבר בית קבול בין שהנקב בשולי הכלי או בדופן הכלי סמוך לשוליו. אבל כשהנקב קטן מזה אף שאפשר שנתבטל ממנו שם כלי כשהוא כזית או בכונס משקה. אפ"ה לא נתבטל שם בית קבול מינה. א"נ נ"ל דלעולם לענין מקוה נמי בשניקבה בשולי הכלי או סמוך לשולים נמי סגי בשניקב בכונס משקה. מיהו זהו דוקא בשנתנקב הכלי כשהוא תלוש. ובהא לא איירי תנא הכא. אלא בבא דניקבה מלמטה או מן הצד דקתני הכא קאי ארישא בהיתה כלי וחיברה בסיד דקאמר ממלאין בה וכו'. ועלה הדר קתני ניקבה מלמטה. ר"ל ואם לאחר שחיברה בסיד דחשבית לה ככלי חזר וניקבה למטה בשולי' או מן הצד סמוך לשולים באופן שאינה יכולה לקבל מים מתחת לנקב כשיר' ועלה הדר תו ושואל וכמה שיעור בנקב ומשיב כשפופרת הנוד. דדוקא כשנתנקב הכלי בשעה שהיא תלושה סגי בשנתנקבה בכונס משקה. שתחשב שנתבטלה שם כלי ממנה. אבל הכא שבשעה שקבעה וחיברה בארץ הי' עליה שם כלי ורק כשכבר היתה מחוברת בארץ ניקבה. הרי גם עתה כשניקבה מקבלת מים יפה שהעפר סותם הנקב. להכי לא נתבטל ממנה שם כלי עד שתתנקב כשפופרת הנוד [וזהו כעין החילוק שכ' הש"ך [ר"א סקכ"ג] בשם רב"י ליישב דברי הרמב"ם בזה. וזהו כוונת פירושי שכתבתי בחבורי הקדום בס"ד]. אולם בש"ע [ר"א ס"מ] פסקינן דבניקב כשפופרת הנוד. אז אפי' לכתחלה תו לא מחשבו מים שבתוכה שאובין לפסול מקוה חסירה. ובניקבה רק בכונס משקה. אז רק בדיעבד מהני טבילה בשנתערב מים שבה במקוה החסירה:
והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה: שהטבילו בה כלים להשתמש בהן טהרות:
ושלחו בית שמאי ופחתוה: ששברו משפתה רוב אורך גובה השוקת:
שבית שמאי אומרים עד שיפחתו רובה: בסוגיא דיבמות [ד' ט"ו א'] אמרי' להדיא. דרק לענין עירוב מקואות הי' פלוגתייהו דב"ש וב"ה בשוקת יהוא. וכגון שהי' בהשוקת רק פחות ממ' סאה. והיתה מחוברת למקוה שלימה של מ' סאה דלב"ה סגי במחוברים יחד כשפופרת הנוד. ולב"ש צריך שיהיו מחוברים ע"י פחת רוב אורך ורוחב הדופן שביניהן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת