מפרשי רש"י על בראשית ל לב
| מפרשי רש"י על בראשית • פרק ל' • פסוק ל"ב | >>
• א • ב • ג • ו • י • טו • טז • יז • כב • כה • כז • כט • ל • לב • לג • לה • לח • לט • מ • מג •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכׇל־צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כׇּל־שֶׂ֣ה ׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכׇל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי׃
רש"י
"נקד" - מנומר בחברבורות דקות כמו נקודות פונטר"א בלעז (פונקטירט)
"טלוא" - ל' טלאים חברבורות רחבות
"חום" - שחום דומה לאדום רוש"ו בלעז (ראטה) לשון משנה שחמתית ונמצאת לבנה לענין התבואה
"והיה שכרי" - אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי ואותן שישנן עכשיו הפרש מהם והפקידם ביד בניך שלא תאמר לי על הנולדים מעתה אלו היו שם מתחלה ועוד שלא תאמר לי ע"י הזכרים שהן נקודים וטלואים תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך
רש"י מנוקד ומעוצב
נָקֹד – מְנֻמָּר בַּחֲבַרְבּוּרוֹת דַּקּוֹת כְּמוֹ נְקֻדָּה, פוינטור"א [pointure = ניקוד[1]] בְּלַעַז.
וְטָלוּא – לְשׁוֹן טְלַאי, חֲבַרְבּוּרוֹת רְחָבוֹת.
חוּם – שְׁחוֹם (אונקלוס), דּוֹמֶה לְאָדֹם, רו"ש [ros = אדום] בְּלַעַז; לְשׁוֹן מִשְׁנָה: "שְׁחַמְתִּית וְנִמְצֵאת לְבָנָה" (משנה ב"ב פ"ה מ"ו) לְעִנְיַן תְּבוּאָה.
וְהָיָה שְׂכָרִי – אוֹתָן שֶׁיִּוָּלְדוּ מִכָּאן וּלְהַבָּא נְקֻדִּים וּטְלוּאִים בָּעִזִּים וּשְׁחוּמִים בַּכְּשָׂבִים, יִהְיוּ שֶׁלִּי. וְאוֹתָן שֶׁיֶּשְׁנָן עַכְשָׁו – הַפְרֵשׁ מֵהֶם וְהַפְקִידֵם בְּיַד בָּנֶיךָ, שֶׁלֹּא תֹּאמַר לִי עַל הַנּוֹלָדִים מֵעַתָּה, אֵלּוּ הָיוּ שָׁם מִתְּחִלָּה. וְעוֹד, שֶׁלֹּא תֹּאמַר לִי: עַל יְדֵי הַזְּכָרִים שֶׁהֵן נְקֻדִּים וּטְלֻאִים תֵּלַדְנָה הַנְּקֵבוֹת דֻּגְמָתָן מִכָּאן וָאֵילָךְ.
מפרשי רש"י
אותן שילדו מכאן ולהבא. כאלו אמר והיה שכרי כאלה:
נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי. ויהיה פירוש כל שה נקוד וטלוא תיש, ולא עז הכולל זכרים ונקבות כי אחר זה ונקוד וטלוא בעזים שהן הנקבות ופירוש "וכל שה חום" כבש כי שה כלל כבש ועז, וכן כתוב שה כשבים ושה עזים והוכרח לפרש השה הראשון תיש והשה השני כבש ולא ההפך גם לא שניהם כבש האחד לזכר והאחר לנקבה ממה שכתוב "ויסר ביום ההוא את התישים העקודים והטלואים ואת כל העזים הנקודות והטלואות וכל חום בכשבים":
ועוד שלא תאמר על יד הזכרים כו'. דאם לא כן מה צורך שיסירם משם, ימנם, והנוספים מן המנין הם בהכרח מן הנולדים אחר כך שהם שלו. ואין לומר דמטעם זה בלבד הסיר אותם שהרי הכתוב העיד על הטעם הראשון באמרו "וענתה בי צדקתי ביום מחר" וכו'. ואם תאמר עדיין יש לו ללבן לומר שע"י הבטת הכבשים הנקודים וטלואים שלא הסירם תלדנה העזים הנקבות דוגמתן מצד ההזדווגות. י"ל שיעקב לא פחד שימעון אלא בעזים הנקודים הטלואים שמזדווגין זה עם זה וכן בכבשים השחומים שמזדווגין זה עם זה והבנים דומין להן, אבל מצד ההבטה לבד שרואים אלו את אלו בעת זווגן לא חשש פן יטעון, שאילו היה חושש לא היה שם יעקב הכבשים הנולדים עקודים נקודים לפני הצאן ופני הצאן צופות בהן עד שתלדנה דוגמתן פן יטעון לבן על זה, וכיון שלא פחד מזה לא הוצרך להסיר משם רק העזים הנקודים וטלואים והכבשים השחומים שלא יזדווגו העזים עם העזים והכבשים עם הכבשים ותלדנה דוגמתן אבל הכבשים הנקודים וטלואים שאין דרכן להזדווג עם העזים וכן העזים השחומים שאין דרכן להזדווג עם הכבשים שאינם ממינם לא הוצרך להסירם:
[כו] גאותן שיולדו. דאותן שנולדו כבר הסיר לבן ונתנם ביד בניו כדכתיב בקרא (פסוק לה):
[כז] נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכבשים. רוצה לומר אף שחום בכבשים, אבל נקוד וטלוא מכל שכן, שאם נפרש כל שחום בכבשים - דווקא חום, קשה דהא לקמן פירש "והכשבים הפריד יעקב" (פסוק מ) 'הנולדים עקודים וכו (רש"י שם), ואם כן מדקאמר 'הנולדים עקודים' מוכח דהנולדים עקודים הם של יעקב בכבשים, דאם לא כן - מאי שנא אותם הנולדים מאשר כבר היו שם, בשלמא אם העקודים והטלואים היו ליעקב, אם כן כבר הסיר את כל העקודים והטלואים, ולא היה שם רק הנולדים בלבד שהם ליעקב. והא דכתיב (פסוק לה) "ויסר ביום ההוא את התישים וגו'", ולא הזכיר שהסיר את הכבשים הנקודים והטלואים, מפני שעל כרחך אתה צריך לומר שאין רגיל להיות כל כך נקוד וטלוא בכבשים כמו שדרך להיות בעזים, שהרי אף אם תאמר שלא היה שכרו של יעקב הכבשים הטלואים רק החומים - אם כן יש לך לדקדק למה קבע לו שכרו בעזים הנקודות והטלואות ובכבשים החומים, אלא מפני שאינו שכיח כל כך נקודים וטלואים בכבשים כמו בעזים, וכן חום אינו שכיח בעזים, ולפיכך הזכיר העיקר "ויסר התישים וגו'" שרגילים להיות נקודים וטלואים, ו"כל אשר לבן בו" מרבה הכל, ואפילו כבשים שאין דרך להיות נקודות וטלואות, והשתא יהיה דבר המקלות בין לכבשים בין לעזים, וכן פירש הרמב"ן. והשתא יתורץ מה שפירש לקמן אצל "והכבשים" (פסוק מ) 'הנולדים עקודים וטלאים', ועיין עוד לקמן (אות מה):
[כח] ועוד שלא תאמר. וצריך לשני הטעמים האלו, דאילו טעם 'שלא תאמר על הנולדים וכו אם כן לא היה צריך להסיר רק הקטנים, אבל הגדולים הם ניכרים ואין צריכין הבדל. ואילו משום 'שלא תאמר על ידי זכרים שהם נקודים תלדנה הצאן דוגמתן' אם כן לא היה צריך להסיר רק הגדולים הראוים להריון, והוא הסיר הכל בין גדול בין קטן, ולפיכך צריך לפרש שניהם כאחד:
[על המזרחי] בד"ה נקודים כו' והוכרח לפרש השה הראשון כו' - נ"ב ואני אומר חלילה לפרש כך כי א"א שלא הזכיר רש"י ששה הוא תיש וג"כ מ"שה כבשים" כו' אין ללמוד, דדלמא אדרבה מדכתיב שה עזים ש"מ שסתם שה אינו עזים, וג"כ קשה א"כ למה לא כתיב תיש כמו שכתב אח"כ, ועוד קשה, הלא אח"כ לא הזכיר יעקב תיש כלל אלא נקוד וטלוא בעזים וחום בכבשים וכלל בעזים זכרים ונקבות וא"כ מ"ש ברישא שהזכיר בדבריו תיש, ועוד קשה א"כ איך הפסיק כשבים בין תיש לעז.
לכך נראה דבודאי שה כמשמעה ואינו קשה למה כתב אח"כ שה כבשים משום שכתב שה עזים אח"כ, א"כ נופל הלשון בחילוף כבשים וק"ל. וה"ק קאמר יעקב, "הסר כל שה נקוד" כו' אע"פ שנקוד וטלוא בשה אינם שלי, אפילו הכי הסר כדי שלא תאמר שיולידו העזים אחריהם בהבטתם אליהם "וכל שה חום בכשבים ונקוד וטלוא בעזים" שהם עיקרי הסימנים, גם כן תסיר והיו שכרי הנולדים אחר כך, כמו שפירש רש"י, ומשום הכי כתיב "ויסר התישים וגו' וכל אשר לבן בו" לרבות אפילו נקוד וטלוא בכבשים, והא דלא כתיב מידי בחום העזים, אפשר שלא היה בנמצא ומשום בכי לא עשה יעקב שום תחבולה במקלות אלא כנגד נקוד וטלוא וק"ל. מהרש"ל:
- ^ ייתכן, שרש"י מתכוון לתרגם לא את התואר "נָקוֹד" שבמקרא, אלא את השם "נקודות" שבפירושו, והלעז הוא שם קיבוצי המצביע על הרבה נקודות המצויות במקום אחד.