מצוה:לא להאכיל מן הפסח לתושב או לשכיר
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ.
(שמות יב, מה)
שהזהירנו מהאכיל פסח לגר תושב. והוא אמרו "תושב ושכיר לא יאכל בו".
שלא להאכיל מבשר הפסח לגר ולתושב, שנאמר "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שמות יב, מה). וה"תושב" הוא אדם מן האומות שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות, ו"שכיר" הוא גר שמל ולא טבל, שכן פירשו חכמינו ז"ל (יבמות עא, א).
משרשי מצוה זו מה שכתבנו באחרות לזכר יציאת מצרים. ובעבור שקרבן זה לזכר חרותנו ובואנו בברית נאמנה עם השם יתברך, ראוי שלא יהנו בו רק אותם שהשלימו באמונה והם ישראלים גמורים ולא אלו שעדין לא באו עמנו בברית שלם. וענין הרחקת הערל מאכילתו, גם כן מזה השורש.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות.
ועובר עליה והאכיל לאלו, עובר על לאו. ואין לוקין עליו, שאין בו מעשה.
שלא יאכל תושב ושכיר בפסח, שנאמר "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שמות יב, מה).
ותני במכילתא (בא פרשה ט"ו) "תושב" זה גר תושב, "שכיר" זה העכו"ם. ואומר שם רבי יצחק למה נאמרו? והלא כתיב "כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו". אלא שאם הוא ערבי מהול או גבעוני מהול, שאינו ערל וגם שומר שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח, שאינו בן נכר – יכול יאכל בו? תלמוד לומר "תושב ושכיר לא יאכל בו".
לפי עניין זה אין פירושו כתושב ושכיר האמור בתורה (לעיל בל"ת רנ"ד).