מלבי"ם על יחזקאל טז ז
<< | מלבי"ם על יחזקאל • פרק ט"ז • פסוק ז' | >>
• ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ • נא • נב • נג • נד • נה • נו • נז • נח • נט • ס • סא • סב • סג •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֙נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה׃
"רבבה", ובמשל הזה שמצא אותה בשדה מדמה אותה שתהיה "רבבה כצמח השדה", וכן היה "שרבתה" בריבוי "וגדלה" עד שהגיע עת הפרח שאז "יבואו הצמחים בעדיים", פרחים יפים וציצים מקושטים אשר יקשטו זרעם בם, ומה היו העדיים, מפרש "שדים נכנו ושערך צמח" שזה זמן הפרח אצל האשה וצבי עדיה, רק "שהיתה ערום ועריה" ר"ל ערותה מגולה ובנמשל שה' השגיח שיפרו וירבו כמ"ש כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ, עד שהגיע עת התור וזמן הגאולה והיו שדים נכונו שהם משה ואהרן כמ"ש חז"ל שהם השדים המוכנים להניק דבש וחלב, רק שהם היו עדין ערומים שלא היה בידם תורה ומצות וזכיות שהם הבגדים המליציים בגדי הנפש:
ביאור המילות
"ותבאי בעדי עדיים". כמו בא בימים, ותבואי עד שנותיך, בעת וזמן שראוי לעדות עדים, ועדי מקור:
"ערום ועריה". עריה הוא גלוי בית הערוה, שהוא יותר מערום שיבא גם על המכוסה קצת, כמו כאשר הלך עבדי ישעיה ערום ויחף:
<< · מלבי"ם על יחזקאל · טז ז · >>
דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.