מעשה אפוד (דוראן)/פרק ב
מתוך: מעשה אפוד (דוראן)/הכול (עריכה)
הפרק השני
[עריכה]לפי שהיה האדם בתחלת ענינו חסר מאד מהענינים ההכרחיים להשלמת מציאותו, והיה בלתי מסתפק בעצמו להמציא ולהכין ההכרחי אליו ממאכליו ומשתיו <עמ' 29> ומלבוש ודירה וזולתם, ועל כל פנים יצטרך להעזר בזה מזולתו ממינו וזולת מינו, ומן ההכרח אליו להשלמת זה להיותו חלק מדינה עד שיעזרו האנשים קצתם בקצתם להשלמת זה החסרון הטבעי – ולזה יאמרו הפילוסופים כי האדם 'מדיני בטבע', ירצו כי הוא בטבע צריך להשלמת מציאותו אל שיהיה חלק מדינה – והיה ההעזר הזה בין האנשים נמנע אם לא בהנחת לשון יסכימו עליה בהנחת השמות והפעלים ומלות הטעם כפי מה שיצטרך אליהם להשלמת קבוציהם; הנה היה מחכמת האלהים שנתן לאדם כלים ישלם בהם מציאות הלשון, אשר בו ישלם הקבוץ וההעזר בין האנשים. וזאת הסבה לחיוב מציאות הלשון. אמנם הוא בבחינת השלמות הראשון לאדם אשר הוא שלמות הגוף, אמנם בבחינת השלמות האחרון הנכבד אשר הוא תכליתו, והוא שלמות הנפש, אין ספק שמציאות הלשון הכרחי אליו מאד, וכי הוא בכלל האנשים השלמים נמנע אם לא במציאות הלשון, כי האדם בתחלת ענינו נברא חסר השלמות הזה ועיר פרא אדם יולד, ויצטרך להוצאת מה שבכחו לפעל למלמד ילמדהו אם בלשונו או בכתבו. ולפי הבחינה הזאת נקרא הלשון בשם מיוחד, והוא 'לשון למודים', באמרו "אֲדֹנָי יְיִ נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים" וכו' (ישעיהו נ ד). והנה במציאות הלשון היה מקום לנתינת התורה האלוהית השלמה אשר היא אחת ואין זולתה המשלמת אותנו בשני מיני השלמות הנזכרים, וכמו שכתוב "וַיְצַוֵּנוּ יְיָ" וכו' "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו כד), כלל בכתוב הזה שני השלמיות הנזכרים, וכמו שכתב הרב במורה (מו"נ ג כז). ובמציאות הלשון גם כן חברו החכמות המשרתות לתורה. הנה זאת היא הסבה המחייבת למציאות הלשון. אבל כבר קרה לה להפסד האנשים הפך מה שכוון ממנה, אם הפסד השלמות הראשון בהוצאות דבות והמריבות והתלונות בין האנשים המחייב הפסד הסדור והקבוץ המדיני, ואם הכפירה ודבור סרה ודבר על ה' תועה המפסיד שלמות האדם האחרון. וכבר קרה לה מה שקרה לתורה השלמה ולחכמות האמתיות, התפקרו בהם האנשים ויצאו מהם למינות ולדעות נפסדות להפסדם, "יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד י). ואם לַתכלית קרה המקרה הזה, אין מן הפלא אם יקרה למה שהוא מפני התכלית, עד שלא יהיה מה שלפני התכלית יותר נכבד מהתכלית, כי לא ידמה זה משכיל. ולהיות תכלית הלשון הוא התכלית הנזכר, היה הנביא מאשים המשתמש בלשון בהפך הכונה הזאת, אמר: "כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה" (ישעיהו ט טז). והפליגו החכמים באיסור נבלות הפה, ועל זה כתב הרב במורה: "ואין ראוי שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה ללמוד וללמד, בגדולה שבחסרונות ובחרפה השלמה, עד שנאמר מה שיאמרהו הגוים הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם, לא במי שנאמר בהם "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו)" (מו"נ ג ח).