מי השילוח/פרשת פנחס
חלק ראשון
[עריכה]וידבר ה' אל משה לאמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי וכו'. בגמ' (סנהדרין פב ב) אמרינן בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להם הש"י הניחו לו קנא בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה וכו'. בקשו מלאכי השרת לדחפו – כי אין אדם יכול לקנא ולנקום נקמת ה' לחברו רק באם יהיה הוא נקי במדה הזאת, ולזה העיד הש"י קנא בן קנאי וכו' הוא נקי וטהור במדה הזאת, התחילו השבטים מבזין אותו כי אמרו כי היה עושה זאת מחמת שנאתו לזמרי, והשיב הש"י בקנאו את קנאתי בתוכם, פירוש שקנאתו היתה מחמת גודל אהבתו לישראל וזה מרמז תיבת בתוכם.
וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ויקח וכו'. ולא יעלה ח"ו על הדעת לומר שזמרי היה נואף ח"ו כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה, אך יש סוד בדבר הזה. דהנה יש יו"ד נקודות בזנות, הנקודה הא' מי שמקשט עצמו והולך במזיד לדבר עבירה,היינו שהאדם בעצמו מושך עליו היצה"ר, ואח"ז יש עוד ט' מדרגות, ובכל המדרגות שניטל מהאדם כח בחירתו ואי אפשר לו להמלט מעבירה, עד המדריגה היו"ד, היינו מי שמרחיק עצמו מן היצה"ר ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו עד שאין ביכולתו לשמור א"ע יותר מזה, ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון הש"י, וכענין יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש. וזה הענין היה גם כאן, כי זמרי היה באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בתו זוגו מאחר שאין בכוחו לסלק א"ע מזה המעשה, ופנחס אמר להיפך שעדיין יש בכוחו לסלק עצמו מזה, וזה שמרמז הגמ' (סנהדרין פב ב) שישה נסים נעשו לפנחס, וכדאיתא שם אלו פירש זמרי והרגו לפנחס היה פטור כי באמת היה כאן שקול הדעת, כי גם על פנחס היה מקום לבעה"ד לחלוק שמצוי בו מדה הנראה לעינים שהוא כעס כמו שבאמת טענו עליו זאת והיה הדין בזה שודא דדיינא ופירש ר"ת (ב"ב לה. ד"ה שודא) ע"ז שיכולת הדיין ליתן לקרוביו, ולכך יצא פנחס זכאי לפי שהיה קרוב למרבע"ה, וז"ש (במדבר כה יד) ושם האיש ישראל המוכה, היינו שהקב"ה הראה לפנחס אחר מעשה שעשה עם מי היה המלחמה שלו, שאל יחשוב כי נואף גמור היה ח"ו, ופנחס מחמת שהי' בא מזרע יוסף שנתברר בסיגופים ונסיונות בענין זה ולכך הרע בעיניו מאד על מעשה זמרי, וע"ז נאמר (הושע יא א) כי נער ישראל ואוהבהו, וזה ממש ענין פנחס שהיה דן את זמרי לנואף בעלמא, ע"כ דן אותו קנאין פוגעין בו, ונעלם ממנו עומק יסוד הדבר שהיה בזמרי כי היא היתה בת זוגו מששת ימי בראשית, כמו שמבואר בכתבי האר"י ז"ל (שער מאמרי רז"ל/מדרשים), עד שמרבע"ה לא הכניס א"ע בזה לדונו במיתה. ונמצא שפנחס היה במעשה הזה כנער היינו שלא היה יודע עמקות הדבר רק עפ"י עיני שכל אנושי ולא יותר, ואעפ"כ הש"י אוהבו והסכים עמו כי לפי שכלו עשה דבר גדול בקנאתו ומסר את נפשו:
לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום. משה לא היה ראוי לקנאות כי באורו הגדול הי' מעניש אותו עם הנפש, אבל פנחס חכים ויניק לא ענשו רק בגוף, ועי"ז ראוי ליתן לו את בריתי שלום:
כי צוררים הם לכם בנכליהם. כי באמת לב ישראל מנוקה מכל סיג ופסולת ולא ימשך להטות מרצון הקב"ה, אך מה שבא לישראל דברים שהם נגד רצון הש"י אינו מצדם רק מכח האומות ובא להם, כי האומות מלאים חמדות ותאוות רעות ומכחם יבא גם בלב ישראל, וזה שאמר הכתוב כי צוררים הם לכם בנכליהם היינו ע"י מחשבתם הרע יצירו גם לכם, וכאשר יאבדו האומות אז יהיה לב ישראל מקושר בהש"י מבלי שום נטיה:
ויקרב משה את משפטן לפני ה'. איתא במדרש (במדבר רבה כא יב) שהקריבו לפני שרי עשרות ולפני שרי מאות וכלם יראו לשפוט בדבר הזה וגם משרע"ה ירא עד שהקריבו את משפטן לפני ה'. והענין בזה כי חטא מקושש היה שחטא נגד משרע"ה כדאיתא בזוה"ק (ח"ג רה:) כי חלק מרע"ה היה שבת כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו, וצלפחד לא קיים את השבת בשבת השני שנצטוו ישראל, ובאם היו מקיימים מצות שבת בשבת השני היה אז תיכף ניכר לעין כל ישראל מדרגות השבת שהוא מדרגות מרע"ה, וע"י חטא צלפחד שעבר על שבת השני נסתם האור הזה מישראל, ועי"ז היה מרע"ה מסופק אם יוכל לעבור על מדותיו או לא, כי בצערא דגופא אסור לת"ח לעבור על מדותיו (יומא כג.), ובצערא דממונא מצוה לעבור על מדותיו, כדאיתא בגמ' (ר"ה יז.) כל העובר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, והענין כי צערא דממונא אינו רק בעוה"ז והוא דבר שיוכל להחזיר לו, וצערא דגופא הוא דבר שנשאר רושם לעד, ולכן היה מסופק אם זה המעשה צערא דממונא שלעתיד יחזיר הקב"ה זה האור לישראל ויתראה לעין כל ישראל טוב מעלות השבת ולא נאבד הדבר הזה מאתם רק לזמן, או הוא צערא דגופא כי כמה נפשות מישראל באם היו יודעים עומק יקרות השבת היו עובדים את ה' ביתר שאת, והיה מסופק בזה. ע"כ לא יכלו שום אחד מהדיינים לשפוט את הדבר הזה כי יראו פן יפגעו בכבודו של מרע"ה, והשיב הש"י למרע"ה מאחר שלא נסתם האור של שבת רק לזמן אינו נקרא רק צערא דממונא ויכול למחול:
חלק שני
[עריכה]ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר, שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'. הענין שאחר מעשה זמרי נצטוו למנות את ישראל ולפרוט משפחות, כי פנחס אשר קנא איתא בזה"ק (ח"ג ריג:) דאתתקן מה דאתעקם, שהמעשה הזה הייתה שייכת רק אליו ליישר חסרונו. וכדאיתא בגמ' (זבחים קא:) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. ולכן כתיב (במדבר כה) אשר קנא לאלהיו, היינו לפי פרט קדושתו. וכדאיתא בזה"ק (ח"ג מח.)) על יונה, ויתפלל יונה אל ה' אלהיו לאתר דהוה קשיר ביה, ולכן נאמר כן המנין להראות שאף שנתחלקו ישראל לפרטים וכל אחד שיך לחלקו בפרט קדושה, מ"מ יש בהם גבולים בפרט משפחות לחלקם ולפרטם כפי כח שורש קדושתם המוטבע בהם, ולכן נסמך אחר כן לאלה תחלק הארץ - שאף שכל אחד נוטה לכיון אחר, מכל מקום מיישרים כולם את לבם למקום אחד. וכן בבנות צלפחד שהם בתומם כונו לעומק עמוק עד שגם משה רבינו לא השיב להם לפי שהפרשה הזו היתה שייכת לפרט נפשם.
וביום הבכורים וגו' שעיר עזים אחד לכפר עליכם. ולא כתיב חטאת כמו בשאר הקרבנות כדאיתא בירושלמי (ראש השנה פרק ד הלכה ח) אמר להן הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם. שמצד דברי תורה יתחייב ויצמח פדיון לכל החטאים לבלי ישאר שום רושם רק יתוקנו משורשם. כי אחר שקבלו עול תורה ימצאו בדברי תורה פדיון על הכל לתקן את הקודם מעיקרו.
ביום השמיני עצרת תהיה לכם. בזה הפרשה נרמז קץ האחרון ויקוים בנו (תהלים קד לא) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו.