מטה אפרים אורח חיים תקצ

<< | מטה אפרים · סימן תקצ | >>

סימן תקצ בטור ובשולחן ערוך

סדר הראוי לתקיעת שופר

סעיף א

כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה? תשע, והם תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה. ולפי שתרועה האמורה בתורה – נסתפק לנו אם הוא עניין יללה, שנקרא עתה אצלנו תרועה; או הוא גניחה, שאנו קורין עתה שברים; או שמא תרועה שאמרה תורה הוא שניהם יחד, גונח וסופו מיילל, וכשעושה שניהם יחד נקרא בלשון תורה תרועה. וכדי לצאת מידי כל ספק, תיקנו חכמים שיתקעו תקיעה שברים תרועה תקיעה שלש פעמים, ושוב יתקעו תקיעה שברים תקיעה שלש פעמים, ושוב יתקעו תקיעה תרועה תקיעה שלש פעמים:

סעיף ב

שיעור התקיעה למעלה אין לה שיעור, ויכול למשוך התקיעה ולהאריך בה כפי רצונו, בין בתשר"ת או בתש"ת תר"ת. אבל שיעור התקיעה למטה יש בה חילוקי דעות, ויש לנהוג כאשר יתבאר:

סעיף ג

שיעור אורך התקיעה הפשוטה, בין לפניה בין לאחריה, יש לעשות לכתחילה בסדר תשר"ת כשיעור י"ח כחות כל שהוא, והם נקראים בלשון הפוסקים י"ח טרומיטין. ובדיעבד אף אם לא האריך התקיעה [אלא] רק כשיעור תשעה כחות, יצא. ובפחות מזה לא יצא, וצריך לחזור ולתקוע:

סעיף ד

שיעור התקיעה בסדר תש"ת, די שיעשה לכתחילה כשיעור ט' כחות. ובדיעבד אם עשה תקיעה כשיעור ששה כחות, יצא. ופחות מזה צריך לחזור ולתקוע:

סעיף ה

שיעור התקיעה בסדר תר"ת הוא גם כן לכתחילה כשיעור ט' כחות. ובדיעבד די בשיעור ג' כחות, ופחות מזה צריך לחזור ולתקוע:

סעיף ו

שיעור השברים בסדר תשר"ת, יש מי שאומר שהשלושה שברים צריך ליזהר לעשות כל שבר פחות מג' כחות, שאם יהיה בשבר כשיעור ג' כחות, יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה. ויש אומרים ששיעור שלושה שברים כשיעור ט' כחות, ופחות מזה לא יצא. ונראה שלכתחילה יש לנהוג כן, לעשות כשיעור ט' כחות. ובדיעבד יצא אם האריך בכל שברים כשיעור וא"ו טרומיטין או קרוב לזה:

סעיף ז

אם האריך בשבר אחד מהג' שברים יותר מג' כחות עד י"ח כחות, יצא בדיעבד, כיון שעומד בסדר תשר"ת, שהתקיעה שיעורה כשברים ותרועה. ואין לסמוך על זה כי אם בדוחק גדול. ואם האריך יותר מי"ח, צריך לחזור ולתקוע. ואם לא האריך כל כך, רק עד ט' כחות, יצא:

סעיף ח

זה שכתבנו, בתקיעות מיושב. אבל בתקיעות מעומד שבסדר התפילה, לפי מנהג רוב המקומות לתקוע תשר"ת לבד למלכויות וכן לזכרונות וכן לשופרות, כאשר יתבאר בסימן תקצ"ג, אז אם האריך בשבר אחד כשיעור ט' כחות, צריך לחזור ולתקוע בכל עניין. ונראה דאף שלא היה צריך לחזור ולתקוע, רק תש"ת, לא יעשה כן, רק יחזור ויתקע תשר"ת:

סעיף ט

אם בסדר תש"ת האריך בשבר אחד יותר מג' כחות עד ט' כחות, יצא בדיעבד. ואם האריך כט' כחות, אף בדיעבד לא יצא:

סעיף י

אם בסדר תשר"ת קיצר התקיעה משיעור י"ח כחות ובשברים האריך כשיעור ט' כחות, לא יצא ידי חובת המצוה וצריך לחזור ולתקוע:

סעיף יא

וכן אם בסדר תש"ת קיצר התקיעה כשיעור ט' כחות ובשברים האריך בשבר אחד כשעור ששה כחות, גם כן לא יצא:

סעיף יב

השלושה שברים, בין בסדר תשר"ת בין בסדר תש"ת, יש לו לתקוע לכתחילה בנשימה אחת. ובדיעבד אם עשה שני שברים והפסיק בנשימה, יתקע עוד שבר אחד, ומצטרף אם לא הפסיק ביניהם בקול אחר, כמו שיתבאר:

סעיף יג

לכתחילה יש לו לתקוע השלושה שברים מלבד הקול ארוך קצת אשר עושין בסוף השברים כמו שעושין בסוף התרועה. ובדיעבד אם לא עשה, רק שני שברים וקול ארוך קצת בסוף, מחשבין הקול במקום שבר השלישי. ויזהר שלא יהא הקול ההוא ארוך כשיעור ששה כחות, בין אם עשה (שני) [שלשה] שברים מלבד הקול, בין אם עשה שני שברים, ומצטרף הקול לשבר השלישי. שאם הקול ארוך כששה כחות, יש לחוש שנכנס לכלל תקיעה:

סעיף יד

לכתחילה אין לתקוע יותר משלשה שברים. ואם תקע ד' או ה', אין לחוש בדיעבד ויצא:

סעיף טו

סדר תשר"ת שאנו תוקעים היום, בשביל ספק שמא תרועה שאמרה תורה הוא שברים ותרועה יחד, שתחילתו גונח וסופו מיילל, כמבאר בסעיף א'. יש אומרים שלפיכך צריך לעשות השברים ותרועה בנשימה אחת, שהרי שניהם יחד נקראים תרועה; ואם לאו, לא יצא ידי חובת תשר"ת. ומכל מקום לא יעשה בלי הפסק כלל, אלא יפסיק מעט, ולא יעשה הפסק נשימה בינתים. ויש אומרים שאין לעשות בנשימה אחת, אלא בשתי נשימות; ומכל מקום לא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה בין השברים לתרועה. ויש נוהגין לעשות קצת בנשימה אחת, וקצת בשתי נשימות. והנוהגים כן – יש להם לעשות בתקיעות מיושב בנשימה אחת; ובתקיעות מעומד, שהם הסדרים – יעשה בשתי נשימות. אבל לא להיפך, במקום שהמנהג לתקוע תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות, וכן במקומות שנהגו לתקוע בכל סדר רק תשר"ת לבד, כאשר יתבאר בסימן תקצ"ב. אבל לפי מנהג קצת אנשי מעשה שיתבאר שם, שנוהגים לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות, יכול לעשות גם כן להיפך, שיתקע תקיעות מיושב בשתי נשימות, ותקיעות מעומד בנשימה אחת:

סעיף טז

ברוב המקומות במדינות אלו נוהגים לעשות בב' נשימות. וכבר נתבאר, שאף על פי כן אין לשהות בהפסקה יותר מכדי נשימה, ולכן יש לתוקע למהר לעשותם תכופים. והמקרא ימהר לקרוא "שברים תרועה" בדיבור אחד; ואם המקרא שוהה קצת בקריאתו, לא ימתין התוקע על הקריאה, ויעשה התרועה תיכף לשברים כל מה דאפשר. והנוהגים לעשות בב' נשימות, אין להם לשנות לעשות בנשימה אחת, וכן הנוהגים לעשות בנשימה אחת אין להם לשנות מנהגם לעשות בב' נשימות:

סעיף יז

שיעור התרועה, בין תשר"ת בין תר"ת, יש אומרים שהוא ג' כחות כל שהוא, ולכן די כשיעשה שלש טרומיטין. ויש אומרים ששיעורה ט' כחות, וצריך לעשות ט' טרומיטין. ולכן יש לעשות ט' טרומיטין בכל תרועה. ובדיעבד אם לא עשה בתקיעות מיושב ט', יעשה בתקיעות דמעומד. ואם לא יכול לעשות כן הכל, על כל פנים יראה לעשות כן בסדר א', כדי לצאת ידי הדעה הב'. והשלש טרומיטין או הט' טרומיטין צריך לעשותם בנשימה אחת, ואם עשה שני טרומיטין והפסיק בנשימה ועשה עוד טרומיט א' – לא יצא:

סעיף יח

תקיעה אחרונה, בין של תשר"ת או תש"ת או תר"ת, דינה כתקיעה ראשונה לכל דבר:

סעיף יט

אם תקע תר"ת בנשימה אחת, יש לחזר ולתקוע, ולעשות הפסק כדי נשימה בין התקיעות להתרועה. ויראה שאם הפסיק מעט, אף על פי שלא היה כשיעור נשימה, יצא:

סעיף כ

אם כשבא לתקוע תשר"ת תש"ת האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשעור שתי תקיעות, כדי שתעלה לתקיעה אחרונה של תשר"ת ולתקיעה ראשונה של תש"ת, אותה תקיעה פסולה ולא עלתה לו כלל, וצריך לחזור ולתקוע תשר"ת ואחר כך תש"ת. וכן הדין בתקיעות תש"ת תר"ת, כשהאריך בתקיעה אחרונה של תש"ת לשנים בכדי לצאת בה גם תקיעה ראשונה של תר"ת, צריך לחזור ולתקוע תש"ת תר"ת כדינו:

סעיף כא

אם בא לתקוע ג' פעמים תשר"ת, והאריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת א' לצאת בו גם ידי חובת תקיעה ראשונה של התשר"ת שאחריו, גם כן לא עלתה לו וצריך לחזור לתשר"ת הראשון (עיין מגן אברהם שהשיג על הלבוש). וכן הדין בג' פעמים תש"ת או ג' פעמים תר"ת:

סעיף כב

אם התנה מתחילה שבתקיעה אחרונה מסדר תשר"ת האחרון יצא בו ידי חובת תקיעה ראשונה שבתש"ת שאחריה, ולא שיעלה לו מחצית לזה ומחצית לזה, אלא הוא מתנה שאיזה סדר הנכון יצטרף לו תקיעה זו, שאם סדר תשר"ת הנכון – תצטרף לתקיעת תשר"ת, ואם סדר תש"ת הוא הנכון – תצטרף התקיעה להיות תקיעה ראשונה מסדר תש"ת שאחריו, יצא. וכן הדין בין תש"ת לתר"ת. ומכל מקום לכתחילה אין לעשות כן, אלא צריך לתקוע לכל סדר תקיעה בפני עצמו. ובדיעבד יצא כשהתנה על הדרך שכתבתי, בין אם האריך בתקיעה זו שהתנה עליה כשתים או לא:

סעיף כג

אם טעה בסדר תשר"ת, שאחר שתקע שני שברים – טעה והתחיל להריע, אף על פי שנזכר מיד ועשה שבר אחד, יש לו לחזור לתקוע שלשה שברים בנשימה אחת כדינו. ואפילו אם התחלת התרועה שעשה וגם השבר הא' שתקע אחר התחלת התרועה היה הכל בנשימה אחת עם השני שברים שעשה תחילה – אין לו לסמוך על זה, כיון שאין הפסד בדבר אם יתקע שלשה שברים תכופים בלא הפסק של קול תרועה בינתים. ומכל שכן אם אחר הב' שברים התחיל בתרועה וגמר כל התרועה, שאין מועיל שיתקע שבר אחר גמר התרועה, בין אם עשה הכל בנשימה אחת או לא. ומכל מקום נראה דאם לא גמר כל התרועה, ותקע עוד שבר אחד, והשלים כל התשר"ת – אין צריך לחזור ולתקוע שנית. אבל אם גמר כל התרועה ואחר כך הוסיף שבר שחסר מתחלה, אף על פי שכבר השלים התשר"ת, צריך לחזור ולהתחיל מן השברים ולתקוע כדינו. וגם נראה דדווקא בתקע שני שברים הדין כן; אבל אם לא תקע [אלא] רק שבר אחד, וטעה והתחיל להריע, ונזכר והוסיף שני שברים, אז אף על פי שלא גמר כל התרועה וגם כבר השלים תשר"ת זה, צריך לחזור ולהתחיל מן השברים, כמו בגמר כל התרועה:

סעיף כד

זה שאמרנו אם טעה והריע באמצע השברים צריך לחזור ולתקוע שנית, אינו [אלא] רק שתקיעת שברים אלו הפסיד וצריך לחזור ולעשות שברים אחרים,;אבל התקיעה שקדמה לו לא הפסיד, אלא אם טעה בשברים שבסדר תשר"ת – יחזור לתקוע שברים תרועה תקיעה, והם מצטרפין להתקיעה שתקע קודם השברים שטעה בהם:

סעיף כה

כבר בארנו למעלה סעיף י"ב, שאם הפסיק בנשימה בין השברים, יצא בדיעבד; אבל אם הפסיק יותר מכדי נשימה, אף על פי שהפסיק בשתיקה – אין מועיל לו השלמה, כי אותו הקול שעשה והפסיק אחר כך נתקלקל; ולכן צריך לתקוע מחדש כדינו בלא הפסק. וכן הדין בהפסיק בשתיקה באמצע התקיעה או התרועה. ויראה שאין שיעור לדבר, אלא כשהוא יותר מכדי נשימה, ולאוזן השומע נראה כשני קולות מפורדין, הרי נפסד הקול ההוא ונתקלקל:

סעיף כו

זה שאמרנו שלא הפסיד תקיעה ראשונה, הוא כשהיה הטעות בסדר תשר"ת. אבל אם היה הטעות בסדר תש"ת או תר"ת, כגון שהיה צריך לתקוע תש"ת, ותקע תקיעה שברים כדינו, ושתק והפסיק ושוב תקע שברים אחרים, ואפילו שבר אחד; וכן בתקיעת תר"ת, אחר שהריע התרועה – תקע שבר אחד, או שתקע תקיעה ושוב תקע שבר אחד ואחר כך הריע התרועה הצריכה לו – השבר הזה שעשה למותר הוי הפסק, והפסיד גם תקיעה ראשונה, וצריך לחזור ולתקוע כסדר התש"ת או התר"ת:

סעיף כז

אף בסדר תשר"ת, אם הקדים התרועה לשברים לגמרי, שתקע תרש"ת, לא יצא והפסיד אף התקיעה הראשונה. וכן בסדר תש"ת או תר"ת, אם הריע שתי תרועות זו אחר זו ותקע תשר"ר או תר"ר – לא יצא, והפסיד גם תקיעה ראשונה. ואם תקע תשרר"ת או תרר"ת, תקיעה אחרונה עולה במקום ראשונה, וחוזר ותוקע שר"ת או ר"ת, וכמ"ש בסעיף למ"ד:

סעיף כח

בסדר תשר"ת, אם תקע תקיעה שברים תרועה, ושוב תקע שברים ותקיעה, גם כן לא יצא, והפסיד גם תקיעה ראשונה. ומכל שכן בתש"ת שהפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים, או בתר"ת – אם תקע שברים בין התקיעה לתרועה ואפילו שבר א', לא עלתה לו כלל:

סעיף כט

בסדר תשר"ת או תש"ת או תר"ת שעשאם כדין, אלא שהפסיק באמצע ועשה יבבא א' או ב', שהוא כח א' או שני כחות כל שהוא, אין זה הפסק; ודווקא שבר, שהוא קול ארוך קצת, מפסיק אפילו שבר אחד. ונראה שגם בזה הפסיד הסדר, וצריך לחזור ולתקוע סדר אחר. ודווקא בתשר"ת ותקע שני שברים והתחיל להריע ונזכר, כמבואר לעיל; כיון שמה שהריע מתוך השברים הוא מעין התרועה שיש לו לתקוע, והרי זה כהתחיל להריע ולא עלה קולו יפה, שמריע שנית ונחשב הכל לתקיעה אחת. מה שאין כן אם תקע התרועה כדינו והפסיק בשתיקה ועשה קול אחד או שני קולות קצרים, שהוא מיותר לגמרי, הרי זה הפסק. אבל^[1] אם תקע, ושוב עשה קול או שני קולות קצרים, והפסיק בשתיקה – חוזר לעשות התרועה כדינו, ותקיעה ראשונה לא הפסיד:

סעיף ל

זה שאמרנו כשתוקע באמצע הסדר תקיעה שאינה צריכה הוא הפסק, לא נאמר אלא בתוקע התקיעה ההיא ומכוון בה לשם מצוה; אבל אם אותה התקיעה היתירה שתוקע באמצע הסדר – לא תקע אותה לשם מצוה, רק כמתעסק בלבד, אינה פוסלת הסדר. ומכל מקום יש להחמיר בזה גם כן ולחזור ולתקוע הסדר ההוא:

סעיף לא

זה שאמרנו שאם הפסיק בקול אחר חוזר לראש, אז אם כבר תקע תקיעה אחרונה – לא הפסיד אותה, ועולה לו משום תקיעה ראשונה, וגומר משם ואילך על הסדר. ואם לא נזכר עד שעומד בסדר אחר, כגון שכבר עמד בתש"ת, ונזכר שטעה בסדר א' שמן הג' תשר"ת, גומר כל הג' תש"ת שעומד בו, ואחר כך חוזר ותוקע התשר"ת שטעה בו. אף על פי שהפסיק בין תקיעת הג' תשר"ת במה שתקע הג' פעמים תש"ת, אין בכך כלום:

סעיף לב

כבר ביארנו שתוקעין תקיעה דמיושב ג' פעמים תשר"ת וג' פעמים תש"ת וג' פעמים תר"ת. ואם תקע שני תש"ת או שני תר"ת כהוגן וטעה בשלישי, לא הפסיד השנים הראשונים, אלא צריך לחזור להאחרון שטעה בו:

סעיף לג

באלו שאמרנו בהם אם טעה חוזר, הוא בין אם טעה בתקיעות דמיושב, דהיינו מה שתוקעין קודם מוסף, ובין בתקיעות דמעומד, שהם אותן תקיעות שבתוך תפילת מוסף, שתוקעין למלכיות זכרונות שופרות. לפי שעל התקיעות דמיושב עשה הברכות, ולכן צריך לעשותם כהוגן. ותקיעות דמעומד גם כן יש לחזור אם טעה, כיון שהם עיקר. אבל אם טעה בתקיעות שתוקעין אחר התפילה להשלים מאה קולות, אין בכך כלום:

סעיף לד

השומע קול שופר לצאת בשמיעה זו, ושמע באמצע קול שופר שאינו ראוי לאותו בבא, או קול הראוי לאותו בבא, נתבאר לעיל סימן תקפ"ח:

סעיף לה

אם תקע בצד הרחב של השופר, לא יצא. וסימן לדבר (תהלים קיח, ה): "מן המצר קראתי":

סעיף לו

אחר שתוקעין ג' פעמים תשר"ת, נוהגים העולם לומר יהי רצון הכתוב במחזורים, וכן אחר תש"ת וכן אחר תר"ת. ואין להאריך יותר מן הנוסח ההוא, שלא לעשות הפסקה יתירה בין הברכה לתקיעות. ויש ליזהר שלא להוציא בפה שמות המלאכים המוזכרים שם ביהי רצון, רק יכוון בליבו לבד:

סעיף לז

אחר שגמרו כל התקיעות, מתחיל הש"ץ המתפלל מוסף פסוקי'^[2]: "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון", בניגון המיוחד לו, והעם עונים אחריו פסוק זה. ויש נוהגים לומר גם כן הפסוקים שאחר זה: "בשמך" כו' "כי תפארת" כו'; והחזן אומר הפסוקים, והעם אחריו. ואחר כך מתפלל הש"ץ "אשרי יושבי" כו'. ואחר כך אומר "יהללו", ומחזירין הספר תורה למקומו, ואומרים הקהל "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" כו'. ובשעת חזרה להיכל אומרים "ובנחה יאמר". ודין מילה ומי שברך לחולה נתבאר בסימן תקפ"ד:

סעיף לח

מנהגנו שקודם הקדיש אומר הש"ץ בלחש תפילה מתוקנת וכתובה במחזורים, "הנני העני ממעש" כו'. ויש נוהגים לומר תפילות ויהי רצון אחרים, שמבקש ומחלה שתקובל תפילתו ולא יהיה בה שום מכשול וסימן רע לשולחיו חס ושלום, ולא יבושו על ידי שליחותו. ויזהר לאמרה בכוונה עצומה מעומק הלב, ובבכיה רבה. ומקרוב נהגו להרים קולם לפעמים באמצע התפילה והיהי רצון, במקום שיש איזה התעוררות, כדי לעורר לב העם היושבים ודוממים עד שיגמור הש"ץ תפילתו. ומכל מקום אין לו להאריך הרבה בזה, משום טורח הציבור והפסק הרבה בין אשרי להקדיש, אלא יאמר בהתלהבות נמרץ ובזריזות, וטוב מעט בכוונה כו'. וגם יאמר בלחש איזה פסוקים אחר גמר הבקשה, שיהיה הקדיש סמוך להם, ואחר כך יתחיל לנגן הקדיש בניגון המיוחד לו. ויאמר גם כן "לעילא לעילא", כמו בשאר התפילות:

הערות

1. נראה לענ"ד ד"אבל" זה מיירי בתר"ת. ויקיעורך.
2. נראה דהוא ט"ס וצ"ל "פסוק" בלי י' וגרש. ויקיעורך