מעשה רוקח על המשנה/סוטה
במסכת זו יש ט' פרקים, והתחלת אותיות עולה קפ"ז, וסופי האותיות עולה ק"ן דהיינו עם תיבת "אמן" שבסוף.
הנה כבר קדמוני בספר הון עשיר לתת טעם לט' פרקים שהנואפים פוגמים במדת יסוד באות ברית קודש שהיא מדה ט' מן עשר ספירות. ודבריו נכונים. ויש להוסיף על דבריו שלכך נקראת סוטה שהיא בגימטריא יסוד. וגם בספר סמיכות חכמים כתב דבר נכון בקריאת שם סוטה על שעושים פירוד בין ו' לה' שבשם, יעו"ש שדבריו נכונים.
ועל פי דבריהם נראה לי טוב טעם דששה פרקים ראשונים מיירי בדיני סוטה אבל ג' פרקים אחרונים לא מיירי כלל בדיני סוטה ולא הוזכר בהם רק מלות קצרות בפרק ז' (משנה, סוטה ז, א), ב' תיבות "פרשת סוטה" ותו לא. ובפרק ט' (משנה, סוטה ט) איזה מילות: "משרבו המנאפין פסקו מים המאררים", ותו לא. וכשתחשוב התחלת אותיות מן ו' פרקים ראשונים עולה ע"ו, וסופי האותיות עולה מ"ה, ובהצטרפם יחד עולה קכ"א כמנין יסוד אם, היינו מלכות , אימא תתאה, שפוגמין בשני מדות אלו ביסוד ומלכות כידוע. וגם כשתחשוב ו"ה פעמים ו"ה ו"ה פעמים ו"ה שווה 121 עולה קכ"א במכוון - הכל להורות שפוגמין בשני אותיות אלו. כל זה כתבתי לפי טעמים שלהם.
ולענ"ד נימא ביה תרי ותלת טעמי. וליישב המנין ראשי האותיות וסופי האותיות של כל המסכתא. וגם ליישב למה סידר רבינו הקדוש במסכתא זו "אלו נאמרים בכל לשון ואלו נאמרים בלשון הקדש"? ואי משום פרשת סוטה הנאמר בכל לשון -- זה אינו סדר, דמשום דבר אחד השייך באותה מסכתא ליתני כל הני, כמבואר כמה פעמים בש"ס, רק כשיש שייכות ב' או ג' דברים בהדדי תני עוד שארי דברים איידי, ואם כן צריך ביאור וטעם.
ודוחק עוד לומר מפני שמסכתא זו קרובה לסיום סדר חלק ראשון -- זמ"ן, ורובא דרובא מן הנאמרים בכל לשון ומן הנאמרים בלה"ק כבר נזכרו בסדרים אלו ולכך סדרן אותם פה -- זהו גם כן דוחק.
- (פה מבואר טעם על חשבון האותיות תחלה וסוף בדרך נפלא)
וליישב התחלת אותיות קפ"ז וסופי האותיות ק"ן - נלע"ד על פי המשנה ריש פרק ה' מסכת מדות "כל אורך העזרה היתה קפ"ז אמה על רוחב קל"ה", וקחשיב התם הכל בפרוטרוט. מן עזרת ישראל עד אחורי בית הכפורת ועד בכלל היה קפ"ז אמה כמנין מקום עם הכולל, דשם הוי"ה ב"ה -- י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה' עולה מקום, ועם הכולל הוא קפ"ז.
וכשתדקדק שם תמצא שמן שער נקנור שהוא פתח עזרת ישראל עד פתח אולם הוא ע"ו אמה, דרוחב עזרת ישראל י"א ורוחב עזרת כהנים י"א אמה ורוחב המזבח ל"ב אמה, ובין המזבח לאולם כ"ב אמה -- הרי הכל ע"ו אמה. ומשם ואילך קי"א אמה. לכן העמיד רבינו הקדוש התחלת האותיות גם כן באופן זה. שבדיקתה היה בשער נקנור ומשם עד האולם ע"ו אמה. לכן התחלת ששה פרקים ראשונים עולה ע"ו. ומן האולם ולהלן היה קי"א אמה לכן התחלת ג' פרקים אחרונים המה קי"א. ומנין הכל כמנין מקום עם הכולל, שפגמה במקום.
ומן האולם ולהלן המה קי"א אמה ועם הכולל הוא קי"ב כמנין הוי"ה אלהים, ולכן תמצא האולם עם האותיות הוא שם אלהים עם הכולל. וכן בכאן פגמה בשני שמות אלו -- הוי"ה אלהים. ולכן יש ט' פרקים במסכתא נגד אותיות שני שמות הקדושים אלו. וגם נגד ט' אותיות יסוד מלכות שפגמה בשתיהן כדכתבתי.
- (פה מבואר כונת הזוהר בפרשת סוטה)
ואפשר שזה כונת הזוהר הקדוש בפרשת סוטה שמקשה הא כהן מדתו חסד ואם כן היאך נעשה בסוטה דין על ידו. ומתרץ שם בטוב טעם יעו"ש. וכתב שם (ח"ג קכד, ב) "כהנא כתוב שמא קדישא וכו' דינא בדינא, רחמי ברחמי, רחמי בדינא, דינא ברחמי". ואפשר שזה כונתו: דינא בדינא -- היינו שם אלהים שהוא דין. רחמי ברחמי -- היינו שם הויה שהוא רחמים. ואחר כך כתב שניהם בשילוב. ויש שני שלובים; האחד אותיות אלהים תחלה ואותיות הויה באמצע -- הרי רחמי בדינא; והשילוב השני אותיות הויה תחלה ואותיות אלהים באמצע -- הרי דינא ברחמי. ומאריך שם בזוהר.
וכתב שבמרה בדק הקב"ה לישראל כסוטה, הן לגוברין והן לנשין, שלא יהיה עליהן שום חשד, מיד "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים" - דא שמא, שמא קדישא, ההוא דהוה כותב כהנא למבדק נשיהון דישראל וכו'.
וכשתחשוב ב' תיבות הוי"ה עץ הרי מנין מקום. וב' תיבות אל המים -- הרי אותיות שם אלהים ממש. ונשאר אות מ' -- הרי שם הויה כשאתה כותב ה' ראשונה בסוד ד"י וה' אחרונה בסוד ד"ו הרי שם הוי"ה עולה מ' כידוע. נמצא מרומז בפסוק כל זה.
ורבינו הקדוש רמז כל זה במשנתינו בחשבון האותיות. התחלתן קפ"ז כמנין הוי"ה אלהים כהן במכוון, והכל מכוון כמנין כל אורך העזרה משער נקנור ולפנים. וסופי האותיות עולים ק"ן כנגד רוחב העזרה שהיה רוחב קל"ה כמנין ע"ב ס"ג, וידוע שב' שמות אלו המה בשני אותיות יה של שם הויה -- י' ע"ב, ה' ס"ג, והכל עולה כמנין ק"ן, שאיש ואשה זכו שם יה ביניהם, לא זכו נסתלק מהן. והיא פגמה בכל השמות הקדושים אלו. דוק בכל זה ותמצא נחת.
ובהצטרף ראשי אותיות עם סופי האותיות עולים של"ז כמנין שלג עם האותיות והכולל. לומר שאם טהורה היא אז כל חטאתיה שהיה לה מקדם כשלג ילבינו, ושכרה "ונזרעה זרע". ומנין של"ז עם הכולל עולה מכוון מנין ונזרעה.
- (פה מבואר פירוש הפסוק בפרשת בשלח כי אני ה' רפאיך)
ובמה שכתבנו בשם הזוהר שבמרה היה כעין בדיקת סוטה הן לנשים והן לאנשים שלא יהיה עליהם שום חשד שניטמאו במצרים -- בזה יובן שם הפסוק (שמות טו, כו) "ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך", ודחקו כל המפרשים מאי "כי אני ה' רפאיך", ועי"ש בפרש"י. ולדברי הזוהר יתישב בטוב טעם דהא איתא בגמרא וכן פסק הרמב"ם בהל' סוטה פרק ב' הלכה ב' שאם היה הבעל בעל מום או האשה בעלת מום לא היו שותות יעו"ש, ואם כן במרה שהיו שותים ושותות כדי לבודקן על כרחך נתרפאו כולם מכל מום שהיה בהן ודאי, דמצינו דבר זה בגמרא ובמדרשים שבשעת מתן תורה נתרפאו מכל מום כדכתיב "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". ולענ"ד נראה על פי דברי הזוהר שבמרה נתרפאו מכל מום, שאם לא כן היו בהן הרבה שלא היו ראוים לשתות מי המרים והקב"ה רצה להורות כאן שהמה כולם מנוקים מעון, שאחת היתה ופרסמה הכתוב, נמצא נתרפאו אז כולם מכל מום. וגם העקרות שבהם נתרפאו כמאמר הכתוב "ונקתה ונזרעה זרע".
ובזה מבואר הכתוב בטוב טעם: "ויאמר ה' וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", שהרי אתה רואה "כי אני ה' רפאיך" עתה מכל מום ומכל מחלה שהיו בך מקודם. ומה דהוה - נתרפאו, מה דלא הוה -- מכל שכן שתהיה בטוח שלא אשים עליך להבא. וקל להבין.
כדי להבין סוד ורמז המשנה פרק ה' (משנה, סוטה ה, ד) "בו ביום דרש רבי עקיבא אז ישיר משה את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר, שאין תלמור לומר לאמר, מלמד שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה על כל דבר כקוראין את ההלל. רבי נחמיה אומר כקורין את שמע ולא כקורין את ההלל". ויש בה דקדוקים הרבה ויתישבו הכל בס"ד בטוב טעם.
ותחלה אכתוב מה שאמרתי בנגלה בענין זה דברים נכונים בפסוק "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ויאמרו לאמר אשירה לה' וגו' זה אלי ואנוהו וגו'", ויש לדקדק בה הרבה. ויובן מתוך כתבינו. וגם לשון הגמרא כאן תמוה לכאורה דקאמר "בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכו'" -- מאי הלשון "נתנו עיניהם" דקאמר?
ואמרתי ליישב על פי פשוטה דידוע גמרא (חולין צא, ב) "חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת מזכירין השם אחר ג' תיבות "קדוש", וישראל מזכירין השם אחר ב' תיבות "שמע ישראל"". ומקשה והא איכא ברוך דקאמרי המלאכים גם כן אחר ב' תיבות. ומשני ההיא אופנים הוא דקאמרי, וע"ש ברש"י ותוס'. וכאן הזכירו ישראל את השם מיד אחר תיבה אחת -- "אשירה לה'", שזה הוא ראש הפרק כמבואר בגמרא, והפסוק שלפניו הוא רק הקדמה, ואם כן יקשה מהיכן זכו כאן להזכיר השם אחר תיבה אחת.
אך במדרש איתא שעמדו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה ואמר הקב"ה ישיר משה וישראל תחלה לכך נאמר "ישיר" שהוא ציווי ולא "שר", ועיין במדרש באריכות. ומסתמא גם האופנים עמדו כאן לומר שירה ואפילו הכי ציוה הקב"ה ישיר משה וישראל תחלה -- שמע מינה שהם חביבין יותר מאופנים. ואם כן אם אופנים קאמרי השם אחר ב' תיבות -- "ברוך כבוד ה' ממקומו", יכולים הם להזכיר השם אחר תיבה אחת. אך מ"מ ישאר עדיין הקושיא אמאי לא קאמר הגמרא כן שיש להם מעלה זו להזכיר השם אחר תיבה אחת.
לכן נראה פשוט דדוקא באותה שעה היה להם מעלה זו דאיתא בתוס' שאותן המלאכים שאומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו" אינם זוכים לראות כבוד השכינה ולכך אומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו" בכל מקום שהוא. אבל ישראל שזכו כאן לראות כבוד השכינה והיו מראין באצבע "זה אלי ואנוהו" -- לכך זכו כאן להזכיר השם אחר תיבה אחת מה שאין כן לדורות די להם שיש להם המעלה של אופנים להזכיר השם אחר ב' תיבות.
ובזה יבואר הפסוק בטוב טעם "אז", שציוה הקב"ה "ישיר משה ובני ישראל" תחלה, גם לאופנים, לכך שרו "את השירה הזאת" דייקא, "ויאמרו לאמר אשירה לה'" -- הזכירו השם מיד אחר תיבה אחת מאחר שהמה חביבין יותר מאופנים. אך שלא תאמר שגם לדורות היה להם מעלה זו -- ולזה קאמר הפסוק דדוקא באותה שעה היה להם מעלה זו על שהראו באצבע "זה אלי ואנוהו", מה שאין כן לדורות.
ובזה מבואר לשון הגמרא ממילא "כשעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה", כלומר כשיזכו לראות בעיניהם כבוד השכינה אז יאמרו השירה הזאת "אשירה לה'" אחר תיבה אחת, מה שאין כן אם לא יזכו לראות השכינה אז די להם להזכיר השם אחר ב' תיבות.
- (פה מבואר עוד בדרך אחר פסוק אז ישיר)
עוד בדרך אחר ליישב כל הדקדוקים נקדים גמרא דברכות (דף י.) "הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד? כנגד חמש עולמות; דר במעי אמו ואמר שירה, יצא לאויר עולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, ינק משדי אמו ואמר שירה, ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, נסתכל ביום המיתה ואמר שירה". וכתב רש"י כנגד כולם אמר שירה לכששרתה עליו רוח הקודש. וכן כתבו המפרשים דודאי כשהיה במעי אמו וקטן יונק משדי אמו עדיין לא היה לו השכל והבינה לומר שירה רק אח"כ כשראה במפלתן של רשעים אז שרתה רוח הקדש עליו ונזכר לומר שירה על כל החסדים שעשה הקב"ה עמו ושיעשה עמו בכל ה' עולמות. ועי"ש במהרש"א ושארי המפרשים.
ונלע"ד שגם ישראל על הים עשו כך, דאיתא במדרש חזית "שיר השירים - איכן נאמרו? על הים נאמרו. שנאמר שיר השירים - אותן שרים על הים אמרו גם זה". וכבר הבאתי במסכת שבת "שיר - חד, השירים - תרין, הא תלת", דשיר השירים נחשב לשלשה שירים, ועי"ש מה שכתבתי בזה, ואם כן אמרו על הים ארבע שירים -- השירה האמורה בתורה וספר שיר השירים נחשב לתלת - הא ארבע; שאמרו ארבע שירות בשעה שראו מפלת שונאיהן ושרתה עליהן רוח הקודש ממש כמו בדוד.
אך הקושיא אם כן היה להם לומר עוד שירה חמישית כמו דוד. ולזה אמינא טוב טעם, דהרי אחד מחמשה שירות שאמר דוד על שינק משדי אמו, ואותו הדור שאמרו שירה על הים לא ינקו כלל משדי אמם שהיו יולדים אותם בשדה והניחו אותם שם, והקב"ה היה מגדל אותם שם והם הם שהכירוהו על הים ואמרו "זה אלי ואנוהו", כמבואר הכל לעיל בגמרא פרק א' (סוטה יא, א). נמצא דשפיר עשו שלא אמרו רק ארבע שירות.
אך יקשה הא תינח גבי ישראל אבל משה רבינו דמבואר בהדיא שינק משדי אמו אם כן אמאי לא אמר שירה חמישית. ואמינא דהרי שירה חמשית שאמר דוד על שנסתכל ביום המיתה, ופשוטו קאי על יום המיתה ממש שעושה הקב"ה חסד גדול עם האדם כשיוצא נשמתו ממנו בנחת ובקדושה וטהרה ואין צריך למה שכתב מהרש"א בזה שהוא דוחק. ולעיל סוף פרק א' איתא יש אומרים שלא מת משה וכו' נמצא דבין משה ובין ישראל יפה עשו שלא אמרו רק ארבע שירות, אך לא ראי זה כראי זה, כל אחד מטעם אחר.
ובזה מבואר בטוב טעם הפסוק "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת וגו'" דלכאורה קשה -- תיבת "את" אתי לרבות ותיבת "הזאת" אתי למעוטי, אם כן ב' תיבות דסתרי אהדדי. וגם שניהם מיותרים לגמרי בפסוק. ולדבָרַי שניהן מדוקדקין מאוד. דתיבת "את" אתי לרבות שאמרו אז גם ספר שיר השירים, הרי ארבע שירות שאמרו. אך לכאורה היה להם לומר עוד שירה חמשית -- לכך כתב "הזאת" למעוטי שלא אמרו עוד שירה חמשית ומטעם שכתבתי, ומשום הכי פלגינהו הכתוב, "משה ובני ישראל" בתרתי. ודוק היטב ויונעם לך.
ועל פי פשוטה אמרתי עוד טעם נכון שאמרו אז ארבע שירות משום ארבעה צריכין להודות וכולהו איתנהו בישראל אז. ובדרושים שלי הארכתי בכל זה בס"ד.
וכדי לבא אל עומק הענין נקדים דברי הזוהר שכתב (ח"ב נד, ב) "השירה? שיר מיבעי ליה. אלא שירתא דקא משכחית מטרוניתא למלכא וכו' אמר רבי יהודה אי הכי אמאי כתיב משה ובני ישראל, והא מטרוניתא בעי לשבחא? אלא זכאה חולקהון דמשה ובני ישראל דאינון הוו ידעין לשבחא למלכא בשביל מטרוניתא כדקא יאות וכו'", יעו"ש.
ותמצית הדברים שהם אמרו שירה זו בשביל השכינה לקב"ה. ולפי זה מיושב היטב מילת "לאמר", דידוע דמילת "לאמר" קאי על השכינה כמה שכתב הזוהר בכמה דוכתי "לאמר - דא איתתא", ואם כן פירוש הפסוק כך הוא: "ויאמרו" במקום "לאמר", שאותה שירה היתה השכינה ראויה לאמר רק שהם זכו לאמר במקומה. רק שיש חילוק בין הבחינות. דבזוהר קורא אותו כאן מטרוניתא, וסוד מטרוניתא בגימטריא אשתי עם האותיות והכולל. נמצא היא ביחוד וזיוג. אבל בחינת שכינה היא מלאה דינים בסוד ש"כ ינ"ה. ש"כ המה ש"כ דינים כידוע, וגם אותיות ינ"ה בגימטריא אדני. ובזה פליגי התנאים באיזה בחינה אמרו, דתרוייהו מיישבים מילת "לאמור" בא להורות שהם אמרו השירה בשביל השכינה ובמקומה וכדברי הזוהר הקדוש, אך שהמה מחולקים באיזה בחינה היתה. רבי נחמיה סבירא ליה שהיתה בסוד מטרוניתא, ולזה קאמר "כקורין את שמע", וידוע דסוד שמע ישראל הוא היחוד, ולכן כשתחשוב ג' תיבות אלו כקורין את שמע עם ג' כוללים עולים אלף ר' 1,200 כמנין בשביל מטרוניתא למלכא עם האותיות והכולל. דוק ותשכח.
אבל ר"ע סבירא ליה שאז עדיין לא היה יחוד וזיוג ונקראת בשם "שכינה", ולכן קאמר "כקורין את הלל", כשתחשוב ג' תיבות אלו עם הכולל תמצא מנין בשביל שכינה למלכא עם ג' כוללים. וגם תיבת הלל בגימטריא אדני. וגם ב' תיבות בו ביום בגימטריא אדני עם הכולל. וכשתמנה התיבות בשירה תמצא מן "אשירה לה'" עד "בתוך הים" ששם הוא גמר השירה תמצא מכוון קפ"ז תיבות כמנין מקום עם הכולל, כאשר כתבתי לעיל. ולכך קבע רבינו הקדוש דרש זה במסכתא זו.
- (פה מבואר משנה אלו נאמרין)
וכדי להבין מה שסידר רבינו הקדוש במסכתא זו (משנה, סוטה ז, א) "אלו נאמרים בכל לשון ואלו נאמרים בלה"ק", וכמו שהקשינו בפתח דברינו. ונראה לענ"ד כך, דאותן הנאמרין בלשון הקדש רובן ילפינן מברכות וקללות כמבואר במשנה; מקרא בכורים וחליצה ילפינן מברכות וקללות, וכן ברכת כהנים ילפינן בגמרא מברכות וקללות, וכן עגלה ערופה ומשוח מלחמה. ואיתא בגמרא דף ל"ז ע"ב "דרש ר' יהודה בר' נחמני כל הפרשה כולה בנואף ונואפת הכתוב מדבר וכו'", ועיין בפר"שי שפירש כל י"א ארורים קאי הכל בנואף ונואפת, ולא כמהרש"א שכתב שכונת ריב"נ קאי על ארור אשר יעשה פסל ומסכה לחוד ולא על שארי ארורים, דלשון "כל הפרשה כולה" ודאי משמע כדברי רש"י.
ובזה מיושב למה כתב התורה הארורים? הלא טוב היה לכתוב הברכות שהמה קודמים, כמבואר בגמרא, שמתחילה אמרו הברכות ואחר כך אמרו הארורים. ולדרש ריב"נ מבואר בטוב טעם דאילו כתבה התורה הברכות ולא הארורים הוה אמינא שכל אחת הוא ענין בפני עצמו כמו שמבואר בפשט הכתוב. אבל עכשיו שכתבה התורה הארורים קשה לן - וכי בארור סגי להו לכל אלו עברות אלא מוכח שכל י"א ארורים קאי הכל בנואף ונואפת כפרש"י.
ובזה מבואר שגם רבינו הקדוש סובר כשיטה זו שכל הפרשה כולה של ברכות וקללות מדבר הכל בנואף ונואפת, וברכות וקללות נאמרו בלשון הקדש, ומנייהו ילפינן כל הני כדכתבתי, לכך סדרן רבינו במסכתא זו. זה פשוט וברור לענ"ד.
- (פה מבואר טעם על מצות והקמות לך אבנים)
ובזה נבא בס"ד אל עומק וסוד הענין שציותה התורה כשיעברו את הירדן יעשו הסדר הזה בברכות וקללות כמו שמבואר במשנה וגמרא באריכות. וגם על מצות שיקחו שנים עשר אבנים ויעשו מהן מזבח ויכתבו עליהן את כל התורה. ובגמרא דף ל"ד ע"א איתא כמה תנאים שעמדו אל אותן אבנים ושיערום כל אחד ואחד משקל ארבעים סאה. ולכאורה תמוה מאוד מה היה רצונם בזה המשקל והשיעור.
- (פה מבואר ב' מסורות בפרשת כי תבא)
ובמסורה פר' תבא איתא "והקמות לך אבנים גדולות - והקמות תרין בתורה, דין ועוד אחד והקמות את המשכן". וכתב בעל הטורים בא להורות שהקמת אבנים אלו כהקמת המשכן. עוד שם מסורה: "תקימו את האבנים - תרין בתורה, דין ואידך ופסל ומצבה לא תקימו לכם". כל זה צריך ביאור.
ולענ"ד תראה נפלאות בתורה ויבואר הכל בחדא מחתי, ולכך סדרן המשנה וגמרא כל דברים אלו בזו המסכתא, וכונת התורה כשיבואו ישראל לארץ כנען שהיה עד הנה בסוד הטומאה שיושבי הארץ היו מטמאין אותה בכל מעשיהם והמשיכו שם הטומאה, לכן צריכים ישראל מיד בביאתם שם להכניע כחות הטומאה משם ולקדש אותה בכל מיני קדושה.
ובזה יבואר הכל בס"ד, דידוע דעיקר שורש הטומאה המה סמאל ולילית, איהו ארור ואיהי ארורה, איהו נאף ואיהי נאפת, כמבואר בכמה דוכתי בזוהר ובתיקונים. ולזה תמצא נאף עולה מכוון סמאל. נאפת ג' אותיות נא"פ עולה סמאל, וב' אותיות פ"ת עולה לילית. והא דמרומז ס"מ שני פעמים משום דאית ס"מ ואית ס"מ כמבואר בזוהר. וידוע שיצה"ר הוא ס"מ נקרא אבן כמבואר בגמרא. ולכך ציותה התורה שכאשר יבואו לארץ כנען שב' תיבות ארץ כנען בגימטריא לילית עם הכולל, וצריך להכניע אותה, וגילו לנו חז"ל סוד זה במה ששיערו י"ב אבנים אלו שציותה התורה ליקח מן הירדן ולבנות מהם מזבח ולכתוב עליהן את התורה ומצאו משקל כל אחד מהם ארבעים סאה, ובודאי זהו דבר נפלא מאוד שי"ב אבנים יהיה משקלן שוה ומשקל כולם עולה ת"פ, ש י"ב פעמים מ' י"ב פעמים מ' שווה 480 עולה ת"פ, כדי להכניע את קליפת אבן שהוא ס"מ ונוקבא דיליה העולה ת"פ.
ובמה יכניעם? לכתוב על האבנים את התורה באר היטב על דרך "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש", ולכן תמצא סמאל לילית שניהן עולין תרי"א כמנין תורה, שבתורה יכניע אותם. ובזה מבואר שתי המסרת שהבאתי, "והקמות - תרין", לומר ששקולה הקמת אלו האבנים כהקמת המשכן ששניהן סוד אחד, בהקמת המשכן היה מ"ח קרשים וכל קרש אורך עשר אמות -- סך הכל ת"פ, להכניע נוקבא דס"א כמבואר במג"ע אופן קפ"ד. וכן בהקמת אלו אבנים י"ב פעמים מ' להכניע אותה מכל וכל. וזהו בעצמו גם כונת מסרת ב' "תקימו - ב', הדין ואידך ופסל ומצבה לא תקימו לכם", פסל ומצבה היינו ס"מ ונוקבא, וכשאתה כותב "מצבה" במילוי אותיות -- מ"ם צד"י בי"ת ה"י -- עולה מכוון מנין תרי"א כמנין שניהן, סמאל לילית, לא תקימו לכם, שלא יתן להם שום תקומה. ולכך "תקימו את האבנים" אלו לעשות מהן מזבח ולכתוב עליהן את התורה כדי להכניע אותם.
ובזה מבואר שציותה התורה מיד כשיעברו את הירדן לסדר הברכות והקללות, היינו י"א ארורים, והכל היה כדי להכניע ארורים אלו, ס"מ ונוקבא. ולכן תמצא דוקא י"א ארורים; שב' אותיות י"א, כשתכתוב יוד אלף עולה מכוון כמנין סמאל. וכשתכתוב פשוט י"א ארורים עולה תס"ח, ועם י"א פסוקים שיש בהן והכולל עולה מנין לילית. וזהו סוד דברי ריב"נ "כל הפרשה כולה בנואף ונואפת מדבר", היינו על פי פשוטה בנואף ונואפת ממש, ועל פי רמז וסוד "על נאף" היינו ס"מ, "נאפת" היינו נוקבא. ולכן יש י"א ארורים כדכתבתי.
ולכן תמצא ארור ראשון "אשר יעשה פסל ומסכה" -- כשתכתוב במילוי פא סמך למד ויו מם סמך כף הי עולה מנין סמאל לילית עם הכולל. כל זה גילה לנו רבינו הקדוש במה שסידר ברכות וקללות עם כל השייך לו במסכתא זו. ולכך יש ט' פרקים כנגד אותיות ב' נאפים אלו[1]. דוק בכל זה ותמצא דברים נפלאים. ואם המצא תמצא איזה דברים שכתבתי בספרים קודמים אל יאשימני הרואה שגנובים המה אתי ח"ו, וסהדי בשחקים שכתבתי כל דברים אלו כאשר הורוני מן השמים בלי עיון שום ספר.
- (פה מבואר הגמרא כיצד כתבו ישראל את התורה)
ובזה נבא לביאור הגמרא (סוטה לה, ב) "ת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר על גבי האבנים כתבוה ואח"כ סדוהו אותן בסיד. ואמר ליה רבי שמעון לדבריך היאך למדו אומות העולם את התורה. אמר ליה בינה יתירה נתן הקב"ה לאומות ושגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאנה ועל זה נחתם גזר דינם שהיה להם ללמוד תורה ולא למדו. רבי שמעון אומר על גבי סיד כתבוה וכתבו להם למטה "למען אשר ילמדו אתכם וגו', הא למדת שאם חוזרים בתשובה מקבלין אותם". ועיין בפרש"י ותוס'.
ויש הרבה דקדוקים בזו הגמרא ואין מדרכינו להאריך בדקדוקים ויתבאר הכל מתוך דברינו בס"ד. ונראה שתנאים אלו פליגי בפלוגתת הגאונים שהביא הרמב"ן בפירוש התורה וגם הרד"ק בספר יהושע . דיעה אחת שכתבו כל התורה אות באות בשבעים לשון, ודיעה אחרת שכתבו בקיצור המצות כמו שכותבין בספרים מנין המצות.
והנה בספר בית הלל בהלכות ס"ת מקשה לאותו דיעה שכתבו כל התורה אות באות, אם כן היאך סדוהו אחר כך בסיד? הרי היו מוחקין כל השמות הקדושים. וכמדומה שהניח הקושיא בצ"ע. וכעת אין הספר בידי לעיין בו. והנה יכולני לומר שזה באמת פלוגתת התנאים. ר"י סובר שלא כתבו כל התורה אות באות רק מנין המצות כמו שכותבין בספרים, ואם כן לא היה שום שם נכתב בפירוש שכן כותבין באחדות - לייחד את השם, לירא את השם, וכן כולם, ולכך סבירא ליה שעל גבי אבנים כתבו כל המצות ואחר כך סדוהו אותו בסיד. אבל ר"ש סבירא ליה שכתבו כל התורה אות באות עם השמות ולכך סבירא ליה שעל גבי סיד כתבוה דאי תחת הסיד הרי היו מוחקין את השמות.
וידעתי שיש להקשות לדברי אם כן למה הקשה ר' שמעון לר' "לדבריך היאך למדו אומות את התורה?", הרי לסברת ר' שמעון שכתבו כל התורה אות באות קושיא חזקה היה לו להקשות לר"י שסובר אח"כ סדוהו בסיד אם כן היו מוחקין את השמות. אבל באמת זה אינו קושיא דר' שמעון הקשה קושיא שלו לסברת ר"י שסובר שלא כתבו כל התורה רק מנין המצות. וקל להבין.
וידוע הגמרא בן נח שלמד תורה חייב מיתה, דהתורה היא מאורסה או ירושה לישראל דוקא. וכתבו המפרשים שתיבת ישראל הוא נוטריקון -- י'ש ש'שים ר'בוא א'ותיות ל'תורה, וזה הוראה עצומה שהתורה שייך דוקא לישראל שמספרם ששים רבוא תמיד, ולכך יש בתורה ששים רבוא אותיות.
ובזה מבואר הגמרא בטוב טעם, דלסברת ר"י שלא כתבו כל התורה אות באות רק מנין המצות ולכך סבירא ליה שעל גבי אבנים כתבוה ואח"כ סדוהו בסיד כדכתבתי ולכך מסיים דבריו שנחתם גזר דינם שהיה להם ללמוד תורה ולא למדוהו, שאין להם תירוץ שהתורה שייך דוקא לישראל דהרי לסברת ר"י לא היה כאן ששים רבוא אותיות, ואם כן לא היה להם שום ראיה לומר שהתורה שייך דוקא לישראל. ולכך נתחתם גזר דינם שהיה להם ללמוד.
אבל לסברת ר' שמעון שהיה כותב כאן כל התורה אות באות ולכך סבירא ליה שעל גבי סיד כתב זה ואם כן היה להם תירוץ על שלא למדו התורה שהרי ראו יש ששים רבוא אותיות בתורה ואם כן התורה שייך לישראל דוקא, ולכך מסיים דבריו "וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם וגו' הא למדת שאם חזרו בתשובה מקבלין אותם", כלומר בודאי בגיותן אסור להם ללמוד באמת רק הכונה שכתבו התורה בע' לשון שאם יחזרו בתשובה ויתגיירו מקבלין אותם. ודוק.
- (פה מבואר כמה דברים במשנה אחרונה)
סיום מס' סוטה סידר רבינו הקדוש מה שאירע לנו בחורבן בה"מ ובמיתת חז"ל כמה וכמה. וידוע שיש כאן נוסחאות שסיום המשנה הוא "משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא", ואף זה הוסיפו תלמידיו כמו שפירשו הרמב"ם והר"ב, וכל מה שיש בנוסחתנו אחר זה הכל הוא ברייתות אף על פי כן בודאי שלא לחנם הוסיפו כל דברים אלו בסיום מסכת זו עד שסיימו "ותחית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב אמן". ואבאר מקצת הדברים בס"ד.
ותחלה נבאר מה שאמר "משמת ריב"ז בטל זיו החכמה", וכתב רש"י "זה לא ידענא מאי היא", וצריך להבין כונת רש"י. וגם מיד אחר זה קאמר המשנה "משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה" והיינו שעד שמת היו לומדין תורה מעומד ומשמת בטל זה ולומדין מיושב. צריך גם כן ליתן לב למה אירע דבר זה דוקא כשמת תנא זה שירד תשות כח לעולם שאין יכולין עוד ללמוד תורה מעומד.
- (פה מבואר גמרא במס' ברכות כשחלה ריב"ז וכו')
ואבאר על פי מה שכתבתי בפירוש אגדה במס' ברכות "כשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו. התחיל לבכות. אמרו לו רבינו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?". וצריך להבין תוארים אלו שנתנו לו תלמידיו מה שלא מצינו כן בשום תנא זולתו. וגם... [כאן נקטע שורה או שורות מעמוד הספר וחבל על דאבדין -- ויקיעורך]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
באולם שם הימיני יכין וכו' מאי בעי רש"י בזה? וגם מה שהשיב להם "אלו היו מוליכין אותי לפני מלך בשר ודם וכו' אעפ"כ הייתי בוכה ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וכו' ולא אבכה", וצריך להבין שדיבר הכל כמדבר בעדו ולכאורה היה לו לומר "מי שמוליכין אותו לפני מלך ב"ו וכו' הוא בוכה". ועוד הרבה דקדוקים שיתבארו מאליהן.
וכתבתי על פי הגמרא בגיטין בשעת החורבן שעשה ריב"ז את עצמו כאילו מת, ותלמידיו ר"א ור"י נשאו אותו חוץ לעיר עד שהיה מגיע לנירון קיסר וכו' עד שאמר לו תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבנן גמליאל וכו' וקרו עליה "משיב חכמים אחור" דאיבעי למימר לישבקינהו הדא זימנא, ועיין שם בלשון הגמרא ופרש"י. ובזה יבואר הגמרא דברכות: "כשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו", ומסתמא היו בתוכם גם ר"א ור"י, כיון שראה אותם הזכיר את עצמו בחורבן הבית שהמה נשאוהו אז חוץ לעיר ולכך התחיל לבכות על החורבן, והמה סברו שהוא בוכה על עצמו על מיתתו, ולכך אמרו לו מפני מה שאתה בוכה, שצדיק כמותו הוא שמח כשמסתלק מן העולם הזה וכמו שאמרו "מת מתוך שחוק סימן יפה לו", ולזה השיב להם בטוב טעם "אלו היו מוליכין אותי לפני מלך ב"ו", כלומר שיש כאן ביניהם אלו התלמידים שהיו מוליכין אותי בשעת החורבן לפני מלך בשר ודם וכו' ואעפ"כ הייתי בוכה כי בודאי היה בוכה אז לפני הקב"ה שיתן חנו לפני מלך בשר ודם, "ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה", כי בודאי ...[כאן נקטע שורה או שורות של הדף. חבל על דאבדין -- ויקיעורך]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ואפשר שהיה מתירא מעונש על שלא ביקש אז באמת על הכלל דלשבקינהו הדא זימנא כמאמר החכמים, וזה שאמר "שאם כועס עלי" על אותו מעשה, "כעסו כעס עולם וכו'" ולא אבכה הן על עצמי והן על כלל הגלות והחורבן שהיה בימי. דוק בלשון הגמרא ותמצא שהוא מדוקדק מאוד.
- (פה מבואר ברמז וסוד מה שאמרו לו התלמידים נר ישראל פטיש החזק עמוד הימיני)
ומה שנתנו תלמידיו תוארים אלו אבאר אותם בס"ד על פי רמז וסוד. ואף שאני מהפך הסדר ממה שאמרו הם, מכל מקום הכל חדא. מה שאמרו "עמוד הימיני", היינו שמו הטוב מורה עליו שהוא בסוד עמוד הימיני שהיה באולם ונקרא שמו יכין. ולכך תיבת יוחנן עם הכולל הוא מכוון כמנין העמוד וכמנין הימיני. וב' תיבות בן זכאי המה מכוון כמנין יכין. וזה שהביא רש"י בדברי קדשו שם "הימיני - יכין", דלכאורה הוא למותר, ולדידי מבואר בטוב טעם.
ואפשר עוד שאין הפירוש שאביו היה שמו "זכאי" אלא רבן יוחנן בעצמו היה לו ב' שמות, יוחנן ובן זכאי, לכונה שכתבתי. ולכך תמצא במשנה וגמרא כמה פעמים שקראו לו "בן זכאי" סתם, משמע שמו היה כך.
ועוד מצאתי במג"ע אופן ע"ט שכתב שלשה תנאים היו יניקתם מן משה רבינו וכולם חיו ק"כ שנה כמו משה רבינו ע"ה, ואלו הן: הילל, רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא. ריב"ז היה יונק מימין של משה, ור"ע משמאל, והילל מגופו, יעו"ש. נמצא מבואר מאוד מה שקראו אותו "עמוד הימיני" לגלות סוד זה שהוא היה יונק מימין של משה רבינו. ולזה תמצא שתיבת עמוד בגימטריא ק"כ. וגם תיבת ימיני. ולכך חיה ק"ך שנה.
ומה שקראו אותו "פטיש החזק", היינו רמזו לו שהוא הציל יבנה וחכמיה. וכשתחשוב פטיש החזק תמצא כמנין תן יבנה עם הב' כוללים, שכך היה לשונו "תן לי יבנה וחכמיה", ובזה הציל אותם.
ומה שקראו לו "נר ישראל" - רמזו לו שהוא הציל שושילתא דר"ג ופרש"י "משפחת הנשיא שלא תהרגום שלא תכלה שולטנות בית דוד". וכשתחשוב נר ישראל עם תיבת פטיש תמצא מכוון כמנין משפחת נשיא עם הכולל. דוק ותשכח.
ומצינו מקרא מלא (שמואל ב כא, יז) "אז נשבעו אנשי דוד לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה נר ישראל". נמצא שריב"ז גרם שלא תכלה שולטנות בית דוד ולא תכבה נר ישראל. לכך קראו לו "נר ישראל". גם ראשי תיבות של נ"י פ"ה ע"ה[2] עולה כמנין ר"ת ריב"ז עם הכולל. ובזה מבואר שם שאמר והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא לקרותו ללווות נשמתו, שכשתחשוב ג' תיבות אלו חזקיה מלך יהודה תמצא מנין נר, שהוא היה גם כן נר ישראל וקדושו מבית דוד. גם ראשי תיבות נ"י פ"ה ע"ה עולה מנין חזקיה מלך במכוון. דוק בכל זה ויונעם לך מאוד.
- (פה מבואר סוד המשנה משמת ריב"ז בטל זיו החכמה)
ובזה נבא לביאור משנתינו "כשמת ריב"ז בטל זיו החכמה", היינו להורות סוד זה שהוא היה בסוד עמוד ימיני. ובפסוק תמצא תיבת ימני חסר יו"ד בין מ"ם לנו"ן. נמצא תיבת ימני עולה ק"י. וכשתחשוב זיו החכמה עם האותיות והכולל עולה ימני. וגם ב' תיבות זיו החכמה עם הכולל עולה כמנין זה יכין.
ואפשר שזה כונת רש"י שכתב במתק לשונו "זה לא ידענא מה הוא", דלכאורה תיבת "זה" הוא מיותר לגמרי, ולדידי ניחא שבודאי לא נעלם ממנו דברים אלו שזיו החכמה בגימטריא זה יכין, לכך אומר "זה לא ידענא מה הוא". ודוק.
- (פה מבואר סוד המשנה משמת רבן גמליאל הזקן בטלה כבוד התורה)
ואמר אח"כ "משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה". נלע"ד שרבן גמליאל היה בסוד עמוד השמאלי שהיה באולם, וידוע מספר הזוהר הקדוש שב' עמודים אלו היו סוד תרין ירכין נצח והוד. וכשתחשוב ג' תיבות אלו רבן גמליאל הזקן תמצא כמנין העמוד השמאלי בהוד מכוון. ולכך כשמתו ב' תנאים אלו ר' יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל הזקן, שהם היו בסוד שני עמודים אלו שהם סוד תרין ירכין, בא תשות כח לעולם בתרין ירכין של אדם שהם עיקר כח לעמידה ואינם יכולים ללמוד תורה מעומד אלא מיושב, ובטל הכבוד של תורה בזה.
וזהו גם כן הסוד "הני ברכי דרבנן דשלהי מנייהו הוי", דמכח שבא תשות כח בתרין ירכין של קדושה גברו שם הקליפות בעו"ה. ועיין בדברי הקדוש הסבא פרשת משפטים דף קי"א ע"ב בזה שמאריך קצת ואמר שזה הסוד "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" דסוטה. וגם ידוע שסוד תרין ירכין אלו יתוקנו כשיש סמכין למרי אורייתא שהעשירים סומכים אותם. ולכך קאמר התנא שמיום שחרב בה"מ נתרפו עמודין וסמכין אלו מכל צד, הן בתלמידי חכמים עצמן שאינם יכולים ללמוד תורה מעומד כאשר כתבתי, והן מצד העשירים שגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש להעמיד סמכין דאורייתא כראוי. ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וכמו שמבואר בזוהר בכמה דוכתי. ודבר זה לא יתוקן עד ביאת משיח צדקינו שיתוקן הכל על נכון.
ולכך סיימו כאן במאמר ר' פנחס בן יאיר שחשיב עשרה מדרגות זה למעלה מזה, והכל הוא כדי לתקן עשר ספירות הקדושים, ומסיים "ותחיית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב", שאז יתוקן הכל. וכשתחשוב תיבות אלו על ידי אליהו זכור לטוב תמצא כמנין נצח הוד ב' ירכין עם הכולל, שסוד מס' זו בנואף ונואפת שפוגמין בירכין אלו. ולכך "וצבתה בטנה ונפלה ירכה". ובביאת אליהו ומשיח צדקינו יתוקן הכל. וה' ברחמיו יעשה למען שמו הגדול וישלח לנו הגאולה במהרה בימינו אמן.
ובזה נשלם מה שכתבנו בשלשה סדרים זמ"ן. וה' יאיר עיני בתורתו גם בחלק השני ויקוים מקרא שכתוב (הושע ח, י) "כי יתנו בגוים עתה אקבצם".