מגן אברהם על אורח חיים קלא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים קלא |

סעיף א[עריכה]


(א) אין לדבר:    צ"ע דלפעמים מפסיקין בתחינות כגון אל רחום. וצריך ליזהר שלא להפסיק בדבור מיהו בסי' נ"א ס"ד משמע דאין קפידא כ"כ וכ"כ בב"י בשם ת"ר דוקא כשמפסיק ועוסק לדבר דברי' אחרים אסור אבל שיח' בעלמא לית לן בה וכ"מ סי' קכ"ד ס"ד דדוקא משום חזרת הש"ץ יש להם לשתוק הא לא"ה אין איסור ויש לדחות מ"מ נ"ל מ"ש, ובריב"ש סימן תי"ב כתב שאשתו של ר"א היתה לוקחת אותו בדברים עד שהיה שוכח מליפול ע"ש ואם כן אין ראיה שלא להפסיק עב"י, מותר להתפלל במקום א' וליפול במקום אח' [ס"ח ועיין במגילה דף כ"ב ]:


(ב) להטות:    טעם ההטיה כמ"ש ס"ח ובהגה"ה ומ"מ נוהגין להפסיק בבגד דיד לא חשיב כיסוי דמין במינו אין חוצץ כמ"ש סימן צ"ח:


(ג) והעיקר וכו':    יש טעם לזה ע"פ הקבלה, ובלבוש כתב שגם בשחרית נופלין על צד שמאל אלא שנוטה מעט לצד ימין וכן נכון ע"פ הקבלה עכ"ל, וברקנ"ט כ' על פי קבלה ליפול על ימין ולכן אין לזוז ממנהגים שכתבו מנהג קדמונים, כתב מטה משה ש"ץ יטה בראשו לצד התיבה, והוא הדין מי שיושב בצד המנורה לפני הארון:


(ד) ואנחנו לא נדע:    כתוב בשל"ה ראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמיד' ושניהם בקול רם:

סעיף ב[עריכה]


(ה) ולא מעומד:    כ' הריב"ש שאם רצה לעשות מעומד רשאי וכ"ה במהרי"ל שכשסיי' תפלתו בשע' שמתחילין הצבור תחנה עמד על מקומו ונפל על אפיו וכ"כ מט"מ עיין סי' קכ"ג ס"ב, וב"י כתב דע"פ הקבל' תהי' מיושב דוק' עכ"ל ד"מ משמע דאפי' סיים עתה תפלתו לא יפול מעומד ואם א"א לישב שם ימתין כדי הילוך ד' אמות ויחזור למקומו ליפול מיושב:

במדינות אלו אומרים רחום וחנון וכו', וב"י כתב בשם הזוהר לומר מזמור אליך ה' נפשי אשא ומסיים אם אמר אליך נפשי אשא ולא כוון מילוי אלא בליבא רחיקה הוא גרם עליה לאסתלקא מעלמ' עד לא מטין יומוי וכו' ע"ש ונ"ל דמה"ט א"א אותו במדינות אלו:


(ו) וס"ת בתוכו:    אפילו יחיד בביתו נופל כן משמע בעובד' דרבי אלעזר:


(ז) הפתוח לבה"כ:    דהוי כלפני הארון אבל אם בה"כ נעול לא (ד"מ מהרי"ל) ובבבה"כ /ובבה"כ/ של נשים נופלין (הגמ"נ מהרי"ל):


(ח) אפילו יחיד בביתו:    ז"ל ד"מ במהרי"ל כתב חצר הפתוח כו', ובאגור בשם מהר"י מולין דאפי' יחיד שהוא עומד חוץ לב"ה יכול ליפול תחנון עם הצבור דמחיצה של ברזל אינה מפסקת ונרא' דלענין כיסוי פנים קאמר עכ"ל משמע דוק' בשע' שהצבור אומרים תחנון אומר עמהם עיין סי' נ"ה ס"ב וה"ה כאן:

סעיף ג[עריכה]


(ט) קרוב ליום:    וברקנ"ט פ' קרח כתוב להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו על פניהם עכ"ל, ומנהג זה לא יתכן בער"ה עיין סי' תקפ"א ונ"ל דאם נמשכה תפלת מנחה עד הלילה לכ"ע אין נופלין דתחלת הלילה תגבורת הדינין משא"כ אחר חצות הלילה ונ"ל לדלג א"מ כדי ליפול מבע"י:

סעיף ד[עריכה]


(י) בבית האבל:    א"א שם תחינה ולמנצח שיר מזמור (ב"י י"ד סימן שצ"ג בשם כלבו) וכן נוהגין בקושטנטינא אבל ואני זאת בריתי אומר (כ"ה) וא"א שם הלל אפי' בחנוכה (מהרי"ל ה' חנוכה מ"צ) אבל התני' כתב דדוק' בר"ח א"א הלל שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה אומרים וז"ל הרוקח א"א הלל דהוו דבר שמח' ותו דעשר' שפירשו מן הצבור כיחידים דמי עכ"ל, משמע דבחנוכה אומרים דהא יחיד גומר בו לכ"ע ועמ"ש סי' תרצ"א בטור דכל עשרה מיקרי צבור ולכן נ"ל דבחנוכה טוב שיקרא כל אחד הלל בביתו וכן מ"כ בשם מהר"ן:


(יא) אין המילה בבית הכנסת:    וכ"ש שאם חל בשבת שאין אומרים פיוטים דבקל דחינן להו (מהרא"י) משמע שם דבזמן הקרירות שמלין בבית אחר אומרים תחנון בבית הכנס' וצ"ע ובכ"ה כתב שמנהג כל המקומות שאפילו המילה בבית אחד אין נופלין בב"ה שמתפלל שם בעל הברית, כתב בהגמ"נ הלכות שבת במילה א"א אב הרחמים ולמנח' אומרים צדקתך אף ע"פ שיש מקומות שאין עושין סעודה אלא בליל':


(יב) במנחה:    וב"ח כתב דהורה רש"ל שא"א כשמתפללין אצל התינוק וכן נוהגין בבריסק דליטא ובהג"מ איירי כשאין מתפללין אצל התינוק עכ"ל והא לך לשון הג"מ אין נ"א בתפלת יוצר שביום המילה וכן ביום הנישואין במקום שהחתן מתפלל שם עכ"ל, מדנקט בחתן ביום הנישואין ובמילה בתפלת יוצר משמע דבמנחה נופלין אף שמתפללין אצל התינוק דאל"כ ה"ל למיתנ' חדא בבא ביום הנישואין וביום המילה אצל התינוק והחתן ומ"מ היכ' דנהיג נהיג וכ' מהרא"י ובריינוס נוהגים החתנים לצאת מבית הכנסת ביום ה' קודם רצה כדי שיוכלו הקהל לומר תחנה וכ"ש ביום ו' שהוא עיקר החופה (ד"מ) וגם במדינות אלו נוהגים שלא ליכנס לבית הכנסת יום או יומים קודם חופה ואולי הוא מהאי טעמא ומיהו אם נכנס אומרים תחנון מלבד ביום החופה כמ"ש רמ"א פה, יש נוהגין שלא ליפול כל ז' כשהחתן בב"ה ואפי' ביום ו' שהי' ח' לחופתו אין נופלין כיון שהיתה החופה סמוך לערב (כ"ה):

סעיף ה[עריכה]


(יג) בשחרית:    כמדומה שסבר שעל והוא רחום דקודם ברכו קאמר וליתא דעל והוא רחום שלפני תחנון קאמר שמנהג פשוט בכל מקום לאומרו כמ"ש סי' קל"ד וצ"ע:

סעיף ו[עריכה]


(יד) שלא ליפול:    בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין משום דדמי לאבילות המתגלגל (מהרי"ל):


(טו) בט"ו באב:    אי' בב"ב דף קכ"א הרב' טעמים שהיה יום טוב גדול בזמן המקדש:


(טז) בט"ו בשבט:    ראש השנה לאילנות. ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות (תיקון יששכר דף ס"ב כ"ה):


(יז) בל"ג בעומר:    מעשה באחד שנהג כל ימיו לומר נחם בבונה ירושלים ואמרו בל"ג בעומר ונענש על זה מפני שהוא י"ט [כונת האר"י]:

סעיף ז[עריכה]


(יח) עד אחר שבועות:    ויש מקומות נוהגין שלא ליפול שבעה ימים אחר שבועות (כ"ה) מפני שהקרבנות היה להם תשלומין כל ז':

סעיף ח[עריכה]


(יט) ליפול:    וכשמטה קצת שרי כמ"ש ריש סי' זה:


(כ) בפישוט:    דוקא כשפניו דבוקים בקרקע אבל אם שוחה בתפלה אפילו יש שם רצפה שרי [כ"מ ריב"ש] וכ"כ רל"ח ע' ריב"ל ח"א סי' נ"ג דאוסר באבני שיש ובכ"ה כ' להתיר ומיהו נ"א אסור אפילו אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו כנ"ל ע' בטור, ונ"ל דרצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן היא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן וכ"מ ברמב"ם ספ"ו מע"א ובריב"ל ח"א סי' נ"ג:


(כא) וכן יעשו בי"כ:    פי' שיטו על צידיהם:


(כב) אם יציעו:    פי' כשמציעין עשבי' להפסיק בין הרצפה דאז שרי בהטיה ובקצת ספרים הגיה או יציעו וכו' פי' ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אוסר בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוהו עד התהום כדאי' פט"ו דכלים אבל עשבים חשיבי הפסק וכ"כ הרמב"ם פ"ל מע"א וכן עיקר וכנ"ל דלא כמ"ש הריב"ש סי' תי"ב ע"ש ומשמע בר"ה א"צ עשבים דא"נ על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל ביה"כ נופלים על פניהם בסדר העבודה: