מצוה:לא לשכון עובד אלילים בארצנו
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ.
(שמות כג, לג)
הזהירנו מהושיב עובדי עבודה זרה בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם, באמרו "לא ישבו בארצכם פן יחטיאו וגו'" (שמות כג, לג). ואילו רצה העובד כוכבים ומזלות לעמוד בארצנו, אינו מותר לנו עד שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. ואולם עובדי עבודה זרה לא ישכנו עמנו ולא נמכור להם נחלה ולא נשכיר להם בית. ובביאור אמרו לנו הפירוש: לא תתן להם חנייה בקרקע.
שלא לשכן עובדי עבודה זרה בארצנו, נאמר "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי" (שמות כג, לג).
משרשי המצוה מה שנגלה בכתוב, בשביל שלא נלמד מכפירתם.
דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה סד:) שאילו רצו להניח עבודה זרה אף על פי שעבדוה מתחילתן, שמותרים לשכון בארצנו. וזהו הנקרא 'גר תושב', כלומר שהוא גר לעניין שהותר לישב בארצנו. כמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) אי זהו גר תושב? זה שקיבל שלא לעבוד עבודה זרה. ואם לא הניח עבודה זרה, אין צריך לומר שאין מוכרין לו קרקע שישכון בארצנו, אלא (דף כא.) אפילו להשכיר לו בית -- אסור כל זמן שישכור לדירה, לפי שמכניס שם עבודה זרה. אבל לסחורתו מותר, ובלבד שלא ישכיר לשלושה בני אדם, לפי ששלושה דבר קביעות הוא ואין ראוי לקבעם. וחילוק הדינים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שיש בעניין זה בין בתים לשדות וכרמים, ובין סוריא לארץ ישראל, ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין ועבודה זרה.
ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ. והעובר עליה ומכר להם קרקע או השכירו להם במקום שאינו רשאי עבר על מצות מלך, ואינו לוקה, לפי שאפשר למכור להם קרקע או להשכיר בלא עשיית מעשה.
שלא להושיב אחד משבעה עממין עובדי כו"ם בארצנו, שנאמר "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" (שמות כג, לג), "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו'" (דברים כ, יח).
מכאן אמרו (סוטה לה:) שאם נתגיירו מקבלין אותן שאין לחוש עוד ללמוד ממעשיהם. במה דברים אמורים? בכנעי' הדרים בחוצה לארץ, אבל הדרים בארץ ישראל אין מקבלין אותן שהרי בגבעונים שמלו בימי יהושע כתיב "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה" (יהושע ט, יח).