מי השילוח/פרשת ויקרא
חלק ראשון
[עריכה]ויקרא אל משה. איתא במדרש (תנחומא ויקרא א') כמה פעמים הזהירה התורה על הגר ארבעים ושמונה פעמים נגד ארבעים ושמונה פעמים באר הכתוב בתורה. הענין בזה כי איתא בגמ' (ראש השנה כא, ב) חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם ניתנו למשה חסר אחד נמצא שיש למרע"ה מ"ט, ולכל ישראל מ"ח שאין ביכולתם להגיע למדרגות מרע"ה, כי לא קם נביא כמשה לכן אין יכולים להגיע רק למ"ח, ונגד זה כתיב גם מ"ח פעמים באר בתורה, כי באר מורה על חשק ורצון לד"ת, וע"י החשק והקווי שהאדם מצפה לד"ת יכול לקנות כל המ"ח שערים. ועל זאת הכוונה נאמר גם גר מ"ח פעמים, כי הגר מה שבא לקרב את עצמו תחת כנפי השכינה הוא ג"כ רק ממה שנמצא בו גודל תשוקה, כי בשורש חייו אינו דבוק בהש"י, כי דביקות בשורש החיים אינו דבוק רק מי שנולד מזרע האבות. ונגד זה היו מ"ח קרשים במשכן וגם על זה נאמר בזוה"ק (ח"א קכה, א) כי בכל יום נוטף מ"ח טפין, וזה ענין פירוש הפסוק ויקרא אל משה קריאה היא תשוקה וקווי בלב, ולפי שהקב"ה נתן בלב משה קריאה וקווי יותר מכל ישראל לכן זכה לשער המ"ט.
ויקרא אל משה. כתיב (ישעיה סה, כד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ומאחר שהש"י עונה מה ענין עוד לדבר ולבקש, אך כי קריאה היינו תשוקה וציפוי, והוא אמרו טרם יקראו ואני אענה היינו טרם שיבא בלב המיחל לה' שום חשק לדבר, אז עונה אותו הש"י והוא שמבער מלבו כל חמדות וכל מיני חשקות לשום דבר שבעולם, ועי"ז יעשה מקום בלב האדם שיוכל לצפה ולקוה לרצון הש"י, ואח"כ יוכל לקבל בלבו תשוקה וקווי בלתי לה' לבדו. ואז עוד הם מדברים ואני אשמע. וזה הענין היה כאן כשנגמר המשכן וכתיב ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, אז חשב משה בדעתו שעד עתה היה העסק של הקב"ה עם ישראל בד"ת, ואז היה הוא הנבחר לקבל התורה וללמדה לישראל, ועתה פתח הש"י בדבר חדש לעסוק עם ישראל ולזה אהרן הוא הנבחר, ובאמת היה למרע"ה טובת עין לאהרן, אך מאוד שקק לדבר ה' והיה יושב ומצפה שישמע דבר ה', וזהו ויקרא אל משה מאוהל מועד, היינו אחר שלא היה לו שום חשק לשום דבר אשר גם שמו מורה על זה, כי מן המים משיתיהו ומים היינו חשק כמבואר, לכן בחר בו הש"י תחילה לד"ת שיתנו על ידו, וזהו טרם יקראו ואני אענה ואח"כ כאשר ציפה וקיוה לה' שגם תורת הקרבנות ילכו על ידו, זהו עוד הם מדברים ואני אשמע.[1]
[2]וידבר ה' אליו. היינו שאמר לו אמת שמעשה העבודה שייך לאהרן דווקא, אך הדברות והציווים שייך רק לך. והראיה שמזה בא לך התשוקה לשמוע יותר מכלם. ולזה ויקרא בא' זעירא המורה על פשיטות שהיה למרע"ה אז טובת עין לאהרן ולא היה כוונתו רק לשמוע הדבור, וזה שאמר איוב (איוב יד, טו) תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף, תקרא היינו בחר בי ונתן לי חשק, ואנכי אענך היינו אז עלי להשלים פעולות הדבר להיות נמשך אחר רצונך, למעשה ידיך תכסוף היינו מחמת שתחשק להשלמת מעשה ידיך ע"כ אבקש ממך כזאת[3], ופי' עוד הם מדברים ואני אשמע כי יש שני מיני עניות בתפלה ושניהם אינם טוב, הא' כמו שנתבאר בתענית (דף כה:) שנענה תיכף קודם שרוצה להתפלל כמו שנתבאר שם. והב' שאינו נענה רק ע"י הפצרות רבות. לכן נאמר תחילה טרם יקראו ואני אענה, ואח"כ עוד הם מדברים אז אשמע ברצון השלם. כמו דאיתא בגמ' [שם] אמר משיב הרוח ונשב זיקא מוריד הגשם ואתא מטרא.[4]
אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. ולא כתיב אדם מכם כי יקריב, וזה מורה על הבא להקריב קרבן לה' שלא ירצה בהתנשאות להיות גבוה מחבירו, רק להכניס עצמו להיות בשוה עם כל ישראל[5]. [כמו שמצינו בגמ' (ברכות ל"א.) שחייב אדם להתפלל ג' פעמים ביום, ובאמת והלא גם על צרכי הגוף הוא מתפלל ואם כן היה צריך להתפלל כל היום, אך כיון שאי אפשר להתפלל כל היום וכיון שהוא מברר עצמו באלו הג' זמנים שמתפלל, נתברר בזה שלבו מתפלל תמיד להשי"ת וכמו שהוא בנפש אחד כן בכלל נפשות ישראל כולם קשורים כשלשלת אחת וכשאדם מתפלל על טובה מברר אותה לכלל ישראל, ולכן הבא להקריב לה' לא ירצה בהתנשאות להיות גבוה מחבירו כי בזה נתבררו כל ישראל. תשלום.].
תקריבו את קרבנכם. תקריבו היינו כל אחד מישראל הדורש באמת לשם שמים זוכה לבן חכם או לתלמיד חכם. וזה גם ענין הפסוק (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו. ספר זכרון של הקב"ה הוא כשחוקק הדבר בתוך לבות ישראל, וזה מחמת שנמצא באדם טובת עין שישפיע גם לרעהו מהטוב אשר זכה מהש"י. וזהו אז נדברו יראי ה' ויקשב ה' וישמע היינו לפנות למלא רצונו במלא עומסו של הקב"ה לחקוק זאת בתוך לבות ישראל, כמ"ש (ירמיהו לא, לב) ועל לבם אכתבנה, וזהו ויכתב ספר זכרון לפניו. וע"ז רומז גם הפסוק אדם כי יקריב מכם קרבן, ותקריבו הוא לשון רבים וכמו שנדרש מזה מלמד שבא בנדבות צבור היינו שיתפשט להיות נחקק בלבות ישראל.[6]
על כל קרבנך תקריב מלח. הוא היפך הטוב, כי לא ינוח להתפשט ולגדל הטוב, כי ארץ מליחה אינה מגדלת, אך הוא דבר שיוכל להתערב עם הטוב ולהוסיף טעם לטוב. ועל זה יקרא גם רב החובל מלח, לפי שמערבב המים, ומלח הוא לשון עירבוב, ועל ענין הזה נאמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, היינו שידבק האדם להש"י את עצמו ולא ינתק ע"י שום דבר עוה"ז רק אדרבה יתברר דבקותו ביותר בטוב טעם ודעת. ולענין הזה מתייחס גם ענין אמציה מלך יהודא כאשר הכה את אדום עשרת אלף ועשרת אלף השליך מראש הסלע ויבקעו, ואח"כ עבד לאלהי אדום ושלח ליואש מלך ישראל לך נתראה פנים (דברי הימים ב' כ"ה,י"ז) והענין בזה כי אדום הוא ראשית הקליפה החשובה מכל האומות כדאיתא במס' ע"ז [ב':] שאדום נכנס מיד אחר ישראל משום דחשיבי, ואחר הקליפה הזאת מיד מתחיל שם ישראל. ולע"ע לא ניתן לישראל רשות עליהם רק לעתיד כמו שנתבאר במקומו. והריגת אמציה את העשרים אלף כי יש בקליפה עשר מדרגות כי זה לעומת זה, ועל זה רומז העשרים אלף היינו כל העשרה מדרגות מתתא לעילא ומעילא לתתא, והיה בדעתו מאחר שכ"כ גברה ידו עליהם בודאי כל מה שיעשה מעתה לא יסור לבבו מה', ולא יהיה בכח שום דבר רע להתגבר עליו כמו שיהיה לעתיד. ע"כ ניסה לעבוד את אלהי אדום ושלח ליואש מלך ישראל לך נתראה פנים, היינו אף שאני עשיתי דבר שנראה רע אעפ"כ אני דבוק בהש"י יותר ממך. והנה לא היה רצון הש"י בזה, לכן נענש ויואש מלך ישראל תפסו, ואעפ"כ נאמר שם [פסוק כ"ה] כי חי אמציה אחר מות יואש חמש עשרה שנה לרמוז כי בכל החמשה עשר מעלות שנמצא בישראל היה אמציה גדול מיואש, וחטאו לא היה רק לפי ערך גבול תפיסת אדם, כי המבין בעניני מלכות בית דוד, כל מלכי יהודא הם החביבים אצל הש"י מאוד מאוד וכל מעשיהם לא היו כפשוטם, והמבין בישעיה [ז', ג'] נאמר צא נא לקראת אחז נא הוא לשון בקשה, כמו אב שהרע לבנו ונתרחק ממנו ואח"כ משתדל האב לפייסו, וזה שאמר אחז לא אשאל ולא אנסה את ה' כבן המתחטא לפני אביו. וגם ענין מנשה היה כי נולד ביראה מופלגת עד שאין כח אנושי יכול לסבלו, ולכל מלך יש יראה גדולה אך לו היתה ביותר התגברות, וכל חטאו היה כי רצה להסיר היראה מאתו ובכל המקומות נתברר אליו יראת השם יתברך ביותר, חוץ מדהע"ה שנולד במדת אהבה והיה מדוגל בה כידוע.[7]
חלק שני
[עריכה]ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. כתיב (תהלים קד, א) ברכי נפשי את ה' וגו', בזה המזמור רמז דוד המלך ע"ה כל סדר ההנהגה מראשית הבריאה עד אחר ביאת הגואל בב"י. השם הוי' הראשון רומז על מעשי בראשית שנזכרים בפרשת בראשית. השם הוי' השני רומז על הענינים הנזכרים בפרשת נח. אלהי, רומז על הפרשות המדברים מעניני אברהם אבינו, שעיקר עסק אברהם אבינו היה להכיר הכרה מפורשת שהשי"ת צופה תמיד לטובה וזה נקרא אלהי. גדלת, רומז על הפרשות המדברים מעניני יצחק אבינו. מאד, רומז על הפרשות המדברים מעניני יעקב אבינו. הוד והדר לבשת, רומז על הפרשות המדברים מעניני גלות מצרים עד אחר הגאולה, שבענינים האלו נתגלה מפורש אהבת השי"ת לישראל. עטה אור כשלמה, רומז על פרשת יתרו, שאז הראה השי"ת לישראל גודל אורו ועומק רצונו בדברי תורה. נוטה שמים כיריעה, רומז על פרשת משפטים שאחר התגלות האור של מתן תורה אחר כן נסתר כל כך עד שיצא בפועל על כי תקנה עבד עברי כמו שנתבאר ענינו בחלק זה (פרשת משפטים ד"ה המרחק). המקרה במים עליותיו, הוא נגד פרשת תרומה שהוא בנין המשכן שיסוד בנין המשכן היה אחר הכשלון שנבנה בלב ישראל יראה קבועה שנקרא בית, יראת ה' הוא אצרו, שאחר הכשלון ניתן להם מצות בית וקדושתו שכל יסודי הגוף מושכין לפועלות גשמיות וכשנותן כנגדם מצוה הוא גם כן להכניס כחות הגוף במצוה מעשיות, וזה מרמז עצי שטים שהם מרמזין ליסוד בנין האדם שנמשל לעץ, וזה מורה שטים כדאיתא במדרש (תנחומא בלק ט"ז-י"ז) שטים שעשו שטות וכו' ומעין שטים של זנות היה וכו', ולכן נגד תאות הגופניות ניתן להם מצות בעבודה ופעולה מעשיות, ובמשכן היה זה נרמז בעצי שטים. השם עבים רכובו, נגד פרשת תצוה שנזכר בה חושן ואפוד שרומזים לתוקף וחיזוק האדם שעל ידי מעשה המצות מתלבש האדם ומתאזר בתקופות כדאיתא במדרש (רבה תשא פמ"א א') אין לך שעה שישראל באין בזרוע עם הקב"ה כשעה שמקיימין את המצות. המהלך על כנפי רוח, נגד פרשת תשא ששם כתיב ענין מחצית השקל שרומז על מה שאמרו חכמים (קידושין מ':) לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי וגם כתיב שם החטא. עשה מלאכיו רוחות, נגד פרשת ויקהל כדאיתא במדרש (ויקהל פמ"ח ה') ויעשו כל חכם לב, ולא בבני אדם אלא אפילו בבהמה ובחיה שנאמר חכמה ותבונה בהמה, בהמה כתיב והיינו שכל הכוחות סייעו למלאכת המשכן. משרתיו אש להט, נגד פרשת פקודי שנזכר בה לבושי כהן גדול שהוא המשרת להשי"ת וכדאיתא במדרש (רבה אחרי פכ"א,י"א) דא"ר פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שרוי עליו היה פניו בוערות כלפידים. יסד ארץ על מכוניה, נגד ספר ויקרא שהוא תורת כהנים שבזכות הקרבנות מתקיים שמים וארץ, ואז ישראל הם בנייחא. בל תמוט עולם ועד, רומז על ספר במדבר ששם נתבארו ונתגלו הרבה נסתרות. תהום כלבוש כסיתו, רומז על ספר דברים שנמצא בו ענינים מכוסים ועמוקים.
ויקרא אל משה. להבין ענין הקרבנות למה צוה השי"ת שאם האדם עשה היפוך מרצונו ית' ולא הלך ביושר יקריב קרבן ומתכפר לו ששוחטין אותה ומקריבין אותה על המזבח, ובזה האדם מתכפר, ולהבין ענין זה הכפרה. אך עיקר הכפרה הוא הוידוי והתפלה שהאדם מתפלל לפני השי"ת, כי באמת מצד השי"ת אין שום חטא נוגע כלל כדכתיב (איוב ל"ה ו'-ז') אם חטאת מה תפעל בו וגו' אם צדקת מה תתן לו, כי כל החטא הוא רק מצד האדם, ואדם הראשון לא הותר לו לאכול בשר מפני שאז היה עוד קודם הכשלון, לא היו נכללין הברואים זה בזה. אכן בנח שהיה אחר הכשלון והתקון הותר לו לאכול בשר שיתכללו הברואים זה בזה. ומזה יש כל השכחות בעולם, כי כשאדם עושה חלילה היפוך מרצון השי"ת בזה מוריד כל הברואים, וכשעושה תשובה נתעלו כל הברואים, ולכן כשאדם חוטא ומקריב בהמה שהיא מדרגה קטנה מצורת אדם, והכהן והבעלים מתפללין על הקרבן שיעלה לרצון לפני ה' וע"י עבודת הכהן נכללת הבהמה בשור אשר במרכבה, כדאיתא בזה"ק (פנחס ר"מ:) וזה שאיתא שם (רמ"א.) בשעתא דקרבנא שלים אריה נחית ועאל באשא ואכיל ואתהני מתמן. וכן בקרבן עופות איתא (שם) שנכללים בנשר אשר במרכבה, וזה הקרבן היה מאיר לכל העולמות. כדאיתא (שם) ואי תימא היך אתפשט זעיר מהאי יונה או משפנינא דא לכמה סטרין חיילין דלית לון שיעורא או מן בעירא חדא אוף הכי, ת"ח חד שרגא דקיק דליק אתמליה מניה כל עלמא. וזה שאיתא במדרש (תנחומא תצוה י"ג) ראה מה היו הקרבנות בשעה שהיו קרבין כל מה שהיה התקרב מן מינו היה מברך את מינו, היינו מחמת שמגביה כל הברואים בזה הקרבן עד שאפילו התפיסה האחרונה שהיה מתחלה נחשבת לחטא גם כן מתנשאת עד השי"ת לכן נתברך כל העולם.
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. מורה לנו בזה היאך אדם מקרב את עצמו להשי"ת, על זה איתא בת"כ (פרשה ב' פ"ז) ובגמ' (ב"ק מ':) מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע שיהיה נקי בלא תנאף. מן הבקר להוציא את הנעבד שלא יהיה לו התנשאות על שום בריה. מן הצאן להוציא את המוקצה שלא יהיה בצוותא עם עוברי רצונו, כי מזה יש שורש העצבות. ומן הצאן להוציא את הנוגח שלא יהיה בו שום כעס ורציחה וקפדנות. וכן המנהיג הדור שאדם ירצה להיות כפוף תחתיו צריך להיות נקי מדברים האלו. תקריבו את קרבנכם, איתא בת"כ (פ"ב פי"א) מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות, שאף שאין שני נפשות דומין זה לזה כי כל אחד הוא פרט בפני עצמו, אכן מצינו שבן או תלמיד יש להם איזה השתוות לאביו או לרבו. את קרבנכם, מלמד שהיא באה בנדבת ציבור, היינו מה שאדם מחדש עבודה להשי"ת ואם הוא מבורר אומר השי"ת שראוי לנטוע זאת בכל ישראל, כמו שמצינו שכתיב בבועז (רות ב',ד') ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ואיתא על זה בגמ' (ברכות נ"ד.) התקינו שיהא אדם שואל חבירו בשם שזה יתנטע בכל ישראל.
אם עלה קרבנו מן הבקר וגו'. הנה בזמן שבית המקדש היה קיים כשעלה בדעת האדם לעשות דבר חדש לבנות ארמון גדול וכדומה בכל ענינים, דבר שיתמיהו בני אדם וידברו מזה והיה לו פחד לעשות הדבר הזה, והתיישב בדעתו כיון שיש לו פחד אולי אין רצון השי"ת בזה, היה מקריב עולה ומנחה, עולה הוא שמסר כל רצונו ודעתו להשי"ת אל כל אשר יחפוץ יטנו, כי עולה הוא כולה כליל, ואז אם היה רצון השי"ת בזה נתבטל מלבו הפחד. והמנחה היה שמצד המנחה נתחזק לבו בתקיפות גדול וחשק וזריזות להמעשה, ואם לא היה רצון השי"ת בזה מצד העולה נתבטל מלבו החשק לעשות המעשה, אכן רצה לידע למה מנעו השי"ת מזה לכן הביא מנחה שע"י מנחה האיר לו השי"ת שהעסק היה מזיק לו לפרט זה בנפשו ואז היה לבו בנייחא, לכן נקרא הקרבן מנחה שהאדם יש לו נייחא מזה, ולכן איתא בגמ' (מנחות ק"ד:) אין שנים מתנדבין מנחה אבל מתנדבים עולה, כי למסור הרצון והדעת להשי"ת בזה כולם שווים, אבל הנייחא של הלב והנפש נתפעל כל פרט נפש מישראל בפני עצמו, ואין אחד שוה לחבירו. ושלמים הוא כשהיה נפש מישראל מוטרד בדעתו ולא היה דעתו נוחה אז היה מקריב שלמים, ועכשיו כשחרב בית המקדש התפלות הם במקום קרבנות ויש תפלות שרומזים ג"כ על ענינים האלו.
אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה'. היינו אם יש לאדם רצון ומחשבה טובה הוא מיד לפני ה', אכן זה הוא מצד המחשבה, אבל מצד הגוף שהאדם הוא מורכב בגוף שחפץ בהסתרה ובקל יוכל לשכוח רצון הטוב, לכן העצה היא להביא את הרצון והמחשבה לידי מעשה, כדי שיתקיים אצלו. וזה היה כונת הקרבן שפועל ע"י פעולה, אף שעיקר הוא כונת הלב כי רחמנא לבא בעי אכן הפעולה היא גומרת הרצון, כי מצד הדעה של האדם בקל יכול להכניע עצמו לפני השי"ת אך שיוקבע זאת גם בהגוף שגם הגוף יורגל לעבוד את השי"ת צריך לזה מעשה ופעולה ומזה יוקבע בהגוף, וזה הפעולה היא גמר המחשבה וזה יקריב אתו לרצונו לפני ה'.
להבין השינוים הכתובים בקרבן עולה, בעולת הבקר כתיב וזרקו את הדם וגו' וקרבו וכרעיו וגו' ובעולת העוף כתיב ונמצה דמו וגו' והסיר את מראתו בנוצתה שזה הוא במקום קרביו. הענין בזה כדאיתא בזה"ק (ויקרא ח':) כמה דהוה חטאה הכי הוה מקריב יש שמכיר בנפשו שיש לו חטא במעשה ממש שלא מדעת, וזה נצמח ברתיחת דמו שאינו מבורר, לכן תיקונו הוא להקריב הדם הוא הנפש לטהר הדם שלא יומשך אחר רתיחת דמו, ומהקרב והכרעים אין לדבר טרם יתוקן המעשה ואח"כ כאשר יתוקן אז גם הקרב וכרעים המה מתוקנים, וזה הוא בעולת הבקר. ועולת הצאן הוא באיש אשר נקי מלחטוא במעשה רק מחשבתו לא מטוהרה, ואון יחשוב על משכבו, ולא צריך על דמו תיקון כי הוא מתוקן רק עיקר תיקונו הוא בקרבים שלו לטהר מחשבותיו. ועולת העוף הוא באנשים יקרים נקיי כפים וברי לבב, הן במעשה והן במחשבה, אך ברצון צריכים בירורים, שרצונם יהיה מקושר בהשי"ת כמו שאמר דוד המלך לשלמה בנו (דה"א כ"ח,ט') דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, היינו שלא יהיה ברצונו רק עבודת השי"ת לכן כתיב דמו ומראתו כי הוא נקי ממעשה וממחשבה רק תפלתו היא שרצונו יהיה מקושר בהשי"ת כמו שכתיב (תהלים נ"א,י"ב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי.
ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. הנה קרבן עולה רומז שהאדם ימסור נפשו לה' אף במקום שלא יגיע לו שום הנאה, ואינו מרגיש שום טעם בזה מ"מ מסכים בדעתו לעבוד את השי"ת וזה הוא נגד מה שאמרו ישראל במתן תורה נעשה, ומנחה היא שאדם יחפוץ שגם הוא ירגיש טעם טוב בעבודתו וזה הוא נגד נשמע.
וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח. מלח מורה על יראה וכמו שכתוב (שופטים ט',מ"ה) ויזרעה מלח, היינו שיש בזה יראה שלא תרצה להצמיח. וזה שהזהיר שיראת ה' יהיה ראשית דעת ולא יזוז ממנו היראה בכל מעשי המצות ותורה ותפלה והתקרבות להשי"ת. כי שלמה כלל כל התורה בספר משלי שהוא מלא עצות לעבודת השי"ת, וסיים שם (משלי ל"א,ל') אשה יראת ה' היא תתהלל, אף שבאמת יראת ה' היא אהבה ברורה וכדאיתא (תדבא"ר ג') יראתי מתוך שמחתי על כל זה בהכרח שיהיו כל המעשים כלולים ביראה, כענין שאיתא (ירושלמי ברכות פ' הרואה ה"ה) דע שאתה ירא, וזהו פירש על כל קרבנך תקריב מלח, היינו בכל התקרבותך תורה ועבודה ומצות יהיו ביראה ובזה יתקיים הכל כדכתיב (תהלים י"ט,י') יראת ה' טהורה עמדת לעד.
בפרשת ויקרא נמצאים י"ב קרבנות כנגד י"ב ברכות האמצעיות שבתפלת י"ח, ובפרשת שמיני נמצאים ששה קרבנות כנגד שלש ראשונות ושלש אחרונות. וזה כונת המדרש (רבה קהלת פ"א,פל"א) שפרשת שמיני היה ראוי להיות התחלת ספר ויקרא, וענין מה שמתחיל במדרש (תנחומא ויקרא ב') בענין טעה בברכת המינים שמחזירין אותו שמא מין הוא שאם יהא בו צד מינות קלל עצמו ועונין הקהל אמן וכו' ובענין הגר להורות שעיקר הוא הקריאה והחשק שהגר אף שאינו מזרע ישראל מ"מ ע"י חשק שלו נתנטע בישראל ומי שהוא מין אף שהוא מזרע ישראל, כיון שלבו וחשק שלו להיפך מרצון השי"ת מתרחק משורשו.
- ^ ( בית יעקב הכולל פר' ויקרא ד"ה ויקרא[א'].
- ^ זה המאמר הוא המשך מהמאמר הקודם
- ^ בית יעקב ויקרא פר' ויקרא אות ג'-ו', בית יעקב הכולל פר' בראשית ד"ה בראשית[א']
- ^ בית יעקב ויקרא פר' ויקרא אות י", י"ד
- ^ בית יעקב ויקרא פר ויקרא אות כ"ב
- ^ לקמן ח"א ברכות (נ"ד.) ד"ה התקינו, בית יעקב ויקרא פר' ויקרא אות כ"ד, פרי צדיק פסח אות כ"ג, ליקוטי מאמרים דף נ"ד...
- ^ ועניין אמציה שניסה לעבוד את אלוהי אדום, כי כל הכוחות חילק השי"ת לכל העמים, כדאיתא רמב"ם ריש ה' תשובה על טעות דור אנוש כי אמרו מאחר שהשי"ת חלק כבוד למשמשיו, גם אנו נחלוק להם כבוד, ולנו ציווה השי"ת לבלתי לעבוד לשום מידה ולא לשכוח כח בלתי ה' לבדו, והנה באמת מפני מה אסור לכבד לכל הכוחות הלא השי"ת גם כן כח וגבורה נתן בהם, אכן בעולם הזה לפי שכח השי"ת נסתר ולא יתברר אם האדם חולק להם כבוד מפני שזהו כבוד ה' כמו שחולקים כבוד לעבדי המלך שזהו כבוד המלך, אבל בעוה"ז ידמה שחולקים להם כבוד מצד עצמותם שהם בפני עצמם יש בהם כח חס ושלום זולת כח השי"ת אשר חלק ונתן להם, כדאיתא בזה"ק (משפטים ק"ח) בההוא זמנא (תהילים נ"א) אז תחפוץ זבחי צדק, בגין הא כדין יתחבר כלא בחבורה חדא ויהא שמא שלים בכל תיקוניה וכדין קרבנה להוי שלים לה' א-לוקים דהשתא א-לוקים לא אתחבר לקורבנא, דאלמלא אתחבר ביה כמה – אלוהים יסלקון אודנין לאתחברא תמן. והוא כי עתה אסור בקרבן לכוון לשום כינוי וכח, כי יש כוחות שיאמרו שיש להם בפני עצמם איזה כח חוץ ממה שהשי"ת חלק להם, אבל לעתידכשיתרבה בדעת ויתגלה כח השי"ת מפורש בעולם אז יהיה מותר לכבד מלאכי מרום ומשמשיו, לפי שלא יהיה שום הסתר ויהיה כמו שמכבדין עבדי המלך, ולכן לפי שאמציה הרג הרג רב באדום שזהו ראשית הקליפה המסתרת מאוד כי אין לה מצד עצמה רק ממה שהשי"ת חלק לה, וזה נקרא עובד אלהי אדום, כי כשיתגלה ברור כי השי"ת מושל בכל וכשיודע זאת לעין כל יהיה מותר לכבד לכל משרתי עליון כי לא יהיה דרך עבודה רק כמו שמכבד שלוחי ושרי המלך, ועל עניין זה השתחווה יהושע להמלאך אף כי השתחוויה הוא מארבע עבודות כזיבוח וקיטור וניסוך המי ומ"מ השתחווה לו כדכתיב (יהושע ה') וכמו שנבאר (בעיקרים מאמר ב' פרק כ"ח) והוא דימה שכבר נתגלה בכל העולם, אבל בזה טעה. גיליון. לקמן ח"א מלכים ב' (כ"א) ד"ה בן, לעיל פרשת וישב