מלאכת שלמה על מנחות ד
<< · מלאכת שלמה · על מנחות · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
התכלת אינה מעכבת וכו': בפ"א דהלכות ציצית סימן ד'. ובטור א"ח סימן י"ב. ומה שפי' ר"ע ז"ל. הוא פי' רש"י ז"ל וכתב הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות ולכאורה היה משמע ואין זה מעכב את זה שאם הטיל שני חוטין מן האחד יצא כי הא דתפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד והאריך שם להוכיח כפי' רש"י ז"ל וז"ל ספר לבוש תכלת בסי' י"א סעיף ד' ואין לפרש הא דאין מעכבין זה את זה היינו לומר שאם אין לו ב' המינים אלא אחד מהם יקח אותו המין שיש לו לבדו כמו שהיה לוקח אותו אם היה המין הב' עמו וכדאמרי' גבי תפילין שאין מעכבות זו את זו ואיזו שיש לו מברך עליה לבדו הכי נמי נאמר הכא גבי ציצית שאם אין לו תכלת לא יקח אלא ב' חוטין לבין למ"ד דבזמן שהיה תכלת היו עושים ב' חוטים מתכלת וב' חוטים מלבן או ז' חוטים לבן למ"ד דבזמן התכלת לא היו עושים אלא פתיל אחד של תכלת מדכתיב פתיל דאחד משמע ויברך עליה. הא לא אמרינן דשאני התם גבי תפילין דשתי מצות הן וא"א לקיים שתיהן כאחת אבל הכא חדא מצוה היא ואפשר לקיים מנין מצות גדילים בחד מינא דהא דכתיב גדילים שפירשו ח' חוטים מדלא כתיב גדיל אפשר בחד מינא דהא לא כתיב בפסוק זה אלא גדילים סתם ומשמע לעולם לא יפחות מב' גדילים דהיינו ד' חוטים שהן ח' בכפלם בין אם הם חד מינא או ב' מינים אלא שביותר מח' פליגי בה רבנן ז"ל י"א שלא מיעט הכתוב אלא הפחות אבל יותר יעשה כמו שירצה וי"א דדוקא אמרה תורה ב' גדילים לא פחות ולא יותר ואם עשה יותר הוי משום בל תוסיף אפילו הם ב' מינים וכן נוהגין ע"כ. ובגמ' לימא מתני' דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה דמדלא כתיב אותם משמע תרוייהו לבן ותכלת כחד הוו דמעכבין זה אית זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבין אמר רב אפילו תימא רבי לא נצרכא מתני' דקתני אין מעכבין זה את זה אלא להקדים דתניא מצוה להקדים לבן לתכלת דלבן כתיב ברישא הכנף מין כנף ואם הקדים תכלת ללבן יצא ופריך תינח לבן דאינו מעכב את התכלת דאין צריך לפסוק התכלת אלא יתן הלבן אחריו תכלת דאינה מעכבת את הלבן מאי היא דמשמע אם הקדים לבן אין תכלת מעכבתו ואין צריך לפסוק אלא יתן תכלת אחריו הא פשיטא דהא דינא הכי להקדים לבן ומסיק רבא אלא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איפכא לית לן בה אם נשאר כדי עניבה ובעי' האי כדי עניבה כדי לענוב כולהו בהדי הדדי בעינן דהיינו שיעור גדול מלעונבן כל חד וחד לחודיה או דילמא דכל. חד וחד לחודיה סגי וקאי בתיקו. ומאן תנא דפליג עליה דרבי האי תנא הוא דתניא ר' יצחק אומר משום ר' נתן שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי אין לו תכלת מטיל לבן כל הד' חוטים והיינו חכמים דפליגי עליה דרבי:
תפלה של יד וכו': בפ"ד דהלכות תפלין סי' ד'. ובטור א"ח סי' כ"ו. ואיתה בפ"ק דערכין דף ג': בסוף פי' ר"ע ז"ל דכתיב ודם זבחיך ישפך שפיכה אחת משמע ע"כ והכי מפרש לה הכא בגמ' וכתבו תוס' ז"ל פ' ב"ש מעיקרא דריש מהאי קרא ולא קאי לבסוף ע"כ וע"ש בזבחים ר"פ ב"ש במ"ש שם וביד פ' שני דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ב:
הפרים והאילים והכבשים: הנך דכתיב בפ' אמור וכו' לשון ר"ע ז"ל עד סוף. אמר המלקט אבל שני האילים של תו"כ עצמן מוכח בגמ' דמעכבין זא"ז דהויה כתיב יהיו עולה ופרים וכבשים דחומש הפקודים אע"ג דכתיבי גבי הדדי לא מעכבי זא"ז לא הפרים את הכבשים ולא הכבשים את הפרים ולא הפרים זא"ז ולא הכבשים זא"ז שאם אבד אחד אין מעכב את השני מלקרב. וביד פ"ח דהלכות תמידין ומוספין סי' י"ז י"ח י"ט:
ר"ש אומר וכו': הגיה ה"ר יהוסף ז"ל אמר ר"ש היו להם פרים וכו':
הפר והאילים והכבשים והשעיר וכו': כצ"ל דתרתי אילים הוו:
הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינם מעכבין את הלחם דברי ר' עקיבא: גמרא מ"ט דר' עקיבא ומעיקרא משני דכל חד ג"ש דידיה יהיו מיהיו או מתהיינה וכו' ומסיק איבעית אימא בקרא גופיה קמיפלגי דכתיב גבי לחם ושני כבשים וגו' קדש יהיו לה' לכהן. והויה עכובא הוא ולא ידעינן אהייא קיימא הויה אי הלחם אי אכבשים ר"ע סבר כו' ובן ננס כו' [כמו שהעתיק התוי"ט] והקשו תוס' חיצוניות וא"ת והלא בן ננס פי' טעמיה במתני' וי"ל דבמתני' לאו עיקרי הטעם אלא ה"ק לדבריך היה לך להודות לג"ש ולדרשא דידי משום דאשכחנא דבמדבר קרבו כבשים בלא לחם ע"כ:
קרבו כבשים בלא לחם: דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה למעוטי ח"ל ומשמע נמי משיכנסו לארץ ולא קודם. הרגמ"ה ז"ל. וכתב החכם הר"ר סולימאן ז"ל על מה שפירש הרמב"ם ז"ל ור"ע ז"ל קרבו בכבשים בלא לחם שהרי לא היה במדבר לחם זולתי המן. כתב צ"ע שהרי היו מקריבין לחם הפנים במדבר דכתיב ויערוך עליו ערך לחם ובקרבן הנשיאים היה סלת למנחה וכן בקרבן אהרן ובניו. והטעם שקרבו כבשים בלא לחם לפי שצריך להקריב שתי הלחם מן החדש של ארץ ישראל והם עדין לא נכנסו לארץ ע"כ:
שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר: דכתיב והקרבתם על הלחם מלמד שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם דהיינו כל זמן שהיו במדבר דהא אינם באים אלא בגלל לחם אבל האמור בחומש הפקודים דבאין בגלל עצמן דהא מוספים הם ואינם טעונים לחם קרבו במדבר. וכתב החכם הר"ס ז"ל שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר פי' משל לוים שלא עבדו את העגל והיו מוסרין לצבור אבל משל צבור עצמן לא קרבו כלום חגיגה פ"ק דף ו' ע"כ:
שהכבשים מתירין את עצמן: בשחיטתן:
והלחם בלא כבשים אין לי מי יתירנו: אית דגרסי אין לו מי יתירנו. ופי' הרמב"ם ז"ל וחלק ר"ש ואמר שלא הקריבו במדבר לא לחם ולא כבשים ולא שאר קרבנות הבאים בגלל הלחם. בתורת כהנים ר"ל ספר ויקרא וכל מה שזכר בויקרא לא הקריבו אותו במדבר וזה קבלה בידנו שלא הקריבו אלא הקרבנות הנזכרים בחומש הפקודים ובכל המוספין והלכה כר' עקיבא ע"כ. גמרא א"ר יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה בשעת שחיטה שהיו לפנינו הכבשים והלחם ואחר שחיטה נאבד אחד מהם מעכבים זה את זה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו. וביד פ"ח דהלכות תמידין ומוספין סי' ט"ו י"ו. ועיין בספר קרבן אהרן פרק י"ג דפ' אמור:
התמידין אינם מעכבין וכו': ביד שם פ"ח סימן כ':
אמר ר"ש אימתי וכו': בגמרא מפ' וכו' לשון ר"ע ז"ל עד בד"א שלא נתחנך. אמר המלקט ואהא קאי שאין מחנכין דסיפא דמתניתין: עוד בסוף פי' ר"ע ז"ל ת"ל קרא בתרא ואת הכבש השני מגיד לך וכו'. אמר המלקט וקרא דואת הכבש השני האמור בפסוק עליון בפרשת פנחס דריש ליה לדרשא אחריתי משום שנאמר בחנוך המזבח וזה אשר תעשה וכאן אומר זה האשה שומע אני יקריב ד' ליום ת"ל את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני שנים הוא מקריב ולא ד' רש"י ז"ל כתיבת יד:
לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים: אפילו היו מזידין וכתוב בספר לקח טוב סוף פרשת תצוה ונראה לסמוך דין זה לפי שחזר ואמר ובהעלות אהרן וכו' בין הערבים יקטירנה מאי יקטירנה כיון שאמר בראש הפסוק והקטיר יאמר בבקר בבקר בהטיבו אח הנרות ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים אלא בא הכתוב לומר לך שכל א' מצוה בפני עצמה ואינם מעכבות זו את זו שאם לא הקטירו בבקר בין הערבים יקטירנה וכו' עכ"ל ז"ל:
שאין מחנכין את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר: דכתיב בואתה תצוה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים בד"א שלא נתחנך וכו':
אלא בקטרת הסמים של בין הערבים: כצ"ל. ובגמ' פריך והתניא בקטורת הסמים של שחר ומשני תנאי היא ומאן דאמר בקטרת הסמים של שחר גמר ממזבח העולה מה להלן בתמיד של שחר אף כאן בקטרת הסמים של שחר:
ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת: דכתיב ביום השבת ביום השבת יערכנו. ומנורה אין הדלקת נרות אלא בין הערבים כדכתיב ובהעלות אהרן וגו'. ובגמרא פריך אלא בחול איחנוכי הוא דלא מיחנך הא קדושי מיקדש ללחם אם יסדירהו עליו בחול בתמיה דהא קיימא לן בפ' שתי הלחם דלא מיקדש שתי הלחם אלא בשבת דתנן התם שאפי' היה על השלחן ימים רבים אין בכך כלום דלא קדיש לא ליפסל ביוצא ולא לשום פיסול ומשני היא גופה קמ"ל דחנוך וקדוש דשלחן בשבת הוא כדקתני סיפא ולא את המנורה אלא בז' נרותיה בין הערבים ומנורה אינה מקדשת כלום וכל מלתא דידה אינה אלא בין הערבים דהיינו הדלקה ה"נ כל מילי דשלחן ליתא אלא בשבת. והרגמ"ה ז"ל פי' דמה התם במנורה דקדושה וחנוכה היה בחול ולא בשבת אף שלחן קדושו וחנוכו לא היה בחול אלא בשבת. וביד ספ"א דהלכות תמידין ומוספין ורפ"ג וסי' י"א ובפ"ה סי' ג':
חביתי כ"ג וכו': בפ"ק דמכלתין דף ח' ור"פ שתי מדות:
ומת ומנו כהן אחר: בת"כ פ' צו סוף פרשה ג' לא גרסי מלת ומת אלא ה"ג וכהן שהקריב מחצה שחרית ומינו כהן אחר ופירשו המפרשים כהן שהקריב מחצה שחרית ונטמא או נולד בו מום והוצרכו למנות אחר תחתיו קודם שהגיע זמן תמיד של בין הערבים ע"כ:
ושלימה היתה קריבה: גמ' תניא שלימה שחרית ושלימה בין הערבים כל זמן שהיא באה משל צבור עד שיתמנה כהן גדול. וביד רפי"ג דהלכות מעשה הקרבנות ובפ"ג דהלכות תמידין ומוספין סי' י"ח וסי' כ' עד סוף אותו פרק ובפ"ה דהלכות עבודות יה"כ סי' כ"ד: