מצוה:שיקריב המצורע קורבן כשיתרפא מצרעתו
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
י וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן.
יא וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
יב וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.
יג וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.
יד וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.
טו וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית.
טז וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה.
יז וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם.
יח וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה.
יט וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה.
כ וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר.
(ויקרא יד, י-כ)
היא שצונו שיקריב מצורע קורבן כשנתרפא ממנו, והוא שלוש בהמות: עולה וחטאת ואשם ולוג שמן. ואם היה עני, שיקריב כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה. וזה הרביעי ממחוסרי כפרה. והוא אמרו יתעלה "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה וגו'".
ואם יאמר אומר למה לא תמנה קרבן מחוסרי כפרה כולם מצוה אחת אחר שיש להם ענין אחד יכללם והוא מחוסר כפרה ויהיה זה מין מן מיני טהרה והיה ראוי שתאמר מצוה פלונית היא שצונו שלא תשלם טהרת קצת הטמאים והם זב וזבה ויולדת ומצורע עד שיקריבו קרבן, כמו שתמנה טהרה במקוה מצוה אחת נתחייב בה אי זה טמא שיהיה ואינך חושש למין הטומאה שנטמא בה כן היה ראוי לך שתמנה קרבן מחוסרי כפרה מצוה אחת ולא נחוש למין טומאתם, השם יודע שזה היה ראוי בלי ספק אם היה קרבן כל אחד מאלו ארבעה מחוסרי כפרה אחד ולא ישתנה כמו טהרה במי מקוה שהוא מין ממיני הטהרות שחובה על כל טמא. אמנם מצד התחלפות קרבנם כמו שאתה רואה התחייב למנות כל קרבן ביחוד בהכרח, כי הדבר שבו תשלם טהרת האחד זולת הדבר שבו תשלם הדבר האחר, כמו מי נדה ומי מקוה וארבעה מינין שבמצורע שהן שלוש מצוות ואם היו כולם לטהרת הטמאים כמו שאבאר.
ואלו הארבעה מחוסרי כפרה כבר התבארו משפטיהם ומשפטי קרבנותיהם בכלל ופרט בשמיני מנזיר וסוף נגעים במסכת קנים ובמקומות מפוזרים בתלמוד אבל רובם ועיקריהם במקומות שרמזנו עליהם.
שיקריב כל מצורע קורבן כשירפא מחליו, והוא שלוש בהמות אחת לעולה ואחת לחטאת ואחת לאשם ועוד לוג שמן. ואם הוא עני, כבש אחד לאשם ועשרון סלת ולג שמן ושתי תורים או שני בני יונה, האחד חטאת והאחד עולה, שנאמר "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת" (ויקרא יד, י), וכתב בפרשה שאחר זה "ואם דל הוא וגו'" (שם, כא). וזה המצורע נקרא מחוסר כפרה עד שיקריב זה הקורבן.
וארבעה מחוסרי כפרה הן (כריתות ח:) זה שאמרנו וזב, וזבה, ויולדת. והענין שנקראו מחוסרי כפרה הוא לומר שכל אחד מהם אף על פי שטהר מטמאתו וטבל והעריב שמשו ביום השביעי, עדיין הוא חסר כפרה זו ואינו יכול לאכול בקדשים עד שיקריבנה ביום השמיני. ואל יקשה עליך למה אנו מונין קרבן כל אחד מארבע אלה מצוה אחת ולא נכללו כולן במצוה אחת, שנאמר שיקריבו ארבעה מחסרי כפרה ואחר כך יהיו מכפרין, כמו שאנו אומרים בטהרת מי מקוה שיטבל כל טמא ואחר כך יטהר, ואין אנו מחלקים בעניני הטמאות לחשב טהרת כל אחת מצוה, כי הענין הוא מפני שקרבנות ארבעה אלה אינם שוים, ונמצא שהדבר שישלים כפרתו של אחד מהם לא ישלים כפרת האחר, ולכן ימנו כל אחד מצוה, מה שאין כן במי מקוה שהטהרה שוה בכולם, כן תירץ הרמב"ם זכרונו לברכה (עשה ע"ז).
משרשי עניין הקורבן כתבנו למעלה (מצוה צה) על צד הפשט, כי בו דמיון להשפיל יצר הגוף החוטא ולהגדיל מעלת הנפש, ולכן המצורע חייב בו, כי הצרעת לא יהיה באדם רק מצד המשכו אחר תאוות הגוף או בדיבור או במעשה, וראוי להתייסר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים לה:) שכל מחיבי קרבן אין מקריבים אחרים קרבנן אלא מדעתן, חוץ ממחסרי כפרה שאין צריכים דעת בעלים, ומפני כן אמרו (שם) שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחסרי כפרה ומאכילן בזבחים. ויתר פרטיה מבארים בהרבה מקומות בגמרא, ועקר בזבחים בפרק שני, וערכין פרק שני, ובסוף נגעים וקנין.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריב קרבנו בזמנו, בטל עשה.
המצורע כשיתרפא וספר שבעת ימים בין טהרת צפורים להבאת קרבנותיו, וגלח וטבל בשביעי. מביא בשמיני קרבנותיו, שנאמר "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה תמימה", והיא תהיה לחטאת. "ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן", לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים. "ולוג אחד שמן", להזאת שבע וליתן ממנו על תנוך אזן ומתן בהונות, ושמן של נסכי המנחה לא תזקק הכתוב לפרש.
"והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם לפני ה׳ פתח אהל מועד." תניא בת״כ [פרשת מצורע פ״ב] ובפרק בתרא דנגעים הוא משנה מעמידם בשערי נקנור אחוריהן למזרח ופניהם למערב. [בפ״ק דמסכת כלים ד״ה] ולא בעזרה עצמה לפי שהוא מחוסר כפורים, [בפ׳ כיצד צולין דף פ״ח] אבל שערי נקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה. [בת״כ דלעיל כל הסוגיא] "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה לפני ה׳." מלמד שהאשם מצורע טעון תנופה חי עם לוג השמן. ומניין שאם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא? תלמוד לומר "תנופה", ולא תנופות. "לפני ה׳" במזרח כשאר כל התנופות.
"ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא לכהן." לפי שיצא אשם מצורע לידון בהעמדה יכול במקום העמדה תהא השחיטה? ת״ל "במקום אשר ישחט החטאת" וגו׳ כי כחטאת האשם הוא לכהן. ותניא [בפ׳ איזהו מקומן דף נ׳ ובפ״ק דיבמות ד״ז] לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש, פירוש שכל שאר האשמות כל הדם למזבח וזה ניתן ממנו לבהונות, יכול לא יהא טעון מתן דמים לגבי מזבח? תלמוד לומר "כי כחטאת האשם הוא", השוה אשם לחטאת ליטען מתן דמים ואימורים לגבי מזבח. עוד תניא בת״כ [דלעיל פ״ג] מה חטאת מן החולין ביום ובידו הימנית, אף אשם מצורע כן. ומה חטאת טעונה כלי, אף אשם מצורע טעונה כלי. נמצאת אומר שני כהנים מקבלין את דמו, אחד ביד ואחד בכלי. זה שקבל בכלי בא וזרקו על גבי המזבח, וזה שקבלו ביד בא לו אצל מצורע. ומצורע טבל בשמיני בלשכת המצורעים ובא ועומד בשער נקנור. ר׳ יהודא אומר לא היה צריך טבילה שהרי טבל מבערב. וטעמא דת״ק מפורש בפ״ג דיומא [דף ל׳] מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו ואינו נזהר משום טומאה, גם כאן יש לחוש שנטמא אחר שטבל.
"ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית." מפ׳ בת״כ [בפ׳ הנזכר] תנוך זה גדר האמצעי אבל הפותרים לועזים טנרו״ן בלע״ז. "ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית. וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה'." ותניא בת״כ [שם כל הסוגיא עד סוף] מצוה שיצוק על כפו של חבירו ואם יצק לתוך כף שלו יצא. וטבל ולא מספגו, וטבל והזה, על כל הזאה טבילה. ומזה באצבע שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים. "ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית", על מקום דם האשם, שיקדים הדם לשמן או אינו אלא אם יש שם דם יתן. אם אין שם דם לא יתן? ת״ל על מקום דם האשם, הוי אומר אין הדם גורם אלא המקום גורם.
"והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה׳", אם נתן כפר, ואם לא נתן לא כפר. ושיירי הלוג נאכל בעזרה לזכרי כהונה, כאשם שהרי הוקשו יחד. "ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר מטומאתו", מלמד שהכפרה תלויה בחטאת. "ואחר ישחט את העולה. והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה וכפר עליו הכהן וטהר." א״ר שמעון חטאת דומה לפרקליט שנכנס לרצות, יצא פרקליט נכנס דורון אחריו, כך העולה דורון אחר שריצה החטאת. בד״א בעבודת הדם שחטאת קודמת, אבל אימורי העולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהם כליל לאישים, כמו ששנינו במסכת זבחים [דף פ״ט]. ובע״ז [שם דף צ׳] העולה שהיא הפר קודמת לחטאת וכל מעשה העולה קודמין לחטאת שהוא השעיר לכך לחטאת דכתיב גבי ע״ז חסר לומר שהוא משונה בזה משאר חטאת.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.