לדלג לתוכן

מלאכת שלמה על גיטין א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

עיין במה שכתבתי ברפ"ק דקדושין וענין סדור גיטין קודם קדושין. ומה טעם הקדמנו סוטה לגיטין כבר כתבתיו לעיל שם ריש סוטה:

המביא גט:    מצאתי כתוב בשם תוס' שנאץ דהאי דנקט המביא לשון דיעבד דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא משום דאסור לגרש לכתחילה כדמשמע בשלהי מכלתין וכה"ג אמרינן בריש מסכת סוטה המקנא דיעבד אין לכתחילה לא קסבר האי תנא דידן שאסור לקנאת והכי נמי הכא ע"כ. ומה שנוהגין לכתוב שנים עשר שורות בגט אומר ר"ת משום דגט בגימטריא הוי שנים עשר ור"י שמע בשם רב האיי גאון ובשם רב סעדיה משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ד' חומשי ס"ת כדאמרינן בבבא בתרא שצריך להניח ד' שיטין בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה תוס' ז"ל. ועיין עוד בספר הלבוש א"ה סימן קכ"ה סעיף י"א. ועוד כתב שם י"א שגט הוא לשון שבר כדאמרינן בירושלמי הני עכברי רשיעי לא דיין דאכלי אלא דגייטי. פי' לא דיי להני עכברים שאוכלין אלא שגם שוברים לכך קראו שטר זה גט מפני שהיא כורת ושובר בין האיש והאשה ע"כ ואני מצאתי כתוב בשלטי הגבורים לשון גט כמו שמצינו בירושלמי אבן אחת בכרכי הים וגטא שמה ומגרשת כל חברותיה מסביבותיה מפי ה"ר אברהם מאושטרקייא ע"כ. ונלע"ד דבהא אתי שפיר דנקט גט סתם ולא איצטריך למנקט גט אשה בהדיא ואתי שפיר נמי דקתני ממדינת הים ולא קתני מח"ל. עוד נלע"ד דבדין הוא דה"ל למישרי ולמיתני ברישא כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול שהוא עיקר דיני הגט ולאשמעינן דבעינן לשמה כדכתיב וכתב לה ודרשינן לשמה והדר ליתני סעיפי העיקר הזה דהיינו המביא גט וכו'. אלא איידי דחביבא דהוי תקנתא דרבנן דלימא הכי ודסגי באחד משום עגונא דאיתתא כדאיתא בגמרא נקטיה ברישא. ואיתא להאי בבא בר"פ שני דמכלתין:

ממדינת הים:    כל ח"ל בר מבבל קרי מדינת הים רש"י ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל דלהכי נקט ממדינת הים דמשמע רחוק כמו האשה שהלך בעלה למדינת הים פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים לאפוקי רקם וחגר דפליג בהו ר"ג אבל אי הוי תני מח"ל הוה משמע כל ח"ל אפילו רקם וחגר עכ"ל ז"ל. וכתב עליהן הר"ן ז"ל ואין כל זה נוח לי דלא מרחקא כל כך חוצה לארץ מא"י למיקרי לה מדינת הים ודאמרינן בעלמא האשה שהלך בעלה למדינת הים והלכו להם למדינת הים נהי דה"ה למקום רחוק הרבה מ"מ מדינת הים ממש קאמר ולא אשכחן בשום דוכתא דקרי למקום רחוק מדינת הים ולפיכך אנו אומרים דת"ק דאית ליה דסמוכות ומובלעות לא צריכי נקט ח"ל שהיא מצד מערבי של א"י לפי שבאותו צד ליכא עיירות מובלעות וסמוכות [כו' עי' בתוי"ט] ומצאתי שכ' ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהא דלא תני מח"ל כדי שלא לכלול גם בבל בדין הזה כי בבל כארץ ישראל לגיטין ע"כ. גם הגיה בכל דוכתא בשם רוב הספרים בפני נכתב ובפני נתחתם נכתבו ונתחתמו וכו':

צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם:    אית דאמרי וכו' ואית דאמרי וכו' כדפי' רע"ב ז"ל. אמר המלקט ובגמ' מפרש דאיכא בינייהו דאתיוה בי תרי דלרבה צריך ולרבא לא צריך אי נמי ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון מגליל ליהודה דכולן בקיאין לשמה אלא דס"ד דלא שכיחי שיירתא א"נ באותה מדינה במדינת הים ורש"י ותוס' ז"ל מפרשי לכולה מילתא וא"ת לרבה מ"ש משאר הלכות גיטין דלא חיישינן להו אע"ג דלא בקיאי בהו כבר פירשו התוס' משום כח הך קושיא דהאי שאין בקיאין לשמה דקאמר ר"ל אין חוששין לדרשא דלשמה. והעתיק בתוס' יום טוב וז"ל ומה שכתב הר"ב וממילא שיילינן לה אם נכתב לשמה וכן כתב רש"י ז"ל וקשיא דא"כ עיקר תקנה חסר מן הספר ע"כ. ובגמ' פריך א"כ בפני נכתב למה לי ליסגי דלימא בפני נחתם ומשני דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד פי' רש"י ז"ל דאם לא היה אומר ג"כ בפני נכתב הוה מוכחא מילתא דלקיומי אתי ומאן דחזי סבר כל שטרות נמי בחד מיקיימי פי' אי אתי חד סהדא ואמר מכיר אני חתימת ידי העדים. ומסיק בגמרא דלא פליגי במדינה למדינה בארץ ישראל דכיון דאיכא עולי רגלים מישכח שכיחי שיירות ואפי' בזמן הזה כיון דאיכא בתי דינין דקביעי בעיירות דשני ובחמישי כתקנת עזרא מצויות שיירות שהולכים לדון במקום הועד וסמי חד ופשו להו תרי טעמי והיכא דאתיוה בי תרי או באותה מדינה במדינת הים או היכא דאיכא עדים דמקיימת ליה לא צריך למימר בפ"נ ובפ"נ. ועיין בתוס' דף ה' דבור המתחיל בי תרי דמייתו גיטא דלאחר שלמדו ליכא בינייהו דאתיוה בי תרי אבל איכא בינייהו מקויים אבל למ"ד וכו' ועיין ג"כ בריש פירקין דבור המתחיל מאי בינייהו ולרבה דסבר דטעמא הוי לפי שאין בקיאין לשמה מוקמינן מתני' דבעי כתיבה וחתימה לשמה כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דה"מ דאמר ר"א דלא בעינן עדי חתימה היכא דליכא עדים דהוי שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דה"ל מזוייף מתוכו וה"ל כמו שהחתים בו קרוב או פסול דמודה בו ר' אלעזר ורב אשי אוקי לה כר' יהודה דתנן לקמן פרק שני ר' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש:

ר"ג אומר אף המביא:    וכו'. לרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה בהא פליגי ת"ק סבר כיון דסמוכות מיגמר גמירי ולא בעו למימר ואתא ר"ג למימר מובלעים גמירי סמוכות לא גמירי ואתא ר' אליעזר למימר מובלעות אע"ג דגמירי נמי שלא תחלוק במדינת הים. ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו בהא פליגי דת"ק סבר כיון דסמוכות הן מישכח שכיחי עדים לקיימו ואתא ר"ג למימר מובלעות שכיחי סמוכות לא שכיחי ואתא ר' אליעזר למימר מובלעות נמי לא שלא תחלוק במדינת הים. וכתב בספר הלבוש אבן העזר סימן קמ"ב סעי' ו' וז"ל י"א שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בלשון הקדש ואם הוא עם הארץ מקרין אותו בפ"נ ובפ"נ מלה במלה ומודיעים לו הפירוש בלע"ז ובדיעבד שאמר בלשון לע"ז כתב מורי מהרמא"י ז"ל דכשר ע"כ:

מן הרקם:    משמע דברקם דרים בה ישראל. והא דתנן בפ"ד דנדה כל הכתמים הבאים מרקם טהורים ור' יהודה מטמא וכו'. היינו משום דכתמים הנמצאים שם דגוים הם דישראל מצניעים כתמיהן ור' יהודה מטמא נראה לו דאותם שנוהגין תורת גויים הם גרים וטועין ולעולם ישראל נמי דרין שם תוס' ז"ל והם והר"ן ז"ל הכריחו שהני רקם וחגר השנויות במשנתנו אינם קדש וברד דקרא דהנהו מארץ ישראל הוו אפילו בכבוש שני כדאיתא בספרי בפרשת עקב אלא הני אחריני הוו וכי היכי דאמרינן בפ' אלו הן הלוקין דתרי קדש הוו בארץ ישראל ה"נ איכא למימר דקדש אחרינא היתה בח"ל וכן נמי ברד. ועוד כתבו בשם ר"י דאפילו אם ת"ל שהם בצד ארץ ישראל צ"ל בפ"נ ובפ"נ לפי שהיו רחוקות מעיקר ישוב ארץ ישראל ומופלגות מן הישיבות ובתי דינין. וגם הכריחו שאין קדש השנויה כאן היא קדש שבגבול עשו דההיא מרחקא טובא מא"י:

אפילו מכפר לודים ללוד:    אומר ר"י שהזכיר לוד לאשמועינן אע"פ שהיתה נקראת כפר לודים על שם בני לוד שהיו מצויין בה תמיד אפ"ה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ולא חשיב כלוד עצמה ורבינו מאיר פירש דר' אליעזר הזכיר שם עירו כדאמרינן אחר ר' אליעזר ללוד ואין נראה לר"י דכ"ש שלא היה צריך להזכיר כי היכי דלא נקט ת"ק ממדינת הים לארץ ישראל דפשיטא הוא דבא"י קאי תוס' ז"ל:

וחכמים אומרים אינו צריך:    וכו'. למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה בהא פליגי ת"ק סבר לא גזרינן מוליך אטו מביא ורבנן בתראי סברי גזרינן מוליך אטו מביא ולמ"ד לפי שאין עדים מצויין רבנן בתראי לפרושי טעמיה דת"ק הוא דאתו דאיהו נמי מוליך ומביא ס"ל אלא חדא מינייהו נקט. ונראה דמדקאמרי אינו צריך בלשון שלילה דודאי דפליגי נמי אר"ג ור' אליעזר והמביא או המוליך מן הרקם או מן החגר או מכפר לודים אינו צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ:

המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים:    וכו'. תוס' פ"ק דחולין דף ג'. וכתב הר"ן ז"ל על פי הגמרא וז"ל למאן דמפרש בגמרא טעמא דמתני' משום דבחוץ לארץ אין בקיאין לשמה ה"ה דבאותה מדינה נמי בח"ל צריך שיאמר אלא דנקט ממדינה למדינה למידק מינה דהא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך משום דבקיאין לשמה ומצויין נמי לקיימו דכיון דאיכא ב"ד מישכח שכיחי ע"כ. ואע"ג דהא תני לה בהדיא בסיפא המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אכתי איצטריך סיפא דאי מדוקיא דהאי רישא ה"א ה"מ דיעבד דאי אייתי ממדינה למדינה בא"י ולא נכתב לפניו אין צריך לפסול שליחותו על כך אבל לכתחילה אי הוה מימלך מורינן ליה דליקו עליה קמ"ל משנה יתירה דסיפא דלא צריך:

ר"ש בן גמליאל אומר אפילו מהגמוניא:    גמרא א"ר יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל ועססיון שמה והיו בה שני הגמונים שהיו מקפידים שלא ילך בן הגמוניא זו להגמוניא זו וחירום דידהו הוי טפי מחירום דיהודה וגליל ולפיכך הוצרכו לומר מהגמוניא להגמוניא וש"מ דלכ"ע ממדינה למדינה בא"י היכא דקפדי ולא שכיחי עדים צריך לימר בפני נכתב ובפני נחתם וכדכתיבנא לעיל בסמוך דלרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה אית ליה נמי טעמא דלקיימו וריב"ל ס"ל נמי דטעמא הוי לפי שאין בקיאין לשמה ור' יוחנן ס"ל כרבא דטעמא הוי לפי שאין עדים מצויין לקיימו. וכתבו תוס' ז"ל דהך דרבה ורבא תנאי היא נמי ולרבה אפילו באותה הגמוניא אם הוא בח"ל צריך לומר בפ"נ ובפ"נ כיון דאין בקיאין לשמה. וביד פ"ז דהלכות גירושין סי' ה' ח' ובטור א"ה סי' קמ"ב:

ר' יהודה אומר מרקם למזרח:    וכו'. ביד פ"א דהל' תרומות סי' ז':

אשקלון:    עולי בבל לא כבשוה ורקם וחגר תרי רקם וחגר הוו ואותו רקם וחגר דכתיב גבי אברהם וישב בין קדש ובין שור הוא במערב א"י דבארץ אבימלך מלך פלשתים שהיא במערב א"י ורקם וחגר דמתניתין הוי במזרח כדקתני ורקם כמזרח ועכו חציו בארץ וחציו בח"ל והכא מיירי באותו צד שבח"ל מתוס' ז"ל וכן נמי הכריח הר"ן ז"ל מטעמי אחריני ג"כ וכתב שכן צ"ל ג"כ דתרי אשקלון הוו דהא בספר שופטים מונה אשקלון מא"י. א"נ י"ל שלא כבשו אשקלון גופה עולי בבל אע"ג דאשכחן שכבשו פרשת דרכים של אשקלון כדאיתא בספרי והכי מוכח בירושלמי ע"כ בקיצור מופלג. ובגמרא פריך נמי דממתניתין מוכח דעכו קיימא בסוף צפון ארץ ישראל ורמינהי וכו'. דשמעת מינה דעכו משוכה לצד דרום ומשני אביי לעולם עכו בצפון רבועה דארץ ישראל אלא שרצועה קצרה יוצאה עוד מעכו לצד דרום והיא מא"י מרקם ועד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים ורקם עצמה נדונת כמזרח העולם ולא כא"י והמביא מרקם צריך שיאמר וכן כולם. רקם למזרחו של א"י וחוצה לארץ ואשקלון לדרומה ועכו לצפונה אבל מערב של א"י אין צריך גבול שהים הגדול גבולה כדכתיב וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגו' רש"י ז"ל. ובספר כפתור ופרח כתוב דרקם סימן זויות מזרחית צפונית ואשקלון זוית מערבית דרומית ועכו זוית מערבית צפונית ולא הזכיר זוית דרומית מזרחית. אולי לפרסומי שהוא ים המלח ע"כ:

עכו כארץ ישראל לגיטין:    תוס' שלהי פרק שני דייני גזרות והעלו תוס' בשם ר"י דעכו חציה בארץ וחציה בח"ל כדמוכח בירושלמי. ומ"מ אפילו בצד של א"י צ"ל בפ"נ ובפ"נ וכו'. לפי שהוא בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב א"י ומופלג מן הישיבות ובתי דינין וכן יש לתרץ גבי אשקלון וגבי רקם וחגר כמו שכתבתי לעיל. ובגמרא דייקינן לגיטין אין משום דבקיאין לשמה או שכיחי לקיימיי לעבדים לא. פי' שאם מכר עבדי לעכו הוי כמוכרו לח"ל דתנן לקמן בפ' השולח דיצא לחירות ה"נ לעכו יצא לחירות וכ"ש לסוריא דמרחקא טפי:

המביא גט בא"י:    וכו'. תוס' פרק חזקת (בבא בתרא דף ל"ח) וביד רכ"ז דהלכות גירושין וסי' ב' י"ח. ובטור א"ה סי' קמ"א וקמ"ב:

אם יש עליו עוררין:    אי אפשר לומר שאחר דעלמא מערער דהא קי"ל דאין ערער פחות משנים גם אין לומר ששנים מערערים דא"כ מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא שהבעל מערער וכו' כדפי' רע"ב ז"ל וה"ה ערער לקוחות שבאה האשה לטרוף מהם תוס' ז"ל. אבל הר"ן ז"ל העלה והכריח דאע"ג דבירושלמי מוכח שהלקוחות יכולין לעכב שלא תטרוף דאנן טענינן מזוייף כל שאינו מקויים מ"מ מתניתין ליכא לאוקמה בערער דלקוחות:

המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר:    וכו'. בפירקין דף ד' מוקי לה למ"ד דבעינן נמי טעמא דלשמה דהכא לאחר שלמדו כלומר שקבלוה לדרשא דלשמה ואפילו הכי ביכול לומר הצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ דלא עקרו לתקנתייהו גזרה שמא יחזור הדבר לקלקולו וישכח אבל בפקח ונתחרש מילתא דלא שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ובאישה המביאה גט דבספ"ב אע"ג דלא שכיחא כיון שיכולה לומר לא חלקו בשליחות וצריכה לומר:

ואם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו:    אבל כל זמן דלא אתי בעל ומערער נשאת על פי הגט ולא טענינן מזוייף דמשום עגונא אקילו בה רבנן אבל בממון טענינן מזויף לנפרע שלא בפניו ומיתומים ומלקוחות תוס' ז"ל אמתניתין דריש פירקין ועיין בהר"ן ז"ל. ודקדוק הוא ז"ל דהיינו דלא קתני גבי מביא גט בח"ל אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו משום ערער דלקוחות משום דכיון שאמר השליח בפ"נ ובפ"נ שאין לחוש עוד לערעורו של בעל קרינן ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וטורפת מן הלקוחות ואין חוששין ג"כ לערעורם וה"ה המביא בא"י אם אמר בפ"נ ובפ"נ שאין עוד חשש לערעורו של בעל שטורפת ג"כ מן הלקוחות ע"כ. והא דקתני אם יש עליו עדים אע"ג דנראה שהן מלות יתירות אפשר לומר דמשום דהא קי"ל כר' אלעזר דאמר דעדי מסירה כרתי תנא האי לישנא כלומר אם באולי לא רצו לסמוך על עדי מסירה בלחוד אלא ג"כ נחתמו העדים בגט יש תקנה שיתקיים הגט בחותמיו ואם לאו אין לו תקנה או אפשר דאיידי דתנא ברישא אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו תנא הכא אם יש עליו עדים כיון דלא מצי למיתני אם יש עליו עוררין כנלע"ד בדוחק:

אחד גיטי נשים:    וכו'. ביד עד סוף סי' ה' פרק ששי דהלכות עבדים מסימן ה' עד סוף אותו פרק:

ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא:    כתב הר"ן ז"ל וא"ת בשחרורי עבדים ניבעי שני עדים דהא בין לרבה ובין לרבא גבי אשה משום עגונא הקלו ובעבד ליכא למימר דהא בגמרא תניא עדים שאין יודעים לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו אמר רשב"ג בד"א בגיטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות אם יודעים לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין ואתמר עלה בפ' המביא תניין א"ר אלעזר מ"ט דרשב"ג כדי שלא יהו בנות ישראל עגונות אלמא דבשחרורי עבדים ליכא משום עגון וי"ל דבמביא גט ממדינת הים אפי' בעבד איכא עגון שלפעמים שהאדון שולחו לו בעל כרחו ומשנתנו השליח לידו לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול אבל בעדים שאין יודעים לחתום גבי אשה איכא למיחש שמא ילך בעל למדינת הים א"נ מאית ומיעגנא ויתבא. אבל עבד אם אינו משחררו יכול הוא לישא שפחה עכ"ל:

וזו אחד מן הדרכים:    תוס' פרק ד' אחים (יבמות דף ל"א) ודפ"ק דקדושין דף ג' ובטור יו"ד סי' רס"ז:

ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים:    ובשלשה דרכים הן שוין כדמפרש ואזיל [הגה"ה עיין בתשובת הרשב"א ז"ל סי' ת"ר ותר"ג] ולר"מ בד' דרכים הן שוין וכתבו תוס' והר"ן ז"ל איפכא הל"ל ששוו שחרורי עבדים לגיטי נשים דעיקר דין מוליך ומביא הוי באשה אלא אגב דעד השתא איירי בגיטין נקטיה ברישא ע"כ אבל בספר שארית יוסף כלל כ"ה כתב בשם הרשב"א ז"ל דשיטת מסכת גיטין שכל שני דברים שוין זה לזה אין משגיחין מי קודם בלשון כענין שכתוב כעמי כעמך כסוסי כסוסיך ודוגמתה פרק בנות כותים כימי נדת דוותה הקיש ימי נדתה לימי לידתה והיה לו לומר היקיש ימי לידתה לימי נדתה עכ"ל ז"ל. ותנא דבגמ' לא מני וחשיב בהדי אינך דשוו האומר תן גט ושטר שחרור דקתני בסיפא דמתניתין משום דהא מילתא בשאר שטרות נמי איתה שאם מסר שטר מתנה לשלוחו ליתנו לאחר ומת לא יתן לאחר מיתה דהא לא אקני ליה ארעא עד דלימטי שטרא לידיה וההיא שעתא פקע ליה רשותיה. ותו פריך בגמרא על אותה ברייתא והא איכא וכו' והא איכא וכו' ומשני להו ע"ש:

כל גט שיש עליו עד כותי:    פי' כל שטר קרוי גט:

פסול חוץ מגיטי נשים:    בגמרא ברישא מוקמינן למתני' כר' אלעזר דאמר אסור לאכול מצת כותי בפסח לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות. ומתניתין דמכשיר בגט ופסול בשאר שטרות היינו טעמא משום דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה גזרה משום כולכם כתובו פי' דתנן לקמן ס"פ התקבל כולכם כתובו אחד כותב וכולם חותמין ואי לא הוו חתמי כולהו הוי פסול דבקפידה תליא דלא שויה גיטא אלא בהכי לפיכך תקנו אפילו היכא דלא אמר כולכם שיהו כל העדים נקבצים בשעת החתימה הלכך על כרחך ישראל זה ראה את הכותי חותם למעלה והוא חתם למטה ואי לאו דחבר הוא לא אחתמיה מקמיה אבל עדי שאר שטרות חותמין זה שלא בפני זה הלכך איכא למיחש ישראל זה חתם ראשון בתחתית השטר ושבק רווחא למאן דקשיש מיניה ולא ידע שיחתמו את הכותי למעלה ממנו:

מעשה שהביאו לפני רשב"ג:    בגמרא אמר רבא דחסורי מחסרא מתני' ורשב"ג מכשיר אפילו כששניהם כותים ומעשה שהביאו וכו'. וכתבו תוס' ז"ל ולדידיה דרשב"ג דאחזוק הכותים בגיטין ושחרורין ולא אחזוק בשאר שטרות ולטעמיה אזיל דס"ל כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל ואי גרסי' במתני' רבן גמליאל צריכין אנו לומר דס"ל כרשב"ג דכל מצוה שהחזיקו בה כותים וכו' ולת"ק אפילו בדאחזוק לא סמכינן עלייהו לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות:

לכפר עותנאי:    ס"א עותני:

כל השטרות העולין בערכאות:    בגמרא מתרץ שמואל אפי' בשטר מתנה משום דדינא דמלכותא דינא ואיבעי' אימא תני חוץ מכגיטי נשים פי' כל שטרות שהן כגיטי נשים שע"י השטר הדבר נגמר דהיינו נמי שטר מתנה אבל שטרי מקח דקא יהיב זוזי ושטרא לראיה בעלמא כשר בערכאות:

אע"פ שחותמיהן גויים כשרים חוץ מגיטי נשים:    אומר ר"י דחותמיהן גויים יש לפסול אע"פ שכתבו ישראל דלאו בני כריתות נינהו כדאמרינן לקמן בגמרא ועוד דבעינן לשמה ונכרי אדעתיה דנפשיה קעביד כדאמרינן לקמן ס"פ שני ועוד דלאו בני שליחות נינהו דאין שליחות לנכרי ומדבעינן שיאמר לסופר לכתוב ולעדים חתומו משמע דבעי שליחות ועוד דפסולין לעדות דאפילו לר"מ דלא הוה בעי למיפסל עבד לעדות משום דכתיב שקר ענה באחיו ועבד אחיו הוא במצות אבל נכרי דלא אחיו הוא פשיטא דפסול כיון דלאו בני עדות נינהו הוה ראוי לפסול מן התורה אפילו כל שטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים אפילו אותם העומדים לראיה אלא תקנתא דרבנן הוא היכא דקים לן בסהדותייהו שהוא אמת דלא מרעי נפשייהו ומ"מ שטר מתנה קאמר לקמן דחספא בעלמא הוא אע"ג דקים לן דקושטא קאמרי משום דהרי אין כאן שטר ולמאי דמוקמינן לה בגמרא בעדי מסירה ור' אלעזר היכא דכתבו ישראל לא מיפסל אלא מטעם מזוייף מתוכו תוס' בדף ט' ע"ב:

ר"ש אומר אף אלו כשרים:    נ"א כולם כשרים ואע"ג דלאו בני כריתה נינהו וקרא כתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה משני ר' זירא דר"ש ס"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ולא הוי מזוייף מתוכו דמודה בו ר' אלעזר דפסול דילמא אתי למימסריה באפייהו ומיסמך עלייהו דמיירי בשמות דייני גוים מובהקים דתו לא אתי למיסמך עלייהו דמידע ידיע דגוים הם וה"ק בד"א בשמות מובהקים אבל בשמות שאינן מובהקים נעשות כשאר שטרות שנעשו בהדיוט דהנהו ודאי פסולין דלא קפדי אאורועי נפשייהו וחתמי שיקרא. ועל כרחך האי נעשה בהדיוט אשאר שטרות קאמר העומדים לראיה דהתם איכא לפלוגי בין הדיוט לערכאות דאילו בגט אשה לענין כריתות הדיוט וערכאות שוין וה"ק לא הוזכרו גיטי אשה ליפסל אלא בשמות שאין מובהקין דנעשו כשאר שטרות הנעשים בהדיוט. ואב"א האי לא הוזכרו דקתני אתאן לגיטי ממון ורבנן קאמרי לה וארישא קאי כל השטרות של ממון העולין בערכאות של גוים כשרין כגון שטרי מכר דזוזי הוא דקנו ושטרא לסהדותא בעלמא ואי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו למיכתב שטרא ולא הוזכרו ליפסל אלא בזמן שנעשו בהדיוט דלא קפדי אאורועי נפשייהו. וכתב הר"ן ז"ל בפי' שני דר"ש לא מכשר בעדי מסירה ושמות מובהקין אלא דוקא בשנעשו בערכאות משום דערכאות קלא אית להו וידיע דגוים נינהו לא אתי למיסמך עלייהו ולא אתי לאכשורי אלא בעדי מסירה אבל הדיוט לית ליה קלא ואפילו בשמות מובהקים איכא למיחש שמא יטעו לומר דישראלים נינהו ואסקי שמייהו הכי ויבאו להכשיר בלא עדי מסירה ויש לזה הוכחה בירושלמי וכו' ע"ש. ובגמרא תניא א"ר אלעזר ב"ר יוסי כך אמר ר"ש לחכמים בצידן סמך וראיה לדבריו לא נחלקו ר' עקיבא וחכמים על כל השטרות דעולין בערכאות של גוים שאע"פ שחותמיהן גוים כשרים ואפילו גיטי נשים ושחרורי עבדים לא נחלקו אלא בזמן שנעשו בהדיוט שר' עקיבא מכשיר וחכמים פוסלים בכל השטרות דמשום דסמכינן עלייהו אימור שקרא חתים אבל גיטי נשים ושחרורי עבדים דלאו עלייהו סמכינן אלא אעדי מסירה ובשמות מובהקין אותן הם כשרים רשב"ג אומר אף אלו גיטי נשים שאתם מכשירין דוקא במקום שאין ישראל חותמין פי' שאין הגוים מניחין אותם לחתום דכיון שאין ישראל חותמין באותה העיר הכל יודעין שהן גוים ואין סומכין עליהן ומסר לה ניהלה בעדים ישראל אבל במקום שישראל חותמין אע"פ שהשמות הללו מובהקים דגוים הם פסולין דאי מכשירינן בהני אתי לאכשורי נמי בשמות שאין מובהקין. וביד ר"פ כ"ז דהלכות מלוה ולוה. ובטור א"ה סי' ק"ל ובחשן המשפט סי' ס"ח:

האומר תנו גט זה:    וכו'. תוס' פ' בתולה נשאת (כתובות דף י"א) ודפ' הספינה דף פ"ה:

אם רצה להחזיר בשניהם יחזור:    ס"א להחזיר בשניהם יחזיר:

שזכין לאדם:    וכו'. שם בגמרא:

בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים:    בירוש' בעי הגע עצמך היה עבדו של קצין הרי הוא חובה לעבד הרי שהיתה אשתו של מוכת שחין הרי זכות היא לה לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעת שמא אינו מכור אילו המגרש אשה שלא מדעתה שמא מגורשת היא פי' ע"י אחר בעבד נמכר על כרחו ואין האשה מתגרבת ע"י אחר בעל כרחה תוס' ז"ל פי' שאין הבעל יכול לעשות שליח קבלה:

לפי שזכין לאדם שלא בפניו:    פי' הרי"ף ז"ל וה"מ לחזרה דלא מצי רביה למיהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה דתנן בסיפא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה וש"מ דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה עכ"ל ז"ל ועוד הביא ראיה ז"ל ונראה מדבריו ז"ל דגרסינן זה בסיפא דמתני' ומ"מ כבר האריך הר"ן ז"ל להביא ראיות דמיד ג"כ העבד משוחרר כיון שהגיע הגט שיחרור ליד השליח ודחה ראיות הרי"ף ז"ל ע"ש:

שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי:    פי' דקיימא לן כר' יוחנן דאמר בגמרא יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך והעבד ניזון מן הצדקה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות עבדים שישראל מצווין להחיות עבדים שביניהם ע"כ:

והלא הוא פוסל את עבדו:    בגט זה מן התרומה אם של כהן הוא אלמא חוב הוא לו. וביד פ"ט דהל' תרומות סי' ה' ובר"פ ששי דהל' עבדים ובטור יו"ד סי' רס"ז:

אמרו לו מפני שהוא קנינו:    מפרשינן לה בגמ' דר"מ ה"ק להו לרבנן בברייתא דמייתי בגמרא א"ר אלעזר אמרנו לו למאיר וכו' השבתוני על המזונות כלומר דכיון שאינו חייב לזונו זכות הוא לו מה תשיבוני על התרומה שהרי כל זמן שלא שחררו הוא הולך ואוכל תרומה בכל מקום בשביל רבו והשתא אי זכי ליה שליח בגיטא שוב אינו יכול לאכול בתרומה וכי תאמרו זריק ליה גיטא כלומר בר"ה בתוך ד' אמות ופסול ליה בעל כרחו שהרי משוחרר הוא דכיון דאפילו אם לא יקבל לו השליח הגט יכול רבו לפוסלו מתרומה בענין זה ונמצא שאינו גורם לו השליח הזה בקבלתו הגט שום חוב. זו אינה ראיה דשביק ליה ועריק ליה ואזיל ליה לעלמא ולא ימציא עצמו למקום שיוכל לפוסלו בגט והשתא הוי חוב לו מה שמקבל האי שליח האי גט. ואהדרו לו רבנן לר"מ במתני' מפני שהוא קניינו כלומר טעמא מאי עבד כהן שברח אוכל בתרומה מפני שהוא קניינו דכהן הלכך אי בעי כהן שיפסל עבדו שקיל זוזי מישראל ומקני ליה ניהליה כל היכא דאיתיה ושוב אינו קניינו של כהן ומיפסל ואפילו אי עבד דישראל הוא מפסיד ליה משפחה כנענית דבהפקרא ניחא ליה דזילא ליה שכיחא ליה פריצא ליה. ורבנן ס"ל אע"ג דבעלמא קיימא לן דניחא ליה בהפקרא שאני הכא דלפי שהוא משועבד ורשות אחרים עליו גדול הוא לו זכות של שחרור משל הפקר. ורע"ב ז"ל נקט לפרושי מידי דהוה אבהמתו של כהן וכו' מועתק מפירוש הרמב"ם ז"ל ובגמרא ליתיה וגם בתוס' יום טוב הקשה דאע"ג דבהמה נמי אוכלת מ"מ כיון שאם יהיה בן חורין לא יאכל הוי זכות מה שאוכל עכשו ע"כ:

האומר תנו גט זה לאשתי:    כתב רש"י ז"ל דל"ג תנו גט זה דאי הכי משמע שמסרו לשליח וא"כ ה"ל לרבנן לאפלוגי אמאי דתנן בשטר שחרור לא יתנו לאחר מיתה כיון דס"ל דזכות הוא לו וכל האומר תנו כאומר זכו דמי אלא תנו בלחוד גרסינן דלעדים מיירי ויש מקיימין הגרסא דהכא במאי עסיקינן כגון שלא מסרו מיד ליד אלא הראהו לו וצוה ליתנו ושליח לא נטלו עד לאחר מיתה א"נ אפילו נטלו לאלתר אפ"ה לא זכה העבד משום דלא אמרינן תן כזכי אלא כשמסרו לשליח מיד ליד ואשמועינן במאי דנקט זה דאע"ג שהגט בעין וראוי לינתן בשעה שעושהו שליח והותחל כ"כ מחיים אפ"ה לא יגמרו הדבר לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה כך כתבו בשם ר"ת ז"ל הר"ן ז"ל. ועוד כתבו תוס' בשם ר"ת ז"ל הכרח מסוגיית הגמרא דעל כרחך לא גרסי' כלל זה במתני' ע"ש. ומשמע מדברי הר"ן דלאו אמלת תנו קאמר רש"י ז"צ דגרסי' תנו ולא תן לשון יחיד אלא אמלת זה קאמר דלא גרסי' לה אבל מלשון רש"י ז"ל דבגמרא משמע דאמלת תנו קאמר שכן כתב תנו גרסי' במשנה ול"ג תן שלא מסרם ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר ע"כ. ולשון הרא"ש ז"ל הלכך נראה כפי' רש"י ז"ל. וכפי' ר"ח ז"ל דרש"י פי' דל"ג תן משום דתן משמע שנותן ליד השליח דבכי האי גוונא נשתחרר העבד מיד בקבלת השליח אלא גרסינן תנו דמשמע שאינו מוסר להם הגט אלא מצוה להם לכתוב וליתן ור"ת ז"ל פי' דל"ג זה דהוי משמע שמסרו לידם אלא גרסינן תנו גט לאשתי הלכך לא יתנו לאחר מיתה ע"כ. וגם הרשב"א ז"ל בחדושיו כתב בשם רש"י ז"ל כן ובשם ר"ת ז"ל כן. ועיין במ"ש בשם התוס' לקמן פ' מי שאחזו סי' ג'. ואיתה להאי בבא בפירקין דף ט' ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א) ושם ג"כ פלפולו דלא גרסי' זה בין ברישא בין בסיפא גבי מנה. ובירושלמי פליג רבי ארבנן וס"ל דתנו לא הוי כשחררו אלא ככתבו ואין כופין את היורשין לשחררו ורבנן ס"ל דכופים:

תנו מנה לפלוני:    וכו' ירושלמי פ' התקבל ורב פפא הוא דמוקי למתניתין בשכיב מרע דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו דתקון רבנן שמא תטרף דעתו עליו בחליו אם לא היה מובטח שיקיימו דבריו ורב זביד מוקי לה בבריא ומיירי במעמד שלשתן דס"ל לרב דקנה ליה לפקדון כל היכא דאיתיה ומש"ה במתניתין נמי קאמר רב בגמרא והוא שצבורין ומונחין בקרן זוית ובגמרא יהיב טעמא מר מ"ט לא אמר כמר דרב פפא ס"ל דכי אמר רב מעמד שלשתן קנה ל"ש בפקדון ול"ש במלוה ואע"ג דלהוצאה ניתנה ואינה בעין הלכך לא בעינן צבורין ל"ש בפקדון ול"ש במלוה ואע"ג דלהוצאה ניתנה ואינה בעין הלכך לא בעינן צבורין אי מתניתין מיירי במעמד שלשתן ורב זביד ס"ל דמתניתין לא מיתוקמא בש"מ מדקתני רישא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דלא יתנו משום דמת דאין גט לאחר מיתה הא מחיים נותנין ולא צריך תו לאימלוכי ביה וטעמא דמחיים נותנין דאמר תנו הא לא אמר תנו אלא כתבו אין נותנין ואילו גבי ש"מ תנן לקמן בפ' התקבל דאע"ג דלא אמר תנו נותנין דתנן ר"ש שזורי אומר אף המסוכן פי' שכיב מרע האומר כתבו כותבין ונותנין דכתבו ותנו הוה בעי למימר אלא מתוך שהוא טרוד בחליו לא גמרה למילתיה מתקיף לה רב אשי ומאן לימא לן דמתני' דהכא ר"ש שזורי היא דילמא רבנן היא דלא מודו ליה בחולה ואפילו דמסוכן הוא וכתבו תוס' והר"ן ז"ל דלמאן דמוקי לה במעמד שלשתן דמש"ה זכה פלוני באותו מנה משמע מינה דדוקא במנה אבל בגט ושחרור אפילו במעמד שלשתן לא יתנו לאחר מיתה דבכגון הא דתני במנה יתנו אמר בגט שחרור לא יתנו ובגט פשיטא דבמעמד שלשתן לא מהני דלא תקנו רבנן מעמד שלשתן אלא במידי דזכות אבל במידי דחובה לא אבל בשטר שחרור צריך תלמוד אמאי לא מהני מדין מעמד שלשתן וי"ל דטעמא דמילתא משום דבשלמא בדבר שגופו ממון איכא למימר דמגו דזכי לנפשיה תקינו רבנן דליזכי לחבריה אבל דבר שאין גופו ממון כשטר דלא מצי זכי ביה לא תקינו רבנן דליזכי לחבריה זה נ"ל עכ"ל הר"ן ז"ל: