מהר"ם על הש"ס/קידושין/פרק ב

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

מא.

בגמ' ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. ופי' רש"י ושלח ושלחה שתי פעמים נאמר ושלחה בענין ולפירושו יהיה פירוש הגמרא ושלח ושלח ר"ל שפעם שנית נאמר ושלח בפירוש ודרשינן ג"כ ושלח ושלח כמו הראשון אבל לפי' ר"ח בתוס' אתי שפיר יותר שפירש ושלח היה יכול לכתוב וכתב ושלחה ודרשינן ה' יתירה:

מא:

בתוס' ד"ה אי אתמר וכו' ומלתא דרב יוסף לא נדע. ר"ל שאם רב יוסף קאי ארישא דמתניתין יקשה דלמא טעמא דמתניתין לא משום מצוה אלא משום איסורא דהא איכא לאוקמי בשאינו מכירה ומלתא דרב יוסף דאמר אף במכירה מ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו מנא לן לומר כן דהא לא נדע זה ממתניתין אבל כי קאי אסיפא נשמע מינה שפיר מלתא דרב יוסף דהא בסיפא ליכא למימר משום איסורא אלא משום מצוה:

מב.

ד"ה העובד כוכבים כו' עד ואי משום מירוח עובד כוכבים דפוטר וכו'. יש להקשות למה לא תירצו התוס' דסברי שניהם יש קנין ובמירוח הוא דפליגי וי"ל שהתוס' סוברים דהא בהא תליא דמ"ד יש קנין סובר ג"כ דמירוח עובד כוכבים פוטר דהא דיש קנין ילפינן מדכתיב דגנך ולא דגן עובד כוכבים ומדגנך השני ילפינן ולא דיגון עובד כוכבים דהיינו מירוח ולמ"ד דאין קנין אייתור שניהם לדרוש דגנך ולא דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דיגון עובד כוכבים וא"ת א"כ תקשי הא דדרשינן במנחות אליביה דחד תנא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות מירוח עובד כוכבים ס"ל דאין קנין ותנא אידך דפליג שם ס"ל מרוח עובד כוכבים פוטר וא"כ ס"ל דיש קנין וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דפליגי אמוראי במאי דפליגי תנאי וי"ל דההוא אוקימתא דמנחות הוא לאותו אמורא דס"ל דאין קנין דמוקי התנא דמחייב תרומת עובד כוכבים משום דס"ל דאין קנין וגם מירוח העובד כוכבים פוטר והאמורא דס"ל דיש קנין הוא סובר דלכ"ע יש קנין והתנא דמחייב תרומת העובד כוכבים איירי בתבואה שגדלה שליש בידי ישראל וגם מירחו ישראל כמו שפירשו התוספות וזהו פלוגתת אמוראים כנ"ל:

מג:

בגמ' אמר ר"ל כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין וכו'. לפי' התוס' דפי' הא דפליגי רבנן ור"י בנערה ה"ה בקטנה צ"ל הא דקאמר כמחלוקת לגיטין כך מחלוקת לקידושין היינו דוקא בנערה שוין קדושין וגיטין אבל בקטנה אינן שוין דקטנה לכו"ע אינה מתקדשת ע"י עצמה כי אם ע"י אביה עיין בהר"ן וכ"כ התוס' בסמוך דקטנה אינה מתקדשת אלא ע"י אביה:

בתוס' ד"ה וכל שאינה יכולה לשמור גיטה וכו' ור"מ פי' דקטנה מתגרשת ע"י אביה וכו'. ולפירושו קשה דהא דקתני וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אין יכולה להתגרש משמע דאתא ככו"ע אפי' כרבי יהודה וא"כ לפי' התוספות ז"ל דר"ל דאינה מתגרשת ע"י עצמה קאמר ומאי אריא באינה יכולה לשמור את גיטה הא אפי' יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת ע"י עצמה אלא ע"י אביה לרבי יהודה וי"ל דאיירי בקטנה מן הנשואין אי שאין לה אב המתגרשת ע"י עצמה אפילו לרבי יהודה ביכולה לשמור את גיטה ובאינה יכולה לשמור את גיטה אין מתגרשת ועיין בהר"ן:

מו.

בתוס' ד"ה בין היא בין אביה וכו' עד ואתה רוצה לומר דמקודשת מטעם דזכות הוא לו וכו'. פירוש דמן הראוי היה לנו לומר דלא יועיל ריצוי האב כלל דמה מועיל כשנתרצה אחר שקבלה הקדושין בלא ידיעתו ולא אמר לה צאי קבלי קידושייך אלא שאנו חוששין שמא נתרצה האב וזכות הוא לו לפי שכל אדם רוצה להשיא בתו כמו שכתב הר"ן אבל כשבתו מעכבת חוב הוא לו:

בא"ד ומיהו לפי' הקונטרס לא קשה מידי פי' שרש"י ר"ל מאחר שבשעת קבלת הקידושין לא נתרצה האב א"כ עדיין הקידושין תלוין ועומדין ולא יגמרו עדיין עד שיתרצה האב אז יחולו הקידושין על אותה הקבלה שקבלה כבר אבל כשהבת חוזרת קודם שנתרצה האב א"כ נתבטלה אותה הקבלה שהיא אינה רוצה שיהא אותה קבלה לשם קידושין וא"כ כשיתרצה האב אח"כ על מה יחולו הקידושין:

מו:

בגמרא יודע ואינו יודע וכו'. ויש להקשות מאחר דמסיק דבהפריש חלתו קמח אין אדם יודע כ"כ כמו במקדש אחותו א"כ למה הוצרך לתרוצי דנפיק מיניה חורבה לישני דל"ק דהא דאמר שמואל מתנה דוקא גבי מקדש אחותו דהדבר ידוע לכל דאין קידושין תופסין בה הלכך אמרינן בודאי גמר ונתן לשם מתנה אבל גבי הפריש חלתו קמח דאין אדם יודע כ"כ והיה סובר דהטעם הוא משום טירחא דכהן והרי הכהן מחל על הטורח וקבל א"כ נתנה לשם חלה ולא לשם מתנה דאם היה יודע שאינה חלה לא היה נותנה לו ולכן כשנודע לו איפכא שאינה חלה ומחויב להפריש חלה אחרת מחויב הכהן להחזירה לו וי"ל דלפי סברת התוס' דפירשו בד"ה דאתמר אפילו למ"ד באחותו מעות חוזרין היינו משום דאדם יודע וכו' אבל היכא דאינו יודע אם יחולו אם לאו שמא נתן לשם מתנה וא"כ סברי התוספות דבאינו יודע שייך טפי לומר דנתן לשם מתנה וא"כ לשמואל דס"ל דאפילו גבי מקדש אחותו דאדם יודע אמרינן דגמר ונתן במתנה כ"ש גבי חלה דאינו יודע כ"כ הלכך לא היה מצי לשנויי הכי כדאקשינן ולפי סברא זו יתורץ ג"כ שלא הקשה המקשה מאידך ברייתא דקתני גבי תרומה משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום ואמאי נימא אדם יודע וכו' וגמר ונתן לשם פקדון אי איך הבין המקשה רומיות ברייתות אהדדי דגבי חלתו קמח תני וגזילה הוא ביד כהן וגבי תרומה תני תרומה ויחזור ויתרום אלא צ"ל שהיה סובר דגבי חלה אדם יודע שאין מפריש חלתו קמח ולכך אמרינן גמר ונתן לשם פקדון וגבי תרומה דאין אדם יודע כל כך דהא כשאינו נקוב נוהג אצלו תרומה מדרבנן ולכך אמרינן דגמר ומקני ונתן לשם מתנה כך יתיישב לפי סברת התוס' אך שהסברא הפשוטה היא בהיפוך מסברת התוס' כאשר בארנו בקושיא וגם נראה שיותר פשוט דשאינו נקוב פטור מתרומה מהמפריש חלתו קמח וכמו שאמר במסקנא בתרי מאני ציית בחד מנא לא ציית כך הארכנו בחדושינו בישיבה:

מז:

בגמרא נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח וכו'. יש מקשין לישני נמי כאן דבלא שלח במעות איירי ובמלוה ברשות בעלים לחזרה פליגי כדמשני לעיל וי"ל דבשט"ח כ"ע מודי דכיון שקבל הלוה המעות ומסר ליד המלוה השט"ח אינה עוד ברשות המלוה לחזרה ועוד י"ל דלא היה יכול לתרוצי הכי משום דהא אפליגו בזה חדא זימנא בברייתא דשני לעיל:

מח.

בגמרא במלוה ע"פ במאי פליני בדרב הונא וכו' במעמד שלשתן וכו'. יש להקשות לישני ג"כ דבמלוה בשטר פליגי בהכי כמו שהקשו התוס' דלימא נמי במלוה ע"פ פליגי בדשמואל כמו גבי מלוה בשטר ותרוייהו צריכי כמו שכתב הר"ן ואנן נידוק איפכא ויש להביא ראיה מכאן דמלוה בשטר אינה נקנית במעמד שלשתן אלא דוקא בכתיבה ובמסירת השטר ליד המקבל ודו"ק. שם ורבנן מספקא להו אי כרבי מאיר. נראה הא דאיצטריך למימר הכי ולא אמר דרבנן כר"מ ס"ל ולא אתי לאפלוגי אלא בשמין הנייר י"ל משום דלא גריס בדברי רבנן ואם לאו דמשמע דלא פליגי אלא בשמין וביש בו שוה פרוטה אבל באין בו לא איירי מידי אבל אי הוה גריס ואם לאו הוה משמע דבשמין וביש בו שוה פרוטה פליגי רבנן אר"מ ובאין בו פליגי אר"א ודו"ק או שר"ל שיכול להיות דרבנן מספקא להו וכו' ונפקא מינה להצריכה גט מספק:

מח:

אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה וכו' כגון שאמרה היא וכו'. יש לדקדק והכל טעמא מאי למה נקיט מתני' האי לישנא דשייך גבי שליח האשה לקבלה ולמה לא השמיענו התנא דין זה גבי האיש כשאמר לשלוחו הלויני דינר של כסף וכו' כדלעיל וי"ל דלפי האמת גבי האיש כשאמר לשלוחו הלויני דינר של כסף וקדש לי בו אשה פלונית והלך והלוה של זהב אפילו ר"ש מודה דאינה מקודשת ולא שייך הכא מראה מקום הוא לו ואין שליח בזאת להוציא של זהב שלא ברשותו וק"ל נ"ל:

בתוס' ד"ה איכא דניחא ליה וכו' עד לא פליג ר"ש. נ"ל להגיה לא פליגי אר"ש ור"ל דלא פליגי רבנן דאפילו הטעה לשבח אינה מקודשת אלא בכה"ג דאמר התקדשי לי בדינר כסף וכו' דאע"ג דכ"ע ידעי דדינר של זהב טפי מעלי איכא למימר שמא היא צריכה לדינר של כסף להשלים תכשיט והיינו דאמר בגמרא איכא דניחא ליה בכספא אבל בשבח ממון ר"ל כגון שאמר לה התקדשי לי בדינר אחד כסף או של זהב ונמצאו שנים או כדומה אפילו רבנן מודים דבהטעה לשבח כזה מקודשת ולא פליגי אר"ש דע"ז לא שייך לומר איכא דניחא ליה וק"ל:

נ.

בתוס' ר"ה היה לו לומר מזיד הייתי וכו' והר"ם פי' וכו'. ר"ל שלפי דעת הראשונים דלא קאמר גמרא אלא דמזיד הייתי הוי טעם מקובל יותר משאמר בלבי היה כך אבל אין הכי נמי אם אומר בעלמא מזיד הייתי אינו נאמן אבל הר"ם פי' ודאי אם אמר מזיד הייתי מאמינים לו ויש להקשות דהכא מסיק דלא אמרינן הוי ליה למימר מזיד הייתי מטעם דלא עביד אינש דמשוי נפשיה רשיעא ושם בפרק קמא דמציעא חכמים פוטרים מטעם דאם ירצה לומר מזיד הייתי וי"ל דדוקא כאן שיש לו טעם אחר שיכול לומר בלבי היה כך וכך מסיק גמרא דלא אמרינן היה לו לומד מזיד הייתי משום דלא עביד אינש דמשוי נפשיה וכו' ר"ל ורוצה יותר לטעון בלבי היה כך אבל לשם שאין לו שום טעם אלא שמכחיש העדים ואמר לא אכלתי אם באת לחייבו אם ירצה יכול לומר שמה שאמר לא אכלתי ר"ל שלא אכלתי בשוגג אלא במזיד ולא מטעם מגו דהא הוי מגו במקום עדים וע"ש בתוס' אבל מ"מ צריך ליתן טעם לפי' הר"ם דהכל טעמא מאי דמ"ט פוטרים אותו כשאומד מזיד הייתי ולא אמרינן דמשקר ולאפטורי נפשיה מקרבן קאתי כדאמר הכא כשאומר בלבי היה כך וצ"ל שאף לפי' הר"ם טעם בלבי היה כך הוא גרוע יותר ודו"ק אבל יש מתרצים דלהכי אנו מאמינים לו כשאמר מזיד הייתי דשמא האמת אתו וא"כ הוא מביא חולין לעזרה כמו שכתבו התוס' שם בפ"ק דמציעא ע"ש וזה אינו דא"כ ה"נ כשאומר בלבי היה כך והשליח לא עשה שליחותו נאמין לו משום דשמא האמת אתו ונמצא מביא חולין לעזרה וא"כ מאי מקשה בגמרא ודלמא שאני התם דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי הא אם איתא דדברים שבלב הוי דברים הוי לן להאמינו מטעם שלא יביא חולין לעזרה. ומ"ש התוס' טעם חולין לעזרה בפ"ק דמציעא על ענין אחר כתבו זה וע"ש ודו"ק:

נ:

ד"ה חוששין וכו' לכך נראה לפרש וכו' חיישינן שמא קדשה כבר וכו'. ולפי זה צריכין אנו לפרש נמי משנתנו כן במה שאמרה אע"פ ששלח לה סבלונות לאחר מכאן ר"ל ויש לחוש שמא קדשה קודם הסבלונות קדושין גמורים זולת הראשונים שהיו פחות מש"פ אפ"ה אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלה ולא קדשה קדושין אחרים זולתן וכן צ"ל גבי קטן שקידש וכן הא דקאמר בגמרא אבל פחות מש"פ וכו' וכי קא משדר אדעתא דקדושין קא משדר ר"ל שקודם הסבלונות קדשה כבר קדושין גמורין זולת הראשונים שהיו פחות משויין וע"ש באשר"י ובר"ן:

==נא.

בגמרא קני את וחמור. פי' משל הוא על המקנה דבר לאדם הנולד ולעובר שבמעי אמו ביחד שהעובר דומה לחמור שאין בו כח לקנות:

נב.

בתוס' ד"ה והלכתא וכו' משום דלא יעשה כן במקומינו וכו'. והא דאמר לעיל ואינו יודע אם גדולה שבנדולות אם גדולה שבקטנות וכו' כשיש לו ב' כתות בנות מב' נשים שאני כמו שכתב הרא"ש ז"ל אבל יש להקשות ממה דקאמר כולן אסורות חוץ מקטנה שבקטנות משמע אבל אמצעית שבקטנות אסורה ואמאי לא אמרינן דודאי לא קדשה לפני הגדולה שבכת זו משום דלא יעשה כן במקומנו ועיין לקמן דף ס"ד דאיתא בהדיא בגמרא דמיירי דאין כאן אמצעית בקטנות דלא כדש"י דלעיל אבל מ"מ מקטנה שבגדולות קשה לר"ת וק"ל:

ד"ה והוא לא אמר הכי עד והשתא ניחא שפיר דמתמה גמ' ממלתיה דר' יוחנן עד סוף הדיבור והשתא מייתי שפיר ממלתיה דר"י. העולם מפרשין דעת התוס' דר"ל דלפי תירוץ הראשון שתרצו דר"י לא בא אלא לאשמועינן דהנגזל אינו יכול להקדישו אבל בגזלן ליכא חידוש מאי מתמה הגמרא לעיל והוא לא אמר הכי והא"ר יוחנן וכו' ה"ל למפרך והא מתני' היא אבל אין הלשון מתיישב שאין שייך לומר והשתא ניחא שפיר מאחר שלא הוזכר קושיא זו מקודם זה וגם בסוף הדיבור שאמרו והשתא מייתי שפיר ממלתיה דר"י אינו מיושב ונראה לומר דהשתא באין התוס' לתרץ גם הקושיא ראשונה שהקשו בתחלת הדיבור תימה מאי מתמה גמרא דלמא לא אמר ר' יוחנן אלא בגזל דאחרים וכו' ס"ל להתוס' השתא דהמקשה שהקשה לעיל והוא לא אמר הכי ס"ל דהא דהיה מתמה ר' יוחנן ואמר מי אמר רב בודאי לא היתה תמיהתו על מה שאמר רב ואפי' בגזל דידה דאינו תמיהה כ"כ שאם סבר ר"י דבגזל דאחרים אינה מקודשת אינה תמיה אם סבר רב דאפילו בגזל דידה אינה מקודשת ולא אמרינן מדקבלה אחילתה אלא ודאי עיקר תמיהתו היה על עיקר הדין שאמר רב דקדשה בגזל אינה מקודשת על זה היה מתמיה שלא יהיו קדושין לחומרא להצריכה גט לכך פריך והוא לא אמר הכי והא איהו דאמר אינו יכול להקדיש וכו' ואפי' איסורא דרבנן ליכא נ"ל וק"ל:

נד.

בגמרא ת"ש מועלין בחדתין וכו'. מקשין העולם והלא ברייתא זו לר' יוחנן נמי תקשה דהא לר' יוחנן סבר ר"מ דאין מועלין בשוגג ואין מעילה בחקדשות אלא באוכל אוכלין הקדש כדפרישית לעיל והכא קאמר דמועלין אף בעתיקין התוס' מקשין קושיא זו לקמן בדף זה ע"ב ד"ה לא אמרו אלא לענין אכילה וכו':

נה.

בתוספות ד"ה קדשים קלים כו' אלא צריך להמתין עד שימומם וכו'. ולפי זה החילוק שבין ר' יאשיה ובין ר' יוחנן הוא זה שלר' יאשיה מייתי ב' בהמות או ב' דמים ומתנה ומקריבן אפי' עדיין בהמת הספק היא בתמימות אבל מ"מ גם עם בהמת הספק ימתין עד שימומם דשמא בכור ומעשר היא ולר' יוחנן אינו מתנה ומקריב עתה כלום אלא עם כל וכל ימתין עד שימומם ואז יתנה מה שיתנה:

נו.

ד"ה ואם לקח בשוגג וכו' עד וא"ת מה קנס הוא למוכר וכו'. ר"ל מדפרש"י כופין את המוכר להחזיר לו הדמים וכו' משמע דלא ניחא ליה למוכר למעבר הכי אדרבה ריוח הוא לו וכו':

בא"ד שהמוכר בפנינו עי' לקמן בדף זה ד"ה מתקיף וכו':

ד"ה במזיד תעלה וכו' והא דנקט לעיל מתחללין במלתיה וכו'. פי' באותה ברייתא דלולב הגזול שהביא לעיל בד"ה אין לוקחין וכו':

נז.

בגמרא איתיביה ר"י לר"ל כל צפור טהורה וכו'. פי' כך מקשה המקשה דאם איתא דילפינן צפורי מצורע מעגלה ערופה דאפילו מחיים אסירי ל"ל להאי תנא למילף מאשר לא תאכלו לאסור השחוטה דמשמע דהיינו לאחר שחיטה וצ"ל דר"י לא ידע ברייתא דתנא רבי רבי ישמעאל דתני נאמר מכשיר ומכפר וכו' וכן משמע לקמן דמתרץ תנאי היא ומשני מה"ד וכו' ואע"ג דאיסורא דלאחר מיתה נמי מצינן למילף מעגלה ערופה דהא איסורא כתיב בה לכל הפחות לאחר עריפה כמ"ש התוס' בסמוך ד"ה תנאי היא מ"מ הצפור השחוטה הואיל והיא דמיא קצת לקדשים מאחר שהיא נשחטה הוה מדמינן לה לקדשים נ"ל:

בתוס' ד"ה וזה אשר לא תאכלו וכו' עד וא"ת להך תנא וכו'. פי' לר"י דס"ל הא דתנא דרבי ישמעאל לעיל:

ד"ה תנאי היא וכו' וי"ל דמעיקרא צריך למילף וכו'. והשתא צ"ל דלא ס"ל להתוס' תירוצא קמא שתירצו לעיל בד"ה כפרה כתיב בהו וכו':

בא"ד ואח"כ ילפינן צפור השחוטה דנאסרה מחיים וכו' מעגלה ערופה. מקשין העולם ל"ל למילף צפור השחוטה דנאסרה מחיים מעגלה ערופה לילף מצפור המשולחת דנאסרה מחיים דהוה איסורא דשייך בה כמ"ש התוספות בסמוך דהא בעגלה ערופה משם ילפינן ונ"ל הא דכתבו התוס' לעיל מזה דילפינן צפורי מצורע מעגלה ערופה מה עגלה ערופה אסורה לכל הפחות וכו' אף צפור המשולחת וכו' ילפינן הא אתי מכה צפור השחוטה וה"ק כמו שמצינו בע"ע דנאסרה לאחר עריפה לב"ה כמו כן גבי ציפורי מצורע לאחר שחיטה דהיינו משחיטה ואילך אסורה אף המשולחת עד שעת שילוח כמו שכתבו התוס' לעיל ד"ה משעת שחיטה דמשולחת בעצמה אין לה שום שייכות לע"ע דנילף מינה וכן לא שייך לומר דנילף ציפור השחוטה מהמשולחת דנאסרה בחיים דהא איסורא דמחיים דמשולחת אינו בא אלא מצד איסור דלאחר שחיטה וק"ל ולכך צריך למילף מע"ע דנאסרה אף מחיים נ"ל:

נז:

בגמרא אי מה שלי בשלך ענוש כרת נ"ל דכל זה מדברי התנא ר"מ ואיכא למפרך הא הוא קושית הגמרא ונ"ל דלפי המסקנא גם ר' מאיר אשנוייא דבסמוך ושחט ושחטו אותו וכו' סמך במה שאמר אמרה תורה שחוט שלי בשלי וכו' דהיכי שייך דלא הרגיש דאיכא למפרך פירכא דפרכינן:

שם ושחטו ושחט אותו וכו' נ"ל דברייתא היא:

בתוס' ד"ה מה שלי בשלך וכו' והקשה הר"ם וכו'. פי' קושייתו כך הוא והאיך מצי למילף מה שלי בשלך אסור וכו' אדדבה נילף מיניה שריותא ונאמר מה שלי בשלך דהיינו קדשים בחוץ אותה שחיטה מוציאו מידי מעילה אע"ג שאין נזרק דהא לא גרע מקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה וכמו כן נאמר בשלך בשלי דהיינו כששוחט חולין בעזרה אותה שחיטה מוציאה מידי האיסור שהיה בה קודם זה דהיינו איסור אבר מן החי ולשתרי אפילו באכילה וכ"ש בהנאה ועיין בריש מעילה דמשמע שם דשוחט קדשים שלא במקומם כמו דחנקינהו דמי ואין בהן מעילה אבל מ"מ נ"ל דאסירי ליהנות מהם דאיסורא דהקדש לא פקע מינייהו אלא שאין בהן מעילה כן נ"ל: