מצוה:להפריש מעשר בכל שנה שאינה שלישית כדי לאכלו בירושלים (מעשר שני)
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
כב עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.
כג וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.
כד וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
כה וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.
כו וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.
(דברים יד, כב-כו)
היא שצונו להוציא מעשר שני. והוא אמרו "עשר תעשר" וגו'. מלמד שאין מעשרין משנה לחברתה. אין לי אלא מעשר שני שבו דיבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות? תלמוד לומר "עשר תעשר". ולשון התורה להיות זה המעשר עולה לירושלים ושם יאכלוהו בעליו. וכבר קדם לנו זה (מ"ע קי"ט).
וכבר דקדק הכתוב במצוה זו: אם אי אפשר להביאו לרוחק הדרך, יפדה אותו ויעלה דמיו לבית הבחירה ויוציאוהו שם במזון לבד. והוא אמרו "וכי ירחק ממך המקום" וגו'. וכבר בא לשון התורה גם כן בדין מצוה זו, שאם פדאו לעצמו יוסיף חומש. והוא אמרו "ואם גאול יגאל איש ממעשרו" וגו'.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו כולם במסכת מעשר שני. והוא גם כן אינו חובה אלא לפירות ארץ ישראל מן התורה, ולא יאכל זה המעשר אלא בפני הבית. ולשון ספרי מקיש אכילת בכור למעשר שני, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, כך מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית.
להוציא מעשר שני מן התבואה בארבע שני השמיטה. כלומר אחר שנפריש מעשר ראשון הניתן ללוים, שנפריש עוד מעשר אחר ועל כן הוא נקרא שני. וזה המעשר הוא דינו שיאכל בירושלים. ועל זה נאמר "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" (דברים יד, כב). ובאר הכתוב שאם ירחק ממנו המקום ולא נוכל שאתו שם, רק בטורח גדול ובהוצאה מרובה, שנפדה אותו ונעלה דמיו בירושלים ונוציאם שם בצרכי אכילה ושתיה לבד. ובאר הכתוב כמו כן, שהפודה מעשר שלו, שצריך להוסיף חומש בדמים. כלומר שאם הוא שוה ארבעה דינרים, שיאכל במקומו חמשה דינרים בירושלים. ועל זה נאמר "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כז, לא). ודקדקו זכרונם לברכה (קידושין כד.) ממעשרו ולא ממעשר חברו, איש ממעשרו ולא אשה.
משרשי המצוה כתבתי במצות מעשר בהמות, בסדר אם בחקתי (מצוה שס). ואף על פי שהענין מבואר, טעמו בכתוב, שהוא "למען תלמד ליראה את יי אלהיך כל הימים" (דברים יד, כג).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין מעשרין מעשר שני משנה לחברתה. וכן הוא בספרי, "שנה שנה" מלמד שאין מעשרין אותו משנה לחברתה. אין לי אלא מעשר שני שבו דיבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות? תלמוד לומר "עשר תעשר". ואמרו זכרונם לברכה (ראש השנה ב.) שיום חמשה עשר בשבט, הוא ראש השנה למעשר האילנות, כלומר שכל אילן שהגיע לעונת המעשרות קדם חמשה עשר בשבט מתעשר במעשר של אותה שנה, שאם היא שנת מעשר שני מפרישין ממנו מעשר שני, ואם היא שנת מעשר עני מפרישין ממנו מעשר עני. וכבר כתבתי למעלה בסדר "ויקח קרח" במצות מעשר ראשון (מצוה שצה), עונת המעשר במקצת מן האילנות, ושם כתוב שעיקר חיוב מעשר מדאוריתא אינו אלא בדגן תירוש ויצהר וכל השאר דרבנן. ויתר רבי דיני מעשר שני כולם מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת מעשר שני.
ומצוה זו אינה נוהגת בכל מקום אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם וירושלים בישובה, נזכה ותחזינה עינינו בטובה. ובסדר שופטים במצות תרומה (מצוה תקז), אכתב בעזרת השם, המקומות שנוהג שם מעשר ראשון ושני ותרומה.
מצות עשה להפריש מעשר שני, שנאמר "עשר תעשר את תבואת זרעך" וגו׳. ושנה ראשונה של שמיטה מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מעשר שני, וכן בשנה שנייה. ובשנה השלישית מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מעשר עני, ומעשר שני יבטל. וכן הסדר בשלושה השנים השניים של שמיטה. [ראש השנה דף ב׳ ובגמ׳ דף י״ב]
באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות, וכל מקום שנאמר "ראש השנה" סתם הוא אחד בתשרי. ובט״ו בשבט הוא ראש השנה למעשר אילנות. כיצד? תבואה וקטנית שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית, אע״פ שנגמרו ונאספו אח״כ, בסוף שנה שלישית מפרישין מהן מעשר שני. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה של שלישית, מפרישין מהן מעשר עני. [שם דף ט״ו] וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט״ו בשבט של שנה שלישית, אע״פ שנגמרו ונאספו אח״כ, בסוף שנה שלישית מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט״ו בשבט של שנה רביעית, אע״פ שנגמרו ונאספו, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת מעשרות אחר ט״ו בשבט, מתעשרין להבא. חרובין, אע״פ שנחנטו פירותיהן קודם ט״ו בשבט, מתעשרין להבא הואיל ומעשרותיהן מדברי סופרים, כדאיתא בראש השנה [שם]. ונראה לרבינו משה [בפ״א דהלכות מעשר שני] שאין הדברים אמורין אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן, שהן ראויין למאכל רוב בני אדם והן הן שמעשרותיהן מדברי סופרים, אבל שאר חרובין הרי הן כשאר פירות האילן. [שם דף י״ד וט״ו]
הירק בשעת לקיטתו עישורו. כיצד? אם נלקט ביום ראש השנה של שנה שלישית, אע״פ שבא לעונת המעשרות ונגמר בשנייה, מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית, מפרישין ממנו מעשר שני. [שם ובפ״ב דביכורים] וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן, הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו, בין למעשר בין לשביעית. כיצד? אם נלקט בשלישית אחר ט״ו בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני, אע״פ שנגמרה בשנייה. וכן אם נלקט ברביעית קודם ט״ו בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני. עוד מסקינן בראש השנה [דף י״ג] האורז והדוחן והפרגין והשומשמין, אע״פ שהשרישו קודם ראש השנה, אין הולכין בהן אלא אחר גמר הפרי ומתעשרין להבא. וכן פול המצרי, אע״פ שמקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו לאחר ראש השנה, צובר גורנו לתוכו ותורם ומעשר מן הכל כאחד, שהכל הולך אחר גמר הפרי. [מהמיימוני פ״א דמעשר שני]
כל הפטור ממעשר ראשון, פטור ממעשר שני וממעשר עני. וכל שחייב בראשון חייב בהן. וכל התורם מעשר. וכל מי שאינו תורם, אינו מוציא מעשר זה. וכל מי שאם תרם תרומתו תרומה, כך אם עישר מעשר זה הרי זה מעשר. וכל מי שאין תרומתו תרומה, כך אם הוציא מעשר זה אינו מעשר. אמנם בספרי פרשת ראה משמע שמעשר שני נוהג בכל דבר מן התורה. דתניא אין לי אלא דגן ותירוש ויצהר, מניין לרבות שאר פירות הארץ? ת״ל עשר תעשר את תבואת זרעך וגו׳. מניין לרבות השחלים והגרגיר ושאר ירקות? ת״ל וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש לה׳. מניין לרבות פירות האילן? ת״ל מפרי העץ. [בתמורה דף כ״א]
מעשר שני, הואיל והוא טעון הבאת מקום, אין מביאין אותו מחוצה לארץ כבכור בהמה. לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא [בירושלמי פ״ה דמעשר שני ופ״ו דפיאה] ונראה לרבינו משה [בסוף פ״א דלעיל] שמעשר שני שמפרישין בארץ שנער ובארץ מצרים, שפודין אותם שם ומביאין דמיו לירושלם. ועוד אומר שלא חייבו מקומות אלו במעשר שני אלא כדי לקבוע מעשר עני, כדי שיהו עניי ישראל סומכין עליהן. [בפרק הערל דף ע״ג] מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומות ירושלים, שנאמר "ואכלת שם לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם". [בפ״ב דבכורים] ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית, שנאמר "מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך". ודורש בזבחים [ד״ס וכן בתמורה דלעיל] מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית. ובספר התרומה [בהלכות ארץ ישראל] שפירש שם שאם הפירות לא הוכשרו, שמותר בזמן הזה לאוכלן בירושלים, לא ידעתי מניין לו. [מהמיימוני פ״ב דמע״ש]
מידת חסידות שפודין מעשר שני בזמן הזה בשוויו כדרך שפודין אותו בפני הבית. והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה ק׳ לכתחילה בפרוטה בזמן הזה פודה. לא יהיה זה חמור מן ההקדש ומשליך הפרוטה לים הגדול אבל לשאר נהרות צריך לשוחקה בתחילה כדמוכח בפסחים [דף כ״ח]. וכן אם חילל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות, הרי זה מחולל ושורף את הפירות שחילל עליהן כדי שלא יהא תקלה לאחרים. וכן בפדיון נטע רבעי בזמן הזה. [כמבואר בספר מל״ת ל״ת קס״ו]
תניא בתוספתא [בפ״ג דמעשר שני] כשם שאין אוכלין מעשר שני בזמן הזה בירושלים, כך אין פודין אותו שם ואין מחללין אותו שם ואין מוכרין אותו שם. ואם נכנס לירושלים, אפילו בזמן הזה, אין פודין אותו שם ואין מוציאין אותו משם, אלא מניחין אותו שם עד שירקב. וכן אם עבר והוציאו משם, מניחין אותו עד שירקב. לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה, אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו. ואם הפרישו שם בזמן הזה, ירקב. מזאת הברייתא קשה לי לפירוש רבינו יצחק שפירש על ההיא דמסקינן בפרק הזהב [דף נ״ג] דלעניין פדייה לא חילקו בין ישנם למחיצות בין אינם למחיצות. ופירש שם דלעניין להוציאו משמע בסוף פרק חלק [דף קי״ג] שחלקו דאמר רבא מחיצות לאכול דאורייתא מחיצות לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות אבל כי ליתנהו לא פירוש ויכול להוציאו ובפירוש שנינו בתוספתא שאין יכול להוציאו בזמן הזה. [שם דף קי״ב ובמכות דף י״ט ובפרק הזהב דף נ״ג] אמר ר׳ אלעזר מניין למעשר שני שנטמא, שפודין אותו אפילו בירושלים? שנאמר כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו. ואין שאת אלא אכילה ברשותו, שנאמר וצרת הכסף בידך, כמו ששנינו בפ״ק דמעשר שני.
תניא בתוספתא [פ״ב דמעשר שני] הפודה מעשר שני קודם שיפריש אותו, כיון שאמר "מעשר שני של פירות אלו פדוי במעות אלו", לא אמר כלום ולא קבע מעשר לרבנן. דרבי שמעון אבל אם קבע מקום ואמר "מעשר שני בצפונו או בדרומו מחולל על המעות", הרי זה פדוי. [בפ״ד דמעשר עני ובתו׳ שם] הפודה את המעשרות לעצמו, בין שהיה שלו בין שנפל לו בירושה בין שניתן לו בטבלו במתנה, הרי זה מוסיף עליו חומש. אם היה שוה ד׳ נותן ה׳, שנאמר "ואם גאל יגאל איש ממעשרו" וגו׳. ואשת איש שפדתה מעשר שני שלה לעצמה, אינה מוספת חומש. דרשו רבותינו על פי הקבלה בקידושין [דף כ״ד] איש ולא אשה. ובתורת כהנים [פרשה בחקותי פי״ב] שנינו "ואם גאול" לרבות האשה, איש פרט לקטן, ולשם לענין שיכולה לפדותו מרבה אותה. אמרינן בפ׳ הזהב [דף נ״ג] מעשר שני שאין בחומשו שוה פרוטה אינו מוסיף עליו חומש. [בירושלמי פרק ד׳ דמעשר שני ובתו׳ ריש פ״ג] וכן מעשר שאין דמיו ידועין דיו, שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזה. וכל מעשר שאינו הוא ופדיונו משלו, אינו מוסיף חומש עליו, כדאיתא בירושלמי [שם]. ומעשר שני של דמאי אינו מוסיף חומש עליו [בפ״ק דדמאי].
שנינו בפרק ד׳ דמעשר שני, מותר להערים על פדיון מעשרו. כיצד? אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים ולעבדו העברי "הא לך המעות האלו ופדה בהן את המעשר", כדי שלא יוסיף חומש. אבל לא יאמר לו "פדה לי בהן". וכן אם אמר לו "פדה לך משלך", אינו מוסיף חומש, כדאיתא בירושלמי [שם]. אבל לא יתן המעות לפדות לבנו ולבתו הקטנים ולעבדו ולשפחתו הכנענים, מפני שידו כידם. וכן מערים ונותן המעשר מתנה כשהוא בטבלו, כדאיתא בפרק ד׳ דמעשר שני, ואומר הנותן "הרי הפירות האלו מחוללין על מעות שבביתי", וחוזר המקבל ואומר "הרי פירות אלו מעשר על פירות הנותן" שזה מועיל כדאמר רבי יוחנן בפרק אין בין המודר [דף ל״ו]. ותניא בתוספתא [פ״ד דמעשר שני] שני אחים, שני שותפין, אב ובנו, פודין זה לזה מעשר שני כדי שלא יוסיפו חומש. הפודה מעשר שני לעצמו ונתן את הקרן ולא נתן את החומש, אע״פ שאין החומש מעכב והרי נתחלל, לא יאכל עד שיתן את החומש. ואפילו בשבת, גזירה שמא יפשע ולא יתן, כדאיתא בפרק הזהב [דף נ״ד]. מעות מעשר שני, אם רצה לצרף אותם בדינרי זהב כדי להקל משאו, מצרף, כדאיתא בפרק שני דמעשר שני. ואם צרכן לעצמו אינו מוסיף חומש, שאין זה דרך פדייה. [כך משמע בפרק שני דביכורים ע״ש בפירוש הר״מ ובפירוש ר״ש]
הזורע מעשר שני אחר שנכנס לירושלם, הגידולין מעשר שני. אבל אם זרען קודם שנכנס, הגידולין חולין ופודין אותן בשעת זריעתן. דתנן במסכת תרומות פ׳ ט׳ גידולי טבל וגידולי מעשר שני הרי הן כחולין ומותרין באכילת עראי עד שתגמר מלאכתן. והעמידה רבינו שלמה פרק הפועלים [דף פ״ט] בדבר שזרעו כלה וכן ביארנו במצות מעשר ראשון [לעיל מ״ע קל״ה]. אבל רבינו משה פירש [פרק ו׳ דמעשר שני] אפילו בדבר שאין זרעו כלה. שנינו בפ״ג דמעשר שני פירות הנלקחין בכסף מע״ש אין נפדין ברחוק מקום, אא״כ נטמאו באב הטומאה, אלא יעלו הן עצמן ויאכלו בירושלם. וזה חומר בלקוח בכסף מעשר מפירות מעשר עצמן ואם נטמאו בולד הטומאה יפדו ויאכלו המעות בירושלים. ובפרק בכל מערבין [דף נ״ו] מסקינן שאין נלקח בכסף מעשר אלא מאכל אדם שגידולו מן הארץ או גידולי גידולין מן הארץ, כעין הפרט המפורש בתורה בבקר ובצאן ביין ובשכר. לפיכך אין לוקחין בכסף מעשר מים ומלח, כמיהין ופטריות, לפי שאין גידוליהן מן הארץ. ולא פירות המחוברות לקרקע שאין יכולין להגיע לירושלים, כדאיתא במסכת מע״ש [פ״ק], לפי שאין דומין לבקר וצאן. הדבש והחלב והבצים, הרי הן כבקר וצאן, אע״פ שאינם גידולי קרקע, הן גידולי גידוליה. [בתוס׳ שם] הכרכום אינו נלקח בכסף מעשר, שאינו אלא למראה. וכן כל כיוצא בו מנותני ריח וטעם ומראה, הואיל ואינן לאכילת גופם אלא לטעם שנותנין, אין נלקחין בכסף מעשר. לפיכך ראשי בשמים אינם נלקחים בכסף מעשר וכן המסקנא בפרק בא סימן [דף נ״א].
שנינו במס׳ מעשר שני בפ׳ שלישי [והסוגיא בירושלמי שם] אין לוקחין תרומה בכסף מעשר מפני שהוא ממעט אכילתו שנאמר וישא משאת מאת פניו אליהם כלומר ברחוק מקום אתה פודהו או אפי׳ בקרוב בשלא תוכל לאוכלו כגון שנטמא [שם בפ׳ הזהב] ואם אין המעשר שוה פרוטה שאינו תופס פדיונו יניחנו במקום המוצנע עד שיצטרף לו מעשר שני יותר, [שם כל הסוגיא] מעשר שני שנכנס לירושלים אפי׳ של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות וכן פירות הנלקחין בכסף מעשר שנ׳ ואכלת שם לפני ה׳ אלהיך וגו׳ עבר והוציאו או שיצא בשגגה יחזרו ויאכלו בירושלים וקליטת מחיצות מדבריהם אפי׳ במעשר שאין בחומשו שוה פרוטה שהוא מדבריהם מחיצות קולטות אותו ואסור להוציאו. אבל מעות מעשר שני נכנסין לירושלים ויוצאין כמו ששנינו בפ״ג דמעשר שני פירות מעשר שני שנטמאו בירושלים ופדאן אם נטמאו בולד הטומאה אסור להוציאן אלא יאכלו בפנים מפני שולד הטומאה מדבריהם ואם נטמאו באב הטומאה או שנטמאו בחוץ ואפי׳ בולד הטומאה אע״פ שנכנסו לירושלים הרי אלו נפדין ונאכלין בכ״מ אליבא דבית הלל בפרק שלישי דמעשר שני [שם] [בירושלמי שם] בד״א שהכניסן על מנת שלא יקלטוהו מחיצות אבל אם לא התנה הואיל ונכנס והרי הוא טהור מה״ת שאין הולד מטמא מה״ת כבר קלטוהו מחיצות ואינו יוצא. [בפ״ד דמעשר שני דהלכה כרבי יוסי בערובין דף מ״ו]
הרוצה לפדות פירות מעשר שני, פודה אותן בדמיהן ואומר "הרי המעות האלו מחוללות תחת הפירות הללו" או "הרי פירות הללו מחוללות על מעות האלו". ואם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות, ר׳ יוסי אומר דיו, רבי יהודא אומר צריך לפרש, והלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודא ואינו צריך לפרש ויצאו הפירות לחולין ויעלו המעות לירושלים ויוציאם שנאמר וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו וגומר *) וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות, יעלו הפירות השניות ויאכלו בירושלם. ולא יחלל ממין על שאינו מינו, ולא מן היפה על הרעה ואפילו באותו המין. ואם חילל הרי אלו מחוללות. [בירו׳ פ׳ קמא דדמאי] הפודה מעשר שני מברך על פדיון מעשר שני. ואם חילל על פירות אחרות או שחילל פירות על מעות, מברך על חילול מעשר שני. והפודה או מחלל מעשר שני של דמאי, אינו צריך ברכה [כדמוכח לעיל]. [במיימוני דלעיל ממשמעות הירושלמי דלעיל והתו׳ שם]
כשפודין את המעשר אין פודין אותו לשם מעשר אלא לשם חולין ואומרים כמה שוים פירות חולין אלו אע״פ שהכל יודעים שהם מעשר כדי שלא יתבזה שדומה למכר וחליפים. ושנינו בתחלת מעשר שני שאין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו [כך משמע בפ״ב דמעשר שני ומבואר בירושלמי שם הלכה ז׳ ור״ש הביאו בפירוש שם]. אין מחללין מעות מעשר שני על מעות אחרות, בין שהן אלו ואלו כסף או אלו ואלו נחשת או הראשונות כסף והשניות נחשת או ראשונות נחשת והשניות כסף, ואם עבר וחילל הרי אלו מחוללין. אמרינן בירושלמי בפ״ק דמעשר שני אין מחללין מעות מעשר על הפירות, ואם חילל יעלו הפירות ויאכלו בירושלים. ולא יחלל על בהמה חיה ועוף, כדאיתא בסוף פרק לולב הגזול [דף מ׳]. ואם חלל לא קנה מעשר, שמא יגדל מהן עדרים, אבל אם חילל על השחוטים הרי הן כשאר הפירות ויעלו ויאכלו בירושלים, ויצאו המעות לחולין. אמרינן בפ״ב דמסכת מעשר שני בשעת הדחק מותר לחלל מעות של כסף על של נחשת, ולא שיקיים כן אלא עד שימצא ריוח ויחזור ויחלל מעות הנחשת על מעות הכסף. מעשר שני של דמאי, מחללין אותו לכתחילה כסף על כסף וכסף על נחשת ונחשת על כסף ונחשת על נחשת ונחשת על פירות, ויעלו אותן הפירות ויאכלו בירושלים, כמו ששנינו בפרק ראשון דמסכת דמאי [בתוספתא פ״ב דמעשר]. אין פודין פירות מעשר אלא בכסף, שנאמר וצרת את הכסף בידך. וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש, לא יהיה החומש אלא כסף כקרן [בפרק הזהב דף נ״ד יליף דחומש כקרן] ואין פודין אותו אלא בכסף שיש עליו צורה מטבע היוצא באותו זמן ובאותו מקום, שנאמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך, עד שיהא ראוי להוצאה ואינו פודה במעות שאינן.
ואכילתה שאין אוכלין אותה אלא הכהנים מעורבי שמש ומותרת לאונן ונאכלת בכ״מ והמעשר מותר לזרים ולטבול יום ואסור לאונן ואינו נאכל אלא בירושלם נמצא ממעט אכילת מעשר ואכילת תרומה. במנחות פרק התודה [דף פ״ב] אמרינן שלוקחין בהמה לזבחי שלמים מכסף מעשר, מפני שהשלמים נאכלים לזרים. [בירושלמי פ״ק דמעשר שני ור״ש מביאו בפי׳ שם] בראשונה היו לוקחין בהמות לאוכלן חולין מכסף מעשר שני כדי להבריחה מעל המזבח וגזרו ב״ד שאין לוקחין בהמה ממעות מעשר שני אלא לשלמים בלבד אבל חיה ועוף אין לוקחין שאינן ראויין לשלמים. שנינו בפ״ק דמעשר שני הלוקח פירות חוץ לירושלים בכסף מעשר בשוגג כופין את המוכר להחזיר את הדמים לבעלים והן מעשר כמו שהיו במזיד יעלו הפירות ויאכלו בירושלים ואם אין מקדש יניחם עד שירקבו, [שם] וכן אין לוקחין בהמה בכסף מעשר חוץ לירושלים ואם לקח בשוגג יחזרו הדמים למקומן אבל במזיד תעלה ותאכל בירושלים ואם אין מקדש תקבר היא ועורה בירושלמי מעמידה במסכת מעשר שני [פ״ק] כשהקדישה בשעת המקדש וחרב המקדש אבל המחלל מעות על הפירות בזמן הזה הואיל ואין נאכלין אמרי בית הלל דלא חילל [שם ובתוספתא פ״ג] שנינו בפרק שלישי דמעשר שני מי שהיה לו פירות חולין בירושלים והיו לו מעות מעשר שני חוץ לירושלים אומר הרי אותם המעות מחוללין על פירות האלו ויאכל שם הפירות בטהרה ויצאו אותן המעות לחולין במקומן היו לו מעות מעשר שני בירושלים והיו לו פירות חוץ לירושלים אומר הרי המעות האלו מחוללין על הפירות ההם ויצאו המעות לחולין ויעלו הפירות ויאכלו בירושלים שאינו צריך להיות המעות והפירות במקום אחד בשעת חילול.