לדלג לתוכן

מפרשי רש"י על במדבר כב כב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< | מפרשי רש"י על במדברפרק כ"ב • פסוק כ"ב | >>
ב • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כו • כח • ל • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • מ • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


במדבר כ"ב, כ"ב:

וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֮ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃


רש"י

"כי הולך הוא" - ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך

"לשטן לו" - (שם) מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד

"ושני נעריו עמו" - מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו וחוזרים ומשמשים זה את זה


רש"י מנוקד ומעוצב

כִּי הוֹלֵךְ הוּא – רָאָה שֶׁהַדָּבָר רַע בְּעֵינֵי הַמָּקוֹם, וְנִתְאַוָּה לֵילֵךְ.
לְשָׂטָן לוֹ – מַלְאָךְ שֶׁל רַחֲמִים הָיָה, וְהָיָה רוֹצֶה לְמָנְעוֹ מִלַּחֲטֹא, שֶׁלֹּא יֶחֱטָא וְיֹאבַד (שם).
וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ – מִכָּאן לְאָדָם חָשׁוּב הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, יוֹלִיךְ עִמּוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְשַׁמְּשׁוֹ, וְחוֹזְרִים וּמְשַׁמְּשִׁים זֶה אֶת זֶה (שם).

מפרשי רש"י

[לג] ראה שהדבר רע וכו'. פירוש, הרי אמר לו המקום ללכת (פסוק כ), ואם כן למה חרה אף הקדוש ברוך הוא, אלא בשביל זה חרה אף המקום, בשביל שבלעם ראה שהדבר הוא רע בעיני ה', שהרי לא הרשה אותו רק בשביל הנאתו של בלעם לקבל שכר (רש"י שם), ומתחלה אמר "לא תלך עמהם" (פסוק יב), ואם כן ידע שבעיני הקדוש בורך הוא רע, ולפיכך חרה אף הקדוש ברוך הוא בבלעם שהלך (כ"ה ברא"ם):

[לד] מלאך של רחמים היה. דאם לא כן, 'מלאך אלקים' מבעי ליה, ואם כן מלאך של רחמים היה. ואם כן למה כתב "לשטן לו", דמשמע לרע לו, ותירץ וכו':

[לה] מכאן לאדם חשוב כו'. דאם לא כן, 'ושני נערים' מיבעי ליה, "ושני נעריו" משמע המיוחדים שילכו עמו תמיד, וזה בשביל שאין אדם חשוב יוצא בלא שני נעריו:

[לו] ויהיו חוזרים ומשמשים זה את זה. ובפרשת וירא כתב (רש"י בראשית כב, ג) שאם יתרחק האחד יהיה השני עמו. ואין זה קשיא, דכאן אין לפרש שאם יתרחק יהיה השני עמו, דהא בלאו הכי יש לו שמירה, שהיו אנשים הרבה עמו, ולכך הטעם ש'יהיו חוזרים ומשמשים זה את זה'. והא דפירש לעיל (שם) 'שאם יתרחק כו, ולא פירש שיהיו חוזרים ומשמשים זה את זה, משום דעדיפא קאמר, דאפילו אסור לילך בלא שנים עמו, משום סכנה, שאם יתרחק לא יהיה אחד עמו. אבל היכי שיש שאר בני אדם עמו לא הוי אסור, רק דרך ארץ. ולכך כתב לעיל (שם) 'אין רשאי', כלומר שהוא אסור:

בד"ה ושני נעריו עמו כו' נ"ב עיין במה שכתבתי לעיל בפ' וירא מהרש"ל: