סמ"ג לאו שנד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · לאו · שנד · >>


מצות לאו שנד - לא להאכיל מן הפסח לתושב או לשכיר

שלא יאכל תושב ושכיר בפסח, שנאמר "תושב ושכיר לא יאכל בו(שמות יב, מה).

ותני במכילתא (בא פרשה ט"ו) "תושב" זה גר תושב, "שכיר" זה העכו"ם. ואומר שם רבי יצחק למה נאמרו? והלא כתיב "כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו". אלא שאם הוא ערבי מהול או גבעוני מהול, שאינו ערל וגם שומר שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח, שאינו בן נכר – יכול יאכל בו? תלמוד לומר "תושב ושכיר לא יאכל בו".

לפי עניין זה אין פירושו כתושב ושכיר האמור בתורה (לעיל בל"ת רנ"ד).