"לדוד משכיל", מזמור זה נתיסד על עצירת גשמים שהיה בעת ההיא וגזרו צום ותענית והתודו על עונותיהם (כמו שכן היה דרכם בעת הצום לפשפש במעשיהם) ונעתר ה' להם והוריד הגשם והגשם היה שוטף מאד ובכל זה היה לברכה, ונראה גם כן שבעת ההיא היה להם מלחמה עם אויביהם ושטף הגשם והמים עכב את האויבים מבוא בגבולם וי"ל שהיה זה בעת שהיה רעב בימי דוד שלש שנים, ששאלו אז באורים ותומים ונודע להם עונם ותקנו אותו וירד הגשם (כנז' בספר שמואל) וגם המזמור שאח"ז מחובר אל מזמור זה, כמו שיתבאר.
"אשרי" אחר שראה שע"י שהתודו את עונם נושעו, כאלו היה הצרה ע"י מה שכסו את עונם עד עתה, אמר "אשרי נשוי פשע" של "כסוי חטאה", אשרי מי שמוחלים לו על הפשע שפשע במה שכסה חטאיו, כי מצד שהוא כסוי חטאה ואינו מתודה עליהם שב החטא לפשע ומרד כמחזיק בחטאותיו וענשו קשה, ואשרי מי שנושאים לו פשע זה הגדול:
ביאור המילות
"פשע, חטאה". הבדלם ידוע בכ"מ, העון מציין עוות המחשבה, והחטא מציין המעשה, והפשע מציין המרד.
"כסוי החטא-". והעלמתו הוא עצמו פשע ומרד גדול, עז"א "פשע של כיסוי חטאה". (רצונו לומר המעלים חטאו, כמו מכסה פשעיו לא יצליח) ואומר אשרי אדם שלא יחשוב ה' לו גם עוות מחשביי, שלא חטא אפילו במחשבה, ועז"א ואין ברוחו רמיה, ועז"א "חטאתי אודיעך וגם עוני לא כיסיתי". הגם שהעון נסתר יותר מן החטא, רצונו לומר שהתודיתי על המעשה והמחשבה, ושניהם יחד הם פשע נגד ה', לז"א עלי פשעי לה', ואתה לא לבד שנשאת החטא, נשאת גם עון של חטאתי גם עוות המחשבה:
"אשרי", ובכ"ז טוב יותר "מי שלא יחשב ה' לו עון" שלא חטא כלל, "ואין ברוחו רמיה", שרוחו תמיד עם ה' וא"צ להתודות, זה טוב יותר מן הבעל תשובה שכבר היה ברוחו רמיה ועון:
(ג-ד) "כי", עתה מתחיל לבאר הדבר ואיך קשה מאד הפשע של כסוי חטאה, שהלא "כל זמן שהחרשתי" ולא התודיתי על חטאותי "בלו עצמי" ע"י "שאגתי", ששאגתי "כל היום" מצד "שיומם ולילה תכבד עלי ידך" (היינו מכת ידך) "במה "שנהפך לשדי בחרבוני קיץ"", דהיינו המכה של עצירת גשמים, שע"י חרבוני ויבשות הקיץ נהפך לשדי, שכל לחלוחית האדמה והפירות נהפך לחורב ויבשות, מזה מבואר שע"י שלא התודיתי על חטאתי נעצרו הגשמים וכבדה עלי יד ה' בקיץ חרב ויבש, עד שבלו עצמי מרוב שאגתי על הצרה, "סלה" סיום הענין:
"חטאתי", (מציין הצום והוידוי), אומר אמנם אחרי שהסכמתי "להודיעך חטאתי" ולהתודות, "ועוני לא כסיתי", אז נושעתי מהצרה, כי תיכף כאשר "אמרתי אודה עלי פשעי לה'", אז "אתה נשאת עון חטאתי" וירד הגשם, הרי שהוידוי מועיל ומשיב חמה, "סלה" סיום הענין:
"על זאת", ע"י הגשם היה שטף מים רבים כנ"ל, ע"ז אומר "הנה לעת מצוא רק לשטף מים רבים, על זאת יתפלל כל חסיד אליך אליו לא יגיעו", ר"ל לעת שימצאו מים רבים המוכנים רק לשטף, להשטיף את הכל, הלא אז יתפלל כל חסיד שלא יגיעו המים אליו ושיפסק השטף, אבל פה היה בהפך, כי ע"י.
"שאתה סתר לי מצר תצרני", וגם ר"ל שע"י השטף נצרת אותי מן הצר והאויב שבא לצור על ארצו שלא יכול לבא אלי מפני השטף, ועי"כ "רני פלט תסובבני", כאלו סבבו אותי מחנה שמרננים על הפליטה וההצלה מן האויב, שהמים סבבו אותי לפלטני מני צר:
"אשכילך", עפ"ז אמר, הלא א"כ טוב שלא ימתינו מלשוב בתשובה עד שיכם ה' בשבט מוסר, כסוס וחמור שאינו מבין ללכת בדרך עד שמכים אותו במקל, הלא טוב שבעת "אשכילך ואורך בדרך זו תלך", לא אצטרך ליסרך ביסורים רק "איעצה עליך עיני" שיהיה די בקריצת עין שתבין ע"י ללכת בדרך הישר, אבל.
"אל תהיו כסוס וכפרד אין הבין", שאם רוצים להראותו דרך ילך צריך מתג ורסן להנהיגו, עד "שבמתג ורסן" צריך "לבלום עדיו" לבלום ולעצור בעד עדיו והסרתו מן הדרך, וכן לעצור בו "בל קרוב אליך" שלא יקרב אליך להזיקך, הלא אתה ראוי שיהיה די לך בקריצת עין, (והנה ידמה את האדם במליצתו בשני חלקיו כסוס ורוכבו, כי חומר האדם דומה כחומר יתר הבע"ח כסוס כפרד, רק האדם השוכן תוך חמרו היא הנפש השכליית הוא המנהיג את חמורו וחובש אותו ורוכב עליו, וכמו שבעת ימרה הסוס ברוכבו יאסרהו רוכבו במתג ורסן, כן עת תמרה בהמת האדם הקרובה אליו שהוא חמרו בהנפש מנהיגו, ייסרו גופו במכאובים והם לטובת האדם הרוכב על חמורו בל תבעט בו אתונו ותזיקו במעשיה הרעים, והיה ראוי לכל הפחות שתבדל בהמת האדם שהוא חמרו מיתר הבהמה אשר הוא רוכב עליה במה שתכיר כי המתג והרסן והיסורים הם לטובת האדם העצמי שהיא נשמתו בל תקרב חמורו אליו לנשכו ולהזיקו, היינו לקלקל את נשמתו, ועז"א בל תהיה כסוס וכפרד גם בזה, שאין הבין אשר המתג והרסן הם לטובת הרוכב לבלום עדיו לבל קרוב אליך):
ביאור המילות
"עדיו". מענין הסרה, כמו מעדה בגד, ולא עדה עליו שחל למפרשים, הן עד ירח לפירושי:
"לבלום". לחסום בל יסור מהדרך, או מענין עדי ותכשיט שהמתג והרסן הם תכשיט לו כי על ידם יבלמו אותו בל יקרב אליך להזיק:
"רבים", רק "לרשע" נמצא "רבים מכאובים", שדברים רבים הם מכאובים לו, הרשע יכאב עת יחלה, עת ירעב, וכן בכל מיני יסורים, אבל "הבוטח בה'" לא יכאב בכל אלה, כי המכאובים האלה הם אצלו "חסד יסובבנו", כי הם לשמירה מן הבהמה הפראיית בל תטה מן הדרך ובל תקרב אליו להזיקו, לכן.
"שמחו בה' וגילו" אתם "צדיקים", ואתם "ישרי לב הרנינו" כי כל אשר יעשה הוא לטובתכם ולהצלחתכם:
ביאור המילות
"שמחו וגילו". הגיל הוא על דבר חדש (כנ"ל כ"א ב') כי יתחדשו להם ישועות, "ישרים". גדולים "מצדיקים". הצדיק הוא הכובש את יצרו, והישר לבו נוטה אל היושר, וישרי לב הוא מדרגה יותר שלבם מלא יושר, והתבאר כ"ז בפי' משלי:
