לדלג לתוכן

משנה ידיים ד ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת ידיים · פרק ד · משנה ו | >>

אומרים צדוקים, קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים, כתבי הקדש מטמאין את הידים, וספרי המירם[1] אינם מטמאין את הידים.

אמר רבן יוחנן בן זכאי, וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד, הרי הם אומרים, עצמות חמור טהורים, ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים.

אמרו לו, לפי חבתן היא טומאתן, שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות.

אמר להם, אף כתבי הקדש לפי חבתן היא טומאתן, וספרי המירם שאינן חביבין אינן מטמאין את הידים.

אומרין צדוקין:

קובלין אנו עליכם פרושים,
שאתם אומרים כתבי הקודש - מטמאין את הידים,
ספרי המירם - אינן מטמאין את הידים.
אמר רבן יוחנן בן זכאי:
וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד?
הרי הן אומרין:
עצמות חמור - טהורים,
ועצמות יוחנן כוהן גדול - טמאים.
אמרו לו:
לפי חיבתן היא טומאתן,
שלא יעשה אדם עצמות אביו ואימו - תורבדות.
אמר להן:
אף כתבי הקודש - חיבתן היא טומאתן,
וספרי המירם שאינן חביבין - אינן מטמאין את הידים.

כבר ביארנו בראשון של אבות עניין צדוק ובייתוס וחברתם, והם היוצאים מתורתנו המכחישים אותנו בקבלתנו.

ופירוש קובלין - מתרעמים.

וספרי מירם - הם ספרים שמשיבין על תורתנו וחולקין עליה. ונקראו "ספרי מירם", כלומר ספרים ידחם האלהים ויסירם מן המציאות, כעניין תכלה, כמו שקוראים לבית אשר מתקבצים בו לדברים האלו "בי אבידן", ועניינו בית יכריתהו האלהים.

ותשובת רבן יוחנן להם, תשובתו בעניין הבזיון וליצנות בהם.

ותרוודות - כפות.

וכבר ביארנו, כי הסיבה אשר אנו אומרים כי כתבי הקודש מטמאין את הידים כדי שנשמרם ונרחיק מהם סיבות הפסדם, כמו שזכרנו בסוף זבים:

תרוודות. מלשון חולין (דף קכה:) תרווד רקב:

ספרי מירם. ראויין לשרף כדאמר בפרק אלו טריפות (דף ס:) והם ספרי הצדוקים כדאמר בפ' כל כתבי הקדש (דף קטז.) דטעונין שריפה:

תני"א בתוספת"א [פ"ב] אמר להן אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טומאתם שלא יעשם שטיחים לבהמה:

אומרים צדוקין - המכחישין תורה שבעל פה נקראים צדוקים, על שם צדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו שהתחילו בקלקלה זו תחילה. לפי ששמעו מאנטיגנוס רבן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אמרו, אפשר פועל טורח ועושה מלאכה כל היום כולו ולערב אינו מקבל שכר, ופירשו מדברי חכמים, ונתחברו עמהם כתות מישראל, ועד היום הזה נשארו מהם פליטים במצרים בדמשק ובקוסטאנטינ"א, והם לשכים בעינינו ולצנינים בצדנו, ואנו קורים להם קראים, לפי שאין להם אלא המקרא בלבד:

קובלין אנו עליכם - מתרעמים אנו על מדותיכם:

פרושים - לחכמי ישראל היו קורין פרושים, לפי שאוכלין חוליהן בטהרה ופרושים ממגע עם הארץ, דתנן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים:

(וספרי המירם. ספרי המינים. ונקראים המירם, שהמירו דת האמת בדברי שקר): תרוודות - כפות שאוכלים בהן. לשון מלוא תרווד רקב:

אף ספרי הקודש לפי חבתן היא טומאתן - שלא יעשם אדם שטיחין על גבי בהמה. ולפי דבריהם היה משיב להם, ולא לפי האמת יג. דטעמא דספרי הקודש מטמאין את הידים, כדי שלא יבואו הספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלים היו מפסידים את הספרים, כדפרשינן בסוף זבים:

צדוקים. כ' הר"ב המכחישים כו'. ועיין מה שכתבתי במשנה י"א פרק קמא דאבות:

כתב הר"ב כדתנן בסוף פ"ב דחגיגה: . כתב הר"ב כדתנן בסוף פ"ב דחגיגה:

קובלין. פי' הר"ב מתרעמים. וכתב הערוך והיה כי יצעק אלי (שמות כא) מתרגמינן ארי יקבל קדמי. אקבל קבילתי':

[והרי אומרים עצמות חמור טהורים. כדתניא בס"פ בהמה המקשה. בנבלתם ולא בעור. ולא בעצמות כו']:

שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. לפי דבריהם היה משיב להם. כדפי' הר"ב בכתבי הקדש. דלפי האמת או בעצם אדם כתוב בתורה. אבל מצאנו כן לפי האמת בעור האדם במשנה ב' פ"ט דחולין:

אף כתבי הקדש לפי חבתן כו'. פי' הר"ב שלא יעשה אדם שטיחין כו' בתוספתא הביאה הר"ש. דומיא דלפי חבתן שלא יעשה אדם עצמות כו' ומשום הכי ליכא לפרושי דר"ל שלא יפסידום העכברים:

(יג) (על הברטנורא) דומיא דלפי חיבתן שאמרו הם בעצמות דגם כן לאו אמת הוא, אלא קרא כתיב או בעצם אדם, אבל מצינו כן בעור האדם:

סימן הזין הכתוב בפי' רעז"ל קודם דבור המתחיל קובלין צריך למחוק אותו משם ולכותבו קודם דבור המתחיל מטהרין את הנצוק:

ספרי המירם:    פי' הרמב"ם ז"ל מלשון הרמה שידיחם האל ויסירם מן המציאות כענין תפלה כמו שקוראים לבית אשר מתקבצין בו לדברים הללו בי אבידן ואותו בית יכריתהו האל ויאבדהו ע"כ וכן בערוך הביאו בערך המם אבל הרא"ש ז"ל גריס ספרי מירס בסמך ואומר שהיה אחד ששמו כך:

יכין

אומרים צדוקים:    דע שבימי בית שני היו ב' תלמידים שלא הבינו יפה דברי רבן. ויצאו מהכלל. והתקוממו על ידן ב' כתות רעות בישראל. שהתעו העם מדרך המקובל לנו מפי משה רבינו אבל הם כפרו בקבלה. ופירשו התורה כפי דעתם הנפסדת. כל כת באופן אחר וכולן היו כופרין בתחיית המתים מדאין כתובה בתורה בפירוש. והיה עומד בראש כת א' תלמיד א' ששמו צדוק. ונקראו הנמשכים אחריו ועושין מצות התורה כפי שפירש להם הוא. צדוקים. והכת האחרת היה עומד בראשם תלמיד א' שנקרא בייתוס. שהיה מלמדם הפירוש במצות התורה באופן אחר ונקראו בייתוסים. אבל הקראים כת רעה אחרת היא. שהתקוממה כמה מאות שנים אח"כ בימי הגאונים. ע"י איש א' ושמו ענן שחרה לו שלא מנוהו נשיא. לכן יצא והתפקר וכחש לתורה שבע"פ. ופירש גם הוא התורה כפי הנראה לו. באופן אחר ממה שפירשו צדוק ובייתוס וכל אחת מג' כתות הנ"ל החזיקו באיזה דברים מדברי הקבלה. כל א' וא' כפי הנראה לו והקראים מאמינים בתחיית המתים. לא כב' כתות הראשונים שמכחישין בה ואפ"ה מדכולן מאמינים רק במקרא. דהיינו במה שכתוב בתורה בפירוש. לכך הושאל שם זה לכל א' מהג' כתות. לקרות כולם בשם קראים [ועי' רמב"ם פ"א דאבות]:

קובלין אנו עליכ' פרושים:    ר"ל מתרעמין אנו עליכם פרושים והן חכמי ישראל שנוהגין במצות התורה כפי המקובל לנו פא"פ עד משה רבינו ע"ה. ונקראים בשם פרושים מפני שפורשים את עצמן מע"ה וממאכליהם ואפילו בבגדיהן מחזיקין בהן טומאה. כמדרס. מדאין הע"ה בקיאין בדיני טומאה וטהרה כפי דיני התורה ואינן יודעין להזהר בהן כראוי:

שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידים וספרי הומריס:    ר"ל ספרי אפיקורסים. נוטריקון המירו רם שהמירו אמונתם בהקב"ה שהוא רם ומתנשא. וי"א שהמירם שם מין הוא ונ"ל דהיינו ספרי האמער שהיה בימי שלמה והוא בתעתועיו חיבר כמה שירי עגבים לאלילים. ועדיין הם בעולם כתובין בלשון יוני:

הרי הם אומרים עצמות חמור טהורים:    שעצמות נבילה ושרצים טהורות [כחולין ע"ז ב'] והא דנקט חמור ולא סתם נבילה משום דבמלת נבילה נכלל נמי אדם מת. וכדכתיב והיתה נבלת האדם רק נקט חמור שהוא בהמה המצויה:

ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים:    והרי בזה גם אתם מודים. והוא דומה בדומה. לכתבי קודש נגד ספרי מירם שאתם מתרעמין עליהן [ונ"ל דהא דנקט יוחנן כה"ג ולא שום שאר צדיק היינו משום דלא רצה עצמות שום צדיק לדמות עם עצמות חמור ורק עצמות יוחנן כה"ג שלבסוף נעשה צדוקי [כברכות כ"ט א'] והרי בעיניכם צדוקים הוא נחשב לצדיק גדול]:

לפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תדוודות:    כפות לאכילה. לזכרו בשעת אכילתו. ומודים היו שמת אסור בהנאה והמינים הללו דרשו טעמא דקרא הכי דמה"ט טימאה כל עצמות אדם משום לא פלוג:

אמר להם אף כתבי הקדש לפי חבתן היא טומאתן:    בתוספתא מפרש דברי ר' יוחנן בן זכאי דהכי קאמר להו. דלהכי גזרו טומאה על כתבי קודש. כדי שלא יעשום שטיחין ע"ג בהמה שרוכב. ור"ל אבל כשיטמא הידים ימנע מלעשות כן מחשש שיטמא ידיו ברכבו עליו. אמנם קיים בהן ענה כסיל כאולתו דהרי היה יכול להשיב להם לפי חיבתן טומאתן שלא יניחן אצל תרומה מדשניהן קודש. ועי"ז יבואו עכברים לתרומה ויפסידוה והרי זהו הטעם האמיתי של טומאת כתבי קודש וכמפורש בפ"ק דשבת ושני טומאות הללו של כתבי קודש לתרומה ולידים הא בהא תליא. ולאחי הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל בספרו בית אל להכי לא גילה להם טעם האמיתי מדוודאי גריעי מכנעני שאסור לגלות לי טעמי התורה [כרש"י ר"פ משפטים. וקשה לי מהרמב"ם בפירוש המשניות בפ"ק דחולין. וש"ך י"ד ס"כ סקכ"ד] דבזמן הרמב"ם היה דינן כתינוק שנשבה לבין הכנענים. ומכל שכן בזמן המשנה שלא נשתקעו עדיין כל כך דהרי רבי נתן לאחד מהן לברך ברכת המזון [כחולין דף פ"ז א']. אע"ג שהיה משתוקק לדחותו ממנו [כתוס' שם]. מיהו אפשר לומר דלאו כל הצדוקין שוין. וכן מוכח בסוגיא דחולין שם. דצדוקי אחד אמר ליה לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח. וזה ודאי אפיקורוס גמור הוא דגרע וגרע מכנעני [כע"ז כ"ו ב']. ועוד נ"ל דאע"ג דלא היה אז דינן ככנענים. עכ"פ לא עדיפי מע"ה דאסור ללמוד תורה לפניו [כפסחים דף מ"ט ב'] דע"כ ר"ל דאסור לגלות לו טעמי המצות. שלא יזלזל בה [כע"ז דף ל"ה א'] דאל"כ אדרבה ודאי מצוה ללמדם התורה והמצות. ונ"ל עוד דמה"ט נמי לא רצה ר' יוחנן בן זכאי לגלות להגמון פי' אמיתי של הכתוב [כחולין דף כ"ז ב'] ואמר לאויבי דחיתי בקש. ומה שהקשה הרא"ש והניח בצ"ע למה הביא ר' יוחנן בן זכאי ראיה מעצמות חמור וכה"ג ולא הביא ראיה מעור חמור אע"ג שלא עבדו טהור. ועור אדם טימאו חכמים שלא יעשה מעורות אביו ואמו שטיחין [כחולין פ"ט מ"ה]. ותמהני מאד מה קשה ליה לרבינו. דהרי על הקושיא זו היו יכולין המינין להשיב דעליה אנו דנין. דערבך ערבא צריך. דמאן יימר דחיישינן הכי. אבל השיב להן מן דין תורה שבכתב שמודים בה. וכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן [כגיטין ס"ה א']:

בועז

פירושים נוספים


  1. ^ יש גורסים "הומריס".