מלאכת שלמה על בכורות ט
<< · מלאכת שלמה · על בכורות · ט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מעשר בהמה: הרא"ש ס"פ כל פסולי וביד פ"א דהלכות בכורות סי' ה' ובר"פ ששי ובפ"ז סי' די ה':
נוהג בארץ ובח"ל: והא דאמרינן בריש שלוח הקן דכל היכא דתנן בארץ ובח"ל שלא לצורך לבד מראשית הגז היינו בהנהו דתני בההיא מכילתא אבל הכא לצורך הוא ע"כ. פי' דבגמרא פנייך לימא מתני' דקתני נוהג בארץ ובח"ל דלא כר' עקיבא דתניא וכו' ומשני אפילו תימא ר"ע היא הא דאמר ר"ע אי אתה מעלה מעשר בהמה מח"ל ליקרב קאמר אבל מיקדש קדיש אפילו בח"ל ליאכל במומו ולא בעודו תמים:
אבל לא במוקדשין: קדשים קלים וכר' יוסי הגלילי דס"ל ממון בעלים הוא סד"א ליעשר ותיחול קדושת מעשר אקדשים קלים ונ"מ דאע"ג דשלמים הוו בני פדיון מעשר קאי עליה בלא יגאל ובלא ימכר קמ"ל דלא חיילא דיהיה קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדש:
ת"ל וצאן כל משמע צאן אחד: כך צ"ל. ופי' הרגמ"ה ז"ל כל משמע צאן כל דכתיב אמעשר בקר שדי ההוא כל אצאן דלהוי כל משמע צאן אחד וכבשים ועזים איקרו צאן דכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ז ששניהם נקראים שה ע"כ. וגם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה כן וכתב כן מצאתי הגירסא כל משמע צאן אחד וכן נ"ל עיקר וה"פ כל משמעות של צאן הוא אחד למעשר והרי כבשים ועזים כולם נקראים צאן ועל כן מתעשר מזה על זה ע"כ: ובספר יראים סי' ת"א נראה דגריס כל הנשמע צאן אחד ופי' כל הנקרא צאן דבר אחד ע"כ. ואיתה בתורת כהנים פרשת בחקתי פרשה י"ב:
מצטרף כמלא רגל בהמה רועה: כפי שיעור שהבהמה מתרתקת והולכת כשהיא רועה דהיינו ט"ז מילין ל"א כפי מה שהבהמות רחוקות זו מזו ויכולות להשתמר ברועה אחד והיינו ט"ז מילין רש"י ז"ל ולפי' ראשון נראה דגרסינן רועה העין פתוחה. הגה"ה גם הר"ר יהוסף ז"ל נקד כן. ולפי' שני העין בסגול והכל אחד וכן הרגמ"ה ז"ל בפירושו הרכיב שני הפירושים יחד וזה לשונו מצטרף כמלא רגל בהמה רועה כלומר כל אותם בהמות של אדם אחד שרועות בשדה אחד כשיעור שרגל בהמה הולכת ורועַה ורועֶה אחד יכול לשומרן מצטרפין להתעשר ביחד דהוי עדר אחד ע"כ וביד פ"ז דהלכות בכורות סי' ב':
היה לו באמצע מביא ומעשרן באמצע: כך צ"ל. גם בפי' רעז"ל צ"ל לאו מביא באמצע ממש קאמר.:
ר"מ אומר הירדן מפסיק למעשר בהמה: בגמרא א"ר יוחנן היינו טעמא דר"מ דאמר קרא בגבול בנימין בספר יהושע והירדן יגבול אותו לפאת קדמה הכתוב עשאו גבול בפני עצמו ואפילו יש שם גשר שיכול הרועה או הבהמות לילך זו אצל זו ופרכינן אלא מעתה ותאר הגבול ועלה הגבול ה"נ הכתוב עשאו גבול בפני עצמו ומשני שאני התם דקאמר קרא זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב כולה א"י גבול אחד היא אי הכי ירדן נמי ארץ ולא ירדן. פי' רש"י ז"ל ארץ כתיב בקרא זאת תהיה לכם הארץ גבולות דארץ חשיב חד ולא גבולות הירדן:
הלקוח או שניתן לו במתנה: ס"פ הגוזל קמא ותוס' פ"ק דב"מ ד' ז'. וירושלמי ספ"ק דשקלים ודפ"ק דקדושין ובפ"ק דמכלתין ד' י"א בברייתא. וביד בפ' ששי דהלכות בכורות סי' י': גרסינן בגמרא א"ר יוחנן אם לקח עשרה עוברים במעי אמם כולם נכנסים לדיר להתעשר דאמר קרא תעשה בשעת עשייה דהיינו שעה שהן ראויין להתעשר מיעט הכתיב שלא יהו לקוחין ובמעי אמן לאו שעת עשייה היא:
האחים השותפין: בפ"ק דחולין כתבתי פי' הרמב"ם ז"ל ושהוא גורס האחים והשותפים ובי"ו ופי' רש"י ז"ל האחין שהן שותפין כשהן חייבין בקולבון כדמפרש לקמן שחלקו בנכסי אביהם ואח"כ נשתתפו ע"כ:
כשחייבים בקולבון פטורון ממעשר בהמה וכשחייבין וכו': כצ"ל. בפי' רעז"ל ובפי' רבותי מצאתי דהאי קנו לא שלקחו במעות וכו'. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל וגם הרגמ"ה ז"ל כתב וז"ל ופטורין ממעשר בהמה דכיון דחלקו הרי הן כלקוחות ולקוח במעשר בהמה פטור:
קנו מתפוסת הבית: כלומר שלא חלקו ירושתם ומעצמן השביחו וילדו חייבים במעשר בהמה דנתחייבו הנכסים במעשר בהמה בחיי אביהם:
ואם לאו פטורין: פי' שחלקו ונשתתפו והדר ילדו פטור. חלקו וחזרו ונשתתפו. היינו פירושא דרישא עכ"ל ז"ל:
הכל נכנס לדיר וכו': ביד שם בהלכות בכורות פ' ששי סי' י"ד:
חוץ מן הכלאים וכו': ה"מ למיתני נמי נדמה דהא מפרש טעמא בגמרא משום דילפינן תחת תחת מקדשים אבל בכל מקום דחשיב כלאים וטרפה רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים דדמי ליה קצת תוס' ותוספי הרא"ש ז"ל. בפי' רעז"ל דכיון דלא הקפידה תורה בבעל מום וכו' לא הקפידה בכל הנך. אמר המלקט ילפינן ליה בגמרא מקרא דכתיב כי משחתם בהם מום בם וכל מקום שנאמר השחתה דבר ערוה וע"ז הוא דגבי ערוה כתיב כי השחית וגבי ע"ז כתיב פן תשחיתון כל שהמום פוסל בו דהיינו קדשים דבר ערוה וע"ז נמי פסלי בהו אבל מעשר בהמה דלא פסיל ביה מומא דהא כתיב לא יבקר מן טוב לרע דבר ערוה וע"ז נמי לא פסלי ביה רובע ונרבע דבר ערוה מוקצה ונעבד ע"ז ואתנן דבר ערוה ומחיר איתקש לאתנן. טומטום ואנדרוגינוס קסבר תנא דידן דספקא הוא הלכך ממה נפשך מעשרי דבין זכר בין נקבה חייב במעשר ור"ש בן יהודה פליג דטומטום ואנדרוגינוס אין מתעשרין דקסבר בריה הוא ומיעט רחמנא גבי קדשים זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ומעשר נמי יליף תחת תחת מקדשים. [הגה"ה ופי' רש"י ז"ל והני רובע ונרבע וכולהו אינך רחמנא רבינהו דליעשרינהו ואע"ג דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים ע"כ]. וכתבו תוס' ז"ל דהך סוגיא דלא כרב חסדא וריש לקיש שרמזתי דבריהם לעיל ס"פ על אלו מומין והם יתרצו סמי טומטום ממילתיה דר"ש בן יהודה. בפי' רעז"ל או עז פרט לנדמה שבא מאיל ורחל ודומה לעז פי' דאע"פ שנתעברה אמו ממינה דהיינו איל יצא הולד דומה לעז. ולשון רש"י ז"ל נדמה שאמו רחל והוא דומה לעז ע"כ ולשון הרמב"ם ז"ל בפירושו או עז פרט לנדמה ר"ל שתלד דומה למין אחר ע"כ:
ויוצא דופן וכו': מתני' דמפיק כל הני כר' עקיבא אליבא דר' יהושע אבל ר' אליעזר בן יהודה איש ברתותא פליג בברייתא בגמרא ואמר אליבא דר' יהושע חוץ מן הכלאים והטרפה לחוד ובגמרא מפרש טעמיה דביוצא דופן סבר לה כר"ש דאמר בפ' יוצא דופן ולד מעלייא הוא ויושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה דאמר קרא תלד לרבות יוצא דופן והכא נמי גבי בהמה לידה מעלייא לקדשים כריש לקיש ודלא כר' יוחנן דאמר התם מודה היה ר"ש לענין קדשים וכו':
מחוסר זמן: סבר לה כר"ש בן יהודה דאמר לעיל בפירקין מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והרי הוא כבכור מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו:
יתום: כגון שהשלח קיים ור' יהושע לטעמיה דאמר אפילו שחט את אמו והשלח קיים אין זה יתום:
איזהו יתום כל שמתה אמו או נשחטה ואח"כ ילדה ר' יהושע אומר וכו': כך הגירסא בגמרא ואפילו בתלמודו של הר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל לא נמחקה מלות ואחר כך ילדה. בסוף פי' רעז"ל ומלבישים בעורה את החיה ואת הולד ע"כ. אמר המלקט וראה שצריך להגיה את החיה דהיינו הולד ופי' רש"י ז"ל דכיון דהעור מהנה לולד דומה כמי שאמו קיימת ע"כ וביד פ"ג דהלכות איסורי מזבח סי' ד':
שלש גרנות וכו': עד ובפרס החג והן גרנות של מעשר בהמה דברי ר' עקיבא. אמר המלקט נראה דלא גרסינן הכא והן גרנות וכו' דלא שייך למתניה אלא ברפ"ג דשקלים אכן בתלמוד אפי' המוגה ע"י הר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל כתוב הוא וגם המפרש שבדפוס חזר ותפס ופירש והן גרנות של מעשר בהמה דטבולין הבהמות מדרבנן ע"כ ושמא לישנא דקתני התם בשקלים נקט הכא באשגרתא דלישנא אע"ג דלא שייך ודוחק אבל בכל הפירושים של רש"י ז"ל שבכתיבת יד אין שם זה הלשון. ובגמרא בעי מ"ש תלת ומשני אמר רבא בר שילא לקבל חרפי ואפלי וקייטי פי' רש"י ז"ל שבכתיבת יד כנגד שלשה זמנים שהבהמות יולדות אותם הממהרות לילד קרי חרפי ויולדות בתחלת החורף ומתעשרות בניסן והאפילות בעצרת ואותן היולדות בקיץ ולדותיהן מתעשרות בפרס החג ע"כ. בפי' רעז"ל בלשון המתחיל בן עזאי אומר שכתב שם באותו לשון שלש פעמים בתשעה עשר בשלשתן צריך להות בתשעה ועשרים. עוד בפירושו ז"ל בדבור המתחיל בתשעה עשר גם שם צריך להיות בתשעה ועשרים באב וכו'. שם באותו דבור והוו להו חדש וישן. אמר המלקט ולא עם אותם הנולדים אחר אלול דשמא באחד בתשרי הוי ר"ה והוו להו חדש וישן ומדמספקא ליה אימת הוי ר"ה אי אלול או תשרי מתעשרין האלוליים לעצמן הלכך לא קבע ומן גרנן וכו'. ובגמרא פריך וליעשרינהו ביום שלשים באב ומ"ט נקט יום כ"ט ומשני משום דזימנין דמחסרי לאב והוי ר"ח אלול ביום שלשים ולא מעשרינן בהו ואע"ג דודאי לא אתי לצרופי דאלול בהדייהו דהא אכתי לא נולד שום טלה היום דאם נולד מחוסר זמן הוא אפ"ה לא מעשרינהו לקייטי ההוא יומא משום דבעינן למעבד הכירא בין חדש לישן דלידעו אינשי דאלול לא שייך כלל בהני קייטי ולא ליצטרפו לעולם דאלול בהדי הנך:
ר' אלעזר ור"ש: פשוט הוא דאלעזר בלי יו"ד צ"ל:
בעשרים ותשעה באלול: ר"א ור"ש לטעמייהו דאמרי באחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה הלכך מקדמי ליום כ"ט באלול ולא באחד בתשרי אע"ג דהוא יום שתי שבתות קודם משום דבעי' הכירא בחדש וישן וטעמייהו מפורש ברפ"ק דר"ה גם טעמו של ר"מ שהוא ת"ק דהתם:
ולא אמרו באחד בתשרי: ואע"ג דהוא יום שתי שבתות עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט נראה שצ"ל ואע"ג דהוא יום שתי שבתות קודם וכמו שהעתקתי בסמוך מפי' רש"י ז"ל שבכתיבת יד על הגמרא. וז"ל רש"י שבכתיבת יד אמתני' באחד בניסן י"ד יום קודם לפסח. ולמה אמרו בכ"ט באלול דהוו ט"ו יום ולא אמרו באחד בתשרי דהוי י"ד כמו שאמרו באחד בניסן ע"כ. בפי' רעז"ל ועוד מפני שהוא יום טוב משום סקרתא שהיה השבט צבוע בצבע אדום וכו' כצ"ל. וכתב רש"י ז"ל והא דקבעי בכ"ט באלול ולא קבעי ביום שלשים משום דרוב אלול חסרים והוי יום שלשים ר"ה ע"כ:
ר"מ אומר באחד באלול וכו': ירושלמי פ"ג דשקלים ודפ"ק דר"ה ד' נ"ו וביד פכ"ג דהלכות שבת סי' י"ד ובפ"ז דהלכות בכורות סי' ח':
בן עזאי אומר האלוליין וכו': גמרא תניא אמר בן עזאי הואיל והללו אומרים כך והללו אומרים כך פי' דר"מ אומר באחד באלול ור"א ור"ש אומרים באחד בתשרי אני איני יודע הלכה כמי הלכך האלוליים מתעשרין לעצמן ופריך וליחזי טעמא דמאן מסתבר וכי תימא דלא מצי למיקם אטעמייהו והתניא בן עזאי אומר כל חכמי ישראל לפני כקלפת השום חוץ מן הקרח הזה ומשני א"ר יוחנן מפי השמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי בין ר"מ בין ר"א ור"ש דהלכתא גמירי לה וליכא למיקם עליה דמילהא ע"י טעם ולדעת דברי איזה מהם עיקר. ובירושלמי דשקלים ר"פ בשלשה פרקים וגם בפ"ק דר"ה פריך הכי ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו ומשני שכן ג"כ נחלקו עליה אבות העולם דהיינו ר' ישמעאל ור' עקיבא דקאמר התם זאת אומרת בן עזאי חבר ותלמיד הוה דר' עקיבא אין תימר רביה אית בר נש אמר לרביה הואיל והללו אומרים כך והללו אומרים כך ע"כ והכי שמעינן לה נמי ממתני' דבס"פ מי שמת כמו שכתבתי שם:
כל הנולדים וכו': שם בירושלמי וביד בפ"ז דהלכות בכורות סי' ו' ז':
מאחד בתשרי: כצ"ל:
חמשה לפני הגורן: פי' משלש גרנות הללו שאין הגרן מפסיק:
אם כן למה נאמר: כך נקד הרי"א ז"ל גם הר"ר יהוסף כך הגיה בשם ס"א והגיה ג"כ ומונין בשבט אחד וכו':
כיצד מעשרן וכו': ביד רפ"ז דהלכות בכורות וספ"ח ובת"כ פ' בתרא דפרשת בחוקותי רוב מתני' עד סוף פירקין. ומצאתי מוגה בשם הר"י קורקוס ז"ל תשעה עשרה והיוצא עשירי וכו' ואין לדבר סמך כלל אך בגמרא ת"ר כיצד מעשר כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהיו שנים יכולין לצאת כאחת ומעמיד אמותיהן מבחוץ והם מבפנים וגועות ויוצאות לקראת אמן ופרכינן וליפקינהו איהו ומשני יעבור כתיב ולא שיעבירוהו ופרכינן ולישדי להו ירקו ולפקו וליתו ומשני רב הונא גזרה משום שלא יהא שם לקוח או יתום ויצא עמהם הלכך מעמיד אמותיהם ולא יצא אלא מי שיש לו אם ורוב לקוחין אין אמם נמכרת עמהם:
ונטל עשרה עשרה: כלומר שלא מנאם אחד שנים שלשה אלא עשרה בבת אחת נטל בכל פעם ופעם ומכל עשרה נפל אחד למעשר אין זה מעשר משום דצריך למנותם כדי שיהא עשירי למניינם קדש מן המפרש שבדפוס ז"ל. אבל רש"י ז"ל שבכתיבת יד גריס כגרסת הספרים היו לו מאה ונטל עשרה. עשרה ונטל אחד אין זה מעשר. בפי' רעז"ל דסבר ר' יוסי שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלין באומד וכו'. אמר המלקט פי' דס"ל לר' יוסי כאבא אלעזר בן גומל דס"ל דתרומת מעשר נטלת באומד:
ר' יוסי בר יהודה אומר: מעשר הוי רש"י ז"ל משמע שלא היה ז"ל גורס הרי זה. ובגמרא יליף טעמא דר' יוסי דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה דכר' אלעזר בן גומל ס"ל כדכתבינן אף מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה והיינו מחשבה שאינו מונה עשירי אלא מפריס כל מי שעולה בדעתו:
קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולם פטורים: פי' אפי' אותם שבפנים ואין צריך לומר אותן שבחוץ. ואיתה בפ"ק דב"מ ד' ו' וגם שם הגירסא כולן פטורים ולא ראיתי בפירוש מי שגורס הרי אלו פטורין או הרי הן פטורין רק הרמב"ם ז"ל. ואיתם ג"כ בתוס' פ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ו.) וז"ל המפרש ז"ל שבדפוס מן המנויין מאותם שכבר עברו בפתח תחת השבט ואע"פ שעדיין אינם מעושרין וכגון שמנה וחזר אחד מהם וקפץ לתוך הדיר דהמנויין הויין פטורין במנין הראוי כדמפרש בגמרא ומשום דאין ידוע איזהו הפטור לכך כל מה שבדיר פטורין ע"כ. וז"ל הרגמ"ה ז"ל קפץ אחד מן המנויין לתוך אלו שלא נמנו עדיין כולן פטורין והנהו קרו מנויין מאחד ועד ט' קודם שיצא העשירי והני מנויין פטורין אע"ג דמת עשירי בדיר משום מנין הראוי דבשעה שיצאו הם עדיין היה עשיירי חי והיה ראוי להשלים המנויין וכן כל מקום שמשתייר בדיר כדי להשלים למנין אותם שיצאו קרי לאותם שיצאו מנין הראוי ומש"ה קפץ אחד מן המנויין וכו' כולן פטורין דמנויין שיצאו נפטרו במנין הראוי וכי קפץ לתוכן הוו כולהו ספק מנויין עכ"ל ז"ל. ובגמרא נפקא לן מקרא דמנין הראוי פוטר דאמר קרא יעבור ולא שכבר עבר אי דעישר עילוייהו צריכא למימר אלא לאו דאיפטרו להו במנין הראוי דבשעה שעבר היה ראוי להתעשר מאלו שבדיר ונפטר במנין הראוי וקא ממעט ליה קרא דשוב לא יתעשר:
יצאו וכו': פי' הרמב"ם ז"ל אמר שאם יצאו שנים ראשונים מן הדיר מונה אותם כולם שנים שנים ויהיה הזוג העשירי מעשר וכן אפילו מנאן שלשה שלשה או ד' ד' יהא הכלל העשירי מעשר ואם לא מנאן שנים שנים אלא השנים שיצאו ראשונה אחד ויצא השלישי ואמר עליו שנים לפי שהוא יוצא בפעם השניה והרי הוא הולך ומונה כן יהיה התשיעי ועשירי במנינו מקולקלים לפי שמי שאמר עליו תשיעי הוא עשירי על האמת לפי ששנים יצאו ראשונה ומה שאמר עליו עשירי הוא י"א עכ"ל ז"ל. משמע מתוך פירושו ז"ל דגרסי במתני' כאשר הוא בדפוס מונה אותם שנים שנים. אבל רש"י ז"ל משמע דגריס מונה אותם שנים שכתב מונה אותם בשנים כאילו יצאו זה אחר זה ע"כ וכל פירושו למשנתנו שבכתיבת יד הוא הפירוש שהעתיק רעז"ל גבי מקולקלים והוא קרוב לפירוש המפרש שבדפוס. וגם הרגמ"ה ז"ל משמע נמי דגריס הכי וז"ל מנאם אחד לאותם שנים:
התשיעי והעשירי מקולקלים: דתשיעי הוי עשירי ועשירי הוי אחד עשר ושלמים ומעשר מעורבים זה בזה ואין נאכלין במומן דשלמים אית מיניהו חזה ושוק לכהנים ומעשר אין ממנו חזה ושוק לכהנים אלא אימורים למזבח ואי יהיב מיניה חזה ושוק לכהנים קא מייתי קדשים לבית הפסול דשמא כהנים לא היו מצויין לאכלו מפני שיש להם קדשים אחרים ומשיירין אותן חוץ לזמנו ונמצאו באין לבית הפסול דהא חזה ושוק דמעשר ודאי חזי לישראל הלכך לית בהו תקנה אלא שניהם ירעו עד שיסתאבו ויפדה האחד של שלמים במעות ואח"כ נאכלים כולם לישראל עכ"ל ז"ל. ורעז"ל משמע קצת שנפל טעות סופר או טעות דפוס בדבריו דאי לא תימא הכי לא רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה. ותוס' ז"ל ג"כ משמע נמי דגרסי כגרסת רש"י ז"ל מונה אותם שנים וז"ל פי' רש"י ז"ל יצאו שנים כאחד מונה אותם שנים ואם מנאם אחד תשיעי ועשירי מקולקלין כגון שיצאו שנים כשהגיע לששה או לשבעה ומנאם אחד ועל ידי כך קרא העשירי למנין בהמות תשיעי והאחד עשר עשירי תשיעי ועשירי מקולקלים ואע"ג דבסמוך אמרינן קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי עשירי מעשר וי"א שלמים הכא מקולקלים משום דמנה אחד השנים שיצאו כאחד דמספקא לן אם נעשין כאחד ע"י שמנאם אחד או לא ואפילו למ"ד בגמרא עשירי למנין בהמות קדוש דמה דיצאו כאחד שנים ומנאם אחד משוי ליה ספיקא ואותו הקרוי תשיעי הוי ספק תשיעי ספק עשירי והקרוי עשירי הוי ספק עשירי ספק אחד עשר והוו מקולקלין וירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהן שלמים ויאכלו במומי לבעלים ובקונטריס כי בענין אחר עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל הכא קאמר מקולקלין כי אי אפשר להקריב שום אחד מהם כיון שאין ידוע איזהו עשירי שנזרוק דמו מתנה אחת אבל לקמן קאמר שלשתן מקודשין כי הרי אפשר להקריבן ע"כ:
יצאו תשיעי ועשירי כאחת תשיעי ועשרי מקולקלים: אפילו בתלמוד המוגה ע"י הר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל לא מצאתי זו הבבא וכן רש"י ז"ל לא הביאה בפי' משנתנו אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס לה וז"ל וכן אם יצא תשיעי ועשירי כאחת ואמר עליהם עשירי הרי שניהם מקולקלים וכו'. ובגמרא גרסינן תני חדא יצאו שנים בעשירי ירעו ותניא אידך יקרבו ותניא אידך ימותו לא קשיא הא דתני ירעו רבנן הוא דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפסול והא דתני יקרבו ר"ש היא דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול והא דתני ימותו ר' יהודה דמתני' היא דאמר טעות מעשר תמורה היא וקסבר ר' יהודה תמורת מעשר מתה והתנן אמרו משום ר"מ אילו היה תמורה לא היה קרב מכלל דר' יהודה סבר קרב וכי תימא וכו' ועוד תניא וכו' ובמסקנא תריץ לה להא דקתני ימותו דבמעשר בזמן הזה עסקינן ומשום תקלה דדילמא אתי בהו לידי גיזה ועבודה או לשוחטם ולאכלם בלא מום הלכך כונסן לכיפה וימותו שם מאליהם. והרא"ש ז"ל בתוספותיו גריס במתני' יצאו שנים בתשיעי תשיעי ועשירי מקולקלין וז*ל יצאו שנים בתשיעי תשיעי ועשירי מקולקלין ומפרש רבא בגמרא מאי קלקולן דאם קראם תשיעי עשירי וחולין מעורבין זה בזה ואם קראם עשירי עשירי ותשיעי מעורבין זה בזה. ונ"ל דגרסינן נמי במתני' יצאו שנים בעשירי עשירי ואחד עשר מקולקלין והא נמי מפרש רבא בגמרא ובכל הספרים כתוב מתני' יצאו שנים בעשירי תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ותניא אידך ימותו והני ברייתות אמתני' קיימא ואין לומר דשבוש הוא דגרסינן מתני' אלא אמר מר יש לגרוס ועל דברי רבא קאי דלא הוה אמר תני חדא על דברי אמורא אלא ודאי אמתני' הוא ופירשה רבא והא דקבע תלמודא מילתיה דרבא בתר מתני' דקרא לתשיעי עשירי משום דבעי לפרושי ברישא בין תשיעי וי"א עכ"ל ז"ל בתוספותיו הנוגע לענין משנתנו. ופי' רש"י ז"ל עשירי וחולין מעורבין זה בזה הלכך ירעו והגוזז והעובד בהן אינו לוקה דאימור בשל חולין עבד. עשירי ותשיעי מעורבין זה ביה ושניהם ירעו והגוזז והעובד בהן לוקה דשניהם קדושים ע"כ:
קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולי"א עשירי וכו': פ' מי שהוציאוהו (עירובין ד' נ') ובפ' האיש מקדש (קידושין ד' נ"א) ובירושלמי פ' ב"ש דנזיר:
שלשתן מקודשין: ולא קמיירי בנתערבו ומתני' דלא כר"א בר"ש דאמר לעולם אין אחד עשר מקודש עד שישתוק בתשיעי שאילו קראו עשירי לא להוי אחד עשר קדוש משום דשני טעיות של מעשר אינם קדושים דבעינן טעותו מיוחדת כעשירי עצמו שהוא מיוחד וכשקורא לעשירי תשיעי ולי"א עשירי ליכא אלא טעות אחד די"א דעשירי תשיעי לא הוי טעות משום דעשירי מאליו קדוש וס"ל כר' יהודה דמתני' דטעות מעשר תמורה הויא וס"ל נמי כאבוה דאמר בפ"ק דתמורה דאין מימר וחוזר ומימר כלומר כיון שהמיר על הבהמה פעם אחת שוב אינה תופסת עוד תמורה פעם אחרת והכא נמי אין שתי טעיות למעשר. בפי' רעז"ל שלשתן מקודשין דכתיב וכל מעשר בקר לרבות תשיעי וי"א יכול שאני מרבה אף שמיני ושביעי. אמר המלקט לשון הברייתא בגמרא אף שמיני ושנים עשר:
אמרו משום ר"מ וכו': גרסינן בסוף גמרא דהוריות מתני ליה רבי לר"ש בריה אחרים אומרים אילו היה תמורה לא היה קרב אמר לו מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירין א"ל בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד אביך א"ל גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה א"ל האויב תמו חרבות לנצח דמשמע אע"פ שכבר מתו חרבות לנצח ואין יפה להזכירם א"ל ה"מ היכא דאהנו מעשייהו רבנן לא אהנו מעשייהו הדר אתני ליה אמרו משום ר"מ אילו היה תמורה לא היה קרב. ואמר רבא אפילו רבי דענוותנא הוא הכא לא נהג ענוותנותא יתירה דהא לא רצה לומר אמר ר' מאיר אלא אמרו משום ר"מ ע"כ:
לא היה קרב: פי' אלא מתה כן פי' הרמב"ם ז"ל דעת ר"מ אבל בתמורה ספ"ג תנן דתמורת מעשר אינה קריבה אלא נאכלת במומה לבעלים ועיין הכא בגמרא. והלכה כר' יהודה:
זה הכלל כל שלא נעקר וכו': מפרש בגמרא זה הכלל לאתויי יצא עשירי ולא דבר וקרא לאחד עשר עשירי דודאי לא קדוש הואיל ולא נעקר שם עשירי ובת אחת נמי לא הוי דנימא מגו דחייל אחד חייל נמי אאידך פי' כגון שקרא שם עשירי לעשירי ולאחד עשר בבת אאת ור"ש בן יהודה משום ר"ש אומר אף התשיעי אינו קדוש לענין שלא ליאכל אלא במומו אלא א"כ בעקר שם עשירי ממנו כגון שקרא לעשירי תשיעי. וביד ראש פרק שמיני דהלכות בכורות עד סוף סי' ו':
סליק פירקא וסליקא לה מסכת בכורות
שבח לאל יוצר המאורות