מצוה:לא לעבוט בעל חוב בכוח
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
י כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ.
יא בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה.
(דברים כד, י-יא)
הזהירנו מלמשכן הלוים בידינו אלא במצות הדיין ובידי שלוחו, לא שנבא אנחנו בבית הבעל חוב ונמשכן אותו. והוא אמרו לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו.
ולשון משנה (מציעא קי"ג) המלוה את חבירו לא ימשכנו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול המשכון שנאמר בחוץ תעמוד, והוא לאו הניתק לעשה והוא אמרו השב תשיב לו את העבוט, וכן התבאר בסוף גמרא מכות (דף ט"ו). ודע שאם לא השיבו ולא קיים עשה שבו חייב מלקות ומשלם דמי משכון כמו שהתבאר בסוף מכות.
וכבר התבאר משפטי מצוה זו בתשיעי ממציעא.
הערות
קישורים
שלא למשכן בעל חוב בזרוע
שנמנענו מלמשכן בידינו בעל חוב כלומר הלוה אלא במצות השופט ועל ידי שלוחו, לא שנקפץ אנחנו ונבוא בבית בעל החוב ונמשכנהו או שנמצאהו בשוק ונחטף המשכון מידו, ועל זה נאמר (דברים כד י) לא תבא אל ביתו לעבט עבטו, ולאו דוקא בית, אלא הוא הדין החוטף מידו בשוק. ולשון המשנה (בבא מציעא קיג א) המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין, ולא יכנס בביתו לטל משכונו, שנאמר (שם יא) בחוץ תעמד.
משרשי המצוה. כדי שלא יהו בני אדם כהפקר וירבה החמס בארץ, שהגדול יהיה בולע הקטן וימשכן אותו בזרוע מבלי פחד אליו, והקטן לא יוכל לקחת דינו מן הגדול מפחדו אליו למעלתו, ועל כן השוה הכתוב ביניהם שלא ימשכן אחד מהן את חברו על חובו, אלא יעשה הכל על פי הדין, ובזה יהיה תקון ישוב העולם, כחפץ השם שבראו להתישב.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שאחד המלוה ואחד שליח בית דין אינו רשאי לכנס לבית הלוה ולמשכנו, אלא הלוה יוציא אליהם העבוט בחוץ. מה בין שליח בית דין לבעל החוב עצמו? ששליח בית דין יש לו רשות לנתח המשכון מיד הלוה בזרוע כשמוצאו בחוץ, והמלוה אינו רשאי לנתחו ממנו עד שימסרנו לו הלוה מדעתו. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בפרק תשיעי מ"מציעא".
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות, והעובר על זה ומשכן בעל חובו בין בבית בין בחוץ בזרוע עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות לפי שנתק לעשה, שנאמר השב תשיב לו את העבוט, אבל אם לא קים את העשה שבו ואבד או נשרף המשכון, שאי אפשר לו לקימו עוד חייב מלקות, וכענין שכתבתי בשלוח הקן (מצוה תקמד), דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר לה לתנא תני קימו ולא קימו (מכות טז ב). ונוטל המלוה המשכון בפרעון חובו בשויו ותובע השאר מן הלוה בדין, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (שם). ועוד כתב שהמלוה חייב מלקות כל זמן שנאבד המשכון, אחר שאין בידו עוד לתקן הלאו. ותמה אני, אחר שזה ממון הוא למה לא יפטר מן המלקות בתשלומין.
כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה.
ושנינו בפ' המקבל [דף קי"ג] המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול את משכונו, שנאמר בחוץ תעמוד. [שם דף קט"ו] ותניא לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר חמר, שכר כתף, שכר פונדוק, יכול אפי' זקפן עליו במלוה ת"ל כי תשה ברעך משאת מאומה, ותניא בספרי [תצא דף נ"א ע"ד עי' שם] יכול לא ימשכננו מבפנים אבל ממשכנו מבחוץ ת"ל לעבוט עבוטו בחוץ.
כשהוא אומר והאיש לרבות שליח בית דין, ואמרינן בפ' המקבל [דף קי"ג] ששליח ב"ד אינו רשאי ליכנס בביתו של לוה למשכנו מבפנים אבל מבחוץ ממשכנו בזרוע ובעל חוב אף בחוץ לא ימשכננו כך אמר שמואל, ואע"פ שיש תנאים [שם] חולקין בדבריו הלכה כמותו, ומה שאנו אומרים והאיש לרבות שליח בית דין זהו לעניין שלא ימשכננו בפנים כבעל חוב שבדבר הנראה יש לנו להעמיד הריבוי. [מיימו' פ"ג דהלכות שכירות וע"ש במגדל עוז]
עבר המלוה ומשכן הלוה, אינו לוקה שהרי ניתק לעשה דהשבת העבוט, ואם אבד המשכון לוקה הואיל ואי איפשר לו לקיים העשה.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.