מצוה:שישא האונס את אנוסתו וישלם לה קנס
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כח כִּי יִמְצָא אִישׁ נער [נַעֲרָה] בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ.
כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.
(דברים כב, כח-כט)
היא שצונו לשאת האונס את אנוסתו, והוא אמרו יתעלה ויתברך "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, כט).
וכבר התבאר בנמרא מכות (דף טו.) שזה הלאו של אונס שהוא לא יוכל שלחה כל ימיו, הוא לאו שקדמו עשה. הנה כבר התבאר שזה "ולו תהיה לאשה" מצות עשה היא.
וכבר התבארו דיני מצוה זו בג' וד' מכתובות.
שנצטוה האונס נערה בתולה שישא אותה לאשה ושיתן לאביה חמשים כסף, שנאמר "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף" (דברים כב, כט).
משרשי המצוה. כדי לייסר הנבלים מן המעשה הרע הזה ושלא יהיו בנות ישראל כהפקר, שאם יחשוב האונס למלאת נפשו בה וילך לו, יקל בעיניו לעשות כן פעמים הרבה. אבל אם בדעתו שתהיה קשורה עמו ומוטלת עליו כל ימיו לחיוב שאר כסות ועונה, ואפילו אם יקוץ בה לא יהיה לו רשות לגרשה לעולם, ושיתחייב ליתן לאביה חמישים כסף, מיד באמת יכבוש יצרו וימנע מעשות הנבלה עם הקנס הזה. וגם יש בזה קצת תנחומין על הענייה המבוישת, שתישאר עמו לעולם פן יביישנה איש אחר בדבר הרע שאירע לה, "ופקודי יי ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט).
מדיני המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' נערה בתולה ה"ב) כל הנבעלת בשדה בחזקת אנוסה, וכל הנבעלת בעיר בחזקת פיתוי עד שיעידו עדים שהיא אנוסה. ואמרו חכמים (כתובות לט:) שהאנוסה שלא רצתה, היא או אביה, שתינשא לו – אין כופין אותה. אבל לא רצה הוא – כופין אותו ואפילו היא חיגרת או סומא ומצורעת, ואינו מוציאה לעולם. ולזו אין לה כתובה, דמה טעם תיקנו חכמים כתובה? כדי שלא תהא האישה קלה בעיני בעלה לגרשה, וזו אינו יכול לגרשה. הייתה האנוסה אסורה עליו ואפילו מחיוב עשה ואפילו שניה, הרי זו לא ישאנה. וכן אם נמצא בה דבר זימה אחר שכנסה, יגרשנה, שנאמר "ולו תהיה לאשה" – אשה הראויה לו.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' נערה בתולה ה"ח) שאין האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבוא עליה כדרכה ובעדים, ואינו צריך התראה. ובכתובות פרק רביעי (דף מו:) נראה הפך, דבכל התורה כולה אין חילוק בין כדרכה לשלא כדרכה למכות ולעונשין, אלא במוציא שם רע בלבד. ואין בה חיוב קנס עד שתהא בת שלוש שנים גמורות, ומשלוש שנים גמורות עד שתבגר יש לה קנס. ובוגרת נקראת אחר שישה חודשים משנראה בה סימן התחתון, שהן שתי שערות. ובשישה חודשים אלו נקראת "נערה" וזהו שאמרו זכרונם לברכה (דף לט.) אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואחר שבגרה אין לה קנס, שנאמר "נערה בתולה", ובא עליו הפרוש (דף לח.) בתולה ולא בעולה, נערה ולא בוגרת וממאנת ואילונית. וענין סימני האילונית ידוע. וכל שלא נראה בה סימן התחתון והיא בת שלושים וחמש שנים ויום אחד, אף על פי שאין לה סימני אילונית, בחזקת אילונית היא. ובין שיש לה אב או שאין לה אב, יש לה קנס.
ועשר נשים מנו חכמים שאין להן קנס, ואלו הן: בוגרת, ממאנת, מגרשת, אילונית, שוטה, חרשת, גיורת, שבויה, משחררת, והיוצא עליה שם רע. ושאר הבנות יש להן קנס. וכל שיש לה קנס, יש לה בושת ופגם אם נתפתתה. אבל אם נאנסה, אף על פי שאין לה קנס, יש לה בושת, דלא גרעה מחובל בחברו שחייב עליו בחמישה דברים. והרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ב מהל' נערה בתולה ה"י) כתב דאפילו באנוסה, כל שאין לה קנס אין לה בושת, ותמה אני עליו. ודמי דברים אלו הן של אב, שהתורה זכתה שבח נעורים לאב. ואם אין לה אב, לעצמה. ויתר פרטי המצוה בכתובות בפרק שלישי ורביעי.
ונוהגת מצוה זו לענין הכרח פרעון הקנס, בזכרים בזמן הבית, שיש כוח בידינו לדון דיני קנסות. ולענין שישאנה האונס, אף בזמן הזה היא מצוה עליו, שהנישואין מצוה היא ולא קנס.
מצות עשה שישא האונס את אנוסתו עם שאר דינין שנאמר ולא תהיה לאשה, ועיקרי מצות האלו בפ׳ אלו נערות [דף ל״ט ומ]. מי שפתה נערה בתולה לרצונה הוא הנקרא מפתה. ומי שבא עליה בעל כרחה הוא הנקרא אונס [מהמיימוני פ״א דהלכות נערה בתולה וע״ש בהשגות], וכל הנבעלת בשדה הרי היא בחזקת אנוסה, ודנין בו דין אונס עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה. וכל הנבעלת בעיר הרי היא בחזקת מפותה, מפני שלא צעקה, עד שיעידו שהיא אנוסה, כגון ששלף חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך.
המפותה שלא רצתה להנשא למפתה או שלא רצה אביה ליתנה לו או שלא רצה הוא לכנוס, הרי נותן קנסה והולך ואין כופין אותם. ואם רצו וכנסה, אינו משלם לה קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות. [שם] אבל האנוסה שלא רצתה היא או אביה להנשא למאנס, הרשות בידם ונותן קנס. רצתה היא ואביה ולא רצה הוא, כופין אותו וכונס ונותן קנס. שנאמר ולו תהיה לאשה, הרי זה מצוות עשה. אפילו היא גדמת או סומא או מצורעת, כופין אותו לכנוס [שם וביבמות דף כ״ט]. היתה זו אסורה עליו, אפילו מחייבי עשה ואפילו שנייה, הרי זה לא ישאנה. וכן אם נמצא בה דבר זמה אחר שכנסה, הרי זה יגרשנה. שנאמר ולו תהיה לאשה – באשה הראויה לו. [מהמיימוני דלעיל וצ״ע דלא משמע הכי בקידושין דף י׳ וביבמות דף נ״ט וכן בתו׳ שם בד״ה אלא וכבר השיג עליו הראב״ד שם]
אין האונס והמפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה ובעדים ואין צריך התראה. [בכתובות דף כ״ט] מאימתי יהיה לבת קנס? מאחר שלש שנים גמורות עד שתיבגר. נבעלה בתוך שלש שנים אין ביאתה ביאה [בנדה דף מ״ה] [בפרק אלו נערות דף ל״ח] בא עליה משבגרה אין לה קנס שנאמר נערה בתולה ולא בוגרת. אבל קטנה יש לה קנס מרבוי המקראות בכתובות [שם דף כ״ט ומ׳] וכן נדרש [בפ׳ נערה דף מ״ד] מייתור המקראות שאע״פ שאין לה אב יש לה קנס. [ובכתובות דף מ׳] חמשים כסף של קנס הם הנאת דמי שכיבה בלבד, וחייב המפתה ליתן בושת ופגם יותר על קנס הכתוב בתורה. [שם דף ל״ט] יתר עליו האונס שנותן הצער, שהנבעלת ברצונה אין לה צער ואנוסה יש לה צער, וכן הוא אומר באנוסה תחת אשר ענה. [במשנה שם] נמצא המפתה משלם שלשה דברים: קנס בושת פגם. והאונס ד׳ דברים: קנס ובושת ופגם וצער. [שם דף מ׳ ובערכין דף י״ד]
קנס שוה בכל אדם, אחד הבא על בת כהן גדול ואחד הבא על בת גר או על הממזרת, קנסה חמשים כסף. אבל הבושת והפגם והצער אינן שוין בכל וצריכין שומא. כיצד שמין הבושת? הכל לפי המבייש והמתבייש, שאינו דומה המבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסת למבייש קטנה ענייה בזוייה, ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב וגדול למי שביישו אחד מן הנבלים וקל מן הקלים. ולפי זה רואין הדיינין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן שלא יארע להם זה הבושת. וכמוהו חייב לשלם פגם – רואין לפי יופיה, כאילו היא שפחה נמכרת בשוק, כמה היא שוה בעולה, וכמה היא שוה בתולה, שאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו שהוא רוצה בהנאתו ובטובתו, ורואין כמה פחותה וישלם. צער לפי קטנו וקטנותה ובנין גופה אומדין כמה האב רוצה ליתן ולא תצטער בתו מזה ויתן [שם דף ל״ט].
המפתה נותן בושת ופגם מיד, ואינו נותן קנס אא״כ לא נשאה, שנאמר ואם מאן ימאן וגו׳ כסף ישקול כמוהר הבתולות. אבל האונס נותן ד׳ דברים מיד וכונס. עשר בנות שאין להם קנס כמו שתמצאם בהלכות [דף ל״ה ול״ו] ואלו הן: הבוגרת, והממאנת, והמגורשת מן הנישואין, והאילונית, והשוטה, והחרשת, והגיורת, והשבויה, ומשוחררת ומי שיצא עליה ש״ר בילדותה שבאו שנים והעידו שתבעה אותם לזנות עמם. וכל שאר הבנות יש להן קנס. [שם דף מ״א ודרשינן מאשר ירשיעון בב״ק דף כ״ד] ואין אדם משלם קנס בב״מ בהודאת פיו אלא ע״פ עדים, שנאמר אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו אבל משלם בושת ופגם וצער בהודאת פיו. [שם דף מ׳]
ג׳ דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן של אב, שכל שבח נעורים של אב, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה. [בתוס׳ דיבמות דף כ״ד בד״ה משום] אומר ר״י כי מאונס ומפתה למדנו שהנטען מן הפנויה מצוה לכונסה. ותנן אלו נערות פסולות שיש להם קנס: הבא על הממזרת, ועל הנתינה, ועל הכותית כדברי האומר [נידה דף כ״ו י׳ יוחסין דף ע״ה] כותיים גירי אמת הן, הבא על השבויה, ועל הגיורת, והשפחה שנפדו ושנתגירו ושנשתחררו פחותות משלש שנים ויום אחד. הבא על אחותו, ואחות אביו, ואחות אשתו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו, והנדה, אע״פ שהן בכרת אין בהן מיתת בית דין. ובירושלמי [פרק אלו נערות ובתוספות שם הביאו בד״ה ועל דף כ״ט] מקשה והלא אשת אחיו יבמתו היא. אמר רבי מתניתין תפתר שהיה לאחיו בנים וארס אשה ומת ובא אביו ואנסה לעניין קנס נתרבו מן המקראות אבל לקיימן אסור.