שער מאמרי רז"ל/מדרשים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< | שער מאמרי רז"ל | >>

ספר בראשית[עריכה]

פסקא א[עריכה]

מא' במ"ר פ' בראשית פ' א' וז"ל ר"י שאל את ר"ע א"ל בשביל ששמשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה שהיה דורש אכין ורכין מעוטין אתין וגמין רבויי' כו'. כבר הודעתי' בכונת בשכמל"ו כי הנקבו' לאה ורחל הם לוקחות מן הד' מוחין דז"א הד' אלפין של ד' אהי"ה שהם לבושי המוחין והם בגי' מד"ת בסוד ומדת ימי מה היא שהוא סוד מלכותו של בשכמל"ו ובתחלה לוקחת לאה לפי שהיא עליו' ויותר קרו' אל המוחין כי היא קשר תפלין ש"ר ואח"כ יורדין לרחל וז"ס אתין וגמין רבוין אלא שלאה נק' גם ורחל נק' את כי ז"ס מ"ש בס"ה כי בכל אתר את איהי נוק' והענין הוא כי מן הד' אלפין של המו' הנז' יוצאת הארה ונחלק' בין לאה ורחל כי לאה לוקח' מספר ג"ם אורות ורחל לוקחת כמספ' א"ת אורו' וחבור ג"ם וא"ת הם מדת שהם הד' אלפין הנז' וטעם אל מ"ש הנז' שמעתי ושכח' (ע"ג) והנלע"ד ששמעתי הוא זה או שנפרש כי לאה לוקחת אורך חכמה וחסד קו ימין ואורך בינה וגבורה קו שמאל ואורך שליש א' דת"ת קו אמצעי והנה הדעת שהוא בקו אמצעי אין למנותו כי נכלל בכלל אורך קו ימין ושמאל משא"כ בשליש הת"ת שהוא למטה ואינו נכלל והנה כל ספי' היא כלול' מי' נמצא ד' ספי' ושליש הם בגי' ג"ם או נפרש כי הנה לאה יוצאת מן הדע' דז"א הכולל חו"ג תרין עטרין וכן חו"ג תרי דרועין דז"א הרי ד"ס ועם שליש עליון דת"ת הרי הכל בגי' ג"ם וכל שאר האורות לוקחם רחל. גם נלע"ד לפרש כי הנה ז"א יונק מבחי' הפנים של אי' המתלבש' בתוכו אבל לאה ורחל הנקבות יונקות מבחי' אחוריים דאי' כי לטעם זה נק' זו"ן קדם ואחור בסוד אחור וקדם צרתני ונודע כי עיקר התלבשות אי' הוא כנגד מקום לאה שהוא עד החזה דז"א כי שם נשלם יסוד דאי' ומשם ולמטה מקום רחל ושם גלוי היסוד של אבא מתפשט עד יסוד דז"א כי ז"ס ה' בחכמה יסד ארץ כי במקום שנתגלת החכמה שהוא יסוד דאבא משם התחלת רחל הנק' ארץ ונמצא כי אי' שהיא שם אהי"ה האחוריים שלו הפשוטים שהם בגי' מ"ד כלם מאירים בלאה חו' מן אור אחד מהם שיורד לרחל ונשארו גם אורות מהם ללאה ולכן נק' ג"ם אבל רחל לוקחת אור אחד בלבד והנה היא עצמה נק' ת' לפי שמקומ' באחורי ד' ספי' ז"א שהם תנה"י כנודע וכל אחת כלולה מעשר ועשר מעשר הם ארבע מאות ועם אור אחד הנז' הרי א"ת ברחל ואמנם בחי' זו שלוקחת רחל היא אותה הבחי' המועטת שנת' אצלינו בפסוק ותגנוב רחל את התרפים וגו' בסוד מה שעשתה ענוה עקב לסוליתא עשתה יראה כתר לראשה (ד"ש ע"ב) והיא הארת אחת מועטת ונק' א' של א"ת גם נלע"ד שזהו ביאור אכין ורקין מעוטין הויין כי א"ך ור"ק הם בגימ' ש"ך נצוצין הנודעים שהם דינים ולכן בהיותם אלו תרין נוקבין לאה ורחל נק' א"ך ור"ק מורה על היותם מעוטי ההארה ואין להם רק הארות הדינים בסוד נע"ר ונערה הנז' אצלינו במא' פ' בא אל פרעה ע"ש כי בעת הדינים היא מתמעטת ינק' נער חסר ה' שהוא בגי' ש"ך:


פסקא ב[עריכה]

שם פרשה ה' וז"ל ר' נתן בש"ר אחא ור' ברכיה בשם ר' יצחק אמר אני אל שדי אני שאמרתי לשמים ולארץ די שאלמלא כן היו מותחים והולכים עד עכשיו כו'. זה תבין ממה שביארנו בשער רוח הקדש ביחוד של שם שדי בבחי' ד' אשר שם שהוא סוד הק' ברכאן ושם תראה כי בשם ב"ן שהוא הוי"ה האחרונה שבד' הויו"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הנה באות ה"א אחרונה שבה היא בציור ד"י דל"ת ויו"ד הרי כי בסיום כל עולמו אמר די:

אמר שמואל ועיין בש"ד והוא שער הפסוקים דף ה' ע"ד כי שם קרא לז"א עץ חיים להיו' שיש בו תרין מוחין הנק' חו"ב וע"ש:


פסקא ג[עריכה]

שם פ' ט"ו וז"ל אר"י בר אלעאי עץ חיים מהלך ת"ק שנה וכל מי בראשית מתפלגים מתחתיו כו' נודע הוא כי הבינה נק' עץ החיים כנז' בס"ה בפ' וארא ונודע כי יש באי' עלאה ב' שמות הא' היא אהי"ה דיודי"ן שהוא בגי' ע"ץ עם הכולל והב' הוא הוי"ה דס"ג עם עשר אותיות המלוי הם (ע"ד) ע"ג כמנין החיים וז"ס עץ החיים האמנם היותו מהלך ת"ק שנה עניינו הוא כי האחוריים של אהי"ה דיודין הנז' הוא בגי' תקמ"ד כזה אל"ף אל"ף ה"י אל"ף ה"י יו"ד אל"ף ה"י יו"ד ה"י ואם תסיר אותיותיו הפשוטות של אחוריים שהם בגי' מ"ד ישארו אותיות המלוי בגי' ת"ק נמצא כי מהלך עץ החיים והתפשטותו שהוא המילוי הנז' המתפשט בתוך האחוריים הפשוטים הם ת"ק כנז' ותיבת מהלך רומז גם אל ההוי"ה דס"ג הנז' אשר באימא כי המלוי של האחוריים שבו המלואים שהם בגימט' קס"ו והמלוי לבדו הוא בגי' מהלך עם הכולל:

אמר שמואל עוד אפשר עם הכולל וכולל הכולל או עם בי"ת יתירה כמהלך גם זה הלשון צ"ע. האמנם אם תרצה להבינו כלך אצל מאמר הגמ' במס' כתובות הנז' למעלה וז"ל אמר ר' ירמיה א"ר יוחנן כל המהלך ד' אמות בא"י כו' ושם נתבאר שכשתסיר מהוי"ה דס"ג המלאה באחוריים שהם קס"ו תסיר רבוע האותיו' הפשוטות שהם בגי' ע"ב ישאר המלוי בגי' צ"ו כמנין מהל"ך עם הכולל:



פסקא ד - פסיעותיו של אברהם אבינו[עריכה]

שם פרשה מ"ג וז"ל ר' לוי בש"ר יוסי ן' זמרא אמר פסיעותיו של אברהם אבינו היו שלשה מילין כו'. קודם שאכנס בביאור המאמר הזה מוכרח אני להציע קצת הצעות וכללים בחכמת הקבלה כדי שתוכל להבין מעט קט מזער עם שאקצר ועולה בחזקת היד. תחילת כל צריך לבאר ענין אדם וחוה הם זו"ן הם ב' אותיות אחרונות משמו הגדול ית' אשר ז"א הוא כולל ששה ספירות מחסד עד יסוד ולכך נק' ו' ונוקביה היא בת שבע ספי' שביעית שהיא אות ה' תתאה והמעיין בראות היות הז"א נק' ו' לא יטעה בו לומר כי אין בו רק ו' ספירות אלו כי אין קדושה פחות מעשרה והנה עם ראש ו' זו יושלם לי"ם והענין הוא כי כל יו"ד כלולה מג' בסוד רישא וגזע' ושביל' הנז' בזוהר בפ' בלק דר"ד ע"א והאי הוא עצמו מ"ש בפ' ויקרא ד"י ע"ב בגין דהאי יו"ד קוצא א' לעילא כו':

והענין הוא בקצור מופלג כי אין לך דבר פחות מעשר כמ"ש והוא צורת הוא"ו יש בה ראש ותוך וסוף והם סוד ג' יודין וכל אחת מהם נחלקת לרישא גזעא ושבילא הרי ט' והם חב"ד י' עילאה וחג"ת י' אמצעיתא ולה"י י' תתאה ושלשתם אות י כזה ועל זה נק' ז"א א"ח בגי' ט' ובהתחברות י' עמה נהר דנגיד ונפיק בחי' היסוד ו' זעירא בלתי ראש אז נעשת ה', ד' על ו' כי ו' דיסוד גנוז ברחם דידה כי היא צורת ד' בסוד משרז"ל כשם שיש צירים ודלתות לאשה כמש"ה כי לא סגר דלתי בטני ונאמר כי נהפכו עליה ציריה וסוד הצירים היא צורת י' שבאחורי הד' וכשהדלת נשבר ציר שלה נעשת ר' בסוד אל אחר ואין להאריך בזה. ואמנם לכן ד' דאחד רבתי להיות בה עובי ב' דלתין הרי כזה מצאנו היות בה ב' דלתות וב' צירים ובהתחבר ב' דלתות אלו יהיו צורת מ"ם סתומה כזה ם' ואז נעשית סוד (ד"ש ע"ג) י"ם כי תחי' בהיותה דלת לא נכנס בה היסוד רק צורת ו' ומתחברות שערים ו' עם ד' ונעשת ה' ועתה בעשותה מן אות ד' צורת מ"ם סתומה גם הוא עלה במחשבה והרים ראש באות ו' שלו ונעשה למנין עשר ונתחברו ונעשו (דף י' ע"א) י"ם והנה ה' וי"ם הם שוים במספרם אלא שזה לחשבון זעירא וזה לחשבון רברבא:

ונחזור לעניינינו כי גם ז"א הוא נק' ו' אלא שבתחילה היה קטן בסוד חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא ולכן נק' או ו' שבשמו הגדול ית' ז"א כי ב' אותיות הראשונות אין בהם שנוי האמנם בשתים האחרונות יש עלייה וירידה והכל תלוי ע"י מעשה התחתונים בסוד תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו ואין הגאוה אלא בראש והוא סו' מנחל בדרך ישתה ע"כ ירי' ראש כי ע"י נחל קדומים שהוא הבינה מרים הז"א ראש ונעשה אות ו' בסוד כונן שמים בתבו' וזמ"ש מי יקום יעקב מ"י שהיא הבינה הוא יקום ראש יעקב כי עתה בזמן הגלות קטן הוא ואין לזאת הו' ראש אך לעתיד לעה"ב יגדל לו ראש ואז לא יקראו לו ו' כי אם י' כי יהיה שלם בכל עשר ספירותיו וז"ס לא יעקב יאמר עוד שמך המורה על לשון עקב בלתי ראש כי אם ישראל הם אותיות ל"י רא"ש וז"ס הנרמז בפ' ויקהל דרי"ד שמע ישראל יש"ס בגין דאית ישר' זוטא כו' ורזא דא יהיה ה' אחד ושמו אחד פי' כי מה שהיה עתה חבור א' י"ה והב' ו"ה יהיו לעת"ל שניהם שוים ויהיו י"ה י"ה וזמ"ש יהיה ה' אחד ושמו אחד הם ב' פעמים אחד ב' היחודים הנז' שוי' ואל תתמה אם ס' הזוהר מפרשו בעת התפלה של כל יום כי כן האמת כי מה שיהיה לעתיד תמידי הוא עתה לפרקים ע"י מעשינו:

ונחזור לעניינינו כי הלא ז"א הוא לבדו בעל י"ם שלימות אך לא כל הזמנים שוים ואמנם הג' ספירות עליונו' הנתוספת בו אינם חב"ד העיקריות הג"ר שבי"ס אלא הם ג' ספירות הנמצאות בז"א עצמו ובזה יהיה לך מפתח גדול בראותך בס"ה שפעמים אומר או"א ופעמים אומר חו"ב והבן זה והנה נודע כי גם דרך טבע קומת האשה קצרה משל איש וראש האשה מתחיל מאמצע קומת האיש ההוא מתחת החזה דז"א הנז' מצד אחוריו כנז' באדרא רבא דפ' נשא וז"ל בהאי אדם שארי ותקין כללא דדכו"ן כו' ואשתליף לאחורוי ועבד גלגלתא דנוק' כו' והבן אומרו בהאי אדם ולהורות כי כל זה בז"א אשר הוא אדם שלם בכל י"ס ועוד יש גבוה מעל גבוה וכלם נקראים בשם אדם וז"ס הצלע אשר משם נבראת חוה מאחורי אדם כי בצלע שאחורי החזה שם התחלת ראש הנוק' והנה נמצאת כי היא מתחלת מחצי גופא דז"א שהוא סוד מדת הת"ת שבז"א ובחציו ולמטה מתחלת ראש הנוק' הרי כי י"ס דנוק' דיליה שעור קומתם כמדת ג' ספי' וחצי שלו שהם חצי הת"ת ונה"י:

אמר שמואל כך מצאתי כתוב ולאו דוקא חצי ת"ת כי אם בשליש האחרון כמו שנתבאר אצלינו בשער ההקדמו' בכמה מקומות ובפרט דף צ"ו ע"ג. בסוד המזוזה ומצאת שם כי תדרשנו האמנם שעור הכתר דידה הוא כשעור חצי הת"ת האחרון שבו ושאר ט' ספי' הם כשיעור נה"י שלו נמצא כי כל ספירה אחת שלו מאלו הג' נה"י הם כוללים שעור ג' ספירות שלה כי קו ימין דידה חח"ן נאחזים בנצח שלו וקו שמאל דידה שהם בג"ה נאחזים בהוד שלו וקו אמצעי דידה שהם דת"י נאחזים ביסוד שלו הרי שנה"י שלו (ע"ב) נק' שלש של שלש שלש והם סוד התקיעות של ראש השנה שאז נברא אדם וחוה בו ביום כמו שנאמר זה היו' תחלת מעשיך אלא שלא השלים העשירית שהיא המלכות דידה דתקינו סוד התרועה ולכן היו תשר"ת תש"ת תר"ת ובחי' זו היא הנק' דינא רפיא תרועה וכנגדם תשעה ברכות דר"ה ג' ראשונות ג' אמצעיות ג' אחרונות וג' אלו נה"י עצמם סוד מלכיות זכרונות שופרות ואין להאריך יותר בזה. והנה כתר דידה מקומו בת"ת שלו וז"ש עטרת ת"ת לעמוסי בטן. כי עטרת דידה היא בת"ת דידיה מחציו ולמטה שהיא סוד הבטן אשר שם המעין אשר היו הנשמות של בני ישראל גנוזות קודם נתינתם ברחם הנוק' וזמ"ש לעמוסי בטן הם ישראל הנק' עמוסים מני בטן. והנה אין דרכינו להאריך לשון ולהרחיב פה בענין מציאות הכת' ודרכינו להכנס במנין הי"ס אמנ' טעם הדבר לא ניתן להכתב כי הדברים ארוכים ואין (ד"ש ע"ד) הדעת סובלתם:

הכלל העולה מכל הכתוב לעיל כי קומת המל' שהוא מתחי' מחכמה דידיה (נ"ל דידה) ולמטה עד מלכות שבה הם באחורי הז"א כנגד נה"י דידיה ממש וז"ס וירא והנה באר בשדה והנה שם ג' עדרי צאן רובצים עליה הם נה"י דידיה רובצי' על כל מדת המלכות הנק' באר בשדה. ואגב אורחין נבאר קצת ענין באר בשדה כי ב' כינויים אלו נק' שם במלכו' ומה עניינם אמנם הענין הוא כי בית נק' בית מושב בני אדם והוא מקום מושב הספי' בעצמם אך מאחורי הז"א אינו נק' בית זולתו שדה כי יצא מכלל מדבר שמם ונכנס לכלל שדה הראויה לזריעה בסוד אסתר קרקע עולם היתה ולכלל בית לא באתה עד היותה פב"פ ואז תקרא בית ואין כח בזה זולתי ביעקב אשר הוא המזווג פב"פ נמצא כי בית ושדה ומדבר ג' כינויים אלו הם במלכות האמנם בית תקרא בהיותה פב"פ כנגד נה"י ולכן נק' בית כי צור' קוים אחד מכאן ואחד מכאן ואחד באמצע הוא היסוד האוחז בנו"ה ושלשתם צורת ווי"ן כי כלם הם ו' דשמא קדישא המכונה בשם ז"א ולכן כל י"ם צורת ווין בסוד כל הנפש הבאה ליעקב ששים ושש כי היא היא הקו בעצמה וחלקיה הנחלקים לעשרה ווין נעשים ששים ועצמות ו' זו הוא סוד היסוד אשר עליו פי' בזוהר בפ' שמות ס' דא יעקב ושש דא יוסף דא תרין ווי"ן ואין להאריך בזה אעפ"י שיראה למעיין כי דברי סותרים זה את זה אי איפשי להאריך בזה:

נמצא כי סוד בית הוא מורה על עת הזווג בהיותם פב"פ ובהיותה באחו' כנגד נה"י דידיה אלא שכבר היא מוכנת ומקושטת ואין חסר בה זולתי החזרת פב"פ אז נק' שדה כעין שדה הראויה לזריעה אך עדיין אין בו ישוב ואז נקרא' חקל תפוחין הם נה"י הנק' תפוחין. ואם נרצה להאריך בזה נאמר כי חקל הוא אחורי נה"י ותפוחין כנגד אחורי חב"ד כי הם סוד הקדש כי לעולם כל קדש אינו אלא במוחין שהם ג"ר ושמור כלל זה בידך כי אז בע"ש היא מקבלת מכל אחורי הז"א עד ג' ראשונות לכן צריך לבעלי מעשה לצאת בשדה בע"ש לחקל תפוחין קדישין ולהכניס אז הכלה העומדת שם בשדה ולהכניסה בביתו פב"פ וז"ס בתי גואי ובתי בראי ואין להאריך (ע"ג) בזה ונק' שדה להיות כי הש' צורתה ג' ווי"ן והם אחורי נה"י דידיה אלא שלהיותה באחור הוצרכו להתחבר אורם ונעשו צורת ש' לאזור כח מחמ' הקלי' העומדים באחוריים אשר הוא סוד אלהים אחרים מלשון אחוריים וז"ס לא יהיה לך אלהים אחרים על פני והבן זה וז"ס ש' של שקר הנאחזים בה ק"ר ונעשים שקר והנה גם זה לעומת זה עשה האלהים וכמו שיש נה"י דקדושה יש נה"י דקליפה וגם הם בצורת שי"ן אלא דאינון בפרודא כי ק"ר הם בגי' ש' אלא דאינון בפרודא שנפרד היסוד דסטרא אחרא מנצח הוד דידיה וז"ס ק"ר כי אז נתפרדו נחש ורוכבו ולא יכלו להזדווג יחד כי היסוד שלו נכרת מן הנצח הוד שלו ונעשה סריס ונתקרר וזהו ק"ר וז"ס כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און ולכן נרמז זה ביום שבת כי אז בתחלת ליל שבת נעשה שדה כנז' והם רוצים להתחבר שם בשד' במעשה קין זוהמא דנחש דכתיב ביה ויהי בהיותם בשדה וגו' ואז יתפרדו כל פועלי און ואין להם כח להזדווג וז"ס המזיקין שנבראו בע"ש שלא נברא להם גופות משום דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין כנז' בסבא דמשפטים ולכן נק' אל אחר משום דיתיב באחוריים וזמ"ש בפ' בלק על פסוק אשר הלך חשיכים שראן בחבורא ומתפרשאן מיד וזהו הנז' בסבא דמשפטים על ההוא נחש דפרח באוירא הוא הנחש העליון אשר פורח באויר ואין לו על מה שיסמוך והם הרגלי' סמכי דגופא והנחש אתקציצו רגליו והוא פורח באויר ואין לו על מה לסמוך וז"ס השקר אין לו רגלים והנה רוצה לפרוח ולעוף עד מקום אחורי נה"י דז"א באויר הפנוי אשר שם וז"ס אם תגביה כנשר האמורים בעשו ואם בין ככבים שים קנך הוא אשר בו כוכבי' ומזלות הוא אחורי יסוד דז"א כי עד שם רוצה לעלות הנחש כדי ליקח הארה משם כי מתקנא בראות אדם הרוצה להזדווג עם חוה בע"ש ביום שנברא ואז עולה להטיל זוהמא ואז משליכים אותו למטה וזמ"ש משם אורידך נאם ה' וזמ"ש שארי בחבורא ומסיימי בפירודא וז"ס הנז' בפ' ויקהל וז"ל ת"ח יומא שתיתאה כד מטי זימנא דליק כו' ע"ש והבן:

(ד"ש דף ח' ע"א) ונחזור לענין כי בהיותה באחור אז נק' שדה עפר הראוי לזריעה ומאחורי הנוקבא עומדים הקליפות ומקומם שם נק' מדבר שהעפר שלו נקרא אבק שאינו ראוי לזריעה בסוד ויאבק איש עמו ואמנם נק' שדה ע"ש שעומדת אחורי הש' שהוא נה"י דידיה והוא סוד ד' דשדה והיא מתקשט' בקשוטי' הם הארת פנים בנה"י מצד עצמם מצד פנים ששם הם ג' ווי"ן כנ"ל ונעשים מכחם ה' שצורתה ג' ווי"ן כי עם היות שבתחילה מקבלת מנצח הוד לבד ואינה ראויה לזווג ונק' ד' ואח"ך נתוסף בה ו' ביסוד ונעשת ה' וראויה לזווג ואח"ך חוזרת פב"פ ונעשת בית כנז':

כלל העולם מכל זה כי קומת המלכות נחלקת לג' קוים קו ימין חח"ן שיעורם באחורי נצח דז"א וקו שמאל דידה בג"ה באחורי הוד שלו וקו אמצעי דת"י באחורי יסוד שלו ואמנם כל זה הוא בהיותה ראויה לזריעה ונק' שדה כי המקום ההוא יקרא שדה אמנם מציאות המלכות עצמה תקרא באר (ע"ד) הנובעת מ"ן לקבל מ"ד מבעלה בסוד הבאר שעלה לקראת יעקב כמ"ש חז"ל וזהו והנה באר בשדה פי' כי ראה יעקב שכבר היתה רחל העליונה מוכנת להזדווג כי כבר היתה באר בשדה וגו' האמנם לפעמים אין שעור קומתה זולתי באחורי היסוד לבד ולפעמים תחת היסוד בסוד השליך משמים ארץ ולפעמים יורד' לברי' בסוד לכי ומעטי את עצמך להיותם בסוד נקודה לבד ולא בסוד פרצוף והוייא תמן ראש לשועלים והנה הוא סוד המחלוקת של רב ושמואל במס' ברכות פ"ט חד אמר פרצוף היתה וחד אמר זנב היתה ואלו ואלו דברי אלהים חיים. והענין הוא ברמז כי ב' נשים היו לו לאדם חוה אחת וב' וכנגדם אמרו פרצוף וזנב והענין הוא כי הא' יצאה מאחוריו העליונים והב' מאחוריו התחתוני' כי כבר ביארנו לעיל כי קומת האשה חצי קומת האיש נמצא שיש באיש ב' קומות מבאשה וז"ס מ"ש רז"ל במס' בתרא פ' הספינה וז"ל ואולך אתכם קוממיות ב' קומות של אדה"ר והם ר' אמה מאה אמה בלבד הם נ' לזו ונ' לזו בסוד ב' ההי"ן כל א' כלולה מעשר והם ב' חצאי האדם הכולל י"ס והם כל א' כלולה מחמשים ספי' שלו הם חמשים ומאתים:

ואמנם הא' היתה פרצוף והב' עדיין לא היתה אלא זנב נקודה לבד בלתי פרצוף עד שאח"ך כתיב ביה ויבן ה' אלהים את הצלע כו' ומי שיחפוץ להבין יסתכל בדברי רז"ל של רב ושמואל ונחזור להבין הך דרו"ש ע"ד האמת כי הנה שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם וכמו שהיו לאדם ב' נשים חוה א' וב' כך ליעקב לאה ורחל כי חוה הא' היא הקליפה החופפת על לאה שבקדושה ולפי שחשב יעקב כי היתה דוגמת חוה א' לא היה חפץ לקחתה וז"ס כי שנואה לאה כי כפי מה שחשב הוא היה שתינתן לעשו דוגמת חוה אחת לילית חייבתא כלתא דסמאל שרו של עשו אלא שע"י תפלותיה ודמעותיה לקחה יעקב ולאה היא סוד פר' לפי שיצתה מאחורי פרצוף דז"א וזה סוד קשר של תפילין של ראש מאחוריו ורחל היא זנב כי היא מאחו' ולמטה ואח"כ גם היא נתקנת כאחותה ונעשת פרצוף והיא תפלה של יד במקום החזה כנגד הלב כי שם ביתה ולכן נאמר בלאה ועיני לאה רכות כי יונקת מצד העינים כי היא במקום הפרצוף אך ברחל לא ניכר בה מציאות העינים זולתי נאמר בה ורחל היתה יפת תואר וגו' וז"ס הנאמר בסבא דמשפטים עולימתא שפירתא דלית לה עיינין והיא סוד כוס של ברכה דצריכים למיהב עינוי ביה להמשיך לה אור מיסוד העינים שאין לה. וענין ב' נשים הם סוד הא לחמא עניא מה דרכו של עני בפרוסה היא סוד המלכות הנק' עוני ובהיותה בסוד העוני שהוא בפסח קודם נתינת התורה אז נק' עוני ואז היא פרוסה בסוד פריס פריסת מלכותך והוזכרו ב' מיני פרסות אחד מה שנחלקה המלכות ממנו ונטלה וניתנה לזולתו ועוד כי גם שם היא פרוסה וזמ"ש ויהיבת למדי ופרס החצי למדי והחצי לפרס כאשר התנו ביניהם כמ"ש ז"ל אי מינן מלכי מינייהו אפרכי והענין הוא כי בכל מקום שגלו שכינה עמהם והמלכות העליונה גלתה בבבל הוא רישא די דהבא וכשנסתיים הגלות בטלה (דף י"א ע"א) השררה מבבל בסוד היו צריה לראש ונתנה למדי ופרס וגלתה השכינה בין ב' המלכיות ההם נמצא כי אותה המלכות שהיתה גולה ממקומה אצלו פרס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס וסוד הענין הוא כי בבל היא רישא ולכן אין שם פירוד אך מדי ופרס הם כנגד ידוהי ודרעוהי די כסף ושם נחלקו לב' זרועות ולכן מלת פרס נקרא כן ע"ש הפרוסה והחלוק' הנעשית בימיו כמש"ה אשר שם (ד"ש ע"ב) שמות בארץ וכיוצא בזה נאמר בפ' שלח לך וז"ל ופרסין מלכין דפרס אשתמודע הכא:

ונחזור לענין כי אלו הם סוד ה' תתאה וזה מ"ש הא לחמ' ולכן נפרסת לשתים כי כן אות ה' היא יכולה להתפרס וניכר בה יותר משאר האותיות כי היא ד' על ו' כנגד רחל הלוקחת ה' מדות באחורי הז"א והם בת"ת ונה"י וכנגד לאה ששעורה ששה מדות באחורי הז"א והם כחב"ד חו"ג והנה בשם פרסין נעשים שנים אך בעת העושר אז כלם נעשות בחי' אחת ואין ביניהם פירוד וז"ס יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל והנה מלת שתיהם היא מיותרת כי כבר נודע כי רחל ולאה שתים היו בלבד ולא שלש ועוד מניינא למה לי והענין הוא כי בזמן רחל ולאה היו נפרדות להיות כי עדיין לא נתנה התורה ועדיין הין נקראים לחם עוני שהוא בפרוסה האמנם בימי רות כבר נתנה התורה והיא לבדה כוללת שתיהם ביחד לכן נאמר שתיהם וסו' הענין הוא כי הנה ערפה היא כנגד לאה כי כן שמה מורה עליה על שהיא בסוד העורף דוגמת לאה שבקדושה שהיא קשר של תפילין ואלו זכתה להתגייר היתה נתקנת דוגמת לאה שנתקנה על ידי תשובתה ודמעותיה ולכן לא נתנה לעשו האמנם ערפה כאשר לא נתגיירה אז חלק הטוב אשר בה הוברר ממנה ונתנה אל רות וחלק הרע שבה גרם ששבה אל עמה ואל אלהיה נמצא שהיתה רות כלולה ברחל ובלאה ולכן אמר הכתו' יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר הם היו שתים נפרדות וזו לבדה היתה כוללת שתיהם יחד כאמור וכן היה הענין בבעליהם כי היו שנים מחלון וכליון ולפרקים היו שניהם בבחי' אחת אך יש זמן שהם משמשים לשנים דוגמת יעקב ויש' וכשנתקנה רות נתקנו ג"כ מחלון וכליון ושניהם נכללו בעובד אבי ישי ודברי' אלו הם עומדים ברומו של עולם ולא יחשוב האדם כי על דרך מקרה קרה אלימלך ונעמי וב' כלותיה כדוגמת של רחל ולאה היו אחיות בני לבן ונתגיירו כך רות וערפה היו אחיות ונתגיירו ואין להאריך בזה כי הוא סוד נמרץ:

אמר שמואל ואפשר עוד לומר שתקנה רות עתה מה שפגמה חוה בימי אדה"ר ואתי שפיר בג"ש נאמר כאן האשה הבאה וכו' ונאמר להלן לזאת יקרא אשה כו' ולכן נאמר עליה בימי שלמה המלך ע"ה וישם כסא לאם המלך לאימא של מלכות וארז"ל זו רות כנלע"ד:

גם זה הוא ענין סוד דינה בת לאה כי הנה נודע כשהנחש הטיל זוהמא בחוה כל הנשמות נתערבו מטוב ורע כנז' בס"ה בר"מ בפ' בהר סיני ע"ש כי אפי' האבות בעצמם נתפרדו כי היו מעורבי' מטוב ורע ולכן יצא ישמעאל מאברהם ועשו מיצחק ואז (ע"ב) נתלבנו ונפרדו מחלאת זוהמת הקליפה הדבוק' עמהם ולכן חוה א' היתה קליפת לאה ולאדם לא נתנה לאה כי עדיין לא נתקנה לאה נכן יעקב דשופריה מעין שופריה דאדם לא מצא נחת רוח אלא ברחל שהיא חוה ב' דוגמת אדם שאמר לזאת יקרא אשה לזאת ולא ללאה א' ולכן היתה לאה עלמא דאתכסייא דלא אתגליאת ליעקב והנה אעפ"י שלאה נתקנה והוסר ממנה הקלי' שהיא חוה א' ונשארה היא קדושה וצדקת לגמרי עם כל זה לתוקף הסיגים הנדבק בה יצאה ממנה דינה שהיא דינא קשיא כי לכן נק' דינה ע"ש הדין וגם היא היתה קדושה אלא שעדיין היה בה קצת אחיזה כי לא נתברר' לגמרי וכמו שהיתה דינה עתיד' להנשא לעשו אלא שיעקב טמנה בתיב' ומצינו ברז"ל בפי' שאמרו ברש"י שנענש יעקב ע"ז כי היתה ראויה אליו וע"י היה נתקן עשו גם הוא כי עדיין היו בו נצוצי קדו' וזהו טעם ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו להיות כי היה לו צד ניצוצי הקדוש' מחלק הגבורה של יצחק אבינו נתונים בפיו ונבלעים בתוכו ולכן כל כונ' יצחק לתקן אותם נצוצו' שהם חלקי נשמתו והיו ברישיה דעשו בלבד ולא בשאר גופו ולכן רישיה דעשו נתקבר' במער' עם יצחק והבן זה. והנה עשו הוא סוד הנחש והית' דינה ראויה אליו וכיון שטמנ' יעקב נצו' ממנו וכאשר יצא' יצאנית בסוד ותצא דינה כי אם הית' נשאר' במקו' הקדוש' לא היה הנחש יכול להדב' בה אך אחרי צאת' אל מקום הקלי' אשר ז"ס מש"ה לראות בבנות הארץ אז הנחש נשכה והוא סוד שכם בן חמור החוי מל' חויא שהוא הנחש גם נק' חוי ע"ש דאתי מחוה א' הנק' לילי"ת ובכח זה יכול לקחת' וע"ז נא' ותדבק נפשו בדינ' ב"י כי מתחי' היו דבוקים הקלי' הזאת עם זאת (ד"ש ע"ג) הקדו' ועכשיו בצאת' חזר' להדבק עמה וזהו ענין הכזונה יעשה את אחותינו כי לילית חוה א' נק' אשת זנונים כי התרגום תרגם הכנפק' ברא והענין הוא כי סתם זונה היא לילית כי תחי' הית' בביתו של אדה"ר ואח"ך יצאה לחו' ולעולם שוכנת במדברו' כנודע ולכן הזונ' נק' נפקת ברא כי היתה אשת אדם וישב' לזנו' עם סמאל וזמ"ש הכזונה גו' פי' כי עדיין אחותינו דומה לחוה א' והלא כבר נטהר ואין הנחש שבה יכול לקחת' ואח"כ נשאה שמעון כנודע כי ראובן הוא חסד ושמעון גבורה וכל הקלי' אינם יוצאי' אלא משם לכן נק' גבו' דאסבר פני' לרע וזהו שמעון אותיות ש"ם עו"ן כי שם העון שהוא סט"א נאחז והנה דינה שרשה מן הגבורות דינא קשיא ולכן לקחה שמעון ולהיות כי עדיין לא נטהרה ומשום הכי אחר שנבעלה לכנעני שהוא הנחש אשר נאמר עליו ארור כנען כנודע ולכן יצא ממנה שאול בן הכנענית כמ"ש ז"ל בן שנבעלה לכנעני והוא עצמו שלומיאל בן צורישדי והוא עצמו זמרי בן סלוא כמ"ש ז"ל בסנהדרין בפ' בן סוו"מ ומכח אות' זוהמ' נדבק בכזבי ואולם כי גם כזבי היתה שיורי הקלי' אשר לדינ' אמו של שאול והית' בת זוגו זולתו שאכל' פגה ועדיין לא היתה ראוי' ולכן הוא נק' שלמיאל ן' צורישדי והיא נק' כזבי בת צור אך צור אביו דשלומיאל הוא שמעון אשר צורי הוא שדי השודד' כל הקלי' ומכניעם וזהו בת צור סט"א אביה של כזבי. ונחזור לענין כי כל מעשה הראשונים ומדרש אגדה הנזכר בתורה אינם לפי פשוטם ואינם בדרך מקרה ודי בזה כי הדברים האלו הם כבשונו של עולם:

(ע"ג) ומעתה נבא לביאור המאמרים עם שנבין בתחי' הקדמה אחת והיא כי אעפ"י שביארנו כי ז"א כולל י"ס דידיה עכ"ז כאשר נעריך בחי' ז"א אל האורות הגבוהים עליו לא יהיה נק' זולתי בסוד ו' ולא בסוד י' ויקראו ג' ראשונות או"א ומזלא הנז' באדרא זוטא יקראו ראש ו' זו ולכן תלת מוחין דידיה אינם עולים עתה בשם מוחין והכל בערך גופא אל הג' ראשונות שהם או"א ומזלא כי כלל זה בידינו כי כל בחי' ובחי' הוא אדם בפני עצמו ובהכלל כל הבחי' יחד יקרא זה האדם זה יד וזה רגל וכיוצא בזה עד שכל הבחי' יחד יקראו אדם אחד והמעיין יראה הקדמה זו בזוהר ריש פ' תולדות ונמצא כי הז"א בהתחברותו למעלה לא יקרא זולתי גופא שהוא סוד ו' דשמא קדישא והנה זו' זו נחלקת לשנים ג' ראשונות חג"ת. ג' שניות נה"י וב' אלו הם ששה והנה הג"ר חג"ת הם נק' בבחי' ידים וג' שניות נק' בבחי' רגלים והענין הוא כי חג"ת הם ב' ידים ובהתכללותם במכריע הוא הת"ת באמצעיתא יקרא גם הוא יד אחרת כי הוא הכולל ב' ידים האחרות שהם חו"ג וז"ס יד הגדולה יד החזקה יד רמה באמצעיתא כנזכר בהרבה מקומות בס"ה ובתקונים וכן כנגדם הם נה"י הם ג' רגלים כי נו"ה הם ב' רגלים ונכללים במכריע והוא יסוד ונעשה רגל ג' וז"ס מש"ה ג' רגלים תחוג לי בשנה ר"ל כי המלכות נק' חג דכולהו כנז' בריש הקדמת התקונים דכתיבת יד והיא נאחזת בנה"י כנ"ל נמצא כי ג' רגלים אלו הם המאירים בה ג' פעמים בשנה ובכחם נעשית ג' חגים בג' זמנים אלו והגם כי ג' חגים הם חג"ת עכ"ז הוא הארת חג"ת בנה"י וע"י נה"י מאירים במלכות וז"ס חובת ראיה ברגלים והענין הוא כי מצות ראיה שיעלה כל אדם לעזרת ישראל לראות שם בחגים ואין חיוב מצוה זו אלא לאנשים זכרים והענין הוא להעלות ברגליהם ולהמשיך כח הרגלים העליונים שהם נה"י בג' רגלים ולכן לא נאמר שלש מועדים אלא ג' רגלים לרמוז כי ענין הארת ג' חגים אלו הם ע"י הרגלים העליונים נה"י המאירים במלכות שהיא עזרת ישראל והאמת כי עזרת נשים הוא שעור קומתה בבחי' המלכות שבה ועזרת ישראל הוא שעור קומתה כנגד נה"י אלא שעת' בחגים היא פב"פ כנגד נה"י וז"ס ולא יראו פני ריקם ולכן כל חובת מצוה זו היא ברגלים כי מטעם זה החגר והסומא פטורים כנודע וכולהו יליף מלשון רגלים כנז' במ' חגיגה פ"ק כו' גם הקטן שיוכל לעלו' ברגליו מחנכים אותו שהוא בבחי' ז"א בהיותו יעקב הקטן צור' ו' בלבד גם אז צריך להמשיך הארה מרגלי אותה הבחי' וכל זה עדין הם חצירות ועזרות בתי בראי כי עד שם יכולות הנשמות לעלות כנז' בפ' ויקהל על פ' מי יעלה בהר ה' וע"ש ואל תתמה אם גם היסוד נק' רגל כי זהו הטעם שהזווג נק' בל' רחיצת רגלים כמ"ש דהע"ה לאוריה רד לביתך ורחוץ רגליך אשר כונתו היתה שיזדווג עמה גם ז"ס רחצתי את רגלי איככה אטנפם (ד"ש ע"ד) והוא סוד רחיצת המילה אפי' בשבת להעביר זוהמת הקליפה הנדבקת שם וז"ס ומפיבושת לא עשה רגליו ולא שפמו לפי שדוד הוא סוד מלכות היה בצער ואינו עת הזווג לא זווג תחתון שהם רגליו ולא זווג עליון שהם שפמו שכמו שיש ביסוד התחתון (ע"ד) בחי' רגלים גם ביסוד העליון והוא הלשון הנק' בשם רגליו כמש"ה לא רגל על לשונו כי גם הלשון עם השפתים הוא דוגמת יסוד בין נ"ה ובזה תבין ענין מספרי לשון הרע כמה הוא וכבר ידעת כי השפתים הם נו"ה תרין שפוון תרין למודי ה' גם אשתו של אדם נק' רגל בסוד יש רגל מברכת כו' והענין הוא כי הלא היא עומדת במקום רגלי הז"א כנגד נה"י כנ"ל וז"ס והנה אשה שוכבת מרגלותיו הנא' ברות לפי שהיא כנגד רחל העומדת למטה בין הרגלים כמו שאמרנו לעיל כי ערפה למעלה כנגד העורף ורות למטה כנגד הרגלים ולכן היה הענין הזה בחצי הלילה כמ"ש ויהי בחצי הלילה וגו' והנה אשה שוכבת מרגלות' כי לילה הוא סוד המלכות נוק' כנודע ונחלק לחצאין בסוד מצה פרוסה כנ"ל וענין זה היה בחצי הלילה אחרונה כנגד רחל וזמ"ש בזוהר פ' וירא וז"ל ובג"כ רגלי חסידיו ישמור ודא היא איתתא כו' גם דף קי"ב ע"ש ותבין מה שאמרנו ובזה יצדק היטב לשון ויחלק עליהם לילה כי לפי הפשט אין בה ממשות ואין שייך בה לשון חלוק:

ועתה נבא לביאור המאמר שהתחלנו ר"ל בשם ר"י בן זמרא פסיעותיו של אברהם אבינו ג' מילין כו' ואם באתי לבאר כל ענין א"א עם ה' מלכי סדום מה עניינם ומי הם המלכים ומי הם מלכי סדום ועמורה ומי הוא אברהם ומי הוא לוט וכל מקראות הפרשה הזאת יאריך הספור האמנם בקצור מופלג אעורר קצת הערות במאמר ואח"ך נבא לביאור בע"ה:

ובראשונה ראוי לעורר איך יעלה על הדעת שהיו פסיעותיו של אברהם אבינו ג' מילין ולא ג' פרסאות. גם ר' נחמיה מה כונתו באומרו לא נתאבקו רגליו גם שלא למדנו שיעור במשל ההוא שאמר. אמר המעתיק המאמר מכ"י האר"י זלה"ה בכאן מצאתי קושיות רבות לאין חקר על הפסוקים ועל המאמר ולא העתקתי אותם יען כי אין כונתי להעתיק אלא מן ההקדמות דשייכי לחכמת הקבלה. והענין הוא כי הלא האדם הוא בעל חומר וצורה וגס ועב ולא יוכל להשתנות מן הכח הנמסר בו בעת יצירתו ולכן אם ירצה האדם לקפוץ שעור יותר ממה שבטבעו לא יעלה בידו וכל זה גורם לו כבדות החומר העב אשר נתלבש בו האדם בבואו אל העוה"ז ולולי זה היתה יכולה הנפש לעוף ולקפוץ בכל אות נפשה האמנם אם נרצה לדקדק הדברים יותר בדקות נמצא כי גם ברוחניים עצמם יש ביניהם הפרש והראיה לזה הוא כי גם במלאכים עצמם והם ד' חיות הקדש שהם שוים במדריגתם ובמקום אחד עכ"ז יש ביניהם הפרש כענין זה כמ"ש ז"ל בברכות פ"ק א"ר אלעזר בר אבינא גדול הנאמר במיכאל יותר ממה שנא' בגבריאל דאלו מיכאל באחת וגבריאל בשתים כו' הרי שגבריאל לא יוכל לקפוץ ולעוף בעולם כמו מיכאל ופסיעותיו קצרות יותר ממיכאל וגם זה יהיה פלא בעיני הפשטנים ויחשבו שגם בזה יש בו צורה ואין הדבר כפשוטו ולא יבינו כי הפשט והרמז הכל אחד דוגמת הנפש עם הגוף שזה צלם ודמות לזה ואם היתה הנפש משונה איבריה מאיברי הגוף בהכרח היה שלא יתלבשו זה בזה וכלי גדול לא יכלהו כלי (דף י"ב ע"א) קטן גם אם הכלי יהיה בעל קצוות וזרועות מחולקים לא יוכל להכנס לתוכו כלי פשוט ואם יכנס לא יכנס בכל חלקיו ועד"ז פשטי התורה צריכי' להיות דומה בדומה אל נשמת התורה ופנימיותה כי הגוף צלם אל הנשמה וגם צריך שהפנימיות יהיה דבר רוחני שאל"כ לא היה צריך ללבוש כמו דרך הפשטנים המפרשים תחילה התורה ואמנם תחלה נאמר כי בלי ספק נשמו' הצדיקים הם גדולי' ממלאכי השרת וכמש"ה כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך מי גדול השומר או הנשמר אעפ"י שמצינו ג"כ קרא דכתיב ה' ישמרך מכל רע וגו' הענין תלוי במש"ה צדיק מושל ביראת אלהי' אשר ז"ם לא זז מחבבה עד שקראה אמי והנה מושב הנשמ' הוא בערבות ואין שם לא מלאך כו' כנז' בזוהר בפ' בראשית ד"מ וז"ל מדר' שביעא' כו' ותמן לא אשתכחו בר נשמתהון דצדיקיא כו' ע"ש ואפי' קודם הבריאה היו נפשותיהון של צדיקי' ובהם נמלך הקב"ה וברא את העולם כמש"ה המה היוצרים כו' ואמנם (ד"ש דף ט' ע"א) המלאכים לא נבראו עד יום ה' וכמש"ה ועוף יעופף על הארץ כנז' שם והנה אם נפשות הצדיקי' הנקר' בנים כמש"ה בנים אתם לה' אלהיכם יוצאים מתוך מעיו והם גדולים למעלה מן המלאכים עכ"ז ברדתם למטה בעה"ז אי אפשר לעמוד בו אלא בלבוש החומרי הזה מכ"ש המלאכים שברדתם למטה הם מוכרחים להתלבש:

וביאור הענין תלוי בדרוש אבי"ע כי עולם האצי' הוא דק עד מאד ועול' הבריא' הוא עב ממנו וברדת אור האצי' בבריאה אם תשאר שוה כמו שהיא יחזור עולם הבריאה להעשות אצי' האמנם מוכרח הוא שהאור העליון יגנז ויתלבש בברי' ואז יחשב האצי' היורד בבריאה בבחי' הבריאה וכן בכל עולם ועולם שאל"כ יהי' כל העולמות אצילות וכדוגמא זו הנשמות והמלאכים ואף גם זו כביכול בשכינת עוזו ית' כמ"ש ז"ל בעשרה לבושים נתלב' הקב"ה כשברא את העולם כי לא היה אפשר להעשות עולם החומריי כזה ע"י רוחניתו ית' הפשוט זולתי אחרי התלבש בכל אותם המלבושי' וכמש"ה עוטה אור כשלמה לברא את השמים אח"כ נוטה שמים כיריעה ומה גם בבריאת הארץ השפלה והנה ענין לבוש המלאכים ברדתם בעה"ז בתוך האויר הזה הנה האויר בעצמו הוא אור נתפס כי לא יש אויר שאין נתפס אלא ההוא אוירא קדמאה דכלא הנק' אור קדמון והוא הנק' אור שאינו נתפס בס' יצירה אמנם כל שאר האוירי' הנב' נתפסים הם אלא שהם דקים והנה זה האויר אשר עלינו הוא כלול מד' יסודות המעורבים בו האמנם עיקר היסודות הגוברים בו הם אש רוח מים עפר כי יש מים מעל השמים וברדתם מתערבים האויר אמנם יסוד העפר אין בו ולכן המלאך שמתערב באויר שהם ג' יסודות היותר זכים יש בהם יכולת להתפשט עד ז' ימים דאלמלא יושבים המלאכים ומתערבים בהאי עלמא ז' יומין לא יכלי לאתפשטא מהאי מלבוש' והכי אירע לעז"א ועזא"נ וטעם היות ז' יומין הענין הוא כי בכל רביע חדש הלבנה מתערבים כל כחות ד' היסודות בהכרח ויש אז חדוש נוסף כנודע והנה ענין התלבשות זה של המלאכים והיותם נגלמים באוירים וביסודות נז' בהרבה מקומות בזוהר ונודע כי סדר (ע"ב) היסודות העליונים הם חגת"ם שהם אש רוח מים עפר אעפ"י שבעה"ז אינו כן כסדרם ולכן מיכא"ל הנגלם באויר זה אינו נגלם אלא ביסוד המים כנגד החסד ולכן בקפיצה אחת יכול לקפוץ כל העולם אחרי רדתו והתלבשו בו אך גברי"אל ברדתו לעה"ז מתלבש במים ובאש שהם חו"ג שמדתו מצד הגבו' ואם יהיה נגלם באש מכ"ש במים כי לעולם שמאלא אצטריכא לימינא אך ימינא לא אצטריכא לשמאלא כנז' בזוהר ולכן מוכרח הוא להתלבש בב' יסודות מים ואש אמנם אליהו בארבע כי אליהו דרגיה איהו לתתא מן האי באר כנז' בפ' ויצא על פסוק וירא והנה באר בשדה ולכן מתלבש בכל הד' יסודות ולא כשאר המלאכים שאינם מתלבשים אלא בג' ולא יותר ומי שנתעסק בחכמת הקבלה ידע כמה מיני אוירים הם כנז' בתשו' הגאונים ז"ל דאית שמושא דאוירא דקדושה ושמושא דאוירא דשידי והענין הוא כי גם השידי' הם מתלבשים באוירים אלא שהם דומים למלאכים והענין הוא כי להיותם מתלבשים באוירים הדומים למלאכים ובהיו' מתלבשים שם תמיד ואינם מתפשטים מהם כמו המלאכים לענין זה דומים לבני אדם כי בני אדם אעפ"י שנשמת' גדולה ממ"ה אינם יכולים להתפשט מזה הלבוש להיו' שנתלבש בהם החומר העכור לקשר כל העולמות כמו שנפרש לקמן:


מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו

הכלל העולה כי בכל הדברים העליונים שייך התלבשות ברדתם לעולם השפל הזה עד שאפילו השכינה שייך בה התלבשות כמו לעיל כי ז"ס צמצם הקב"ה שכינתו בין בדי הארון כו' ובזה שאמרנו מבואר ענין הקדמת הקפיצה מה היא כי לבוש האדם הוא ממדריגת התחתון שבכלם מפני החומר שבו ולכן אין בו כח לקפוץ הדרך אמנם השידין השוכנים באויר יש בהם כח לקפוץ באויר אך אינו כמלאכים וז"ס מלאך המות בשמונה והמלאכים יותר במעלה בענין הקפיצה כמ"ש למעלה יותר מכלם כי ז"ס וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל כו' כמ"ש בס"ה דנחית ממדרגה לתתא כו' האמנם האדם הוא סולם כל העו' וקושר כל העולמו' כנודע כי יש בו גוף מבחי' העה"ז ונפש הבהמית של יצה"ר מפאת השדין השוכנים באויר ונפש השכליית מן האופני' ורוח מן המלאכי' ונשמה מן הכסא ונשמה לנשמה מפאת השכינה אשר על מי שיש לו בחי' זו נאמר (ד"ש ע"ב) עליו בנים אתם לה' אלהיכם ויש מי שלא יקרא אלא עבד ודבר זה נודע והנה ע"י קשר זה שיש באדם כי קושר כל העולמות לכן כאשר ירצה יהיה כח בידו לעשות קפיצת הדרך ע"י איזה אחת מן הכחות אשר עליו כי יש שעושה איזה קפיצת הדרך ע"י שדים וכנמצא על המקובלים הראשונים על הה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל שהיה משתמש בשמושא דאוירא דשדי הנק' אצל המקובלים שמושא דהבלי זוטא כנודע:

ואמנם גם בבחי' קפיצה זו יש ב' מיני קפיצות אחת היא ע"י הנוק' דסט"א והאחת היא ע"י הדכורא דסט"א כי גם את זה לעומת זה עשה האלהי' וכמו שיש רגלין דדכורין שהם נה"י כמבאר לעיל ויש רגלין דנוק' כמ"ש ז"ל בס"ה על פ' רגלי חסידיו ישמור כי הנוק' אתקריאת רגלין דבעלה משום דיתבא ברגלין כמש"ה ותגל מרגלותיו וכן הענין (ע"ג) בסט"א והקפיצה הנעשת ע"י הנוק' דסטרא אחרא הוא שנדמה לאדם כעין ענן אחד ורוכב עליו ומוליכו למקום שהוא רוצה והטעם נודע כי הנוק' נק' ענן דוגמת הקדושה כמ"ש כי ענן ה' על המשכן יומם והיא השכינה הנק' ענן כך בסט"א דנוקבא אתקריאת ענן וז"ס וחסדכם כענן בקר דא נוק' דלית בה ממשא וכטל משכים הולך דא דכורא דמיניה אתי טל לארעא וז"ס הנרמז בסבא דמשפטים וז"ל שבתי וראה תחת השמש תמן תנינן בכל יומא הוה אקדים שלמה כו' הא עמודא דעננא כו' הוו אתיין כו' ושנים אלו העמודים שתיהם בסוד הנוק' דסט"א אלא שיש בה ב' הכוחות אשא ועננא ולטעם זה לא היה בא עליהם זולת נשר אחד בלבד ולא ב' נשרים להיות כי הכל בחי' הנוקבא לבד ובשתי כוחות אלו נתאחזו עז"א ועז"אל ברדתם מן השמים זה באש וזה בענן שהם ב' כוחות דנוק' וז"ס ויראו בני האלהים את בנות האדם כי בנות האדם הם ב' כוחות האלו שבנוקבה ומאי דקאמר האדם הוא אותו האדם הבליע' כי גם הוא נק' אדם כמו שאמר הכתוב אדם בליע' איש און ולכך היו באים ב' עמודים אל שלמה מפאת עז"א ועז"אל וזהו הטעם כי עז"א אין בו אלא בחי' עוז וגבורה תקיפא והוא כנגד עמוד האש אמנם עז"אל יש בו אותיות אל להורות שהוא יותר נמתק בסוד חסד אל וזה נאחז בעמוד ענן ולכן הקדים עמוד האש לעמוד ענן כמ"ש הא עמודא דאשא ועמודא דעננא הוו אתיין ונקט לה בס' בחי' עז"א ועז"אל וז"ס נופל וגלוי עינים כנז' בזוהר פ' בלק דר"ח נופל דא עז"א דאעמיק ליה קוב"ה בעומקא דחשכו' כי הוא נאחז יותר בגבורה קשיא כי הוא עמוד האש וגלוי עינים דא עז"אל דהא לא אזדקק חשוכא עליה כו' ודברים אלו גלוים ומבוארים למי שירצה להבינם:

ואמנם ענין הנשר דהוה אתי תמן על תרין עמודי' אילין יובן בסוד נמרץ הנז' בפ' ואשא אתכם על כנפי נשרים כנודע שארז"ל כי ביום הא' נסעו מרעמסס והיה שעור הדר' ההוא ק"ך מילין והלכו אותו בקפיצת הדרך ע"י השכינה נוק' דקדושה הנחלקת לב' בחי' וג"כ בסוד לא ימיש עמו' הענן יומם דא הוא הכח הנמשך אליה מצד הימין ועמוד אש לילה הוא הכח הנמשך אליו מצד השמאל ובכח ב' ענינים אלו קפצה להם הארץ וב' ענינים הנז' הם כנפי נשרים וזמש"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים ולכן כנגדו יש גם בקליפה כיוצא בזה וז"ס הנשרא דהוה עולה ע"ג העמודים הנז' בסבא דמשפטי' כי הנשר הוא גופא דילה והעמודים הם ב' זרועותיה ובזה לא יקשה עתה לדברינו מה שנמצא בזוהר כי נשר הוא באמצעיתא כמ"ש הכתוב דרך הנשר בשמים דנר' שהוא בת"ת והכל אמת אלא שהוא בת"ת דמלכו' ובזה יוצדק אומרו דרך הנשר בשמים דנשר חד ושמים חד והדברי' הם מוכרחים למי שירצה להבינם וכן תמצא בתקונין דקי"ד בשכינתא ודאי אתכלילת בכלא ובג"ד זימנין אתקריאת נשר כו' ואין כונת זימנין אל מציאו' זמן ממש כי אין למעלה שנויים חלילה כפי הזמנים אמנם אומרו זימנין אתקריאת פי' בזמן שאנו מדברים בת"ת אז נק' נשר כו' ודי למבין:

(ע"ד) אמנם יש מין קפיצה ב' והיא ע"י דדכורא דסט"א בסוד נה"י דיליה הנק' רגלין אמנם ענין זה נר' לאדם כאילו הוא בעצמו הולך ורץ ברגליו והארץ נקפצת לפניו ואינו רואה עצמו רוכב על הענן אלא שנדמה לו כאלו גבה קומתו מאד ונתארכו רגליו דבר נפלא עד שארכבותיו מתרחבים מאד מאד והכל כחפצו המצטרך אליו מיל אחת או ב' מילין ואמנם מציאות קפיצה זו נז' בתקונין דק"ו ע"ב וז"ל ת"ח שמענא דעובדא הוה בחד (ד"ש ע"ג) בר נש מאינון בעלי קבין אדהכי אחזרו רישייהו לגביה וחמו ליה דהוה רהיט ככוכבא דשביטא כו' כי היה ממש מהלך ברגליו ולא היה רוכב ע"ג ענן והנה ב' בחי' אלו נמצאים בספרי הקדמוני' וההפרש אשר ביניהם הוא כשרוצים לרכוב על הענן אז משביעים השבעות ויורד הענן ההוא ורוכב עליו או יעשו קנה אחת מז' קשרים וישביע השבעות וירכוב על הקנה אך יש מיני השב' אחרות שאינם צריכות לענין ממש כגון הקנה והענן כנז' אלא בדבור בלבד שמשביע בפיו ורץ ברגליו על הדרך שביארנו וטעם הדב' הוא כי תמיד הנוקבא איהי עשיה ומלאכה ודכורא איהו דבר בלבד ואמנם כבר ביארנו כי קפיצה זו היא ע"י הדכורא ע"י נה"י דידיה אשר ביארנו לעיל כי הם סוד ג' רגלי' תחוג לי בשנה ולכל רגל מהם יש קב אחד אשר נעשה ממנו ענין הקפיצה דוגמת הקטע יוצא בקב שלו שאינו יכול לילך זולתי ע"י הקב גם יש להם בחי' הקבין ברגליהם לקפוץ ברגליהם וזמ"ש דעובדא הוה בחד בר נש מאינון בעלי קבין:

והאמנם כי המא' הזה נסתר עד מאד לא אבאר בו כי אם הפשט לבד כי הנה האיש הזה היה מת אלא שנתגלה לחכמים האלו להודיע דבר חכמה כי בכל אתר דצדיקיי' יתבי שולח השי"ת נשמות הצדיקים או המלאכים או אליהו הנביא ז"ל ללמדם תורה וזה פשוט והנה האיש הזה היתה נשמת צדיק אחד שנפטר מן העולם ואין להם כח לבא בזה העולם ולא להתגלות לבני אדם חומריים זולתי ע"י התלבשם באותם הקבין דוגמת מלאכי אברהם דאגלימו בהאי אוירא ואמנם יש מיני נשמו' גדולות מהם שאינם נראים כחגרים אך הם שלמים לגמרי ובבואם בעה"ז ללמד תורה לצדיקים הם באי' טעיני כחמרא וכמעשה דרב המנונא סבא בהקדמת הזוהר אך אלו מארי קבין כי הם חגרים הוא סוד המשל של רז"ל על הנפש ועל הגוף אחד חגר ואחד סומא הרי שקראו הנפש חגר בהיותה משוללת מן גופא שהוא לבושא שאין יכולת ללכת בזה העולם בלתי לבושא שהוא הגוף ובכח אלו הקבין קפץ ורהט ככוכבא דשביטא עד שהגיע לההוא מערה במקום מושבו ואז לא הוצרך יותר אל זה הלבוש הנק' קבין ונתפשט ממנו ואז לא היה חגר כי אינו חגר זולתי בבואו לעה"ז שהוא צריך בהכרח למלבוש להתלבש רגליו פה בעה"ז וזמ"ש והוה תמן ההוא בעל קבין מתפשט מההוא גופא כו' הרי כי אותם הקבין הם דוגמת גופא להתלבש בו הנשמה ואמנם היותו רהיט ככוכבא דשביטא יתבאר לך במה שהקדמתי לך כי ג' רגלים הם נה"י וזה היה מבחי' רגל הג' הוא יסוד והנה נודע כי ז' כוכבים הם בז' רקיעים וכנגדם מתיילדים ומתהוים בארץ בכח (דף י"ג ע"א) תנועתם שם ז' מתכות ואמנם סדרם כך כסף זהב נחשת בדיל עופרת כסף חי ברזל והם הם עצמם כנגד ז' כוכבי לכת שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה ונמצא כי הכסף חי הוא כנגד היסוד והוא כנגד כוכב הששי הנק' כוכב סתם בלא שם לווי וכבר ידעת כי גם היסוד נק' איש חי וכנגדו הוא הכסף חי ואמנם לא נמצא זהב חי אלא כסף חי והענין הוא כי הכסף הוא סוד החסד דשריא בפום אמה והיא טפת מיין דכורין דנפקי מפום אמה כנז' באדרת נשא וז"ס אברהם איש החסד שנ' בו והוא יושב פתח האהל אחר שנמול ואז יצתה טפת החסד ונתגלת שם בפי אמה הנק' פתח האהל ולכן ברדתו שם מלמעלה למטה עד היסוד מתנועע ונק' איש חי דוגמת הכסף חי המתנענע יותר משאר מתכות וכנגדו בז' כוכבי לכת הוא כוכב הנק' כוכב סתם אשר עליו נאמר דרך כוכב מיעקב בסוד דריכת הקשת שהיא הטפה היורה כחץ דרך היסוד וזה אומרו דהווה רהיט ככוכבא דשביטא כי היה רץ ע"י בחי' זו ואמנם בחי' לבוש זה הנק' קב והרי הם ג' קבין לנה"י וז"ס בית שמאי אומר מקב לחלה הוא הקב האמצעי של היסוד. ובה"א מקביים לחלה שהם נו"ה וחכמים הכריעו קב ומחצה הוא נצח וחצי היסוד הימיני וכדי שלא לצאת מכונת הדרוש לא אאריך בזה כי הא דבר ארוך:

ואמנם קב של היסוד כולל עשרה קבין כנודע כי הטפה היוצאת מהיסוד היא סוד י' זעירא שהיא כללות כל הי"ס והנה כמו שיש בחי' קבין אלו בקדושה כך יש בקליפה וז"ס רוצה אשה בקב ותפלות יותר מט' קבין ופרישות שהוא בסט"א מעשרה קבין ופרישות הם הי' זעירא דנפיק מיסוד וז"ס קב של חרובין דר' חנינא ממ"ש למ"ש כו' כי ר' חנינא בא בעה"ז בגלגול מפני שר' חנינא לא זכה לבנים ועל זה החריב הקב הזה הקדוש (ד"ש ע"ד) והברוך של יסוד כי כן ק"ב ר"ת קדושה ברכה פי' הטיפה נמשכת מן המוח שהיא חכמ' נק' קדש כנודע וברדתה מן יסוד נק' ברוך וזהו קב אמנם הטיפה בעצמה היא אות י' הרי יב"ק וע"כ איתייהיב ליה קב חרובין דסט"א אשר קטרג כנגדו שיהיה עני כיון שהחריב בקדמיתא האי קב וזה תמצא בר"מ דפ' פינחס דרי"ו ע"ש וז"ס הקטע יוצא בקב שלו דר"מ כו' ופלוגתא דר"מ ור' יוסי דר"מ סבר דכיון שהקבים האלו הם לבוש של הנשמה והוא לבוש החצון שבכל לבושי הנשמה והוא המפסיק בין הנשמה לקליפ' הנאחזת בו כי אם כן מותר ליצא בו בשבת לרשות הרבים והענין הוא כי רה"י הוא סוד הקדושה ולכן גבהו עשר' ורחבו ד' כנז' בתקונין ורה"ר הוא סוד החצוני' בסוד מ"ש אליהו הנביא ז"ל לנביאי הבעל כי אתם הרבים והמוציא חפץ מרה"י לרה"ר גורם להוציא נצוצי הקדו' אל הקליפות ואמנם זה הקב הוא הלבוש החצון של הקדושה אשר ע"י יונקים סט"א א"כ יכול הוא לצאת בו לרה"ר כי בהכרח צריכים חיות נהירו דקיק כנז' בזוהר וזהו ענין ברכי דרבנן דשלהי מינייהו הוי כנז' בסוד סבא דמשפטים והענין הוא כי להיות נה"י לבר מגופא יש להם אחיזה בהם החצונים ואז הקדושה נעשית כביכול כעין קטע כי ז"ס ותקע כף ירך יעקב פי' כי נגנז אור הנה"י באותה שעה כאלו היא קטע ואז אינם נאחזים אלא בסוד הקב שלהם וז"ס ויאבק איש עמו כי סט"א נק' אבק כנז' בזוהר פ' וישלח מאי ויאבק א"ר אלעזר מן אבק כו' וביאור הדברי' (ע"ב) כי החצונים נאחזים בקב ומתייחדים דכו"ן דידהון ליינק מן הקב דקדושה ולהזדווג ביחד ונעשים א' מן אב"ק והקב שיונקים נהפך להם ונעשה ב"ק וזהו אב"ק והבן זה כי אינו מועיל להם ודברים אלו הם כבשונו של עולם ואין לי להאריך בהם וגם אם נבאר פי' מלה ק"ב יאריך עלינו הספור ודי בזה:

ונחזור לענין שהיינו בו כי ב' מיני קפיצות הם אחת בנוק' ואח' בדכורא וכל זה ע"י השדים וכן ע"י מלאכים דקדוש' יש ג"כ ב' בחי' כי ע"י האופנים הוא מציאות קפיצה אחת בעשיה וע"י המלאכים דיצירה שהם החיות הוא קפיצה ב' וע"י המלאכים אשר הם נק' נק' בשם רגלים כמש"ה ורגלי' רגל ישרה והם המלאכים הנאחזים בנה"י דיצירה וכן מצינו באליהו הנביא ז"ל שהקפיץ את רב המנונא סבא כנז' בסוף אדרת נשא וכיוצא בזה יש ב' קפיצות אלו ע"י שכינתו ית' וכמו שביארנו לעיל על דרוש הקבין שיש קבין בחצונים ויש קבין בקדושה:

ובזה נבא לביאור המאמר פסיעותיו של אברהם אבינו היו ג' מילין ירצה כי הנה היות פסיעותיו ג' מילין ודאי שלא היה בהתמדה אלא בעת ההיא כפי הצורך ולכן לא נאמר ענין זה אלא גבי קרא דירדפם יעבור שלום כמו שנבאר שלא היה הולך ברגליו אלא ע"י קפיצת הדרך ואז היו פסיעותיו ג' מילין ומעתה אין לתמוה על היות פסיעותיו ג' מילין בעת הצורך ההוא וזה מבואר בתנחומא שקפצ' לו הארץ כנ"ל:

ומעתה נבאר פסוק ההפטרה כפי דרכנו וז"ל מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים ירד כו' ירדפם יעבו' שלו' אורח ברגליו לא יבא מי פעל ועשה קורא הדורו' מראש גו' יר' מי העיר ממזרח פי' מי העיר לב המזרחיי' לבא וליפו' ביד אברהם ותי' וא' צדק יקראהו לרגלו ר"ל כי השי"ת הנק' צדק ממד' המלכו' אשר העיר ממזרח את המלכים וזה הצדק הוא אשר יתן לפני אברהם את הגוי' ואת המלכי' וזמ"ש יתן לפניו גוים כו' וכ"ה להודיענו שלא תחשוב הדברי' במקרה ושאברהם בכחו וגבורתו שלו ושל אליעזר עבדו ומדרש אגדה למ"ד אליעזר זה עוג מלך הבשן לכן אל תחשוב שבכחם ובגבורתם נצחו את המלחמה אלא הכל היה מאתו ית' כי הוא עצמו שהעיר את לבן לבא והוא עצמו יתן לפניו גוים כו' והביא ראיה לזה ואמר ירדפם יעבור שלום גו' ובזה יתישב שהוזכרה ענין הרדיפ' אחר המלחמ' והענין הוא דבשלמא בענין המלחמ' אפש"ל כי בדרך טבע בכחו ובגבורתו של אברהם הנק' ענק כמש"ה האדם הגדול בענקי' ובגבורתו של אליעזר עבדו שהיה עוג והיה ג"כ מן הענקים וגם שהיה לו ילידי ביתו שש מאות וי"ח וע"י הכח אשר נתן להם הקב"ה אפ' שעשו מלחמ' האמנם בעת הרדיפ' אי אפשר לו' כך כי הרי בעת שרדפם אורח ברגליו לא יבא והיה ע"י נס שקפצה לו האר' א"כ כיון שהרדיפ' לא הית' כ"א ע"י ית' שהקפיץ אותו והוא לא עשה כלום כך בענין המלחמ' לא עשו הם כלו' אלא הקב"ה עשה הכל והוא הפילם לפניהם וזש"ה אח"ך מי פעל ועשה קורא הדורו' מראש גו' ולכן שיעור' דקר' יר' כך ירדפם אברהם כשהיה הולך אחר (ד"ש דף י' ע"א) המלכי' הנה השי"ת שנק' שלו' יעבו' לפניו להלחם בעדו האמנם עדין צרי' לדקדק למה פה כינה להקב"ה (ע"ג) בשם שלם מה שאינו בעת ובעונה ההיא כי אדרבא עת מלחמה ולא עת שלום והענין הוא כי הלא אלו המלאכים כשבאו על סדום להלחם עליה לא נתכוונו כי אם לבקש תואנה ליקח את לוט בשביה ומתוך כך יצא אברהם אע"ה להלחם עמהם ויהרגוהו כמ"ש חז"ל בב"ר על פסוק וישובו ויבואו אל עין המשפט א"ר אחא לא באו אלא להזדווג לתוך גלגל עינו של עולם עין שעשתה מדת הדין בעולם בקשו לסמותה. היא קדש הוא כתיב ולכן פרשו בזוהר ולכן השי"ת ששמו שלם וכל מעשיו שלום נתקנא באלו הרשעים ארורים הם המעוררים מדנים לא"א ע"ה שהיה איש שלום שהיה משים שלום לשי"ת עם כל בריותיו ע"י שהי' מגיירם ועוד שהוא היה בשלום עם אותם המלכים ולכן נגלה השי"ת אז בשם שלום וזמ"ש ירדפם יעבור שלום הקב"ה בכבודו ובעצמו ולא ע"י מלאך ולא ע"י שליח אלא הוא העובר ברגליו אך רגליו של א"א ע"ה לא זזו ממקומם וזש"ה אורח ברגליו לא יבוא פי' אורח ברגליו של אע"ה לא יבואו אלא הקב"ה מוליכו באומרו יעבור שלום השמיענו כי השי"ת הוא המקפיץ ולא אע"ה עבר ברגליו ובאמור הכתו' בס' הזה אורח ברגליו לא יבא ולא קאמר רגליו באורח לא יבא להשמיענו פי' יעבור שלום לומר כי אעפ"י שהיינו יכולים לומר שמש"ה יעבור שלום היינו שצוה הקב"ה לשדים או למלאכים שיקפצו לו הארץ לכן כדי לבטל סברא זו אמר אורח ברגליו לא יבא פי' אורח של אברהם לא בא ברגליו של השי"ת ורגליו ירמוז אל המלאכים כי יש מלאכים שנאחזים בנה"י והם רגליו של השי"ת וגם באומרו מלת אורח ולא דרך רמז ג"כ לומר שלא נעשה ע"י השדים ואורח ירמוז לדם נדות כמש"ה חדל להיות לשרה אורח כנשים ור"ל כי גם הקלי' הנאחזים ברגלים העליונים לא באו ברגליו של אברהם אלא הקב"ה בעצמו כאמור. ודוגמ' זה פירשו בס"ה ואמרו אורח ברגליו של אברהם לא יבא כי לכלוכת זוהמא לית ברגלך בעידן דרדיפת אבתריהון ולכן אמר אורח ברגליו ולא אמר באורח ברגליו ע"כ:

והנה זה עצמו כוונת ר' נחמיא ור' לוי ור' יודן בש"ר יוסי ן' זמרא דלא באו אלא ללמדנו ענין הקפיצה בעצמה אשר נעשה לו וכמה שעור פסיעותיו בעת ההוא ור' נחמיא אתא לאשמיענן ע"י מי היתה קפיצה זו וזמ"ש ר' נחמיא לא נתאבקו רגליו וביאור דבריו יובן במה שביארנו כי סט"א נק' אב"ק כמ"ש בס"ה פ' וישלח ולכן אמר אל תחשוב כי קפיצה זו היתה ע"י שדים הנק' אב"ק וביאר הענין הוא כי כח הקפיצה הוא שאדם מתלבש תוך אותו מלבוש של שדים ועל ידי זה מתארכים רגליו של אדם ומתרחבים פסיעותיו ואין האריכות תלוי ברגלי האדם אלא באותו הלבוש שהוא מתלבש בו ודומה לאדם בעת ההיא כאלו ברגליו קורדסקין גבוהי' מאד הנק' בלשון ערבי (קלא קי"ב) וגם מתרחבים פסי' ולכן א"ר נחמיא לא נתאבקו רגליו כו' לומר שלא נאחזה הקלי' הנק' אב"ק ברגליו בעת ההיא כי הקפיצה לא היתה אלא ע"י השי"ת וזמ"ש אח"כ אלא כאדם שהולך מביתו לבית הכנסת:

ולהבין זה אתן טעם תחלה למה לא היו רק ג' מילין ולא פחות ולא יותר והענין (ע"ד) הוא כי היו ג' מילין כנגד ג' רגלים העליונים שבהם נתלבשו רגליו של אע"ה והם נה"י וזמ"שה ירדפם יעבור שלום ואמר ירדפם כנגד נו"ה כי הרדיפה היא בשני הרגלים ואמר יעבור שלום כנגד היסוד הנק' שלום הרי לך טעם אחד למה כינה פה להשי"ת בשם שלום ור' יודן דריש סיפיה דקרא אורח ברגליו לא יבא שהול"ל לא יבואו ומדקאמר לא יבא חוזר אל האורח והענין הוא כי האורח שלו הוא היסוד בסוד אורח מברך ובסוד ואורח צדיקים כאור נגה ואמר כי האורח הוא שנתלבש בו והכוונה היא כמה שביארנו בההוא עובדא דההוא בעל קבין דתקונין דהוה רהיט ככוכבא דשביטא להורות כי אותה הקפיצה היותה מכח היסוד ולא מכח נו"ה וכן באברהם היה כן לפי סברת ר' יודן וא"כ לא היו פסיעותיו אלא מיל לבד כנגד היסוד וזמ"ש ר' יודן אומר מיל שנא' אורח ברגליו לא יבא כי מסיפיה דקרא מוכח שלא היה אלא ע"י היסוד וזמ"ש לעיל יעבור שלום אך מש"ה ירדפם קאי לאברהם ולא היה אלא ע"י נה"י העליונים ובא ר' נחמיא לקיים דברי ר' יודן ואמר לא נתאבקו כו' פי' בזה שהוא יסוד כשהוא הולך מביתו לבית הכנסת דא כנסת יש' להתחבר עמה (ד"ש ע"ב) כי אז אין סט"א הנק' אבק יכולה להתדבק שם כמבואר בשיר השירים מהזוהר על אלפא ביתא דא"ת ב"ש כי בעת הזווג הכל בחשאי והמלך והכלה בלחישו והנה כמו כן אברהם לא נתאבקו רגליו יען כי השלו' הוא המקפיצו כמ"ש יעבור שלום ולא היה סט"א יכול להדבק שם ואפשר לומר כי ר' נחמיא פליג אכולהו כי לדעת ר' לוי פסיעות רבות בפסיע' אחת הלך מביתו עד מקום המלכים דוגמת זה שהוא יסוד ההולך מביתו לבית הכנסת שהם דבוקים זה בזה יסוד ומלכות ובפסיעה אחת הם מתחברים כך היה אברהם:

והנה ידענו בביאור כי המלכות אינה מתרחקת מהיסוד אלא פסיעה אחת לבד ולכן נק' המלכות פסיעה וז"ס פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם כי היסוד נוטל הטפה מחמשה ספירות שעליו שהם חג"ת נ"ה וכשיורדת בו נקרא היסוד כ"ל כי מן חמשה נכללו כל אחד בסוד עשרה ונעשו בו חמישים כמנין כ"ל ובהנתן בחי' אלו שהם חג"ת נ"ה עם כל היסוד במלכות אז נק' כל"ה כ"ל ה' ואז נכללים כל אחד מאלו החמישים בסוד עשרה ונעשים ת"ק וז"ס מהלך עץ חיים ת"ק שנה כי בהיותו מהלך מלמעל' עד למטה אז נשלמו בו ת"ק שנה והמל' נוטלת ממנו בחי' אחת מת"ק אלו אלא שהיא כלול' מכל הת"ק וזהו פסיעה גסה נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם כמו שכת' הרמב"ם ז"ל בה' דעות שכבת זרע היא מאור עיניו של אדם והבן זה וז"ס ומגבעו' אשורנו כי הגבעות שהם בחי' המלכות הנק' גבעה נוק' הם יוצאים לחוץ בשעור פסיעה אחת לבר וזמ"ש אשורנו לשון פסיעה כמ"ש בזוהר פ' בלק על פסוק אשורנו כו' ואושיט פסיעה לבר כו' והיא המלכות שיצתה חוץ מהז"א שעור פסיעה ודי בזה כי דברים אלו הם כבשונו של עולם ואין לגלות דברים אלו ולמה נק' פסיעה וז"ס ואתה תשופנו עקב והיא המלכו' הנק' פסיעה שהיא עקב ודי בזה:

(דף י"ד ע"א) ונמצא עתה שהם חלוקים במציאות קפיצה זו של אברהם אם היתה ברגליו ממש שנתארכו פסיעותיו והיה פוסע פסיעות או אם נשא אותו על כנפי נשרים ובקפיצה אחת הלך שם וזהו סברת ר' נחמיה והם ב' מיני קפיצות שביארנום לעיל וזו היא כונת כל המאמרים החולקים בענין הקפיצות כי בתנחומא מונה ד' ובמס' סנהדרין מונה ג'. עוד חילופים שבין זה לזה ועוד כי לשניהם לא נמנה קפיצות הארץ דרעמסס לסכות והענין תלוי בזה כי זו הקפיצה שהיתה על כנפי נשרים בפנים אחת אליבא דכולי עלמא אינה נמנית וגם לסברת האו' כי גם באברהם היתה על כנפי נשרים ולכן לא מנו אותה בסנהדרין אמנם המקומות אשר מובן מפשטי הכתובים הם עצמם וברגליהם הלכו. אלו הם שנמנו בין בתנחומ' בין בסנהדר' כמו יעקב שנא' בו ויצא יעקב ונא' בו וישא יעקב רגליו וכן באליעזר נא' ואבא היום אל העין תלה בו בעצמו ולדברי האומר בתנחומא מוכיח כי גם אברהם היה כן ולכן לא הביא פ' זה של אורח ברגליו לא יבא כי מורה הפך זה אך הביא פסו' ויחלק עליהם לילה המורה כי בעצמו הוא חולק עליהם ואין לי פנאי להאריך בזה ואתה המעיין מעצמך תראה ותדקדק מהו ההפרש שיש בין זה לזה אחר שמסרתי לך מפתח של מחלוקת עם שכולם הם דברי אלהים חיים שלכל אלו קפצה הארץ אלא שלדברי האחד אין להכניס במנין כי אם קצתם ובזה ג"כ תבין כי בתנחומא אמר קפצה הארץ ובסנהדרין הוסיף מלת להם לומר כי אותם הג' בדוקא הוא שקפצה הארץ להם בעצמם כי הם בעצמם היו רוצים וקופצים על הארץ משא"כ באחרים שהארץ נקפצה כשנשאום על כנפי נשרים והוא אינו זז ממקומו ודי בזה כי אין לי פנאי להאריך יותר זולתי לבאר ענין מילין אלו מה עניינם:

וזה יובן במ"ש בתקונין בהקדמה בכתיבת יד על ג' ווין דויסע ויבא ויט וענין קפיצא זו הוא כי הלא המלכות לפעמים היא תחת היסוד כמבואר אצלינו למעלה והנה כדי להתחבר עם בעל' גופא בגיפא צריכה לדלג ג' דלוגים שהם נה"י עד שתתחבר גופא בגופא שהוא ספי' הת"ת ואלו הם עצמם ג' דלוגין שאנו מדלגים בג' פעמים ק' ק' ק' ה' צבאות כו' וידעת כי ג' קדש הם בחג"ת והענין הוא כי מדלגת נה"י ועולה בחג"ת ואלו הם עצמם שלשה דלוגים של ברכת הלבנה לחברה עם בעלה וד"ל:

הרי כי ידענו בזה כי קפיצת הדרך הוא בסו' נה"י והיותם ג' ווי"ן הוא הטעם כי ז"א כולל ו"ס ולכן נרמז בוא"ו (ד"ש ע"ג) של שם ההוי"ה וכל ספי' מהם כלול' מכל הו' הרי ששה ווי"ן נמצ' כי נה"י הם ג' ווין ואל תתמה אם ויסע ויבא ויט הם בחג"ת ואיך עתה הם בנה"י כי כבר ידעת כי יש ב' ע"ב ולכן יש בפ' והיה אם שמוע עד ושמתם ע"ב תיבין כנגד נה"י כנז' בתקונין דקל"ג והנה נודע כי כל אחד מאלו הו' ספי' כלול' מחברתה והם י"ב ואלו הם סוד י"ב שבטי ישראל וכנגדם הי' תחום מחנה ישראל י"ב מילין כמשרז"ל במ' בתרא אמר רבה בר בר חנא לדידי חזי לי ההוא אתר מערבות מואב (ע"ב) עד אבל השיטים והוי י"ב מילין ולכן סבירא ליה לר' עקיבא דאית תחומין מדאורייתא עד י"ב מיל אך מדר' גזרו על מיל אחד בלבד ולא אאריך בנתינ' טעם בזה לבל יארך הספור:

והנה י"ב אלו הם ב' ווין ו"ו עילאה ו' תתאה ו"ו עילאה ת"ת כולל עמו חו"ג וכל א' כלול' מחברתה הרי ו"ו עילאה להורות על יעקב ויוסף ו' תתאה כנ"ל ולהיות כולם סוד ווי"ן לכן היו ששה אלפים אמה כי האמה היא צורת ו' והנה להיותם בנה"י דדכורא לכן היו מילין ולא פרסאות כי הפרסא היא נוק' בבחי' המלכות והענין הוא כי נודע כי המלכות מקננ' בעשייה שהוא סנדלפון והנה סנדלפון בגי' פ"ר שהוא שר היער ואדני בגי' ס"ה הרי פ"ר וס"ה נמצא כי בכל בחי' פרסאות הם במלכו' שהם נקבות אך מילין הם בדכורא:

אמר שמואל נלע"ד שחסר כאן וצ"ל ו"ו תתאה יסוד וכולל עמו נו"ה וכל אחת כלולה מחבירתה הרי ו"ו מליאה ולכן פסיעותיו של אע"ה שהם נה"י שלו הם ג' מילין לפי שאינם רק ג' ספי' ולכן היו כנגדם ג' מילין וכנגד היות כל אחת כלולה מחבירתה לכן גם המיל הוא כפול אלפים אמה והם ו' תתאה:

ואביא עתה מא' אחד מס"ה בפ' לך לך אשר הוא רומז כל האמור ובו נסיים בע"ה וז"ל מי העיר ממזרח דא אברהם כו' צדק יקראהו לרגלו דא הוא רקיעא תתאה ועביד נוקמין ואפיל שנאין כו' ירדפם דא אברהם וקב"ה הוא עביד קמיה וקטיל לון דכתיב יעבור שלום דא קב"ה דאקרי שלום אורח ברגליו לא יבא וכי ס"ד דהוה אברהם אזיל בגו ענני או בגו סוסוון כו'. טעמו נא וראו מה מתוק מדבש אומרו וכי ס"ד דהוה אברהם אזיל בגו ענני או בגו סוסוון כו' דבשלמא גו ענני ניחא אבל גו סוסוון קשיא דהול"ל ע"ג סוסוון. וקושיא זו מבואר לתינוק ן' יומו אך הענין הוא כי עננים הם הנוק' דסט"א כמש"ל והסוסוון הם נה"י דדכורא דילהון הרצי' ברגליו ומלבישי' את האדם והוא מתלבש בתוכם ממש ולא עליהם וסמך ממ"ש בפ' בא וז"ל ולאילין עביד שמושין כו' כי סמא"ל הוא דכורא וכל כתות דיליה הם הנוק' דאינון כעננים למירכב בהון כו' וכוחות סמא"ל דכורא אינון בסוסוון דילהון הרי מבואר בביאור כל מה שאמרנו ונכוחים הם למבין והרי בזה ביארנו שלא היתה הקפיצה ע"י שדים ואח"ך חזר ודחה גם קפיצה אחרת שהוא ע"י המלאכים וגם בהם יש ב' בחי' דכורין ונוקבין וזמ"ש דלא חזי אזיל קמיה לא מלאכא ולא שליחא אמר מלאכא כנגד נה"י הנקראת מלאכים כנז' בפ' פקודי דף רל"ב ע"א ושליחא נגד הנאחזים במלכות שליחא דכלהו ע"כ מצאתי עוד בס' אחד:

אמר שמואל נלע"ד שהמאמר הזה הועתק מכ"י הרב עצמו ומעתיק המאמר טעה בהעתקתו וכבר תקנתי בו מה שיכולתי לתקן ושגיאות מי יבין ולא נמצא בו יותר:


פסקא ה[עריכה]

מדרשים

שם בפ' לך לך פרשה מ"ד סי' י"ז וז"ל ר' אבין מוסיף תרתין נובלת אורה של מעלה גלגל חמה נובלת חכמה של מעלה תורה כו' הנה נתבאר כי יעקב יוצא מן (ע"ג) ההארה של יסוד דאבא שבתוך ז"א הנובלת ויוצאת לחוץ של ז"א ומשם ניתנת ליעקב הנק' תורה וזה מ"ש נובלת חכמה של מעלה מבחי' היסוד שלו נובלת ההארה היוצאת ליעקב הנק' תורה וז"ס פ' תורה צוה לנו משה כי משה הוא היסוד של אבא שבתוך ז"א כמבואר אצלינו וממשה יצאה התורה שהיא הנק' קהלת יעקב שהם האורות של משה הנקבצים ונקהלים ביעקב ושם נעשים תורה. אמר שמואל עוד נת' מאמר זה בש"א בשער ההקדמות בדרוש פרצופי לאה וע"ש ועוד נתבאר בש"ה שער המצות:

פסקא ו[עריכה]

שם בפ' תולדות פרשה מ"ה וז"ל ויאמר יצחק אל בנו מה זה מיהרת למצוא בני למצוא מיהרת למצוא הברכה אביך נתברך ן' ע"ה ואתה ן' ס"ג שנים כו' כבר הודעתיך כי יעקב הוא ז"א או פרצוף הנק' יעקב היוצא בפני ז"א מן החזה ולמטה (ד"ש ע"ד) שהוא המקום שהחסדים מתגלים בו כנודע כי שם סיום התלבשו' יסוד דאימא והנה אימא היא הוי"ה דמלוי ס"ג ומתלבשת בשש ספי' ושליש שהם כחב"ד חו"ג ושליש ת"ת של ז"א שעד שם הוא מקום המכוסה וכל מדריגה מהם כלולה מעשר הרי ס"ג ונמצא כי בהשלי' ס"ג אז מתגלים החס' ומהם מתברך יעקב:


פסקא ז[עריכה]

מא' במ' ילקוט פ' וישלח סי' קל"ו וז"ל אל תיראי וגו' אלא כל שבט ושבט נולדה תאומתו עמו. תאומה יתירה נולדה עם בנימין כו' זה יובן עמש"ל בפ' ותוסף ללדת את אחיו את הבל כו' וע"ש והענין הוא כי גם בנימין ניתוספה עמו ולפי שכשנאבד יוסף הצדיק הושם בנימין במקומו כנז' בס"ה וגוף וברית חשבינן חד:


פסקא ח[עריכה]

שם פ' ויחי צ"ח וז"ל ראובן בכורי אתה אתה בכור ואני בכור אני בן פ"ד שנה לא ראיתי טיפת קרי ואתה וילך ראובן וישכב כו' סבת זה השבח ביעקב יותר משאר כל הצדיקים הוא כי הנה נתב' בס"ה פ' קדושים כי יעקב בא לתקן עון גלוי עריות של אדה"ר כנודע כי שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם והנה אדה"ר הוליד שדין ורוחין ולילין מטיפת קרי שהוציא בק"ל שנים שפירש מאשתו חוה כנודע וכבר הודעתיך בביאור מאמר מס"ה בריש פ' בראשית בענין מ"ב זווגין שיש בטיפת זרע העליון שהם בחי' פ"ד טיפות פשוטות וכנגדם נשתהא פ"ד שנים מלראות טיפת זרע:

ספר שמות - דברים[עריכה]

פסקא א[עריכה]

מא' במ' תנחומא והביאו הילקוט בפ' בא סימן קפ"ז וז"ל החדש הזה לכם ראש חדשים אר"י לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו כו' הטעם הוא כי בר"ח ז"א עומד בנצח ונוקביה בהוד כנודע והענין זה הוא ביום ר"ח ואמנם זה לא היה כך בבריאה וזה קושיא באצי' והשיב משום כח מעשיו הגיד לעמו הכונה אחיזתם בהוד והם אומרים אין לנו חלק לכן המלכו' לשם בנצח. אמר שמואל פשוט הוא שהלשון מוטעה כלו ואין בי כח לפשוט את ידי בו. מה שהבנתי מכללות דברי מוהר"י צמח שכונת ר' יצחק היא שהיה להתחיל התורה מהחדש הזה דניסן הוא רומז על ראש הנקבה והיה צריך להתחיל בו משום זה השער לה' ותירץ הטעם הוא כו' עיין בפנים:


פסקא ב[עריכה]

שם שמות רבה פ' כי תשא פרש' מ"ה וז"ל ה' מלאכי חבלה היו שם אף וחימה וקצף והשמ' (ע"ד) והשחת אותה שעה באו ג' האבות ועמדו בג' כו'. הנה ה' מלאכים אלו נאחזים ונשרשים בה' גבורות המתפשטות בגופא דז"א בחג"ת נ"ה וכלם ירדו אח"ך לתוך היסוד ונכללו שם ושם נתמתקו שלשתם בלבד, והם קצף והשמד והשחת שהם כנגד חג"ת ולכן כשהזכי' מרע"ה זכות ג' האבות שהם כנגד חג"ת נסתלקו כי הם גבורות ממותקות אבל שני הגבורות שכנגד נו"ה לא נתמתקו ולכן הם אשר נשתיירו והם אף בנצח חמה בהוד וכנגדם הבל וקין הבל בנצח וקין בהוד:


פסקא ג - י"ג מדות דר"י[עריכה]

מאמר בספרי בפ' ויקרא וז"ל: רבי ישמעאל אומר בי"ג מידות התורה נדרשת בהם כו':   

הכונה היא כי אין ספק שהתורה התחתונה היא נדרשת מי"ג מדות אלו ונמשכו אליה מהתורה העליונה שבכת', הנדרשת מי"ג מדות דוגמת אלו, כי כל מה שיש בתחתונים דוגמתם בעליונים ומשם מתפשט בתחתונים. והנה התורה העליונה (שהיא ת"ת) נחלקת לי"ג מדות בסוד ו"ק שבה כלולים מדין ורחמים וכללותם-- הרי י"ג. ודרישה זו מצד המלכות המקבלת ממנו מת"ת; פעם כך ופעם כך.

  • ( א ) כי פעמים תקבל מחו"ג שבת"ת וזהו מקל וחומר. כי 'קל' רומז לרחמים, המקילים את הדין ומרחמים על העולם; ו'חומר' רומז לדין המחמיר לדון את העולם -- הרי מדה א'. ומדה זו כשהעולם נדון קצת ממנו בדין גמור וקצת ממנו ברחמים גמורים - הרי מקל וחומר. והיא מדה א'.
  • ( ב ) ולפעמים תקבל מת"ת שבת"ת שהוא המכריע וקו השוה בין חסד לגבורה ואז יהיה העולם נדון בדין ממוזג -- לא רחמים גמורים ולא דין גמור אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעות, בסוד הת"ת. וזו נקראת גזירה שוה -- מדה ב'.
  • ( ג ) ולפעמים תקבל מצד הת"ת הנקרא 'אב' בנטותו לצד הנצח או לצד הוד הנקראים 'כתוב אחד'. וזהו מבנין אב וכתוב אחד. או בהכריעו בין נו"ה, וזהו מבנין אב וב' כתובים שהם נצח והוד. ואז נקראת מבנין אב וכתוב אחד; מבנין אב וב' כתובים -- וזו מדה ג'.
  • ( ד ) ולפעמים מקבלת מכללות ת"ת בכל שש קצוותיו, וזהו מכלל ופרט; וכלל ואח"כ פרט. ותהיה אז ההנהגה ממדת המלכות, כי אין הכלל אלא מה שבפרט. וזו נקראת מכלל ופרט -- מדה ד'.
  • ( ה ) ולפעמים מקבלת מלכות מכללות ת"ת כנז' ותתגבר מדת הת"ת עליה ויתנהג העולם על ידו, ומדת המלכות נכללת בו, והוא יהיה עיקר ההנהגה. כי פרט וכלל מתרבה הכלל ויהיה הכלל עיקר. כי‏[1] יגברו שש קצוותיה על שש קצוותיו ולפעמים להפך. וזו נקראת פרט וכלל -- מדה חמישית.
  • ( ו ) ולפעמים תעלה המלכות למעלה מיסוד ותכריע בין ת"ת ליסוד וזהו כלל ופרט וכלל. כי 'כלל' הוא ת"ת (שבו כלולים הו"ק), ו'פרט' היא המלכות (דלית ליה מגרמה כלום, ועוד ששם הדברים בפרטות ומתפרשים בסוד "ופרט כרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם", כי שם מקומם) וכלל הוא יסוד (הנקרא 'כל', דכליל שית בקרטופא חדא). ואז יתנהג העולם ע"י המלכות, וזהו אי אתה דן אלא כעין הפרט. וזהו מכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט -- מדה ששית.
  • ( ז ) ולפעמים תעלה המלכות למעלה בסוד עטרת בעלה ותשפיע לת"ת בהתנהג העולם על ידה ברדתה למטה בבחי' זו. וזהו מכלל שהוא צריך לפרט. ולפעמים תחסר אור המלכות ותצטרך לקבל אור מהת"ת להשלים עצמה בהתנהג העולם בבחי' זו הגרועה שאין לה אלא לצורך עצמה ולא להשפיע, כי כל הבחי' הנז"ל הם שמקבלת מדת המלכות שפע לצורך עצמה ולא לצורך אחרים. וזו היא מכלל שהוא צריך לפרט. א"כ‏[2] מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל. זו מדה שביעית.
  • ( ח ) ולפעמים תקבל המלכות מהת"ת בסוד 'למודי השם' -- על ידי נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד והת"ת בנצח בסוד שם ן'‏[3] ד' בנצח ושם אדני בהוד.
והנה הנהגה זו היא הנהגת תחלת ברייתו של עולם כי מתחלה היו למעלה ד"ו פרצופים והמלכות שנקראת 'דבר' היתה בכלל הת"ת הנקרא 'כלל', והיא כלולה בו, ויצתה מן הכלל (שהוא הת"ת) ונדבקה ב'למודי השם'. וזהו וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד' - כי לא ללמד על המלכות לבד (שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה), אלא ללמד על הכלל כולו יצא-- שגם הת"ת מזדווג עמה בלמודי ה'. כיצד? ת"ת בנצח בימין בשם בן ד' ומלכות בשמאל בהוד בשם אדנ"י, ויתחברו אז שניהם ע"י היסוד בסוד יאהדונה"י (כנזכר בתקונין). ונמצא שע"י ירידתה ממקום הת"ת ירד גם כן הת"ת עמה בלימודי ה' (שהם נו"ה). וזהו לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
ועוד כי כאשר ירדה מדת המלכות מאת פני המלך ונטרדה למטה, לא לבד גרמה לת"ת שהוא נקרא "עצמו" כד"א משה בפ"ע אמרן שהוא המקום שהיא היתה שם בעת אצילותה בין תרין דרועוי כי יצטרך המלך כאשר ירצה לדבר עם הכלה הכלולה לרדת למקומה בלמודי ה' שהם נו"ה (כי זולת זה אי אפשר התדבקות גופא בגופא בסוד חבוק, אחר שהיא למטה והוא למעלה וצריך הוא לרדת למטה להיות אצלה בסוד הגוף - גופא בגופא); אלא גם ראש המלך (בסוד רישא דז"א) גרמה שירד גם הוא למטה כדי שיהיה החבוק שלם -- גופא בגופא, אנפין באנפין, דרועין בדרועין, רגלין ברגלין. וזהו ללמד על הכלל כלו יצא -- לומר שהת"ת כולו בכללו ירד בלמודים, ולא הת"ת לבד שהוא סוד גופא. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וזו היא מדה ח'
ועוד גם טרם רדתה למטה יצדק אומרו דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כי נוקבא דז"א יצאת מאחורוי מבין תרין דרועין דידיה לעומת החזה ושם נעשה לו ראשה וזרועותיה שהם חו"ג שבה נאצלו כנגד נו"ה שבזכר ונו"ה שבה שהם למודי ה' יצאו מן הכלל שהוא הת"ת וזהו דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד -- כי יצא מן הכלל ללמד כי הם למודי ה' כי אין להם על מה שיסמוכו בת"ת והוצרך הזכר העליון להמשיך רגליו למטה ג"כ להיות היא עזר כנגדו ולא חוצה לו. וזהו אלא ללמד על הכלל כולו יצא כי הוצרכו למודי הזכר להתפשע למטה וכל זה בכלל המדה הח'. והמבין יבין.
  • ( ט ) ולפעמים יתנהג העולם בסוד עבור המלכות להוליד למטה דוגמת העליונה בסוד תיבת נח שיצאו ממנה ג' גוונים שם חם ויפת שהם דין ורחמים וכללותם דמיון ת"ת הכוללת דין ורחמים אלא לפעמים תתעבר בסוד הרחמים לבד ויהי' כל הג' גוונים אלו נוטים כולם לצד הרחמים ‏[4]בענין ת"ת הנוטה לצד הרחמים. וזהו וכל דבר שהיה בכלל בסוד האצילות למעלה מן הת"ת, ויצא לטעון טעון אחר בסוד העבור, ונתעברה בג' גוונים הנזכרים כלולים זה בזה בסוד הרחמים שהוא כענינ"ו -- כענין ו', שהוא סוד הת"ת, ואז יצא להקל בסוד הרחמים הוליד ג' גוונים כולם מצד הרחמים, ולא להחמיר. וזו היא מדת תשיעית.
  • ( י ) ולפעמים תתעבר בסוד דין ורחמים ביחד שלא כענינ"ו-- שלא כענין ו' שהוא נוטה לצד הרחמים, ואז תצא להקל ולהחמיר ותתעבר ותוציא (ד"ש ע"ב) למטה ג' גוונים דין ורחמים ממוזגים וזו היא כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר. וזו מידת עשירית.
  • ( יא ) ולפעמים יתנהג העולם בסוד המלכות ברדתה למטה ממקום אצילותה עם הת"ת ותרד למטה ביצירה בסוד מטטרו"ן (שהוא נער, חגיר חרצין, בסוד שתין פולסי דנורא שהם ס' גבורים בסוד הדין). וזהו ויצא לידון בדבר חדש - ולפי שתמיד מתחדש מטטרו"ן כד"א "אנוש כחציר ימיו כולי" כנז' בפ' פינחס. וזהו 'בדבר החדש'. ואז ברדתה למטה במקום מטטרו"ן הוא סוד הגלות בסוד "אי לך ארץ שמלכך נער". וזהו אי אתה יכול להחזירו לכללו - כי הזווג בטל בימי הגלות ואין לה יכולת לעלות אצל בעלה עד שיחזירנה הכתוב -- שהוא סוד נצח כד"א "למנצח על אילת השחר", תרין שחרין דאיילתא. ולפי שהוד הוא בגלות (כד"א "כל היום דוה") צריך נצח עם ת"ת להחזירה במקומה ותהיה החזרה נגלת לעיני כל חי ולא תהיה סתומה אלא מפורשת. וזהו עד שיחזירנה הכתוב לכללו בפירוש. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. וזו מדה י"א.
  • ( יב ) ולפעמים יתנהג העולם בסוד המלכות בנו"ה שבה המקבלת מת"ת וזהו ודבר הלמד מענינ"ו - מענין ו' שהוא הת"ת. או יהיו מקבלים נו"ה שבה מסוף הת"ת שהוא יסוד וזהו ודבר הלמד מסופו. וזו היא מדה י"ב.
  • ( יג ) ולפעמים יתנהג העולם בסוד נו"ה שבמלכות שהם שני כתובים המכחישים זה את זה, דהיינו זהו דין וזה רחמים וע"י יסוד שהוא הכתוב השלישי המכריע ביניהם יתמזגו ויתנהג העולם ע"י מזוג היסוד המכריע בתוך המלכות. וזהו וכן ב' כתובים המכחישות זא"ז עד שיבא הכתוב הג' ויכריע ביניהם. וזו מדה י"ג:

פסקא ד[עריכה]

מא' בספרי פ' שמיני והובא בחומש רש"י ז"ל וז"ל קרב אל המזבח. שהיה אהרן בוש וירא לגשת א"ל משה למה את בוש לכך נבחרת. הנה מלת לכך נראה דוחק קצת והענין הוא כי חוזר אל מ"ש שהיה בוש והיתה בו מדת הבושה והענוה ואמר מפני שיש בך מדת הענוה יתירה על זולתך לכך נבחרת:


פסקא ה[עריכה]

מאמר במ' רבה פ' חקת פרשה י"ט וז"ל: דבר אחר: דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחביריו וכל יקר ראתה עינו זה ר' עקיבא וחביריו. גם באותיות דר"ע נז' על דרך זה שבחו של ר"ע. וכן במסכת שבת פ' הבונה אמרו שהיה ר"ע דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות עד שכמעט תשש כחו של משה. והנה ארז"ל כי אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נגלה למשה, ולכאורה דבר זה תימא גדולה.

אבל הענין הוא כי משה ודאי שכל מה שעתיד להתחדש בעולם בכל התורה ידע, אלא מה שידעם היה בע"פ אבל לא היה יודע לדורשם ולרומזם בפסוקי התורה כל א' וא' במקומו, עד שבאו חכמי הדורות וכל א' ואחד היה דורש הדרשות שהם מחלק נשמתו ולומדם מן הפסוקים. וכן היה בר"ע. שכל אותם תלי תלים של הלכות --עם שכבר נגלו למשה ענינם-- אלא שלא נגלה לו מקום רמיזתם בפסוקים. ובא ר"ע ודורשם על קוצי התורה והיה אומר קוץ זה רומז לדרשה זו, וזו לזו:

פסקא ו[עריכה]

(ע"ג) מ"א' במ' רבה פ' וזאת הברכה וז"ל ד"א מהו איש האלהים א"ר אבן מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלהים. נודע הוא כי בינה נקראת אלהים והנה"י שלה נכנסו בסוד מוחין תוך ז"א עד החזה שהוא מחצית קומתו וגם כי לאה הנק' אלהים ג"כ יוצאת מחצי הז"א ולמעלה ולכן משה שהוא רומז אל ז"א מחציו ולמעלה נקרא אלהים אבל מחציו ולמטה שיוצאת רחל אשתו נק' הוא איש כמש"ה לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת וזה נאמר על רחל הנק' חוה הב' ונת' ג"כ בש"ד שער הפסוקים בפ' ואנכי איש חלק וע"ש:

אמר שמואל מצאתי כתוב מאמר בס"ה פ' וישלח תו אבהן שבקו ליה מחייו ע' שנין כו' וז"ל סוד נפלא מ"ש בזוהר במקומות אחרים האמנם בפ' וישלח האריכו בו בסוד אדה"ר שנתן משניו שבעי' שנים. ועוד אמרו דאברהם שבק ליה ה' שנים ויצחק לא שבק ליה כלום יעקב שבק ליה כ"ח שנים ויוסף שבק ליה ל"ז שנים סך הכל ע' שנים. וראוי לידע מאחר שאדה"ר שבק ליה ע' שנה מה צורך עוד לאבות שיתנו לו כל אחד ואחד כ"כ שנים. ואגב נדקדק דלמה יצחק אבינו לא שבק ליה כלום. והענין הוא שהשנים שהניח לו אדה"ר מלבד שהם שנים מתים כמש"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות גם היו שנים פגומים מזוהמת נחש ואעפ"י שעשה תשובה הלואי שיועיל לו לעצמו ולכן לקח ע' שנה מהאבות והענין הוא כי (ד"ש ע"ג) הכל הולך אל מקום אחד כמ"ש חז"ל שאדה"ר נתגלגל באבות ונתקן בהם ממה שחט' בע"ז וג"ע וש"ד ובראשונה תקן אברהם אבינו מה שחטא בע"ז ולכן הושלך אברהם בכבשן האש לקיים מקרא שכתוב פסילי אלהיהם תשרפון באש ונודע כי הפוגם בע"ז פוגם בה' אחרונה של ההוי"ה וכשתקן אותה הה' נתוסף לו ה' בשמו ונקרא אברהם ולכן הניח לו משניו ה' שנים כנגד ה' של השם. וביצחק תקן עון ש"ד כשפשט צוארו ע"ג המזבח ועכ"ז לא הניח לו משניו כלום כי יצחק מסטרא דתוקפא דדינא דגבורה ואין נמשכים ממנה חיים. וביעקב שכוון לשם שמים בלוקחו ב' אחיות ולא הותרו אלא לו לבד תקון עון ג"ע וגם זה היה בסוד גדול להוציא מן הקליפה אל הקדושה אותם ב' טפות של זרע שלקחה אותם לילי"ת חוה א' ועכשיו נתקנו ברחל ובלאה וכל טפה היא רומזת ליד אחת וז"ס יד ליד לא ינקה רע שהוא הקרי הנק' רע וז"ס מה שעבד יעקב ז' שנים וז' שנים לרמוז אל אותה היד ולכן אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכם שהם השתי ידות הנז' העולים כ"ח וכנגדם שבק ליה מחייו כ"ח שנה וכנגד יצחק אע"ה שלא הניח לו כלום להיותו מצד הגבורה כאמור ולכן נעקד ע"ג המזבח בהיותו בן ל"ז שנים לכן יוסף שבק ליה מחייו ל"ז שנים להיותו מבחינת היסוד הנק' ק"ץ ח"י כנגד יצחק אע"ה והנה חי הוא היסוד והוא קץ אל הגבורה נמצא שיוסף תקן ליצחק אע"ה ולכן שבק ליה מחייו ל"ז שנה מספר שהיו ליצחק אע"ה בשעת העקידה:

אמר שמואל כך נלע"ד לתקן להיות שבשעת העקידה יצאה נשמתו של יצחק אע"ה ואחר העקידה באו לו חיים אחרים מסטרא דדכורא לכן אותם הל"ז שנים ראשונים שהיו לו קודם העקידה שהיו (ע"ד) מסטרא דנוק' מסטרא דשרה אימיה כמש"ה והנה בן לשרה אשתך נתנם במתנה לדוד הע"ה שגם הוא אתי מסטרא דנוק' ודוק ותשכח היותם ל"ז שנים השלשים מסטרא דנה"י בסוד ג' עדרי צאן רובצים עליה והשבע' מסטרא דנוק' עצמה הנקראת בת שבע כנלע"ד. חזרנו להקדמתינו שהע' שנה של אדה"ר הם שנים מתים וטעם למה אדה"ר נתן לו ע' שנה ולא יותר הטעם הוא לפי שדוד הע"ה מסטרא דנוק' הנק' שביעית להיות כולל' שבע העליונות וגם נותנת שפע לשבע הנערות אח"ך הראויות לתת לה מבית המלך וכל אחת כלולה מעשר הרי ע' ואם תשאל אעיקרא דמילתא למה נתן לו חיים ולא הניח אותו שיהיה נפל הטעם הוא בעבור שעיקר תקנתו היה בדוד וז"ס שמו אדם ר"ת אד'ם דוד משיח ודע הקדמה אחת כי קודם שחטא אדה"ר היו החיים באים לבני האדם מא"א ולכן היו בבני אדם חיים ארוכים ואחר שחטא הוא וחזרו ג"כ בניו למרות העליון נאמר בהם לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו ק"ך שנה מסטרא דז"א ולפי שהאדם חטא בה' אחרונה של ההוי"ה שהיא שביעית כאמור לכן נתן לו מימיו כנגדם ע' שנה לדוד הע"ה ואח"ך כשבא אדה"ר בגלגול דוד הע"ה חזר ונתקל במעשה דבת שבע לפי שאכלה פגה ולכן לא נתקן עדיין לגמרי:

אמר שמואל אעפ"י שבענין האשה לא ניתקן לגמרי הנה נתקן לגמרי מהקללה שנתקלל מפי הקב"ה שא"ל כי ביום אכלך ממנו מות תמות כי בגלגול דוד המלך נאמר בו דוד מלך ישראל חי וקיים כנגד ב' מיתות נאמר לו ב' ברכות חי וקיים וכנגד החסרון של קין והבל נתקן הכל בשלמה הע"ה ונק' איש מנוחה ועכ"ז לא ישלים לגמרי עד הגלגול הג' במשיח בן דוד ואז יחזור הברכה על כל באי העולם ג"כ ואז כתי' בלע המות לנצח וגו' והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

שונות[עריכה]

פסקא א - על פומא דאליהו אתגזר[עריכה]

סוד מ"ש חז"ל בכמה מקומות על פומא דאליהו אתגזר כו' וכשמזכיר דברי חז"ל אמר ר' פלוני פתח כו' מה ענין הפרש בין לשון זה ללשון זה. והענין הוא כי הנה נודע כי אליהו ז"ל נפרש מבני אדם ונעשה מלאך; לא נשאר לו כח לפתוח ולחדש בתורה להיות כי לא בשמים היא ולא נשארה תורה בעליונים כלל. ועל כן איננו יכול זולתי לספר לתלמידי חכמים התחתונים ממה שנתחדש בישיבה עליונה של התלמידי חכמים העליונים הגדולים, לכן אמר "על פומא דאליהו אתגזר".

האמנם התלמידי חכמים יש להם יכולת לפתוח ולחדש בתורה כל מה שיראה להם, וכמו שאמר הפסוק "על פי התורה אשר יורוך כולי". ואעפ"י שנפטרו מזה העולם - כמו שמצינו בזוהר בהרבה מקומות דאמר כך פתח ריש מתיבתא כו' ובמתיבתא דבצלאל ואהליהב וכיוצא באלו הצדיקים - יכולים לפתוח בתורה ולחדש כל מה שירצו, לכן כתיב בהו "ר' פלוני פתח", וכיוצא מאלו הלשונות. נמצינו למדים כמה גדלה מעלת ישראל מכל האומות ומכל שאר המלאכים שהמלאכים נקראו עבדים וישראל נקראו בנים שנאמא "בנים אתם לה' אלהיכם".   עד כאן.

כנלע"ד שמואל ויטאל בן הרב המחבר אבא מארי כמהר"ר חיים ויטאל זלה"ה


  1. ^ נ"ל להוסיף כי לפעמים יגברו... - ויקיעורך
  2. ^ טעות סופר אולי כאן? - ויקיעורך
  3. ^ צ"ל בסוד שם ן' - שם ד' בנצח ושם אדני וכולי והכוונה לשם הויה. וכן מוכח בהמשך. כנ"ל. - ויקיעורך
  4. ^ צ"ל כענין - ויקיעורך