תשובות ריב"ש/תיב
אחרת לו
שאלת: אם מותר היחיד ליפול על פניו מעומד או אם יצטרך לישב כדרך הצבור שיושבים, וכן הצבור מה טעם שהם יושבין כי במסכת ברכות איננו מבואר שיהיה קפידא בישיבה:
תשובה: דבר זה של נפילת אפים אינו חובת התפלה אלא שהיה מנהג גם בימי רז"ל. כמו שמוזכר בפ' אחרון דמגלה (כ"ב:) "נפול כולי עלמא על אנפייהו רב לא נפל על אנפיה" ושיילינן נמי התם "מאי טעמא לא נפל על אפיה". וכן בבבא מציעא פ' הזהב (בבא מציעא נ"ט:) אמרינן "אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הות כל יומא לא הות שבקא ליה למיפל על אפיה וכו'" ואם היה מחובת התפלה חס ושלום שהיה הצדיק ההוא נמנע ממה שיהיה חובה בעבור אשתו, ואע"פ שהכונה שם שהיתה לוקחת אותו בדברים עד שהיה רבי אליעזר שוכח מליפול על פניו, מ"מ אם היה חובה היה זריז ונזכר בה ולא היה שוכחה בכל יום.
ולהיות זה רשות ומנהג בעלמא, לזה יש ימים שנוהגין בהם בקצת מקומות בנפילת אפים ומקצת מקומות שלא נהגו כן. כגון בחנוכה ובפורים שבישיבת רב עמרם גאון ז"ל היו נופלין, ובישיבת רב האיי ז"ל לא היו נופלין. וכן בר"ה ויוה"כ ושבת בינתים, בישיבת מתא מחסיה היו רגילין ליפול על פניהם, ובפומבדיתא ובנהרדעא לא היו נוהגין הן כמ"ש זה לגאונים ז"ל. וכן בבית האבל במנחה, כתב רב שרירא גאון ז"ל שיש נופלין כי להיות הדבר רשות כל מקום אוחז מנהגו ונהרא נהרא ופשטיה. וכ"כ הר"ר יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו בשם רב שר שלום ז"ל נפילת אפים רשות.
ולהיות הדבר כן אין צריך לדקדק אם אפשר מעומד ומה שנהגו הצבור מיושב הוא לפי שדרך הצבור בכל תפלותיהם וברכותיהם לאומרם מיושב שלא להטריח עליהם זולתי בי"ח, אבל לא שיהיה קפידא בישיבה בנפילת אפים שהרי תחנונים היא וכל תחנונים מעומד טפי עדיף (ב"י או"ח סי' קל"א. רמ"א שם ס"א ועי' מ"א שם סק"א) דומיא די"ח ברכות ווידוי אלא שאין מטריחין עליהם כמ"ש ז"ל (סוטה מ"א.) אין גוללין ס"ת בצבור שלא להטריח את הצבור לעמוד בעוד שגוללין הספר.
וכי תימא, א"כ השליח צבור שכל ברכותיו מעומד למה יושב בנפילת אפים? יש לומר שמה שהשליח צבור עומד הוא במה שאומר בקול רם כדי להוציא מי שאינו בקי, אבל במה שאומר בלחש לעצמו ואין להוציא אחרים לפי שאינו מחובת התפלה אומרו מיושב כדרכו ואין מטריחין אותו לעמוד. אבל במה שצריך לדקדק לפי דין הגמרא שלא תהיה בפשוט ידים ורגלים אם היתה שם רצפת אבנים כי יעבור על מ"ש בתורה ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, ו"אמר עולא לא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורגלים" כמו שמוזכר בפ' בתרא דמגלה (כ"ב:), ולפי הלשון הראשון המוזכר שם כל נפילת אפים אסורה אפילו בלא פשוט ידים ורגלים כל שיש שם רצפת אבנים ואפשר שיהיה זה מדרבנן לבד ולזה אביי ורבא הוו מצלי אצלויי כי אפילו נפילת אפים כדרכה בלא פשוט ידים ורגלים לא היו עושין כשהיה שם רצפת אבנים רק שהיו מטין על צדיהן בשעת נפילת אפים. והרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל כתב בשם רבינו שרירא ז"ל דאביי ורב' חיישי לאבן משכית אפילו לא היתה שם רצפת אבנים לפניהם שמא היתה שם וחרב המקום ונבנה עליה כשהיא שם (ב"י או"ח סי' קל"א. רמ"א שם ס"א ועי' מ"א שם סק"א). אבל דעת הר"ם ז"ל דכל שיש דבר מפסיק בין פניו והאבן משכית אינו אסור, שכתב שלכך נהגו לשום מחצלאות או גמי בבתי כנסיות שהם רצופות באבנים. ומ"מ אפשר לומר שלזה נהגו הכל בנפילת אפים בישיבה שהיא כדרך ההטיה של אביי ורבא ואין זה כלל דרך השתחואה, ואם גם בישיבה יטה מעט על צדו כ"ש שהוא משובח. ורש"י ז"ל כתב בשם רבותיו שראוי שתהיה ההטיה לצד ימין מדכתיב (שיר השירים ב, ו): "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" וכן הוא בבראשית רבה (ב"י או"ח סי' קל"א. רמ"א שם ס"א ועי' מ"א שם סק"א). אמנם אם יחיד נופל על פניו מעומד ומטה קצת על צדו לצאת מידי חשש אבן משכית שאסור להשתחוות עליה אפילו לשמים חוץ למקדש נראה שאין בזה חשש כלל ומעולם לא ראיתי מי שמיחה בזה (עי' בירושלמי ע"ג (פ"ד ה"א)) ובמה"פ שם בד"ה תפתר ובמאמרי "באורים בירושלמי למבחן" (אות י"ד) ומדברי רש"י ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל נראה שאין לחוש לאבן משכית אפילו מדרבנן אלא כשפניו דבוקות בארץ אע"פ שאין בו פשוט ידים ורגלים אבל בשוחה לבד אין לחוש לזה (ב"י או"ח סי' קל"א. רמ"א שם ס"א ועי' מ"א שם סק"א) וא"כ אין טעם למנהג בישיבה יותר מבעמידה רק שההטיה לקיים "שמאלו תחת לראשי וכו'" נוחה להעשות יותר בישיבה יותר מבעמידה, או שהיא כדי שלא להטריח ולהקל מעליהם כמ"ש למעלה. והרמב"ם ז"ל שכתב בסדר התפלה שיושבין בנפילת אפים דעתו לומר שכך נהגו הצבור, או לומר שאין צריך לעמוד, כי כן כתב גם באשרי ובסדר קדושה.
זהו מה שנ"ל בשאלותיך, והאיחור היה לסבת הגיעתני שמועה קשה - העדר גבירתי הורתי הכ"מ בברצלונה, וכל שלשים עמדתי בבכיה ואנחה הייתי נבהל, יגדל שלומך כרצונך ורצון הנדכה נאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה: