מלאכת שלמה על אהלות טו
<< · מלאכת שלמה · על אהלות · טו · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סגוס עבה וכו'. וכתוב בהשגות אמר אברהם ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היווני ז"ל בפי' משנה זו ומה הוא ההפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על גבי זו ולטבלאות של עץ כו' וכתב עליו מהרי"ק ז"ל שפירושו ז"ל אמיתי ע"כ:
טבליות של עץ. אית דלא גרסי מלות של עץ הכא בהאי מתניתין. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מתקה:
בקרנותיהן. על זו הצורה%:
עד שיהיה בו רבוע בפותח טפח. לפי שכבר יהיה מעט הגובה או מעט הרוחב הנה הוא לא יביא טומאה תחתיו עד שיהא בו טפח על טפח על רום טפח עכ"ל הרמב"ם ז"ל. ובבא זו דשלחן לא נמצאת לי שם ברמב"ם:
טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. מפני שהיא רצוצה. הרמב"ם ז"ל שם סוף הפרק:
בית שחצצו וכו'. ברמב"ם פי' דאם יש שם פותח טפח דקתני מתני' קאי אמקום הכלים שכך כתב היו הכלים בתוך עובי המחיצה עצמה בין שהיתה הטומאה לפנים מן המחיצה או שהיתה בתוך הבית אם היה מקום הכלים טפח על טפח טמאים ואם לאו טהורים והראב"ד ז"ל השיגו שם ע"ז שאם הכוונה על מקום הכלים לא היה אומר אלא אם יש במקומו טפח על טפח על רום טפח כמו שאמרו בכמה מקומות ועוד דאדרבה אם היה מקום הכלים טפח על טפח אז היו טהורים ופי' הוא ז"ל שם דה"פ דאם יש במקום הטומאה חלל טפח מביאה את הטומאה לכלים שבצדה ואם לאו טהורים אבל מה שבבית מ"מ טמא שדרך הטומאה לצאת ע"כ ומהרי"ק ז"ל נדחק שם לתרץ בעד הרמב"ם ז"ל ע"ש:
מן הצדדים או מן הקורות. גרסי':
חצצו מארצו. כלומר מכלפי ארצו וכן חצצו מן הצדדין או מן הקורה דתנן בבבא דלעיל ר"ל מכלפי הקורה שאם דרך משל היה גובה הבית עשר אמות כשחלקו נשאר חמש אמות לבית על גבי הנסרים או היריעות אם חלקו בשוה או פחות או יותר הכל כפי מה שחלקו:
שארצו של בית כמוהו עד התהום. פי' הרמב"ם ז"ל ולשון ספרי כל אשר באהל לעשות קרקע הבית כמוהו ע"כ:
אם יש בין תבן לקורות פותח טפח בין כך ובין כך טמאים. שאין התבן חוצץ מפני שסתם תבן דעתו לפנותו:
בית שמלאו עפר וכו'. בפ"ק דסוכה דף ד' מייתי לה בקיצור כמו שפירשו שם תוספות ז"ל וכתבתיו בעירובין פ' חלון סימן ג' וז"ל הר"ש ז"ל וכתוב שם בכל הספרים תבן או צרורות וגם כתוב שם ובטלו בטל ולא מסתבר לומר דההיא ברייתא היא דאין לו להביא ברייתא כיון דיכול להביא מן המשנה ואין להקפיד על מה שמקצרה שכן דרך בכל התלמוד לקצר משניות ע"כ ועיין גם כן במ"ש בשמו ז"ל שם בערובין ור' יוסי פליג התם בברייתא דתניא ר' יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם עפר ובטל עפר ועתיד לפנותו הרי הוא כסתם תבן ולא בטיל אלמא לר' יוסי עפר סתם בטיל וכתב הר"ש ז"ל והא דקתני בברייתא דר' יוסי אומר הרי הוא כסתם עפר ובטל ומשמע דאמתני' דבוקעת ועולה קאי על כרחין ר' יוסי לית ליה בוקעת ועולה כדמוכח פ' העור והרוטב וצריך לומר דנ"מ לר' יוסי לענין דאין מביא טומאה והא דקאמר ר' יוסי פרק הישן ממקומו היה ממלא מפני קבר התהום אע"ג דלית ליה לר' יוסי בוקעת ועולה קבר שאני דכתיב או בקבר ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס או צרורות בטלו בלא וי"ו. וז"ל הרא"ש ז"ל בטלו פירוש בטלו מתורת בית ואם היו בעפר כלים מצד אחד וטומאה מצד אחר אינו מביא את הטומאה לכלים ויש גורסין ובטלו כלומר שביטל העפר ואין עתיד לפנותו כגלו של עכן שלא היה אלא לפי שעה עד שקברוהו חשיב רצוץ כל מה שתחתיו ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל רפ"ק דסוכה כרי ובטלו פי' כל זמן שהטומאה שם ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם שדרך כרי של תבואה לעמוד שם ימים שאין אדם מזיזו כלל אבל גבי סוכה אמרינן דאם היתה גבוהה מעשרים ובא למעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט ואף על גב דבטלינהו לכל שבעת ימי החג אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם שאין אדם עשוי לבטלן ז' ימים אלא משתמש בהן תדיר ע"כ. וברמב"ם פ"ז דהלכות טומאת מת סימן ה' ו' אלא שבדפוסים הראשונים בין קטן בין גדול כתוב בית שמלאו עפר או צרורות ה"ז בטל הבית והרי הוא כגל של עפר וכו' ובדפוס כסף משנה ה"ז בטל אצל הבית והרי הוא וכו' ומ"מ נראה דלענין הדין אין נפקותא בשנוי הגרסא אלא אם צריך לבטל העפר ג"כ פי' שאינו חושב לפנותו:
חצר הקבר וכו'. סוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ"ד) ונראה ששם היא ברייתא דקתני התם הכי חצר הקבר העומד בתוכה טהור והוא שיהו בה ד' אמות דברי ב"ש ובה"א ד' טפחים בד"א שפתחה מן הצד אבל אם פתחה מלמעלה ד' אמות ופי' רש"י ז"ל והוא שיש בה ד' אמות הוא דחשיבא מקום לעצמה אבל פחות מכאן בטלה אצל המערה ולא חשיבא למהוי מקום לעצמה ובה"א ד' טפחים הוי מקום חשוב בכל דוכתא בד"א שפתחה מן הצד ב"ה קאמרי לה אבל פתחה מלמעלה אם אינו אלא ד' טפחים אי אפשר דלא מאהיל על חלל הפתח כשהוא פורש כנפיו ומטפס ועולה הלכך מודו ב"ה דכשפתחה מלמעלה דבעי' ד' אמות לטהר האי גברא. ופי' הרמב"ם ז"ל שזה החצר מקורה וע"ש בהשגת הראב"ד ז"ל שפי' שם שאין כאן קרוי אלא שפתחה מלמעלה או מן הצד ומן הצד קרי בתוספתא פתחה לאויר ע"כ וע"ש בכסף משנה:
אין טמא אלא וכו' כצ"ל:
עשה ראשה גולל לקבר. כגון שהקורה עומדת ועתיד לחתוך כל גובהה ולא ישאר אלא ראשה גולל הנוגע בקורה עד ד' טפחים טמא ואפילו דעתו לחתוך כ"כ מהקורה שלא ישאר ממנה עובי ד' טפחים כל זמן שלא חתך טמא עד ד' טפחים שהוא דבר מסויים וחשוב ובזמן שאין דעתו לגוד מודה ת"ק דכולה חבור. הרא"ש ז"ל:
לגוד. בערוך גריס לגור ברי"ש לשון מגוררות במגרה ע"כ וגם ה"ר יהוסף הגיה לגור ברי"ש וכתב כן מצאתי עד כאן. וכתב הר"ש ז"ל דאיתא בתוספתא אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שאינו עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד ומשמע מתוך דברי רבי דרבנן פליגי אפילו באינו עתיד לגוד ואי אפשר לומר כן מדמוכחא מילתא דמתני' וצריך לומר דה"ק נראין דברי ר' יהודה לחכמים בזמן שאינו עתיד לגוד שאף חכמים לא נחלקו עליו אלא בזמן שהוא עתיד לגוד אבל בזמן שאינו עתיד מודו ליה וכה"ג מפרשי' בפ"ק דחולין וכו' ע"כ:
ומוקפת צמיד פתיל. הר"ר יהוסף ז"ל מחק מלות הללו וכתב ובס"א גרסי' ומוקפת צמיד פתיל ונ"ל דאין צריך דהא הכא לא איירי בטומאת אהל אלא מטעם דהוי גולל וכלי חרש אינו מטמא מגבו ע"כ:
הנוגע בה טמא טומאת ז'. כדין גולל ואם היה פי החבית חוץ לקבר והחבית מוטה על צדה יראה דלא בעינן מוקף צמיד פתיל אבל איירי בחבית יושבת על שוליה ופיה למעלה הלכך בעינן מוקפת צמיד פתיל. הרא"ש ז"ל:
והחבית והמשקים טהורים. דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה הלכך אין לטמאת אלא הנראה על פני השדה הר"ש ז"ל ומתני' דמטהר למשקי' ב"ה היא אבל ב"ש פליגי עלייהו בתוספתא ומטמאין למשקים ושם נשאו ונתנו בדבר הרבה ע"ש:
ר"מ אומר כל שיש בו רוח חיים אינו מטמא משום גולל. ואזיל לטעמיה כדכתבי' בפ"ק דמסכת עירובין סי' ז'. והילך פי' תוס' יו"ט הנוגע בה פי' הר"ב ז"ל כל זמן שהיא גולל כו' ובמשנה ז' פ"ק דעירובין מפרש הר"ב ז"ל דאף לאחר שפירש מטמא והוא מלשון רש"י ז"ל [הגה"ה גם החכם הר"ס ז"ל דקדק בזה כמו שהעתקתי שם סימן ז:]:
הנוגע במת ונוגע בכלים המאהיל על המת ונוגע בכלים טמאים המאהיל על המת וכו' כצ"ל:
אם יש בידיו פותח טפח טמאים. מפני שמביא טומאה מן המת לכלים תימה אף אם יש בידיו פותח טפח הא אין בכל רוחב זרועו פותח טפח דהא דאמרינן דפותח טפח מביא את הטומאה צריך שיהא כל ארך דבר המאהיל פותח טפח אבל אם היה קצר באמצע לא וראיה מטבליות שנוגעות בקרנותיהן דכלים שתחת השניה טהורין ונוכל לומר שצרף שתי ידיו אבל מסיפא פשט שתי ידיו קשה ואפשר דאיירי באדם שמן ויש ברוחב זרועותיו פותח טפח והגוף אינו מפסיק דאדם חלול הוא. הרא"ש ז"ל: