מטה אפרים אורח חיים תקצב

<< | מטה אפרים · סימן תקצב | >>

סימן תקצב בטור ובשולחן ערוך

סדר תפילת מוסף וסדר תקיעות

סעיף א

מחזיר הש"ץ התפילה. ואין לשמש להכריז שתיקה יפה כו' כדרכו בשאר פעמים, לפי שאינו מצורך התפילה כל כך, ואין לו להפסיק בין התקיעות. והש"ץ עם הציבור אומרים פיוטים, כל מקום לפי מנהגו. ופותחין הארון ל"מלך עליון", ול"ונתנה תוקף" כו' "ואין לפרש עילום שמך", ואומרים סדר קדושה. וכשמתחילין הפיוט הראשון מסדר קדושה סוגרין הארון, ושוב חוזרין ופותחין לתפילת "האוחז ביד". ונוהגים כשמגיע הש"ץ לעלינו לשבח, פותחין הארון הקודש, והש"ץ מתחיל לנגן "עלינו", והציבור אומרים גם כן כל אחד בלחש. וכשמגיע ל"ואנחנו כורעים", אזי הציבור אומרים "ואנחנו כורעים", ובשעת אמירה הם כורעים ומשתחווים, אבל אין נופלים על פניהם, רק ביום הכיפורים בסדר העבודה. ולכן לא נהגו לשטוח עשבים על הרצפה בראש השנה כמו ביום הכיפורים, לפי שבראש השנה אין נופלים על פניהם, רק כריעה והשתחויה לבד [עיין במגן אברהם סוף סימן קלא]. וגם הש"ץ כורע על ברכיו לארץ במקום עמידתו, אבל אסור לעקור ממקומו בשעת התפילה כדי שיוכל ליפול ולכרוע. ולכן נוהגים לעמוד רחוק מעט מן העמוד, כדי שיוכל ליפול על ברכיו בלי שום עקירה ממקומו. ומנגן קצת בתיבת "ומשתחוים ומודים", וכשמגיע לתיבת "מלך", אזי הציבור מתחילין לעמוד, ואומרים גם כן "לפני מלך" כו' עד "ואין עוד", ואומרים איזה פסוקים הכתובים במחזורים. והש"ץ בכדי שלא יצטרך לעקור רגליו כשיעמוד, העומדים אצלו מסייעים אותו שיוכל לעמוד מבלי עקירת רגליו. ואומר גם כן עד "ואין עוד". ואחר שעומדים מכריעתם סוגרין הארון:

סעיף ב

אחר כך מתחיל הש"ץ לנגן "היה עם פיפיות", והוא תפילה השייך להש"ץ. אך נהגו כשמגיע הש"ץ ל"ואתה מן השמים תשגיח" כו', הציבור אומרים גם כן עמו, ואין למחות בידם. ואחר כך פותחין הארון, והש"ץ אומר "אוחילה", שהוא נתקן לש"ץ, ואין לציבור לומר עמו, רק יטו אוזן להש"ץ. וכאשר מסיים "צורי וגואלי" סוגרין הארון, ומתחיל "אנסיכה" כו' שהוא פיוט השייך לסדר מלכיות, ואומרים הש"ץ והציבור יחד. ואחר כך חוזר הש"ץ לסדר התפילה, ומתחיל "על כן נקוה לך" כו' עד "ויום הזכרון", ותוקעין תשר"ת, ואומרים "היום הרת עולם" ו"ארשת". ובשבת אין אומרים "ארשת". ואחר כך אומרים הפיוט של זכרונות, ואחר כך מתחיל הש"ץ "אתה זוכר" כו', ותוקעין תשר"ת, ואומרים "היום הרת עולם" ו"ארשת". ואחר כך הפיוט של שופרות, והש"ץ אומר "אתה נגלית", ותוקעין תשר"ת, ואומרים "היום הרת עולם" ו"ארשת". ובכל תקיעות של שלשה סדרים אלו צריכין התוקע והשומעים לעמוד בשעת תקיעות, ובדיעבד אם ישבו, יצא[ו]:

סעיף ג

בשעת התקיעות אסור לשיח, ואפילו לרוק אסור, ומכל שכן להשמיע קול בפיהוק או בנחירת הגרון, שמבלבל גם האחרים השומעים. ואם צריך לרוק יבליע בכסותו, כמו שכתוב סימן צ"ז:

סעיף ד

אף שלא היו שם בשעת התקיעות ממש, אין לתוקע ולציבור לשיח שיחה שלא לצורך התקיעות והתפילות בין התקיעות דמיושב למעומד. ואם שח מדברים אחרים שאינם צורך התקיעות והתפילות, אף על פי שגוערין ומשתקין אותו ברמיזות, מכל מקום אין צריך לחזור ולברך:

סעיף ה

בין הברכה שעל התקיעה לתקיעה לא יפסיק כלל, אפילו מה שהוא צורך התקיעות והתפילות, אם לא מה שהוא מוכרח לדבר, כגון שצריך לצוות להביא שופר אחר וכיוצא בו, שהוא הכרח למצות התקיעה בעצמה. אבל אם שח מעניין אחר, אפילו מעניין התפילה, צריך לחזור ולברך. ואפילו אם לא שח התוקע – רק השומע, שרוצה לצאת בברכת התוקע, שח בין הברכה לתקיעה – אינו יוצא בברכה, וצריך לברך לעצמו, לצאת ידי חובת הברכה:

סעיף ו

אם שח באמצע התקיעות, בין שברים לתרועה, אף על פי שדיבר מעסק התקיעות והתפילות, לא יצא, וצריך לחזור ולתקוע אותו סדר:

סעיף ז

אם מתפלל ביחיד, לא יפסיק לתקוע על סדר הברכות כמו שנוהגים בציבור, ואפילו יש לו אחר מי שיתקע לו. אלא יכוון שישמע אותם קודם שיתפלל מוסף, כדי לערבב השטן שלא יקטרג עליו בשעת תפילתו; ואין צריך לתקוע לו שנית:

סעיף ח

כבר נתבאר בסימן תקפ"ה, שקצת מקומות אין נוהגים לדקדק שיתקע תקיעות דמעומד אותו תוקע שתקע במיושב, אלא הסדרים מכבדים לאחר לתקוע. ויש מחלקים הסדרים עצמם. ובמקומות שנוהגים שהתוקע מיושב תוקע גם על הסדר, כיון שנתנו לו לתקוע תקיעות דמיושב, זכה גם בתקיעות שעל הסדר ברכות, ואין יכולין להעביר המצוה ממנו, אם לא שהוא רוצה למחול:

סעיף ט

נוהגים שהתקיעות שעל סדר ברכות אין עולים על הבימה, רק המקרא והתוקע עומדים במקומם. ובקצת מקומות נוהגים לתקוע גם התקיעות שעל סדר הברכות על הבימה, כדי שיהא נשמע היטב לכל הציבור. והתוקע עולה על הבימה קודם שמתחילין מוסף, ועומד שם עד סוף התפילה (עיין בעטרת זקנים סימן תקפ"ה). ומכל מקום נראה שהמקרא יכול לעמוד במקומו:

סעיף י

אחר שגמרו לתקוע על סדר ברכת שופרות ואמרו "היום הרת עולם" ו"ארשת", והש"ץ מתחיל "רצה" וכו', מתחילין הכהנים לעקור רגליהם. והלויים יוצקים על ידיהם, והש"ץ אומר "ותערב" כו', והכהנים עולים לדוכן, אם ראש השנה חל בחול^[1], והש"ץ אומר "שים שלום" כו', "היום תאמצנו" כו'. והכהנים אין חוזרים למקומם עד סיום "המברך את עמו ישראל בשלום" או "עושה השלום":

סעיף יא

הנוהגים לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות, וכן לזכרונות וכן לשופרות, אז כשמסיים הש"ץ התפילה, קודם שמתחיל הש"ץ לנגן קדיש תתקבל עולים המקרא והתוקע על הבימה, ותוקע תש"ת תש"ת תר"ת ג' פעמים שהם שלושים תקיעות, ואחר כך מנגן הש"ץ תתקבל. ואומרים "אין כאלהינו" ו"עלינו" וקדיש יתום, ואז תוקע תשר"ת תש"ת תר"ת, ומסיים תקיעה גדולה, ובזה נשלמו מאה קולות. ואז המקרא והתוקע יורדין מעל הבימה לחזור למקומם, והש"ץ מתחיל "אנעים זמירות". ואומרים שיר של יום, ואחר כך אומרים מזמור פ"א, "למנצח על הגתית לאסף מזמור הרנינו" כו'. ואם חל ביום חמישי, שכבר אמרוהו בשיר של יום, אין צריך לאמרו שנית. ואחר כך אומרים "אדון עולם". והציבור מתכוונים לפקוד את הש"ץ והמקרא והתוקע בפקידות שלום, ואומרים להם "אשר כח", וכן לכהנים כשחוזרים למקומן מן הדוכן, והוא כהחזקת טובה על הברכה או התפילה והתעסקות במצוה כללית השייך לציבור, נגד זה הציבור חפצים בברכה לברך אותם, ויוסיפו אומץ כח בעבודת השם. ו"אשר" הוא לשון אומץ וחיזוק בלשון הכתוב, "אשרו חמוץ" (ישעיהו א, יז). ויש אומרים "יאשר כח", והכוונה אחת היא, אלא שאלו אומרים לנוכח, "אשר כח", והאומרים "יאשר" הוא בלשון נסתר, כדרך שנוהגים בלשון לעז, כשמדברים למכובד אומרים בלשון נסתר. ופוקדין איש את רעהו לשלום, ומברכים הבנים כמו בשאר יום טוב, אבל אין אומרים זה לזה "לשנה טובה תכתב" כאשר אמרו בערבית, לפי שכבר הוא אחר ג' שעות, שעבר זמן כתיבה לצדיקים, ואין מדרך המוסר שיאמר לחברו כן, שאז נראה שמחזיקו לבינוני שניתן לכתוב עד יום הכיפורים. ונפטרים לבתיהם לשלום. ונהגו שלא לילך בראש השנה לבית חברו להקביל פניו כמנהג רעים האהובים בשאר יום טוב, ואף לילך להקביל פני החכם מארי דאתרא אין הולכים בראש השנה. ומכל מקום אם יש פנאי שיקבל פני אביו ואמו ולהתברך מהם, יש לו לעשות, ומכל שכן אם יודע שהם נהנים מזה ורוצים בכך:

סעיף יב

הנוהגים לתקוע בתקיעת סדרים, רק תשר"ת לכל סדר, ואין בידם, רק מ"ב קולות, הם נוהגים לתקוע אחר התפילה עד תשלום מאה קולות. ועיין לקמן סימן תקצ"ו. ואם טעה בתקיעות אלו אין בכך כלום (עיין מגן אברהם סוף סימן תקץ). ויש נוהגים לתקוע ההשלמה קודם "אנעים זמירות", ויש שמשלימין אחר כך, ויש מחלקים אותם, וכל אחד יחזיק כמנהגו:

הערות

1. משמע שביו"ט שחל בשבת אין נושאים כפים. וכן היה מנהג קצת מקומות, אך קצה המטה מעיד שברוב המקומות בחו"ל המנהג לישא כפים ביו"ט אפילו כשחל בשבת. ובאר"י נוהגים לישא כפים כל השנה. ויקיעורך.