"להרים ולגבעות" הגבעות סביב ההרים וקטנות מהם, ובין ההרים ילכו "אפיקי מים" ובין הגבעות יש "גאיות, במותיכם" של היחידים:
ביאור המילות
"להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות", הרים גדולים מגבעות והגבעות סביב ההרים (ישעיה ב' ב'): אפיקי ואפיקיו, מקום שהמים מוגרים בשטף והוא בין ההרים הרמים שמי ההרים מוגרים באפיקים: וגאיות, מקביל עם גבעות שהגיא הוא בין הגבעות:
"ונתתי פגריכם" אחר ההריגה ישארו מונחים לפני הגלולים, וגם העצמות יהיו מפוזרות שם כמו שהיו זובחים הבהמות לפני הגלולים ועצמות הקרבנות היו לפני המזבחות, עד הנה דבר מן ההרים הבלתי מיושבים, עתה יאמר גם.
"וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו", שהנשארים מכם אשר ישארו בגולה ישימו על לב וישכילו ויזכרו את ה', "אשר נשברתי" אחרי ששברתי את לבם ואת עיניהם (כי לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה אינון העין רואה והלב חומד ובעת ישברו ולא יתורו אחרי לבבם ואחרי עיניהם אשר הם זונים אחריהם) אז "ונקטו בפניהם אל הרעות אשר עשו לכל תועבותיהם" ר"ל שאז יראו שע"י תועבותיהם באו עליהם הרעות, עד שהם בעצמם עשו להם את הרעות שבאו עליהם בתועבותיהם שעשו, ויתחרטו מאד ע"ז:
ביאור המילות
"אשר נשברתי את לבם", פי' כמו שברתי (בפועל) והוא יוצא, ובא בצורת הנפעל לכונה תאומית, שכביכול נשבר לבו בשברון לבם, ע"ד עמו אנכי בצרה, ויל"פ בגוים אשר נשבו שם, אשר שם נשברתי, יזכרו את לבם הזונה, מציין שבגוים נשבר כח אל מעוזם מעשות חיל, כי שם נשבו בניו והצל לא יצילם:
"ונקטו", משורש קטט (כי הט' דגושה) כמו בתקוממך אתקוטט, ובא גם מנחי העי"ן, ארבעים שנה אקוט בדור, מענין מריבה, והבדלו שתכונת הקטטה נמצא בכחות נפשו על דבר בלתי מרוצה אל הנפש, כמו ראיית בוגדי ה' ומתקוממיו, וע"כ בא בהתפעל ובנפעל. וכן נקטה נפשי בחיי (איוב י') ופה יקוטו עם פניהם, פי' עם עצמם:
"וידעו", וגם אז ידעו כי אני ה', לתת שכר ועונש, וא"כ אחר שיהיה לי היתרון הזה מן העונשים, שעל ידם יחזרו בתשובה וידעו את ה', וא"כ "לא אל חנם דברתי לעשות להם הרעה הזאת", ר"ל א"כ אין הבאת העונשים פועל ריק ודבר של חנם לבלי תכלית, כי אשיג על ידי גזרתי זאת שדברתי עליהם הרעה התכלית הנרצה אצלי:
ביאור המילות
"לא אל חנם", היה לו לומר על חנם. ומזה ראיה שר"ל לא אל לא תועלת עשיתי, והאתנח שבא על אני ה', לעד שנפסק הענין:
"כה אמר ה'" עפ"ז אמר לי ה', "הכה בכפך", שיעור הכתוב "הכה בכפך ורקע ברגלך אל תועבות רעות בית ישראל ואמר אח אשר בחרב ברעב יפלו", שיכה בכף וירקע ברגל על הארץ מתוך כעסו על תועבות רעות של בית ישראל, אבל בצד האחר יאמר אח ושמחה על מה שיעניש ה' אותם ויפלו בחרב ורעב ודבר:
ביאור המילות
"אח", מענין שמחה, האח חמותי, האח האח ראתה עינינו:
"תועבות רעות", סמוך על סמוך תועבות הרעות, ויל"פ הכה ברגלך אל תועבות, ואמור אח אל רעות (ר"ל הצרות) של בית ישראל, ומפרש הרעות אשר בחרב ובדבר יפולו, עיין בפי':
"הרחוק", מי שהוא במדבר רחוק מן האויב "ימות בדבר, והקרוב" אל העיר ששם יעמוד האויב "יפול בחרב" אויב, והנשאר בעיר שיהיה "נצור" במצור "יפול ברעב", על כל זה תאמר אח ושמחה, כי עי"ז ירויחו שני דברים,
א) שעי"ז "וכליתי חמתי בם", ע"י שיקבלו ענשם תכלה החמה שהיה לי עליהם
ב) שעי"ז.
ביאור המילות
"והנצור", נפעל משורש צור, כמו כעיר נצורה (ישעיה א):
"שאטה ידי עליהם ונתתי הארץ שממה" ותהיה "משמה" יותר "ממדבר דבלתה" שהיתה שממה מאד, וזה יהיה "במקומות מושבותיהם" בענין שמקום שהיה יותר מיושב יגדל חורבנו ביותר, ובזה ידעו "כי אני ה'":
ביאור המילות
"שממה ומשמה", משמה גדול מן שממה, מורה על התמדת השממון, ועל שישמו ע"י אחרים שזה גדר בנין הכבד. ועל כן כפל שמה ומשמה (לקמן כ"ג ל"ג, ל"ג כ"ח, ל"ה ג'):
