תשובות ריב"ש/תיג
שאלה סדרתי על ריב היקרה בתי תם ושניתית השמות:
ילמדנו רבינו ראובן הדר בגירונדא ושמעון הדר בפרפניאן נתרצו בשדוכי חנה בת ראובן לימין בן שמעון והתנו ביניהם שיתן ראובן לימין בן שמעון בנדונית בתו כך וכך ושיתנו שמעון ואשתו לבנם הנז' בעת הנשואין באחריות נכסיהם הבתים שיש להם בפרפניאן מקום דירתם בשיור דירה להם כל ימי חייהם אמנם אם תבא חנה אשת בנם הנז' לגבות כתובתה שיהא השיור דירה נמחל עד שתהיה נפרעת מכתובתה ושתעשה הטפסה לראובן מן המתנה הנזכר לראיה ולזכות בעד כתובת בתו כמו שנהוג במתנות הנעשות בכגון זה ושיעשו הנשואין בגירונדא לפורים של שנת כך ובהגיע תור הנשואין כמו שמנה ימים קודם עשו שמעון ואשתו בפרפניאן שטר המתנה הנזכרת כנזכר לבנם בגופן שלנו ועדיו אחד מטובי הקהל וסופר הקהל שהיה סופר מומחה ובקי בשיור דירה כנז' אך שאם תבא חנה בת ראובן הדר בגירונד"א לגבות כתובתה שיכתוב ימין בנם הנזכר בשעת הנשואין שיהיה נמחל השיור דירה וכו' כאלו אינו. עוד נעשה שם בפרפניאן ע"י ב"ד שטר הטפסה לראובן מהמתנה הנזכרת וזה לשון הב"ד בהטפסה אנו ב"ד חתומי מטה הוזקקנו להטפיס לראובן הדר בגירונד"א שטר מתנה שעשו שמעון ואשתו לבנם ימין מהבתים שלהם. וזה לשון המתנה הנזכרת אות באות תיבה בתיבה במותב תלתא בחדא הוינא כתבנו וחתמנו ההטפסה הנזכרת ונתננו ביד ראובן הנזכר וכו' וההטפסה הנזכרת כתובה כלה מיד סופר הקהל שהיה אחד מעדי המתנה זולתי חתימת הג' החתומים בה עתה מת ימין בן שמעון והניח בת קטנה ונתמנה ראובן אפטרופא על נכסיה מאת גזבר גירונד"א ובקש מאת שמעון למסור לו הבתים בכח הטפסת המתנה שבידו כי המתנה עצמה שהיתה ביד ימין בן שמעון לא נמצאה ואומר כי בנו עם כל מטלטליו וכתביו מת בבית שמעון אביו והוא עכב שטר המתנה בידו והסופר מת ואיננו שיעיד על המתנה אבל העד השני הוא חי וזכור מן המתנה ומעיד עליה וגם הוא אחד מן החתומים בהטפסה כי באה הנה לגבות כתובתה וגם נתקיים תנאי אחר שהיה במתנה שבעבורו נמחל השיור דירה ולא רצה שמעון וכפר במתנה ובתנאין ועל זה נתעצמו בדין בפני דיין נתמנה על זה מכח המלכות לדון בדיני ישראל והדיין דן הדין ופסק כנגד שמעון ושמעון נסתלק מן הדין ואדונינו המלך יר"ה מנה אחר לראות אם נסתלק כדין ועתה אומר שמעון כי שטר ההטפסה שביד ראובן פסולה מפני שני דברים האחד כי אחד מן השלשה החתומים בהטפסה הוא אחד מעדי המתנה ובהטפסה צריך ב"ד ואין עד נעשה דיין אלא בקיום שטרות כשהשטר החתום בפניהם וחותמין בו משום דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי אבל להטפיס שטרי ועתה אנו חיים מפי אלו הו"ל דאורייתא והשני כי השלשה החתומים בשטר ההטפסה שנים מהם קרובים זה לזה וצריך שלא יהו הדיינין קרובים זה לזה וא"כ ההטפסה פסולה ואין למדין ממנה כלל וראובן אומר שלא נאמר אין עד נעשה דיין אלא כשהוא מעיד על מה שהוא נעשה דיין אי משום הזמה או מן הטעמים האחרים שנאמרו בזה אבל בכאן זה עד על המתנה ואלו אינן נעשין דיינין לדון המתנה רק להטפיסה מפי ראייתם בלא הגדה שראו אותה והכירו שלשתם חתימת העדים ושלשתם נעשין דיינין ודנין על פי ראייתם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה או שהעידו אחרים בפניהם ועדות המתנה וההטפסה שני דברים חלוקים ואמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ואע"פ שהוא עד המעיד במתנה לגבי ההטפסה שהוא נעשה דיין הרי הוא כחבריו ואע"פ שהוא יודע בעקר המתנה יותר כי אין היזק בזה ועל קורבת השנים מן השלשה החתומים בהטפסה אומר שאין לפסול ההטפסה מפני זה כי לעולם יש להחזיק השטר בכשרות ולתלות בכל מה שאפשר והבא לפסלו עליו הראיה ולכך יש לומר שאחד מן הקרובים חתם מעצמו ובהטפסה היו הדיינין הרחוק ואחד מן הקרובים עם שלישי שבשוק וחתמו אלו השנים ונכשרה ההטפסה בחתימת שנים מהדיינין כל שכתוב בהטפסה בי דינא דהשתא כולי עלמא ידעי דאין ב"ד בפחות משלשה או אי כתיב בה במותב תלתא ולא בעינן וחד ליתוהי דלאו דוקא וכ"ש אי כתיב ביה בי דינא ובמותב תלתא דליכא למיחש למידי וזה הקרוב האחד אולי חתם מעצמו וכיון שהשטר נכשר לא נפסל אחד כן מפני חתימת הפסול כמו שידוע בשטר שעדיו שלשה ושנים מהם קרובים שכל שלא נודע בעדות ברורה שחתמו יחד אמרינן שיתקיים עדות בשנים הכשרים אף בשטר ההטפסה זה היו שלשה בית דין כשרים דבי דינא כשרים משמע וחתמו שנים מהם שבזה די לעדות כל שמוכיח מלשונם שהיו ג' ונראה שהסופר היה השלישי אלא שלא התם לאיזו סבה או שלא חשש כיון שכבר היתה כל ההטפסה שבה המתנה עם חתימתו וחתימת חברו הכל מידו ואחר כן חתם הפסול מעצמו אם ראשון בשהניחו ריוח אם אחרון בשלא הניחו ריוח. ומביא עוד ראובן ראיה בהיות א' מעדי המתנה חי וזוכר עדותו ומעיד עליה גם העד האחד שהוא הסופר שמת הנה כל ההטפסה עם המתנה שבה בחתימת ידו וחתימת חברו הכל כתוב מיד הסופר הנזכר וא"כ הרי כאן עד אחד בשטר ועד אחד על פה שמצטרפים. חוזר שמעון ואומר הנה במתנה זו יש אחריות וא"כ לא נתן להטפיסה דשטר שיש בו אחריות אין כותבין אלא בלא אחריות דלמא טריף והדר טריף וא"כ היא פסולה. משיב ראובן לא נאמר זה אלא כשהעדים עצמן כותבין שטר אחר כמו הראשון או שב"ד עושין לו מעשה ב"ד מן הקרקע שהוא שלו אבל בהטפסה ודאי כותבין אותו אות באות ואין לחוש דלמא טריף והדר טריף שהרי מוכיח מתוכו שהטפיסוהו מאחר ולא יגבו לו ב"ד אחריות ועוד דאף אם לא נתן ליכתב האחריות אם כתבו לא נפסל בכך אלא שאין גובין בו אחריות וכן שטרי חוב המוקדמין לא נפסלו משום לא נתן ליכתב והם כשרים לגבות בהם מבני חרי ותורת שטר עליהם. ועוד שבהטפסה כזו גובין בה אף האחריות ונתן ליכתב שהרי המתנה מוכיח מתוכה שקיימוה על דעת להטפיסה לאשה או לאביה שהיא סמוכה על שולחנו ופורע נדונייתה שהרי כתוב בה שאם תבא לגבות כתובתה שהשיור דירה יהיה נמחל ואם לא יטפיסוה אליה מה תועלת יש לה אם אין בידה ראיה וזכותה יהיה ביד שכנגדה ועוד שהרי מנהג המדינה ושאר המדינות להטפיס לאשה מתנה העשויה בכגון זה וא"כ על דעת מנהג המדינה קיימה וב"ד כל שרואין מתנה כזו כותבין ומטפיסין לאשה וגובין בהטפסה בזו אחריות ואין צריך לומר מבני חרי אלא אף ממשעבדי דלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו:
טענות להצדיק את דינה
תחלה מה שאומר שיש עדים כשרים לפסול אחד מן עדי המתנה כשהלוה לחבירו ברבית מדעתו ר"ל על וידאל מרקדיל ז"ל שהיה מוחזק בכשר ומומחה לרבי' בספרותו והיה סופר הקהל ההוא ואין זולתו והרי הוא כאלו קבלוהו עליהם ועוד שהדבר ברור שהוא דבה ושוא ודבר כזב וא"א שאנשים כשרים יעידו עליו ברבית קצוצה שהיא מן התורה ואם הלוה היה לקהל אשר זה איננו מפורסם ברבית להמון ומורים היתר אם מפני המס שהם פורעים אם מפני שהם מלוים לנאמנים והנאמנים אינם פורעים משלהם ומורים התר לעצמם שלא אסרה תורה כי אם רבית הבאה מלוה למלוה וכבר היה נהוג בברצלונה קודם המגפה הראשונה שרוב גדולי הקהל היו מלוים לקהל סכים נוראים לרבית קצוצה וחלילה לא נפסלו לעדות דכל שאפשר שטעה העובר בדבר אינו נפסל *(ב"י ח"מ סי' ל"ד ססע"י ט"ז. רמ"א שם ס"ד ועי' לעיל (סי' שי"א)) ואפי' יהיה הטעות מבואר נגלה כדאמרינן פרק זה בורר (סנהדרין כ"ו:) בהנהו קבוראי וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בהל' עדות) שאין הקושר או המתיר בשבת נפסל לעדות שאין מפורסם להמון אסור דבר זה וצריך להתרות בו קודם ושיודיעוהו שהוא שבת וכל המבעיר או אוכל חלב ונבלה פסול לעדות בלא התראה לפי שאסורם מפורסם לכל ואם העידו עליו שהלוה לחברו אולי גם על המשכון של כותי או בהקנאת חוב כמו שנהגו שם באורגיל וגם בזה אף אם היה אסור מן התורה הוא כדי לטעות ואינו נפסל בכך וכ"ש אם הוא אבק רבית שצריך הכרזה בב"ד קודם שיפסל ומי יאמר על הנזכר שהוא פסול ובברצלונה היה מוחזק בעוב שבסופרים וחתם שם על כמה כתובות וגטין הנאמר שהבנים ממזרים אין זה כי אם דבה רעה ואל תחוש לזה כי לא יעלה בידו ולולי כי כשלה ברחוב אמת היה ראוי ליסר ולהעניש מוציא הדבה. מה שטוען שאין עד נעשה דיין ולכן ההטפסה פסולה מפני שחתם בדיין א' מעדי המתנה אינו אמת דבענין זה עד נעשה דיין אפי' בדאורייתא שהרי זה העד למה שנעשה דיין שזהו הטפסת המתנה לא העיד על זה כלל בפניהם שהרי כלם ראו המתנה בעיניהם והכירו חתימת העדים ועושין דין ע"פ ראייתם בלא הגדה כלל כל שלא ראו בלילה שאינה שעת דין דלא בעינן הגדה בדיני ממונות כמו שהסכים הרמב"ן ז"ל בפ"ב דכתובות (כ"א:) וכ"כ שם בפשיטות הרב דון קרשקש וידאל ז"ל בחדושיו וכן הרשב"א ז"ל בפרק החובל (בבא קמא צ':) וכן התוס' בפרק ראוהו בית דין (ראש השנה כ"ה:) ויש בידי תשובה ממורינו הר"ן ז"ל *(ונדפסה לעיל (סי' ש"צ)) שהשיב לי להכשיר מעשה ב"ד של גט שראו שנמסר הגט בפניהם ואמר שיכולין לעשות מעשה ב"ד להתירה ע"פ ראייתם לפי שרוב המפרשים והגדולים הסכימו דלא בעינן הגדה בדיני ממונות ולא מפלגינן בינייהו לעדות החדש. או אפשר בנדון זה שאחרים העידו בפניהם על חתימת עדי המתנה דהיא היא גופה וא"כ מה לנו אם זה הדיין היה עד במתנה הרי אינו מחייב ומזכה בדין זה ע"פ עדות המתנה *(ב"י ח"מ סי' ז' מחו' ז') ודין זה אינו אלא שדנין ע"פ ראייתם שראו שטר כתוב בו כך וכך וזה הדיין אע"פ שהיה עד המעיד בקנין המתנה לגבי מה שהוא נעשה עתה דיין אינו עד המעיד כלל אלא דיין הרואה כמו חבריו ודנין ע"פ ראייתם וכל הטעמים שהזכירו באין עד נעשה דיין אינם מספיקים לפסול כי אם שאינו נעשה דיין על מה שהוא מעיד עתה לפני חבריו או שיזכה או יחייב ע"פ עדותו ולשון התוספתא כך הוא ולא זה בפני זה וכתב הרשב"א ז"ל בפרק החובל וזה לשונו וטעמא דאין עד המעיד נעשה דיין איכא מאן דמפרש משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ורש"י ז"ל פירש משום דבעינן עדים ודיינין דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב ודרשינן בריש פרק שבועת העדות (שבועות ל'.) ועמדו שני האנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינין לפני ה' אלו הדיינין ומכלל טעמים אלו עד היודע ואפילו נזדמן לעדות נעשה דיין כשאחרים מעידין עליו עכ"ל. אף בנדון זה י"ל כן ומבואר הוא. ומה שהוצרכו לומר בקיום שטרות דרבנן דעד המעיד נעשה דיין היינו כגון שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירין חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר שצריכין השנים להעיד לפני השלישי שאינו מכיר וצריך שיצטרפו הם עם השלישי בקבלת עדות עצמן דזה א"א בדאורייתא כדאיתא בפ"ב דכתובות (כ"א:) אבל עד השטר שנעשה דיין בקיום כתב הרשב"א ז"ל תשובה שהוא משום דמסקנא דגמ' (שם) דטעמא דעד ודיין אין מצטרפין כלומר שהם שתי עדויות דאמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ובנדון זה יש טעם עוד שהעד בעצמו היה יכול לכתוב שטר אחר כזה עם חברו שהרי עושין כמה שטרות של מתנה על שדה אחת כיון שאין בה אחריות לאוקומי ארעא בידיה ואף בלא רשות הנותן או בשטר מכר כל שכותבין בלא אחריות ומה לי אם יכתוב שטר אחר עם חברו או יצטרף עם הדיינין הרואין ועושין הטפסה ע"פ ראייתם. ואם יטעון אדם הרי במתנה זו יש בה אחריות ולא נתנה ליכתב באחריות תשובתו זה הוא כשעושין העדים שטר ממש כמו השטר הראשון אבל בהטפסה כיון שאומרים בפירוש שהטפיסוהו מאחר כותבין אותו אות באות והדבר מוכיח מתוכו וליכא למיחש דטריף והדר טריף שב"ד לא יטרפו לו עם הטפסה אחריות וכן נראה מדברי הרי"ט אשבילי ז"ל שכתב בפרק גט פשוט בעובדא דהנהו ערבאי (קס"ח:) וז"ל תמיהה מלתא לכתוב להו חוץ מן האחריות שבו י"ל דאינהו שטרא מעליא בעו והיינו נמי דלא עבד להו הטפסת שטר כמו שאנו נוהגין היום עכ"ל. נראה מדבריו שבהטפסה כותבין אות באות אלא שאין גובה אחריות. ועוד שאף העדים עצמם אע"פ שאין כותבין לכתחלה שטר כמו הראשון עם אחריות אם כתבו אין השטר נפסל אלא שאין גובין בו האחריות כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב:) גבי שטרי חוב המוקדמין פסולין דמשום טעמא דלא נתן ליכתב אינן נפסלין דנהי דלא נתן ליכתב מזמן ראשון נתן ליכתב מזמן שני וטעמא דפסילי משום גזרה ומ"מ הסכימו כל האחרונים ז"ל דמבני חרי גבו ותורת שטר עליהם בנדון זה ג"כ נהי דלא נתן ליכתב באחריות בלא אחריות נתן ליכתב וכ"ש שיש לו תורת שטר לאוקומי ארעא בידיה דלא גרע משטרי חוב המוקדמין ומ"מ בהטפסה זו עם האחריות נתנה ליכתב וגובין בו אף ממשעבדי לפי שמוכיח מתוך המתנה שנתקיימה על דעת ליתן ממנה הטפסה לאשת המקבל או לאביה שהיתה סמוכה על שלחנו ופורע נדונייתה לפי שכתוב במתנה שאם תבא לגבות כתובתה שיכתוב לה בעלה שהוא מוחל השיור דירה עד שתהא נפרעת מכתובתה וכל שכותב בלשון הזה הדבר מוכיח שדעתו היה להטפיס לה שטר זה דאל"כ מה זכות יש לה בזה אם אין בידה ראיה. ועוד שהוא מנהג המדינה וכל המדינות בשטר הנעשה בכמו זה לעשות הטפסה לאשה או לקרוב אליה ואם כן כשכותב מתנה כזו על דעת מנהג המדינה כותב וכדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא ק"ד:) מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה וכן אמר שם הלל היה דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדריאה מקדשין ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין אותן בקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים אמר להן הלל הזקן הביאו כתובות אמותיכן מצא שכתוב בהן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאנתו ולא עשו בניהם ממזרים וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה והיא אצלי דבודאי לאו כתובת אמותיהן של אלו הביאו לו דא"כ מאי דורש לשון הדיוט דקאמר אלא כתובות בנות המדינה הביאו לו וכשראה שכתוב בהן כן הכשיר את אלו ואע"פ שאלו קדשום סתם לפי שהמקדש סתם באותו מקום על סמך המנהג שנוהגין לקדש על תנאי זה קדש שלא תהא מקודשת לו עד שתכנס לחופה ע"כ. וכל שכן שיש לומר כן בנדון זה וא"כ כל שראו שלשה שטר כזה מטפיסין אותו עם האחריות וגובים האחריות ואין לחוש אי טריף והדר טריף ולאו לפסידא דלקוחות שהרי ע"ד כן נכתב מתחלה ולקוחות אינהו דאפסידו אנפשיהו. ועוד י"ל דשטר הטפסה כזה אין צריך ב"ד אלא כל שני עדים שראו אותו והכירו החתימות מטפיסין אותו שהרי כיון שדעתו שיטפיסוהו מה לי ב"ד מה לי עדים דטעמא דבעי ב"ד בהטפסה היינו מטעם שאין העדים יכולין להעיד מפי כתבם ואין עושין שטר אלא בצואת בעל דבר וכאן הרי עושין ברשות והרי הוא כאלו צוה אותם כיון שהוא מנהג המדינה להטפיס שטר כזה וכ"ש לאוקומי ארעא בידיה דיכולין לעשות כמה שטרות וכיון שהעדים הראשונים היו יכולין לעשות שטר אחר אע"פ שכבר עשו שליחותן בלי צואת הבעל דבר דמאי איכפת ליה כן יכולין עדים אחרים לעשות הטפסה מן השטר ההוא בלא רשותו דמאי איכפת ניה וגלויי מלתא בעלמא הוא וב"ד מקבלין עדות שטר זה כאלו נכתב במצותו דמהאי טעמא נמי אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט:) דבהודאת מקרקעי אין צריך לומר כתובו וכותבין בלא רשותו וכתב שם רש"י ז"ל וז"ל קרקע שהיה מראובן מוחזק והודה לשמעון שהיה שלו כותבין דהא כיון דאודי ליה דידיה הוא ולא מחסר גוביינא דבשלמא מטלטלי מלוה להוצאה נתנה וחוב בעלמא הוא ומלוה על פה ריעא ממלוה בשטר ולא ניחא ליה לאלומה אבל הכא גלויי מלתא בעלמא הוא עכ"ל. ומזה יש להוכיח דשטר מתנת קרקע די שני עדים בהטפסתו וכותבין עדותן בלא רשות בעל דבר שראו השטר ההוא ושהם מכירין החתימות וב"ד מקבלין עדות זה מתוך שטר זה ומה שאמרו (ב"ב קס"ח.) במי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד והן עושין לו קיומו התם בשטר חוב דוקא אבל מתנת קרקע העדים שראוהו קודם שנמחק כותבין עדותן בשטר מעצמן ומ"מ צריך לבא לב"ד ג"כ שיקבלו עדות זה מן השטר ועושין לו קיומו. ואם תשאל ואיך יעשו שטר אלו והלא עד מפי עד הוא לאו מלתא היא דאלו אין מעידין על המתנה עצמה רק על ראיית השטר וזה עדות אחר הוא מפי עצמן ולא מפי אחרים דהא במי שנמחק שטר חובו לא אמרו מעמיד עליו עדיו אלא עדים סתמא ומעידין על ראיית השטר וכן בפרק הגוזל קמא (בבא קמא צ"ח:) גבי שורף שטרותיו של חברו אי דאיכא עדים דידעי מאי דהוה כתיב בשטר לכתבו ליה שטרא אחרינא ולאו עד מפי עד הוא כמו שכתבו המפרשים ז"ל *(ב"י ח"מ סי' מ"א סעיף ח'):
מה שטוען ששטר ההטפסה פסולה מפני שהטפסה צריכה ב"ד ובכאן שנים מהן קרובים זה לזה והשטר פסול ששנים שדנו אין דיניהם דין (סנהדרין ב':) כבר כתבתי למעלה שהטפסת מתנת קרקע אינה צריכה ב"ד וכל שכן מתנה זו שמוכיח מתוכה שנתן להטפיסה וגם המנהג להטפיסה ושני עדים כותבין עדותן בלא צואת בעל דבר שראו שטר שכתוב כך וכך וב"ד דנין ע"פ עדות זו ואע"פ שבשטר זה הם אמרו שהם ב"ד מ"מ כיון שהדבר אין צריך ב"ד כי אם עדות השטר נכשר בתורת עדות דכי אמרינן בפ' זה בורר (סנהדרין ל'.) בההיא אודיתא דחתימי עלה תרי סהדי ודלמא כשמואל ס"ל דמשמע דכיון שחתמו בב"ד ואינן אלא שנים ההודאה פסולה אע"ג דהודאה בפני שנים התם הוא משום דלא הוה כתיב אמר לנא כתובו וחתומו והבו ליה כמו שפי' המפרשים ז"ל ומשו"ה איכא למיחש דכיון שהם חתמו בתורת ב"ד דס"ל כשמואל ובהודאה בב"ד כותבין בלא צואת בעל דבר דאין צריך לומר כתובו כדאיתא התם גם אלה טעו וכתבו בלא צואת בעל דבר והם עדים ולא דיינין והיה צריך לומר כתובו ואדרבה משם ראיה למה שכתבתי לפי מה שפירשו בו המפרשים ז"ל דטעמא משום דלא כתיב בה אמר לנא כתובו וחתומו והבו ליה הא אם נכתב בה כן כשר אע"פ שחתמו שנים בתורת ב"ד כיון דבהודאה כזו די בעדות שנים דבדבר שאין צריך ב"ד אם כתבו ב"ד לא גריעי מעדים *(ד"מ ח"מ סי' ל"ט אות ט' סמ"ע שם סקל"ב) בנדון זה ג"כ השטר נכשר בשנים הכשרים ואע"פ שהשלישי נמצא פסול. וכי תימא אפי' יהיו עדים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדות כלן בטלה ואפי' הן מאה זה אינו כי אם בעדות על פה ונתכונו כלן להעיד אבל בעדות בשטר עדים מרובין שחתמו בשטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר כמו שאכתוב בסמוך. וכי תימא והלא כתוב בשטר ההטפסה שנתקיים השטר בפניהם כראוי וקיום ב"ד בעינן בשלשה. י"ל שהם אינם מעידים שהיו הם ב"ד על הקיום אלא שמעידין שבפניהם נתקיים השטר כראוי בפני ב"ד אחרים וכבר דנתי לפני מורי הר"ן ז"ל דאע"ג דקיום ב"ד בשלשה כיון דלא בעינן רשות בעל דבר ומקיימין אפילו עומד וצוח אף שני עדים כותבין עדותן בלא רשותו שמכירין החתימות אלא שצריך עוד ב"ד לקבל עדותן מתוך כתבם זה וחותמין הב"ד ונתקיים השטר *(ב"י ח"מ סי' מ"ו מחו' ב' וע"ש בש"ך סקי"ז) ובנדון זה ג"כ השטר נתקיים בפניהם כראוי בפני שלשה אחרים ונכתב בשטר המתנה ואלו הטפיסו המתנה כמו שהיה [רשות בידם כמו שכתבתי למעלה ולא הטפיסו הקיום אלא שמעידין שהיה] השטר מקויים ושהם ראו כשנתקיים. ומ"מ אין אנו צריכין לכל זה דאף אם נודה לשכנגדנו דהטפסה זו צריכה ב"ד של ג' הטפסה זו כשרה אחרי העיון והחקירה יורדת לעומקא דדינא וזה מתבאר בשלש הקדמות:
הקדמה הא' דשטר שעדיו מרובין ונמצא [אחד] מהן קרוב או פסול או שנים מהן קרובין זה לזה תתקיים עדות בשאר והרי הוא כאלו הפסול לא חתם כלל דאמרינן השנים הכשרים חתמו בהכשר השטר והפסול חתם אחר כן מעצמו ואף אם הוא חתום באמצע או ראשון אמרינן רוחא שבקו הכשרים ושם חתם זה וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בשם הגאון בפ"ק דמכות וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות עדות) וז"ל הרב אלפסי ז"ל שם וחזינן לגאון דקאמר הני מילי בעדות על פה אבל שטר שיש בו ג' עדים ושנים מהם קרובין זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה דדמו כמאן דאמרי לאסהודי אתי לא מבטלינן ליה לשטרא מספיקא אלא תתקיים בשאר דאמרינן דלמא חד שבק רוחא למאן דקשיש מיניה ובא זה הקרוב וחתם שלא מדעת חברו עכ"ל. ויליף לה מברייתא דבריש פרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ב:) וכבר כתב שם הרמב"ן ז"ל דבין שהפסול ראשון בין שהוא אחרון וכתב שהוא טעות מי שאומר דדוקא כשהפסול ראשון אלא כ"ש אם הוא אחרון *(ב"י שם סי' מ"ה סעי' י"ז בד"ה והגאונים ושם סי' נ"א ססע"י ה'. שו"ע שם סעי' י"ב וע"ש בש"ך סקכ"ג מש"ב) גם בעל הלכות גדולות כתב בשם רבנן קמאי דאפילו בשטר שחתומים שני עדים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול שעדות השני קיים ומשבעינן ליה אפומא דהאי עד כשר דס"ל דעד אחד בשטר זוקק לשבועה וכן הסכים הרמב"ן ז"ל בפרק גט פשוט וכן הוכיח הרשב"א ז"ל בארוכה שם בראיות ברורות לא כדברי אנשלמה ראובן שנטה לפשט הירושלמי (כתובות פ"ב ה"ד) והרשב"א דחה אותו מהלכה בשתי ידים והרמב"ן ז"ל פי' הירושלמי בדרך אחרת מסכמת לזה לפי שלא מצא כן לגאונים ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות טוען ונטען) לפיכך שטר שיש בו עד אחד וכו' הרי זה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ע"כ וכן דעת הראב"ד ז"ל כמו שנראה ממה שהשיגו על הר"ם ז"ל *(עי' לעיל (סי קצ"ג) ועי' בב"ח ח"מ סי' נ"א סעי' ה' וע"ש בש"ך סק"ד):
ההקדמה הב' דשטר מעשה ב"ד אין צריך שיחתמו שלשתן ודי בשיחתמו שנים מהם כל שכתוב בשטר במותב תלתא כחדא הוינא או דכתיב ביה בי דינא כדאיתא בפ"ב דכתובות (כ"ב.) גבי ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם דכתבי במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי וכן בפרק זה בורר (סנהדרין ל'.) בההיא אודיתא דהוה כתיב בה דוכרן פתגמי וכל לישנא דבי דינא ולא הוה כתיב בה במותב תלתא משמע דאי הוה כתיב בה במותב תלתא סגי אע"ג דלא חתימי אלא תרי וכבר כתב הרא"ה ז"ל דחד ליתוהי לאו דוקא דבמותב תלתא לחוד סגי כדאמרי' דאי כתיב ביה בי דינא לא צריך דלא גרע במותב תלתא מבי דינא דהא בההיא אודיתא דפ' זה בורר לא מדכרינן כלל וחד ליתוהי והאי דנקט וחד ליתוהי לאשמועינן דמשום דליתוהי ולא מצי למחתם צריך למכתב במותב תלתא הא אי חתימי שלשתם לא צריך למכתב במותב תלתא ולא בי דינא דמסתמא בי דינא הם *(רמ"א ח"מ סי' מ"ו סכ"ט) והן כתוב זה בחדושי הרב דון קרשקש וידאל ז"ל בפשיטות בכתובות ובפרק זה בורר ובחדושי הרי"ט ז"ל בפרק גט פשוט וכן בעטור והיכא דכתבי בי דינא כבר מפורש דלא בעינן וחד ליתוהי אלא דאמרי' התם דאיכא למיחש דלמא כשמואל ס"ל דשנים שדנו דיניהם דין אא"כ הוא ב"ד שידוע לנו דלא ס"ל כשמואל דאמרי' התם דלמא בי דינא דרבנא אשי כשמואל ס"ל ומתרצינן דכתבי ביה אמר לנא רבנא אשי וכו' ורב אשי ודאי לית ליה דשמואל ונראה דהשתא כבר מפורסם לכל דאין ב"ד בפחות משלשה וכל דכתיבי בי דינא תו לא צריך *(ב"י שם סי' מ"ו מחו' כ"ד) ורבי מאיר הלוי ז"ל כתב דהיכא דכתיב במותב תלתא ולא כתיב בי דינא צריך למכתב וחד ליתוהי משום דלא ניחוש שהיו שלשה אלא שהאחד מהם היה פסול או קרוב ומפני זה לא חתם עמהם כדי שלא יתברר ויתגלה פסולו אבל אי כתבי בי דינא לא צריך וחד ליתוהי דבי דינא כשרים משמע ולא פסולים אלא דאיכא למיחש אי ס"ל כשמואל אבל אי כתיב בי דינא ובמותב תלתא אז לא צריך וחד ליתוהי דליכא למיחש [דס"ל כשמואל דהא כתיב במותב תלתא וליכא למיחש] שהיה אותו שלא חתם קרוב או פסול דבי דינא כשרים משמע זהו דרכו ז"ל *(שו"ע שם סעי' כ"ט) ומ"מ בההיא אודיתא לא הוזכר כלל וחד ליתוהי ובתוס' כתבו וחד ליתוהי טוב לכתבו ואם לא נכתב כשר מ"מ לכולי עלמא אי כתיב ביה בי דינא ובמותב תנתא תו לא צריך וחד ליתוהי וחותמים שנים מהן ודי שכמו ששני עדים יכולין לעשות שער ממעשה ב"ד אף זה כן כדאמרינן בפ' השולח (גיטין ל"ג.) גבי פרוזבול והדיינין חותמין למעה או העדים גם ב' מן הדיינין עצמן יכולין לחתום על המעשה ב"ד ודי בזה עדות כדאמרי' התם לא שנא כתוב בלשון דיינין וחתמו עדים ול"ש כתוב בלשון עדים וחתמו דיינין:
ההקדמה הג' שלעולם יש לנו לתלות בכל מה שאפשר כדי להחזיק השטר בכשר ולא לפסלו דאע"ג דאמרי' יד בעל השטר על התחתונה היינו בלשון השטר שאם יש לדון אותו בשני פנים דנין אותו בפחות שבלשונות אבל להכשיר השטר ולהעמידו בחזקת כשרות יד בעל השטר על העליונה ואפי' באפשר רחוק נכשיר אותו וכמו שהוכיחו המפרשים ז"ל מההיא דב"ב (קע"א.) שטר שזמנו בשבת או בעשרה בתשרי שטר כשר ועדים כשרים דאמרינן אחרוהו וכתבוהו ולא אמרינן הקדימוהו ופסול וכן ל"א נכתב בזמנו ועדים פסולין ושטר פסול וכן לא תלו שנכתב בזמנו בשוגג ושטר כשר ועדיו כשרים דלעולם לא תלינן שטעו או שגגו אלא אמרינן נכתב קודם לכן ואחרוהו וכתבו זמן זה וכן הוכיחו זה מההיא דפ"ק דע"ז (י'.) ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית שנין יתירתא וכו' וזה מוסכם ומפורש לכל המחברים והמפרשים ז"ל והרשב"א ז"ל כתב זה בארוכה בפרק גט פשוט וז"ל שטר מאוחר הוא וכשר ואע"פ שבעל כרחנו לא נכתב באותו יום שכתוב בשטר אלא שהקדימוהו או שאחרוהו אין אומרים מוקדם ופסול ויד בעל השטר על התחתונה שלא אמרו כן אלא במה שיש בשטר מה שאפשר לדונו ולזכותו של בעל השטר או לחובתו כגון כסף סתם ושית מאה וזוזי א"נ סלעין דאינון ונמחקו או כיוצא בזה אבל לפסול את השטר לא אמרו דחזקה אין העדים עושין שקר ודבר שפוסל את השטר וכדתניא בסנהדרין (ל"ב.) שטר שזמנו בא' בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך הם מעידין על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו שמעינן מיהא דלעולם מעמידין את השטר בחזקת כשר ומי שבא לפסלו עליו הראיה וכ"כ ר"ן ור"ש ז"ל ובנמוקי הרמב"ן ז"ל שהדין זה יכול להתלמד ממש"א במסכת ע"ז בפ"ק (י'.) בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית שנין יתירתא וסבר רבין קמיה דרב נחמן האי שטרא מאוחר הוא ועד דמטי זמניה לא טריף וא"ל רב נחמן ספרא דוקנא כתביה וכו' ש"מ שאין אומרים יד בעל השטר על התחתונה לפסול את השטר אפילו בדבר שהעדים רשאין לעשותו אלא לעולם בחזקת כשר מעמידין אותו ואם יש לו שתי פנים בלשונו גובין המועט והוא שיהא לו פנים תדע דתנן (בב"ב קס"ה:) סלעין דאנון ונמחקו אין פחות מב' ואמאי לימא דאנון שבעה דינ' קאמר ואין לו אלא ז' דינרין אלא שמע מינה שאין תולין במחק דבר שהוא סותר עקר מה שבשטר אבל במה שאינו סותר ודאי כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה עכ"ל הרשב"א ז"ל *(עי' לעיל (סי' שמ"ה. שפ"ב)). ואחרי שלשה הקדמות אלו הדבר מבואר ששטר הטפסה זו אפי' נאמר שצריכה ב"ד שלשה כשר ואינו נפסל בקורבת שנים מן החתומים לפי שכיון שיש לנו לתלות בכל מה שאפשר כדי להעמיד השטר בחזקת כשרות כמו שנתבאר בהקדמה הג' א"כ נאמר ששטר זה אע"פ שיוצא לפנינו בשלשה החתומים ושנים מהם קרובים האחד מן הקרובים חתם מעצמו ובשטר זה לא חתמו מתחלה כי אם שני דיינין וזה חתם בסוף או שהניח ריוח וחתם למעלה כמו שהתבאר בהקדמה הראשונה ונשאר השטר כשר בחתימת שני דיינין המעידין שהיו ב"ד של ג' ונאמר שאחד מן השוק כשר לצטרף עמהם ולא זה הפסול אלא שלא חתם או שמת שהרי בשטר הטפסה זו יש בה בי דינא ובמותב תלתא אם בראשה אם בסופה וכל שכתוב בה כן לכ"ע כשרה בחתימת שנים כמו שהתבאר בהקדמה הב'. וכ"ש שיש לנו לומר כן לפי מש"כ בשם ר"מ הלוי דבי דינא כשרים משמע שיש לנו לומר שלא נצטרפו עם הקרוב וכ"ש שהדבר מוכיח מתוכו שהוא אמת שהרי ההטפסה כתובה כלה מיד סופר הקהל אשר היה עד על המתנה ובהטפסה כתובה כל המתנה מידו עם חתימתו וחתימת חברו הכל מידו והעד השני חי ת"ל ומעיד שנעשית המתנה ולא יחלוק על זה כי אם מואס באמת ואהב בשקר ועוד דאמרינן בפ"ב דכתובות (י"ח:) דמלוה מידק דייק ומחתים ומשמע התם דחזקה אלימתא היא עד דס"ל לרבי [מאיר] דאפילו במקום מגו דהפה שאסר הוא שהתיר כגון בשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר אין נאמנין לפסלו אם אמרו כתב ידינו הוא זה אבל פסולין היינו ומפסול קורבא קאמר דאי בפסול גזלנותא היאך אמרי רבנן נאמנין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר והא לא מצו משוו נפשייהו רשיעי אלא בפסול קורבא קאמר ורבנן נמי מודו בהאי חזקה אלא דלא אמרי לה במקום מיגו בנדון זה נמי חזקה אין בעל דבר מחתים דיינים קרובים בהטפסה ובודאי לא חתמו כי אם שנים הכשרים הרחוק ואחד מן הקרובים שנעשו ב"ד עם אחד כשר מן השוק ולא חתם השלישי ההוא לסבה מה ובא זה הקרוב וחתם מעצמו. ואף אם כתוב בלשון ההטפסה אנו ב"ד החתומים למטה אין ראיה לומר ששלשת הדיינין חתמו אלא השנים חתמו וקראו עצמם ב"ד שהרי בית דין הן עם השלישי שנצטרף עמהם במעשה ב"ד אע"פ שלא חתם הוא עמהם ואפשר וקרוב לומר שהסופר שכל ההטפסה כתובה מידו הוא היה הדיין השלישי עם השנים אלא שלא חתם עמהם לאי זה סבה או שלא חשש כיון שכבר כל ההטפסה כתובה מידו וגם המתנה שבה עם חתימתו וחתימת חברו הכל מידו. וקרוב עוד לומר שכיון שהוא סופר מובהק הרי כתיבת ההטפסה מידו כאלו חתם בה ואע"ג דקיי"ל בפרק המגרש (גיטין פ"ח.) חתם סופר שנינו אבל כ' סופר ועד לא ומשו"ה לא הוכשרה ההיא כתובת חתנים בטופסא דספרא ועד אחד התם הוא שאין כלל בטופס הסופר חתימתו אבל בהטפסה זו שכתובה בה המתנה בחתימת הסופר עדיף מכתב סופר והוה כמו חתם סופר ואצ"ל לדעת בעל העטור ור"ח ז"ל שכתבו סופר מובהק ועד אע"ג דאינו כשר לכתחלה כרב דקיי"ל כותי' (שם פ"ו:) מ"מ לא גרע מכתב ידו דתנן במתני' (שם.) דהולד כשר וא"כ בדיני ממונות כשר לבני חרי כדינא דשלשה גטין דמתני'. עוד נמצא לראב"ד ז"ל בהשגות (פי"א מספר שופטים) דאב ובנו שמונין להן אחד בדיני ממונות אפי' בשעת גמר דין הוא דכיון שאין האחד מן המנין הוי כאלו אתי למחזי ומדבריו נראה דכל שהיו הדיינין שלשה כשרים אפילו נצטרף עמהן רביעי קרוב לאחד מהן כשרים ששני הקרובים מונין להם אחד ולדבריו בנדון זה הרי הוא כאלו אין כאן חתומים כי אם שנים לפי שהקרובים אין מונין להם אלא אחד ומה שכתבו במותב תלתא לפי שלא מנו לאלו כי אם אחד והיה שם אחד כשר עמהם דבי דינא כשרים משמע וזה הקרוב חתם אחר כן ואינו מעיד שקר שהרי היה עמהם בשעת גמר דין *(ב"י ח"מ סי' מ"ו מחו' כ"ו. ד"מ שם ט'. רמ"א שם ל' וע"ש בש"ך סקט"ו ובש"ך שם סי' מ"א סקי"ח):