מהר"ם על הש"ס/נידה/פרק ז

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

נה.

בתוס' ד"ה אף מדוה וכו' ואור"י דאבן מסמא נפקא לן משום דרשא דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין וכו'. ר"ל וכיון דבנדה גופה לא מטמא אבן מסמא כ"א אוכלין ומשקין יכול להיות ג"כ דמדוה נמי מטמא באבן מסמא אוכלין ומשקין כנדה עצמה דהא אע"ג דמעטינן מדוה מלטמא משכב ומושב היינו מטומאה חמורה שאין המשכב נעשה אב הטומאה לטמא אדם אבל מ"מ נעשה ראשון לטמא אוכלין ומשקין וא"כ נימא נמי דמדוה מטמא באבן מסמא לטמא אוכלין ומשקין. :

בגמ' אמר רב אדא בר אהבה דומיא דעצם וכו'. האי שנויא קאי נמי אר"ל אע"ג דר"ל יליף לה לעיל מלכל טומאתו צ"ל דדריש נמי דומיא דעצם ואצטריך תרוייהו דלכל טומאתו אצטריך לרבויה אפילו היכי דאפרוך אפרוכי וקרא דאו בעצם אדם אצטריך למעט שינים והשער והצפורן וק"ל:

בתוס' ד"ה חוץ מן השינים וכו' וקשה תקשה ליה קרא וכו' דאי בעצם וכו'. ר"ל ממ"נ מכח מה מקשה אר' יוחנן אי מכח האי דדריש אדם דומיא דעצם הא מהאי דרשא לא משתמע מיניה שינים דהא לא קאמר אלא אדם דומיא דעצם דהיינו בשר אבל שינים לא מקרי אדם ולא שייך בהו לומר אדם דומיא דעצם ואי לאו מכח דרשא דאדם דומיא דעצם מקשה אלא משום דס"ד דמקשה דשינים הן בכלל עצם דעצם מקרי א"כ בלא רבי יוחנן תקשה ליה קרא וכו' דוק נ"ל:

נה:

ד"ה כי אצטריך קרא לנושא וכו' וי"ל דלא קשה מידי דאין לנו לעשותו וכו. דברי התוס' כפולים ומכופלים ועיקר התי' הוא דזוב וש"ז דהכא היינו אותו שרואה קודם שנעשה זב אלא שבאותה ראייה דזוב נעשה זב בעל שתי ראיות וההוא שכבת זרע דסוף פ"ב דב"ק היינו אותו ש"ז שרואה אחר שכבר נעשה זב:

נו.

בגמ' ונילף מזובו מה זובו שאינו מתעגל וכו'. פי' ואימא לעולם איפוך אנא דרבוייא דוזאת אתא לרבויי דם היוצא מפי האמה דמה ראית לרבות מוזאת כל הדומה לרוק נימא דכל הדומה לזוב אנו מרבינן מוזאת דהיינו כל שאינו מתעגל ויוצא:

בתוס' ד"ה מה רוק וכו' מכה רבוייא וכו'. כתבו כן משום דלא תקשה א"כ דכל הדומה לרוק ילפינן מרבויא לטמא א"כ רבויא דוכי ירוק וזאת ל"ל דהא כיחו וניעו ומימי רגליו דומים לרוק ונילף מיניה ׃ בא"ד וצ"ל דאי לאו וכו'. השתא חוזרין התוס' מתירוץ הראשון:

ד"ה ונילף מזובו אי זיבה לאו מעין, ר"ל דלאו דפשיטא ליה לגמרא דזוב איגו מתעגל ויוצא ואינו מעין דהא בעיא היא לעיל פרק בנות כותים אלא ה"ק את"ל דזוב לאו מעין הוא ואינו מתעגל אם כן תקשה לן ונילף מזובו ועיין במה שכתבתי לעיל פרק בנות כותים שם:

נו:

ד"ה בודקות חלוקיהן בשעת כבוסיהן וכו'. דברי התוס' תמוהים חדא מה קשה להם שמפרשים כך ועוד מאי מקשו דהא דמסיק דאין חזקתו מתכבס וכו' הא לא קשיא מידי דהא דמסיק דאין חזקתו מתכבס היינו דלא סמכינן על הכביסה מסתמא בלא בדיקה ומשום הכי קאמר נמי בודקות חלוקיהן בשעת כיבוסיהן דאי לאו הכי בודקות ל"ל ומאי מתרצים התוס' היינו כשהכתם בסטרא או בזוית והלא לפי סוגיא דשמעתא דלעיל מינה דקאמר למאי נ"מ דאמר כיבס ולא בדק וכו' א"נ דאשתכח בסטרא וכו' משמע דלמאי דמסיק דאין חזקתו מתכבס אם כן אפילו לא אשתכח הכתם בסטרא אם כיבס ולא בדק טמא למפרע ונ"ל קצת בדוחק דהוקשה להם לתוס' מפני מה אומר שבודקות בשעת כיבוסיהן ולא בזמן אחר כי מה ענין בדיקה לכיבוס לכך פי' שבודקות אחר חכיבוס כדי לטהר החלוק אפילו אם היה עליו מקודם ודאי כתם כי רגיל הוא להתכבס עי סתם כיבוס וע"י זה מנהג בנות ישראל לבדוק חלוקיהן בכל כיבוס אף כשאינן יודעות משום כתם מקודם אבל עיקר הכדיקה אינה אלא משום ודאי כתם ולכך מקשו והא דמסיק דאין חזקתו מתכבס וכו' ר"ל דכיון דס"ל השתא דאזיל ליה הכתם ע"י כיבוס סתם כשמספקא לן אי הוה כתם קודם כבוס או לא הוה לן למתלי להקל ולומר אפילו אי הוה שם כתם ודאי נתככס כיון דרגיל להיות שמתכבס ע"י כבוס סתם והבדיקה שנוהגות בשעת הכבוס אינו אלא משום ודאי כתם כדלעיל ותירצו היינו כשהכתם בסטרא וכו' וצ"ל דלפי תירוץ הזה כשלא נמצא הכתם בסטרא אפי' היכי דאמרה דלא בדקה לא מטמא למפרע דתלינן לקולא דשמא לא היה הכתם קודם כבוס ואת"ל היה מסתמא נתכבס והא דקתני בברייתא ואם לא בדקה הפסידה היינו היכי דנמצא הכתם בסטרא אבל כשנמצא שלא בסטרא אפילו לא בדקה אינה מטמאה למפרע ולא כדקס"ד באיבעיא להו דלעיל ודוחק קצת אבל לפי האי נמי שכתבו התוס' אתי הכל שפיר וגם מתורץ שפיר שתלו הבדיקה בכבוס ובתוס' ישנות כתובים על קלף מצאתי לשון זה בד"ה בודקות חלוקיהן וכו' גם לאחר הכבוס בודקות ולפי גירסא זו יש לפרש קצת בענין אחר ממה שכתבתי ואין להאריך וק"ל:

נז.

תד"ה ודלמא כהן טמא וכו' ובפרק ג' מינים אמר רב הונא וכו' וטעמא לפי שמוסיף טומאה עליו וכו'. כוונת התוס' בזה שמשום הכי הוא חייב אעג דכבר נטמא משום דבנגיעה זו הוא מוסיף טומאה משום דאם ננע בו אדם אחר בעוד שהוא נונע במת זה עושה אותו אדם אב הטומאה דזהו טומאה בחיבורין דהוה דאורייתא אבל משום הטומאה דכבר נטמא אם נגע אח"כ באדם אחר אינו אלא ראשון וע"ש בתוס' דלפי פרש"י שם אין סוגיא דשמעתא דהתם כן אלא אדרבה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא היא ע"ש ׃ ד"ה ובנה אצלו ציון וכו' הא אמר במ"ק דאין מציינין וכו'. ר"ל וא"כ ע"כ האי ציון דכתיב בקרא לאו משום טומאה הוא וא"כ היכי מפיק מהכא ציון דטומאה [בא"ד] וי"ל מדמציינין לפ' שעה וכו'. ר"ל דציון דקרא הוי משום טומאת משא כדי שלא יגעו במת בעודו בעין ממש מונח על הארץ דעובדי כוכבים אע"ג דלא מטמאים באהל מטמאים מכל מקום במגע ובמשא והיינו ציון לפי שעה ר"ל דאינו צריך רק בעוד ממשות המת על הארץ ואינו נקבר ומינה ילפינן מדמציינין בבתי עובדי כובבים שאין מטמאין באהל משום טומאת מגע ומשא דלפי שעה א"כ ה"ה דיש לציין בקברי ישראל אפילו לאחר שנקבר משום טומאת אהל ולשון התוס' מגומגם:

ד"ה אילן המיסך וכו' ואע"ג דספק טומאה ברשות הרבים טהור וכו'. ר"ל וה"נ כל ענף וענף ספק הוא:

בא"ד א"נ הענפים המובדלין זה מזה וכו'. ר"ל שאם היו הענפים מובדלין זה מזה ואין באחד מהם פותח טפח שהיא שיעור אהל כגון שהיו מקצתן עולות ומקצתן יורדות למטה ואין עומדין בשוה רואין אותן כאילו הן עומדין בשוה ואם כשהיו עומדים בשוה והיו נוגעין זה בזה היה בהן פותח טפח וגם עתה שהן עולות ויורדות חשובים באהל ר"ל אותן הענפים שהז קרובים זה לזה אלא שהן עולות ויורדות אבל מ"מ יש גם כן מקומות פנויין שהענפים הן רחוקין זה מזה ואין כל ענפי אילן חשובים כאהל א' אלא מקומות מקומות מופרדין הן ועל זה קאמר שאין הכותי נאמן לומר שאין הטומאה תחת הענפים האלו אלא תחת ענף א' וק"ל ועיין באהלות בפי' רבינו שמשון:

ד"ה א"ר יוחנן במהלך ובא על פני כולה וכו' וא"ת כי היכי דציון קברות דמהימן מדאורייתא וכו'. דברי התוס' מועטים בכאן דהא אוקימתא בגמ' דמוקי לה בכהן עומד לא האי אציון אלא אקברנו שם נפלים אבל נאמנים על הציון ור"ל דבכל מקום דלא ציינו אינהו סומכין עליהם ועבדינן טהרות היינו אפילו בלא כהן עומד שם דאינהו נמי מיזהיר זהיר בציון בית הקברות דמתים גדולים כיון דכתיבה בקרא כדאיתא בגמרא והכי הל"ל לתוס' כי היכי דנאמנים לומר שלא קברנו שם וכו' ויש ליישב בדוחק דזה קרו התוספות ג"כ ציון קברות: