מהר"ם על הש"ס/חולין/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

קיז:

ד"ה האלל וכו'. פי' הקונטרס גידי צואר ואי תנא גידין וכו'. ר"ל דאין להקשות על פרש"י לפי זה דאלל הם גידי צואר א"ב למה לי לתנא למיתני בתר הכי והגידין וכו' דצריכי דאי תני גידין ולא מטרקא וכו' ועיין לקמן דהתוס' מפרשין מטרקא בענין אחר ממה שפרש"י:

קיח:

ד"ה וכשם שאין מקבלין טומאה וכו' וא"ת אדרבה וכו'. מדברי התוס' נראה דהוה ס"ד דהא דאין מקבלין טומאה במחובר הוא משום שלא הוכשר וכן הא דקאמר כך אין מקבלין הכשר אלא עד שיתלשו היינו לענין לקבל טומאה קודם שיתלשו לכך הקשו אדרבה יותר ראוי לתלות טומאה בהכשר וק"ל:

[בא"ד] וי"ל דאין זה תימה כ"כ אם נאמר דהוכשר הכל במחובר וכו'. וי"ל למה כתבו התוס' דאין זה תימה כל כך וכו' והא תימה גדולה היא דאם הוכשר הכל במחובר מה זה דכתב רחמנא כי יותן מים על זרע וכו' הא כל הזרעים שבעולם הם מוכשרים במחובר ויש ליישב בדוחק דנוכל לומר דקרא אתיא לאשמועינן זרעים שהושרשו בקרקע דבטל מהן הכשר ראשון ותלשן קודם שירד הגשם דאינן מקבלין טומאה:

ד"ה אין יד לפחות מכזית וכו' ואין נראה דאפי' נגע בחצי זית עצמו לא היה טמא וכו'. ר"ל משום דהאוכל המונח אצלו אין מתחבר אליו ולא נקרא כביצה במקום אחר:

בא"ד אלא בעי אם מכניס טומאה וכו' איכא למימר דמיבעיא ליה אי מקבל טומאה מדרבנן וכו'. לשון בעיא דנקטו התוס' אינו מדוקדק דהא אין שום בעיא בגמרא אלא אמימרא דרב ור' יוחנן דפליגי ביה ואפשר שבספרי התוספות היה כתוב כך איבעיא להו יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול או לא רב אמר אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ורבי יוחנן אמר יש יד לפחות מכזית וכו':

ד"ה והבית מאהיל עליה וכו' וא"ת לענין אהל נימא דיו. ר"ל דיו למת להיות כנדון דהיינו תנור ונבילה שאין מטמא באוהל וכדאמרינן לעיל דלא מצי למילף יד דנבילה שיטמא כלים מתנור וזרעים משום דאינהו לא מטמאו טומאה חמורה דהיינו אדם וכלים והוה אמרינן דיו:

[בא"ד] וי"ל דמעיקרא ודאי לא אשכחן וכו' הוה פרכינן. היינו גבי נבילה לעיל:

קיט.

ברש"י ד"ה אמרי אינהו נמי שיעור וכו' כל שכן דאי הוה מוקי ליה רבי יוחנן ביד הוה ניחא ליה טפי וכו'. פירוש משום דאז היה דברי אחרים דאמרי כפול דוקא דביד מודה רבי יוחנן דאין פחות מכפול כדפירש"י לעיל ולא הוה צריך לדחוק לומר איירי דקאמר ת"ק שיעורא קאמרי אינהו נמי שיעורא אלא משום דקתני קילית וכו' והוקשה לרש"י מאי אולמא ועדיף האי מהאי דאי הוה מוקים לה ביד לא היה מתיישב לישנא דקולית השתא נמי דמוקים בשומר לא יתיישב לישנא דכפול ונצטרך לדחוק דכפול לאו דוקא לכך פי' דהכי גמיר לה רבי יוחנן מרבו דכפול דאחרים לאו דוקא לכך לא חשיב ליה זה דוחק ועיין במה שנכתב בביאור דברי התוספות:

בתוס' ד"ה ורב במאי מוקי לה וכו' ה"מ למימר לרבי יוחנן אי בשומר קשיא סיפא וכו'. ר"ל דהוה מצי לומר לר"י אי ביד אי בשומר קשיא סיפא ולא רישא והא דנקטו התוס' אי בשומר קשיא סיפא לא אתא לאשמועינן אלא לאפוקי פרש"י דפי' דאי בשומר קשיא ליה נמי רישא דמדנקט ת"ק ב' חצאי זיתים משמע דבד' וה' עצמות מודה דטהור אבל התוס' לא ס"ל הכי כמו שכתבו בדבור שאח"ז ולכך כתבו השתא דהמ"ל לר"י אי בשומר קשיא סיפא כלומר סיפא לחודה ולא רישא דכת"ק אתי ליה שפיר:

ד"ה ור"י אמר כולה בשומר וכו' כי היכי דליקום כרבי יהודה וכו'. ר"ל אבל לר"י דעכ"פ נצטרך לומר דאתא כאחרים אפי' אי הוה מוקי ליה ביד ולכך ניחא ליה טפי לאוקמא בשומר כמשמעות לישנא דקולית:

ד"ה ר"י אמר אין זה שיעור א"ל הא אמר ר"י לעיל וכו' ושנינן לעיל. ר"ל וא"כ למה אצטריך ליה לרבי יוחנן למימר הכא זימנא אחריתא על דברי אחרים אין זה שיעור דהכא אתי לפרושי וכו' דלא תטעה וכו' דהא דאקשי' עליה לעיל במאי מוקי לה היו יכולין לשנויי ליה ביד וכ"ת א"כ לימא הך דהכא ולא לימא ההיא דלעיל ואנא ידענא דמדדחיק ר"י לפרש מלתא דאחרים דאין זה שיעור ש"מ דהכי ס"ל דשומר הוה פחות מכפול לכך קאמר ומהך מלתא לא הוה שמעינן דס"ל כאחרים דדלמא הא דאצטריך לדחוק ולפרש לאחרים אין זה שיעור הוא משום דהכי הוה שמיעא ליה מרביה דהא השתא נמי ע"כ צריך אתה לומר כדפרש"י דהכי שמיע ליה מרביה דאל"כ הוה ליה לאוקמא ביד מאי אמרת דלא הוה מתיישב ליה לישנא דקולית דמשמע דבשומר איירי הא השתא נמי לא יתיישב לישנא דכפול והוה ליה לאוקמא ביד כי היכי דלהוי כפול דוקא אלא ודאי הכי שמיע ליה מרביה דכפול לאו דוקא כך הם קישור דברי התוספות בדבור זה וצ"ל הא דכתבו התוס' בדיבור שלפני זה וביד לא בעי לאוקמי כו' משום דמשמע דבשומר איירי וכו' ר"ל נמי משום משמעות דקילית דבשומר איירי וגם משום דהכי גמירי ליה מרביה דכפול לאו דוקא ולא משום משמעות לחודה דאל"כ היו נראין דברי התוס' כסותרין זה את זה אלא שיש לדקדק למה להו להתוס' למימר משום משמעות דקולית ומשום דהכי שמיע ליה מרביה לימא דמשום הכי מוקי לה בשומר משום דהכי שמיע ליה מרביה דכפול לאו דוקא ומשום זה לחוד מוקי לה בשומר דאי ביד לא הוי פחות מכפול וי"ל דאי הוה אמרינן הכי הוה קשה לן דהכל מנא ליה לר' יוחנן דכיון דהכי שמיע ליה מרביה דלאחרים כפול לאו דוקא דלמא ס"ל לאחרים דאפילו יד יש פחות מכפול ומנא ליה לאוקמא בשומר ולכך אצטריכו התוס' נמי לומר משום דהכי משמע מדקתני קולית משמע דבשומר איירי דוק נ"ל:

ד"ה שרביט שרקנו וכו' דבור זה ודבור שאחר זה המתחיל שייר גרגיר אחד וכו' נראה דהכל דבור אחד הוא ומפרשי התוס' ששרביט אינו השומר עצמו שאנו קורין שוט אלא הוא הקלח שהשומרים תלויה בו וקשה להו לתוס' דכיון שפירושו של שרביט היא הקלח א"כ מאי פריך המקשה הלא ידע השנוייא דמשני דבקלח איירי ולכך כתבו וקס"ד דמקשה דמיירי כשנגע טומאה בשומר פירוש בכל שומר ושומר ומצטרפין יחד לכביצה:

[בא"ד] ולפי מה דפרישית מייתי מינה שפיר וכו'. ר"ל דלפירוש התוספות דמפרשי דשרביט הוא קלח וגרסי במתניתין בתר הכי שייר גרגיר אחד בכל שומר ושומר א"כ איירי מתניתין בהדיא בהרבה שומרים שמצטרפים לכביצה ומייתי מינה שפיר ראיה לקמן אבל לפי' רש"י שפירש שרביט שרקנו פי' הוא השומר וגרס בתר הכי שייר בה גרגיר אחד טמא אם כן לא איירי מתני' כי אם בשרביט אחד שהוא השומר לפי' רש"י וגרגיר אחד א"כ מאי מייתי ראיה לקמן וצ"ל רס"ד דאיירי בהרבה שרביטין וזה דוחק כיון דלפרש"י אין במשמעות המשנה כ"א שומר אחד שהוא השרביט לפרש"י למה סליק אדעת המקשה לומר שאיירי בהרבה שרביטין ואי משום דאי בשרביט אחד לא הוי כביצה דלמא איירי שמונח אצלו שאר אוכלין ומצטרפין לכביצה וק"ל:

ד"ה ה"נ בקילחא ומשום יד וא"ת א"כ מ"ל ריקנו וכו'. פירוש אסיפא מקשין התוס' דקתני שייר גרגיר אחד בכל שומר ושומר טמא פשיטא מה לי דקנו ומה לי דלא רקנו כיון ששייר כל כך גרגרין כשיעור טומאה ונגע בקולחא שהיא היד פשיטא שהוא טמא:

קיט:

ד"ה שומר שחלקו וכו' דא"כ פשיטא דאינו מצטרף כדפרשי' לעיל כצ"ל. ור"ל שאין שני אוכלין המונחים יחד מצטרפין כשאין מחוברין ועיין לעיל ד"ה אין יד לפחות מכזית וכו':

ד"ה איכא דמתני לה וכו'. הכי נמי המ"ל לא שנו אלא עוד אבל נימא לא הוי שומר אבל אגב דנקט בלישנא קמא עצם נקט נמי הכא עצם כן צ"ל. ור"ל דבלישנא בתרא דקאי אמתניתין ואשומר לא הוי ליה למנקט עצם אלא עור דקתני במתניתין דהוי שומר וניחא טפי לומר לא שנו אלא עור אבל נימא שעליו לא הוי שומר:

קכ.

תד"ה הוא עצמו יטמא וכו' א"כ טומאת נבלות לא מטמא וכו' כדתנן השוחט בהמה לעובד כוכבים וכו'. נ"ל דאין זה ראיה דהתם הוי טעמא דנבילה במיתה תלי רחמנא לכך לא מטמיא במפרכסת אבל בשומנא מה לי טומאת אוכלין מה לי טומאת נבילה:

ד"ה חלב לא אתי וכו' וליכא למפרך נמי מה לחמץ שכן אסור בהנאה דהא לרבי יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה וכו'. לא צריכים התוס' לכל זה דהא כד אתי חד מתרתי לא שייך למפרך הכי וק"ל:

ד"ה מה להנך וכו' ואפילו למ"ד לאו לאברים עומדת כצ"ל:

קכ:

ד"ה לכתוב בשרצים וכו' שמא לא הייתי אומר אלא לענין אכילה וכו'. פירוש משום דכולהו לא איירו אלא באכילה ואע"ג דבשרצים איכא נמי טומאה מכל מקום כיון דמשרצים לחודיה לא אתי משום דאיכא למפרך מה לשרצים שכן טומאתן במשהו וע"כ נצטרך למילף מתרתי כגון משרצים וחמץ או מחלב כיון שאין טומאה בחמץ וחלב לא הוה ילפינן מינייהו נבלה לענין טומאה דלא מצינן למילף מביניהו אלא דבר דאיכא בתרוייהו וק"ל:

קכא.

תד"ה והדר מייתי [לה] ערלה פרי פרי מבכורים וא"ת דבפרק כל שעה וכו'. נראה לי שהתוספות שלפנינו חסרים ואי אפשר ליישבן וכי מעיינת שפיר שם בפסחים בגמרא ובתוס' תמצא מבואר שכן צ"ל הכא וא"ת דבפרק כל שעה פשט מהך משנה דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן ודחי ליה התם אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא והכא קאמר משום דגמר לה מבכורים וי"ל דרבוי דהכא וכו' וה"פ דשם בזבחים רצה לפשוט מהאי מתני' דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן מהא דתנן אין סופגין את הארבעים משום ערלה וכו' מאי טעמא לאו משום דלא קאכיל להו כדרך הנאתן ודחי ליה לא התם משום דזיעה בעלמא ומקשין התוספות ל"ל התם הטעם דאין לוקין משום ערלה משום דזיעה בעלמא הוא הל"ל דהטעם הוא כדקאמר הכא דגמר לה מבכורים ומתרצין התוס' וי"ל דריבוי דהכא וכו' ר"ל דגמרא ס"ל דהטעם דאין לוקין הוא כדאמר התם דזיעה בעלמא הוא והא דאצטריך הכא למילף פרי פרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקין אצטריך דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה למחשב למשקין פרי דזיעה בעלמא הוא כראמר התם אלא דאצטריך למילף מבכורים שנחשב משקין של תירוש ויצהר כמו הפרי ולא נימא דזיעה בעלמא הוא כן מבואר בתוספות אבל סוגיא דשמעתין דהכא לא משמע כפירוש זה של התוס' וק"ל:

ד"ה ור"י אמר אף מרטקא ולאו בכה"ג דהוי שומר כו' מקראי דרשי לעיל וכו'. ור"ל דאין לפרש דאיירי בענין דהוי שומר דהא מקראי דרשינן לעיל דשומר אוכל כאוכל וא"כ מאי טעמא דר"ל דפליג עליה אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית בשר וכו' דס"ל כר"י דאע"ג דלא הוי שומר מצטרף וכו' ור"ל פליג עליה:

קכא:

ד"ה הואיל ויכול לגוררה וכו' פ"ה שיכול לחותכה בחתיכות קטנות וכו' ולא היה צריך לפרש כן וכו'. ר"ל שמפרש"י משמע שכל החתיכות שחותך ממנה אפילו בעודה מפרכסת צריכין להיות פחות מכזית לכך קאמרי התוס' שלא היה צריך לפרש כן אלא שכל החתיכות הראשונות שחתך ממנה בעודה מפרכסת יכולין להיות אפילו חתיכות גדולות והא דקאמר גמרא ולהעמידה על פחות מכזית ר"ל שבשעה שמתנבלת ופוסקת מלפרכס צריך להעמידה שלא ישייר בה כי אם פחות מכזית וק"ל ותיבת טומאה צריך למוחקה כי ט"ס היא וכך צ"ל ועל הנבילה הוא דקאמר צריך שישייר ויעמוד על פחות מכזית:

ד"ה ולהעמידה על פחות מכזית וכו' וי"ל דהתם בנבילה שמתה לגמרי מהני צירוף וכו'. ר"ל דהתם קאמר שאפי' חצי כזית נבילה לא בעי הכשר הואיל וסופו לטמא טומאה חמורה כשמצרפו עם חצי כזית אחר של נבילה השתא נמי שמצרפו עם שאר אוכלין עד שהוא כביצה מטמא טומאת אוכלין ולא בעי הכשר וע"ש:

ד"ה נחרה וכו' אלא משום דלא עשה בה דרך שחיטה נקט האי לישנא כלומר נחרה התם פשוט דאין בה טומאה כלל וכו' כצ"ל וצריך למחוק הוי"ו של והתם ור"ל דהתנא דברייתא דנקט האי לישנא כאילו קאמר ובנחרה פשוט הוא שאין בה טומאה כלל וכו':

ד"ה ונכרי ששחט בחמה טהורה לישראל רבותא נקט וכו' כצ"ל. ומשמע מדברי התוס' דאילו בשביל שיטמא טומאת אוכלין לא היה צריך למנקט ששחטה לישראל אלא אפילו שחט הנכרי בהמה טהורה לעצמו ועודה מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין הואיל ויש היתר אכילה בדוגמתה אם שחטה ישראל אבל מפירוש רש"י לא משמע הכי:

ד"ה אביי אמר וכו' וטעמא משום דכחיה היא לכל דבריה וכו'. ר"ל דמפירוש רש"י משמע דלאביי מספקא ליה אי הוה חיה או הוה מת ואזיל הכא לחומרא וזה תימה לחייב מיתה הרובעה דאין מחייבים מיתה מספק אלא ודאי אביי ס"ל דכחיה היא לכל דבריה ואפי' הכי מטמאה טומאת אוכלין כיון דבת אכילה היא וכיון דמטמא טומאת אוכלין אין סברא שתציל ולכך אין מצלת על הבלועה:

קכב.

תד"ה אי אמרת בשלמא וכו' רב הונא דקאמר כרבי ישמעאל וכו' כצ"ל:

בא"ד ועוד דרבי ישמעאל נמי בכנסו מיירי ואין זה דוחק כמו דמפרש מלתיה דרבי יהודה הכי כצ"ל. ור"ל ואין זה דוחק שנפרש מלתיה דרבי ישמעאל בכנסו אף על גב דאינו מפורש בדבריו כמו שאין דוחק דמפרש דברי ר' יהודה הכי דאיירי והוא שכנסו:

ד"ה רב הונא דאמר כמאן לעיל כי קאמר וחד אמר מקצתו פלטתו חיה ומקצתו פלטתו סכין וכו' לא מצי למפרך כמאן וכו'. דברי התוספות קשה ליישבן דמאי תלי קושיא זו במה דמוקי לה במקצתו פלטתו חיה וכו' בלא זה אדברי ר"ל עצמו דאמר דאלל רמתניתין הוי בשר שפלטתו סכין וגם אליבא דכ"ע דהא אליביה דר' יהודה דאלל דידיה הוה בשר שפלטתו סכין הוי מצי לאקשויי קושיא זו ועוד מאי מקשו התוס' כלל הא אלעיל לא קשה מידי דהנהו אמוראי דלעיל מצי אמרי לר' ישמעאל פלטתו סכין נמי לא בטיל והיה אפשר לומר שהתוס' לא ס"ל כשיטת פרש"י דלעיל בפירוש מקצתו חישב עליו וחד אמר מקצתו פלטתו היה וכו' ומה שפירש שם לפי שיטתו דמתניתין אתיא כרבי עקיבא דאמר העור מבטלה אפי' פלטתו היה דכשתדקדק שם תמצא שבלאו הכי פירושו דחוק אלא שהתוס' מפרשים כפשוטן דפריך גמ' היכי דמי אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ואי דלא חשיב עליה בטולי בטלי ומשני כפשוטו חד אמר מקצתו חישב עליו ולכך אינו חשוב כ"כ שיטמא באנפי נפשיה אלא שמצרף לאוכל וחד אמר מקצתו פלטתו היה ומקצתו פלטתו סכין ומה שפלטתו היה אינו בטל אבל מה שפלטתו סכין הוא בטל ובלא מחשבה איירי ולכך לא חשיב אוכל לענין שיטמא באנפי נפשיה אבל מ"מ כיון שמקצתו הוא דבר שאינו בטל חשיב קצת אוכל לענין שמצטרף לאוכל גמור והשתא ע"כ ס"ל ההוא מ"ד דכרבי ישמעאל אתי ת"ק דמתני' דאי כר"ע הא אית ליה אפי' פלטתו חיה העור מבטלה כדמסיק הכא מדקתני סיפא וכו' אלא ע"כ כרבי ישמעאל אתי ואפ"ה אית ליה דפלטתו סכין בטל ולכך באנפי נפשיה אינו מטמא אלא שמצטרף לאוכל וא"כ ע"כ סבירא ליה לאותו מ"ד דלרבי ישמעאל פלטתו חיה דוקא אינו בטל אבל פלטתו סכין מודה דבטל ולפי זה א"ש מה שכתבו התוס' הכא משום דלעיל נמי הוי מצי למפרך כיון דלרבי ישמעאל נמי פלטתו סכין בטל א"כ רבי יהודה דאמר לא בטיל כמאן אלא שדרך זה דחוק קצת משום דלפי זה הוה להו להתוס' לפלוני לעיל אפירוש רש"י דלעיל ולפרש בענין אחר על דרך שכתבתי ואי לא מיסתפינא אמינא דטעות נפל הכא בתוס' שלפנינו בדבור זה וכך צ"ל אלעיל דבעי למימר דפלטתו סכין הוה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן וכו' לא מצי למפרך דאמר כמאן אי אמר לרבי ישמעאל לא בטל כן צ"ל ותו לא ור"ל המקשה דפריך הכא ת"ש רבי יהודה אומר וכו' ופריך ממלתיה דרב הונא דמוקי לה והוא שכנסו בלא זה לא מצי למפרך דהא אלל דרבי יהודה הוא לכ"ע בשר שפלטתו סכין כדאמר לעיל ואי אמרת דלרבי ישמעאל נמי בשר שפלטתו סכין בטל רבי יהודה דאמר כמאן והיא היא קושית רש"י בעצמה ותירצו כמו שמסיימין התוס' בסוף דבריהם כדפירש בקינטרס וק"ל:

ד"ה דאמר כמאן וכו'. ועוד דמשמע דהעור מבטלן ותו לא מהני להו כינוס כנ"ל לגרוס. ור"ל דליכא למימר דהא דאמר רב הונא ב' חצאי זיתים וכו' מיירי בלא כינוס אבל אי כנסו לא בטלי מלישנא דהעור מבטלן משמע דמבטלן לגמרי דתו לא מהני להו כינוס:

קכב:

ד"ה ואם איתא והוא שיונק מבעי ליה כו' והרבי יעקב מקורב"ל תירץ וכו' אם כן מה הוסיף רבי יוחנן וכו'. ולפי פירושו דרבי יעקב בתוך שנתו ואינו יונק בין לר"ל בין לרבי יוחנן לא נקרא רך וק"ל:

ד"ה אוזן חמור וכו' אם כן מאי משני טלאה וכו' דאכתי תקשי ליתני במתניתין וכו'. ואע"ג דרש"י פי' דטלאה הוי מעשה לבטלו מ"מ זה אינו מפורש בדברי דתרצן והוה עיקר שנויא חסר מן הספר וק"ל:

ד"ה לגבל וכו' ונראה כפירוש הערוך דפירש אם יש גבל העושה עיסה בטהרה וכו'. ר"ל אדם המהלך בדרך והגיע למקום שיש גבל המוכר פת אבל אינו עושה עיסתו בטהרה והוא רוצה לאכול אם יש גבל ברחוק ד' מילין המוכר פת ועושה עיסתו בטהרה ימתין מלאכול ולא יקנה מגבל זה שאינו עושה עיסתו בטהרה עד שיגיע להגבל העושה עיסתו בטהרה ושם יקנח ויאכל והוכרחתי לפרש כן כדי שיתיישב לפירוש זה דקאי לפניו ואחריו ג"כ אגבל וק"ל:

קכג.

ברש"י ד"ה ועוד שעל הצואר וכו' כדרך שהחזה עושה דהא דכולו חבור דקתני לאו דוקא וכו'. מתוך לשון זה של רש"י משמע שהוא מפרש דבבא זו דעור שעל הצואר שהיא פלוגתא דר' יוחנן בן נורי וחכמים קאי אבבא דלעיל מיניה המרגיל כולו חבור וקאמר ר' יוחנן בן נורי דהא דקתני המרגיל כולו חבור לאו דוקא הוא אלא ר"ל עד החזה הוה העור המופשט חבור אבל לאחר שהופשט החזה ולא נשאר כי אם העור שעל הצואר אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה כו' משום דעור של הצואר מעצמו נפשט וחכמים ס"ל דעור של הצואר הוה נמי חבור והא דקתני המרגיל כולו חבור הוי דוקא אבל לא משמע כן לקמן בשמעתין דמסיק דבשומא העשוי לנתק מאליו קמפלגי ורש"י בעצמו פי' שם בענין אחר דלא איירי לענין עור הנפשט אלא דהנוגע בעור של הצואר נגד הבשר אינו טמא לר"י בן נורי:

ד"ה טלית שהתחיל בה לקרעה וכו' אעפ"י שיש בשיריה שלש על שלש ועדיין ראויה לקבל טומאה טהורה מטומאתה ראשונה וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

בסוף א"ד שמע מינה דתו לא פש עלה מידי כצ"ל:

בתוס' ד"ה טהור המופשט וכו' ונראה משום דבכדי אחיזה ואילך יכול לאחוז בבשר עצמו וכו'. לפי טעם זה לא יתיישב אמאי בחמת הוי יד עד שיפשוט את החזה ובמרגיל כולו חבור והא יכול גם כן לטלטל בבשר עצמו ואפשר דמשום זה כתבו התוס' טעמא אחרינא וקאמרו אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט וכו' וסיימו בדבריהם וכן בחמת עד שיפשיט את החזה וכו' כאילו אמר דלפי טעם הראשון לא יתיישב הא דחמת אבל לפי טעם השני יתיישב שפיר וק"ל:

בא"ד וי"מ כולה מתניתין משום שומר כו' וכ"ש פחות וכו'. ר"ל לאפוקי אי הוי הטעם משום יד הוי כדי אחיזה דוקא דפחות מכדי אחיזה לא מקרי יד כלל:

בא"ד אבל משום יד א"א לפרש דלרב אסי דאמר טפח סמוך לבשר וכו'. ר"ל דבשלמא לרב דמטהר כל המופשט יש ליישב כטעם השני דלעיל לאחר שהפשיט כדי אחיזה שוב אין קשה להפשיט וכו' ולכך אין דרך לטלטלו ולהכי שוב אין תורת יד עליו אבל בחמת עד שיפשיט החזה דפעמים שמניחו כך וצריך לטלטלו ולכך כל המופשט יש לה תורת יד דע"י כולו הוא מטלטל אבל לרב אסי דאמר דטפח הסמוך לבשר טמא ש"מ דאיהו ס"ל דלא מקרי יד אלא הטפח הסמוך לבשר משום דעל ידה הוא מטלטל ולכך בכדי אחיזה הוי (הוא) הטפח הסמוך לבשר ולהכי מקרי יד אבל מכאן ואילך משהופשט יותר לא מקרי הראשון יד דאין צורך בו לצורך הטלטול אלא אותו הטפח הסמוך לבשר א"כ גבי חמת נמי נימא הכי כיון דאין צורך בעור לצורך הטלטול כי אם אותו טפח הסמוך לחזה דמאי שנא בין חזה לשאר אברים וכו' אבל אי הוי הטעם משום שומר יתיישב שפיר גם לרב אסי דבחמת עד החזה מקרי הכל שומר ובמפשיט פשיט הוא דאע"ג דלאחר שהופשט כדי אחיזה לא מקרי שומר מ"מ אותו טפח הסמוך לבשר טמא משום יד וק"ל:

בא"ד הר"ר יעקב מאורלינש. ר"ל זהו פירושו של הר"ר יעקב מאורלינש:

[בא"ד] ולפי פירושו לא מטמא בת"כ. ר"ל לפי פירושו של הר' יעקב דאורלינש ולפי גירסתו שגורס בת"כ וק"ל:

ד"ה טלית שהתחיל בה לקרעה וכו' ולשון שהתחיל לקרעה משמע כפירושו ומה שקשה לפירוש הקונטריס וכו' כצ"ל:

קכג:

בגמ' עולת העוף לר"א בר שמעון לגזור דלמא לא אתי למעבד רוב שנים וכו'. הא דלא פריך מכל שחיטות דעלמא דקי"ל דרוב של א' כמוהו לגזור דלמא לא אתי לשחוט רובו של סי' משום דהתם לא שייך לומר דחייס מלשחוט הרוב כמו גבי טלית דחייס מלקורעה ולכך איכא למגזר דלמא חס עלה ולא אתי למקרעה רובה אבל גבי עולת העוף לר"א בר שמעון דאמר רוב שנים דוקא ואסור לחלק כל השנים שייך שפיר חיים ולא שחיט רובה משום דירא שמא ישחוט כל השנים וזהו גם כן כונתו של רש"י שהאריך וכתבו אסור לחלק כל השנים וכו':

בתוס' ד"ה לא שנו אלא טלית וכו' ומיהו יש ליישב דלהאי לישנא וכו' כגון דקא בעי למושב זב וכו' מ"מ להאי לישנא פריך שפיר מיניה לריש לקיש דכיון דאמר דעור חלים א"כ אפי' בעי לה למושב זב מה בכך הא הוי כאילו לא נתמעט מעולם משא"כ לאיכא דאמרי דלא אמר ר"ל אלא אבל עור חשיב ולכך משני שפיר כגון דבעי לה למושב זב ולכך כי אימעט מה' טפחים אינו טמא משום דתו לא חשיב ליה וק"ל:

ד"ה דלמא לא אתי למעבד כדי אחיזה וכו' וי"ל דהכא חייס שלא להפשיט הרבה וכו'. דברי התוס' תמוהים דמאי שהקשו לא משנו ונראה דר"ל כגון שאינו רוצה עתה להפשיטה כולו אלא להניח כך ולהפשיטה כולה לאחר זמן ולכך חייס עתה שלא להפשיט הרבה כדי שתהיה נוחה לטלטלה כך כשהיא עדיין בעורה ולא תלכלך וגם כשיבא אח"כ לגמור הפשטתה תהא נוחה להפשיט יותר מאילו הפשיט בה כבר חלק גדול ומניחה כך שאז אינה נוחה כל כך להפשיט אח"כ חלק הנשאר וק"ל:

קכד.

בגמ' זימנין אשכחיה וכו' ואלא עולא ארישא אמרה ניהליכו וכו' א"ל האלהים וכו'. מקשין לפי מה שהבין רבי אמי שעולא קאמר לה אסיפא כי א"ל רב אושעיא הכי אמר עולא והכי אהדר ליה רב נחמן וא"ל משום דרב נחמן חתניה דבי נשיאה וכו' איך הבין רבי אמי מה א"ל רב נחמן לעולא אמר ר"י אפי' כתרטא וכו' ואפי' כנפיא דאי אסיפא קאמר לה אין שייך לומר אפי' כתרטא ואפי' כנפיא דהסיפא לא איירי אלא בשני חצאי זיתים וצ"ל דלא סיים רב אושעיא כל הענין קמי דרבי אמי אלא הגיד לו הענין בקצרה דעולא אמר משום ר"י לא שנו וכו' ור' נחמן השיב אם אמר לי ר' יוחנן מפומיה לא צייתינא ליה ותו לא:

בתוס' ד"ה כי ממעט ליה מד' וכו' הכי נמי האי תנור כו' לא חשיב וכו'. פי' דאל"כ תקשה ליה לר"י גופיה דהא איהו נמי מודה היכא שכבר תפר שטמא כמ"ש התוס' בדבור שלפני זה:

ד"ה ה"ג במסכת כלים וכו' אבל בקטן תחלתו כל שהוא שיריו ברובו משתגמור מלאכתו ולא קאי משתגמור מלאכתו אשיריו ברובו אלא אשני תנורים וכו' כצ"ל. ובתר הכי מפרש איזה גמר מלאכתו משיסיקנו לאפות בו סופגנין:

ד"ה הא בתנורא בר תמניא. נראה דהגירסא הנכונה בגמ' ובפרש"י צ"ל בר תמניא כמו שהוא בתוס' וכן משמע מלשון רש"י שכתב דאע"ג דחציו איכא ארבע וכו':

בא"ד דלא עדיף שיריו מתחלתו וכו' ואע"ג דהיכא דעבדיה גיסטרא קאמרי רבנן לעיל דוקא חולקו לג' אע"ג דליכא בחציו ד' צריך לומר דסבר דגיסטרא לא מקרי שיור והוי כאילו לא נחלקו וק"ל:

ד"ה אבל פלטתו סכין וכו' היכי מוקי מלתיה דר"י וכו'. אי כשכנסו וכי עדיף כנסו מפלטתו יחד כזית כצ"ל. ור"ל אפי' מוקי לה כשכנסו לא אתי שפיר משום דעדיין תקשה לך וכי עדיף כנסו ממקומות רבים עד שכנס כזית יחד מהיכי שפלט הסכין כזית ביחד דאפי' הכי למאן דמתני ארישא ס"ל לר"י דבטל משום דלעיל אמר רב הונא אמלתיה דר"י והוא שכנסו לכך נקטי התוס' האי לישנא היכי מוקי מלתיה דר"י אי כשכנסו וכו':

בא"ד וי"ל דאין הכי נמי דודאי עדיף היכא שכונס בידים מעט מעט עד שנעשה בכזית מהיכי שפלטתו הסכין כזית ביחד ולכך ס"ל לר' יהודה דאלל המכונס והוא שכנסו טמא:

קכד:

בגמ' ת"ל והנושא יטמא וכו'. הלשון אינו מדוקדק דלא מצינו בתורה בפ' שמיני יטמא גבי והנושא אלא הכי כתיב והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב וכן בתוס' אין הלשון מדוקדק:

ברש"י ד"ה אלא מאחוריו וכו' ואע"ג דאמרן לעיל וכו' הא איכא אחרים דפליגי וכו'. טעות נפל בספרים שלפנינו והעיקר שכן צ"ל הא איכא ת"ק דאחרים דפליג כדאמרינן לעיל ורבי ישמעאל ס"ל כת"ק ועיין לעיל:

ד"ה ופרכינן מדרבי דוסא כר' ישמעאל וכו'. והא רבי עקיבא טפי מיקל כצ"ל:

בתוס' ד"ה אין מאהיל וחוזר ומאהיל וכו' ואע"ג דבמגע נמי כתיב וכו' ולא מוקמי לנוגע וחוזר ונוגע ונראה דגבי משא דרשינן וכו'. ועיקר פירוש פשט התוס' הוא דלשון הקושיא נמשכת עד לנוגע וחוזר ונוגע וגם צריך למחוק וי"ו דונראה דגבי משא וכו' והוא התחלת התירוץ ופי' דבריהם כך הוא ואע"ג דבמגע נמי כתיב יטמא יתירה דמוקמינן ליה לעיל לשומר דנבילה לענין להכניס ולהוציא הטומאה ומסיק לעיל דלא צריך ליה להכי דנפקא ליה בק"ו מיד אלא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ומקשו התוס' ולמה לא מוקמי ליה לנוגע וחוזר ונוגע דהיכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי לה למלתא דאתיא בק"ו ותירצו נראה דגבי משא דרשינן מדהוי ליה למכתב וכו' ר"ל וא"כ הואיל ומשמעות הדרוש משמע שבא לאוסופי טומאה גבי נושא מה שאין בנוגע מכלל דגבי נוגע אין נוגע וחוזר ונוגע ולכך לא מצינן לאוקמא יתורא דיטמא דכתיב נבי מגע לנוגע וחוזר ונוגע ועוד דאי יתורא דיטמא דכתיב גבי מגע אתי לנוגע וחוזר ונוגע ממילא הוה נמי דינא הכי גבי משא דמשום דמשא קאי איטמא דכתיב נבי מגע ברישא דקרא א"כ הדרא קושיית הדרוש לדוכתא דהוה ליה למכתב והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא יטמא דסיפא למה לי דאי ללמוד מיניה למשא שני חצאי זיתים כיון דכבר ילפינן ליה גבי מגע מיתורא לא צריך תו יתורא גבי משא דאטומאה דמגע קאי והנושא ודו"ק כן נ"ל אלא שיש לדקדק אהכא דקאמרי דבמגע נמי כתיב יטמא יתירא וכו' ופשוט הוא דאמגע נבלה בהמה טהורה קאי דכתיב בפרשת שמיני וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב וגו' והאי יטמא אינו מיותר כלל דהא עכ"פ צריך למכתב יטמא עד הערב ולקמן בדף קכ"ו ע"ב בפיסקא דקולית נבלה וקולית השרץ דאיתא התם ת"ר בנבלתה ולא בקולית סתומה יכול אפי' ניקבה ת"ל הנוגע יטמא וכו' פרש"י יו"ד יתירא דריש את שאפשר ליגע וכו' הלכך אע"פ דלא נגע אלא בעצם טמא דשומר מכניס ומוציא טומאה עכ"ל מבואר בהדיא מדברי רש"י דהא דילפינן שומר מיטמא היינו מיו"ד יתירא וכן צריך לפרש ג"כ ההיא ברייתא דריש פירקין דיליף שומר מיטמא דר"ל מהיו"ד יתירא וכן פירש מהר"ר אליה מזרחי בביאור רש"י בפ' שמיני ואפשר שגם התוס' רצונם לומר הכי ואע"ג דקאמרי דבמגע נמי כתיב יטמא יתירא לאו דוקא דכל התיבה יתירה אלא ר"ל גם כן היו"ד אלא משום דלעיל ריש פירקין גבי שומר תני בברייתא תלמוד לומר יטמא נקטי נמי התוספות האי לישנא:

ד"ה אמר רב פפא במרודד וכו' וכ"ת דאתא כרבי אליעזר דאמר לא שנו וכו'. ר"ל בר פדא דלעיל ואפשר התוספות מצאו בשום מקום בגמרא שהיה נקרא ר"א בר פדא אלא שהגמרא קיצר הכא לעיל ואמר בר פדא ואפשר שבספרי התוס' היה כתוב בהדיא לעיל אמר ר' אליעזר בר פדא לא שנו וכו' וכוונת התוספות ר"ל וכ"ת שרב פפא ס"ל כבר פדא דלעיל דמפרש מתניתין דקתני אינו מטמא במגע ר"ל מאחוריו דלא נקרא שומר אף על גב דנושא הוא כיון דמרודד הוא אבל אם היה נוגע מלפניו אה"נ דהוא מטמא במגע כמו במשא מ"מ תקשה וכו' אבל י"ל אדברי תוס' דלפי מה שרוצים להשוות האי מרודד דהכא להאי מרודד דאוקימנא ברישא מה תלוי קושיא זו באם אתי רב פפא כבר פדא דמפרש הא דקתני סיפא דלא מטמא במגע היינו מטעם דלא הוי שומר ומקשו התוס' הא במרודד דרישא מטמא משום שומר בלא זאת אליבא דכ"ע היה להם להקשות דאי סיפא איירי במרודד דקתני בסיפא דאינו מטמא במגע דע"י מרודד לא נקרא כזית שלם ולעיל ברישא אוקימנא דע"י מרודד נקרא כזית שלם ומטמא בין במגע ובין במשא בפלטתו חיה וע"כ לפי אוקימתא דלעיל סיפא נמי בשני חצאי זיתים איירי בפלטתו היה דאי בפלטתו סכין אפי' כזית שלם אינו מטמא דבטל הוא ויש ליישב דאין הכי נמי דהתוס' לא מקשו קושיא זו דוקא אי ס"ל רב פפא כבר פדא אלא ה"ה אי ס"ל נמי כרבי יוחנן דלעיל והמשך דברי התוס' כך הם דמתחלה הקשו לרב פפא מסיפא עצמה דאי איירי במרודד מ"ש דמטמא במשא ולא מטמא במגע וכי תימא דס"ל כבר פדא והשתא הסיפא בפני עצמה א"ש מ"מ תקשה מרישא אהדדי דמטמא לעיל אפילו במגע במרודד אי ס"ל כבר פדא דבסיפא נמי מטמא במגע אלא שאינו מטמא מאחוריו משום שומר א"כ תקשה שומר אהדדי דהא לעיל מטמא אפילו בשומר במרודד וכ"ש אי אתי רב פפא כרבי יוחנן דפשיטא דתקשה רישא לעיל לפי מאי דמוקי לה תרוייהו רישא וסיפא במרודד לעולם דהא ברישא מטמא ליח בכל ענין דחשיב ליה זית שלם במרודד ובסיפא חשיב ליה שני חצאי זיתים ואינו מטמא במגע כלל אפילו מלפניו לרבי יוחנן אלא אפילו בלא רישא הסיפא עצמו קשיא אי אתי רב פפא כרבי יוחנן דמאי שנא דחשיב מרודד צירוף ב' חצאי זיתים לענין משא יותר מלמגע ולפי מסקנת התוס' צ"ל דהדרו מסברתם דלעיל דרצו להשוות ההיא מרודד דלעיל למרודד דהכא כתבו ודוחק לומר דהאי מרודד דהכא גרע מאותו של מעלה דהא ע"כ צ"ל לפי המסקנא דגרע דאל"כ תקשה סיפא לרישא כדכתיבנא אלא שמתחלה עלה על דעתם דשני חצאי זיתים דסיפא דמוקי לה במרודד ר"ל דכל הבשר הוא מרודד ואין נקבץ ממנו במקום אחד כלל דומיא דמרודד דרישא ולכך היה נראה להם דוחק לומר דהא מרודד גרע טפי ר"ל הוה דק וקלוש יותר מההיא דלעיל כיון דבענין אחר איירי אבל לפי המסקנא תירצו התוס' האי מרודד אינו כלל מענין מרודד דהכא דלעיל הוי פי' שכל הכזית הוא מחובר יחד אלא שהוא מרודד דק וקלוש והאי מרודד דהכא הוי פירושו דבצד אחד נקבץ ביחד חלק גדול מבשר הכזית ומצד זה רחוק ממנו חלק קטן ממנו וחוט מרודד הולך מחלק זה לזה ומחברן ואם היה אוחז בחלק הגדול היה הקטן עולה עמו ולכך מקרי שפיר נושא אבל מ"מ כיון שאם היה אוחז בקטן אין הגדול עולה עמו ולכך נמי כשנוגע בקטן אינו מטמא במגע שאין חלק הגדול כמוהו כיון שאין הגדול עולה עמו אלא שעדיין צריך ליישב לפי זה למה לא יטמא כשנוגע בחלק הגדול דהרי הקטן עולה עמו ומתני' סתמא קתני אינו מטמא במגע דמשמע אינו מטמא במגע כלל וצ"ל דבמגע כיון שאין הגדול עולה גם עם הקטן לא מיקרי צירוף ולכך אינו מטמא במגע כלל אבל במשא נושא כתיב והא נישא הוא אבל יש לתמוה איך עלה על דעת התוס' לפרש מרודד דהכא כענין מרודד דרישא וכי לא ראו דברי רש"י דמפרש מרודד דהכא בענין אחר מההיא דלעיל דומה למה שפירשו התוס' במסקנא אלא שהוסיפו בדבריהם שנחלקו לחלק גדול וחלק קטן דאם כדברי רש"י דבשני חצאי זיתים שוים איירי הדרא קושיא לדוכתא דמאי שנא דחשיב צירוף יותר לענין משא מלענין מגע ודו"ק נ"ל:

ד"ה אימא והוא דנישא וכו' ונראה דגמרא סברה דמסיט משמע בכל ענין וכו'. נ"ל דאין ר"ל דמלשון מסיט לחוד משמע בכל ענין דזה דוחק דלמה משתמע מלשון מסיט בכל ענין יותר מאילו אמר לשון משא ועוד הא בדברי רבי עקיבא במתני' נמי תני לשון היסט דקתני ומודה ר"ע וכו' ואפילו הכי מוקי לה במרודד דהיינו נישא אלא נראה דר"ל דמדברי ת"ק משמע דבא לטמאה בכל ענין דקתני אחד הנוגע ואחד המסיט כאילו אמר בכל ענין טמא בין בכל עניני מגע בין בכל עניני משא וק"ל:

קכה.

בתוס' ד"ה אי הכי וכו' תימה מאי קמ"ל רב מרי וכו'. נראה דדבור בפני עצמו הוא:

בא"ד ובפסחים דבעי לאתויי מעצמות פסח וכו'. לפום ריהטא משמע דהתוס' ר"ל דסייעתא מייתי שם מפסח ואינו כן אלא הכי איתא התם מיתיבי כל עצמות קדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח וכו' פי' משום שאינו יכול לשוברם משום דכתיב ועצם לא תשברו בו לפיכך אם נעשה נותר צריך לשורפו עם המוח אבל שאר קדשים שובר העצמות ומוציא המוח ושורפו ומשליך העצמות ופריך שם ה"ד אילימא דלית בהו מוח עצמות פסח למה להו שריפה אלא פשיטא דאית בהו מוח ואי סלקא דעתך שימוש נותר מלתא היא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה וכו' וא"כ צריך לפרש כוונת התוס' דהכא דהכי מקשה ובפסחים דבעי לאתויי וכו' ר"ל דמקשה שם ארב מרי ומייתי ראיה שם מכח עצמות הפסח דבשאר קדשים אפי' אית בהו מוח אין נעשין נותר דשימוש נותר לאו מלתא היא ומאי פריך שם ארב מרי תקשה ליה מתניתין דהכא דהא הכא מבואר בהדיא במתניתין דאתא לאשמועינן דשימוש נותר מלתא היא כשיש בהם מוח ולכך פירשו דהתם ר"ל שהיה כבר בהן מוח אכל עתה אין בהן מוח וכו':

ד"ה ומאי נוגע דקתני מאהיל וכו' אבל השתא דקתני קולית מן המת וכו' דאי אפשר ליגע ממש במוח בתוך הקולית אלא ע"י אוהל. ויש להקשות איך מוכח השתא נמי דנוגע הוי מאהיל דלמא לעולם אימא לך דהוי נוגע ממש ולא משום דנוגע במוח הוי טמא אלא משום דנגע בעצם הקולית בעצמו דהא עצם של מת כשעורה מטמא במגע ובמשא ויש לתרץ דהכא ע"כ לא משום עצם עצמו קא מטמא אלא משום מוח דאל"כ למה נקט קולית א"ו משום דסתם קולית יש בו מוח וק"ל:

קכה:

בגמ' וקתני סיפא העמידה בפתח ופתחה לחוץ טומאה בתוכה הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכה טהור כצ"ל:

ברש"י ד"ה בהמשכה וכו' דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא הטומאה מאהלת עליו וכו' כצ"ל:

ד"ה חוצצין בין בית לעליה אם שוטחה בין קורה לחברתה נעשה תקרה וכו' כצ"ל פירוש סתם בית מניחים עליו למעלה קורות רחוקים קצת אחת מחברתה ועל הקורות מניחין דפין לתקרה ואם שטחו חבילי המטה או סריגי החלון מתקרה לחברתה במקום דפין נעשה תקרה וכו':

ד"ה טומאה בתוכה הבית טהור דמשום מאי איכא לטמויי הא טומאת אוהל ליכא כצ"ל:

בתוס' ד"ה ומאן תנא וכו' דהא לאביי מאי משני דע"כ צריך לאוקמי מתני' בכל ענין דאל"כ מאי דחה ר' זירא וכו' כצ"ל. ור"ל דלאביי לא יתורץ קושית מאן תנא דקרי לאהל נגיעה דכר' יוסי ליכא לאוקמי לאביי משום דאע"ג דלאביי קרי ר' יוסי למטה מטפח אהל מ"מ לא מתוקמא מתני' אליבא דר' יוחנן כוותיה דע"כ מתני' דקתני הנוגע בהן ואוקמה ר' יוחנן אי נוגע מאהיל צריך לומר דקרי אפי' למאהיל למעלה מטפח נוגע דאי דוקא למטה מטפח אכתי נוגע אין דהיינו למטה מטפח אבל מאהיל דהיינו למעלה מטפח לא:

בא"ד אבל רבא דלא מפיק אלא אהל דהמשכה ליכא למפרך מידי וכו' כצ"ל:

ד"ה שלא כנגד הנקב וכו' ומיהו שם פירש דכל דבר שסותם כל החלון וכו' כצ"ל. ור"ל דשם פרק לא יחפור איירי לענין למעט בחלל החלון שאין פותח טפח אבל אינו סותם כל החלון בזה קאמר דכל מידי דלא מבטל אינו ממעט ואינו חוצץ אבל מידי דסותם כל החלון אין צריך ביטול וסותם וחוצץ בפני הטומאה אפי' לא בטלו:

ד"ה קסבר ר' יוסי וכו' י"ל דאע"ג דסבר ר"י וכו' מודה בקולית סתומה וכו'. יש מקשין א"כ מה הקשו התוס' לעיל בד"ה נוגע אין מאהיל לא וא"ת ולישני ליה הא מני ר"י וכו' הא פירשו התוס' הכא דבקולית סתומה מודה ר"י ואין זה קושיא כלל דהכא פירשו התוס' דגמ' ס"ל די"ל דמודה ר"י בקולית סתומה ואיכא לאוקמא מתני' כר"י בהא דאהל קרי נוגע אבל התוס' הקשו לעיל דמאי דוחקיה לומר הכי (ולימא) דר"י מודה אלא בכל ענין ס"ל דאינה בוקעת ועולה ואתיא מתני' כר"י כפשוטה לכך תירצו לעיל ושמא דלא מסתבר ליה לאוקמי כר' יוסי לומר דמתני' סברה כוותיה בהא דטומאה אינה בוקעת ועולה משום דקי"ל דבוקעת ועולה אלא מסתבר ליה לרבי יוחנן טפי לומר דמתניתין אתיא כוותיה בהא דאוהל קרי נוגע וגם איהו מודה בקולית סתומה דבוקעת ועולה דהוי כמו מת בלבושו:

קכו.

תד"ה אם יש בצוארו פותח טפח וכו' נהי דרבי מאיר אית ליה חוקקים להשלים מ"מ הא ממעט הבשר וכו'. ר"ל דגבי שבת אין קרוי רשות היחיד כ"א ברוחב ד' טפחים וכן לענין מזוזה לא חשיב פתח כ"א ברוחב ד' טפחים ואית ליה לרבי מאיר אם זרק בשבת לתוך חור שבכותל אם יש בה רוחב שיכולין לחקוק החור שיהיה בה ד' טפחים מקרי רה"י כאילו כבר נחקק וכן גבי מזוזות הפתח לענין מזוזה ועיין בפרק קמא דשבת והתוס' מביאה בעמוד זה בסמוך אנן בתר חלל אזלינן וכו' וכן הכא גבי צואר הכלב אית ליה לר"מ אע"ג שאין בצוארו חלל טפח כשיש בכל צואר עצמו דהיינו עם הבשר שסביב החלל טפח הוי כאילו חקוק החלל טפח מ"מ אפילו אהל דהוי כאילו נחקק לא עדיף מחלון שיש בו פותח טפח ומונח בו דבר הממעט חללו דאין מביא הטומאה לבית ה"נ בשר של הצואר מ"מ ממעט הוא החלל והאויר מטפח אפילו הוא כאילו כבר נחקק וא"כ איך יכול להביא הטומאה לבית וק"ל:

בא"ד ואי חשיב דבר המקבל טומאה היכי קאמר רבי יוסי כו'. דברי התוס' הללו צריכין עיון כי מה צריך להקשות מר"י מרבי מאיר גופיה הוי מצי לאקשויי דאם איתא שבשר הצואר הוא דבר המקבל טומאה א"כ הוא אינו חוצץ בפני דטומאה שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ ואינו ממעט א"כ אפי' אין בצוארו פותח טפח יטמא דהא הוי כפתוח הטומאה לבית ועוד מה מקשו לדברי ר' יוסי לפי מאי דמסיק דרואין את חלל הטומאה קאמר הא לפי דעת המקשה דס"ד דרואין מקום הטומאה קאמר אם היא מהמשקוף ולפנים ואאין בצוארו טפח קאי ולפיכך רצה להוכיח מזה דר' יוסי ס"ל דטומאה בוקעת ועולה יקשה טפי דלפי זה מאי אנו צריכין לטעמא טומאה בוקעת הא היכא שמקום דטומאה מן המשקוף ולפנים הוא מטעם דהוי כאילו הטומאה פתוח דאין כאן דבר החוצץ בית שהצואר הוא דבר המקבל טומאה וגם יקשה מדאפליג ר' יוסי בזה אר"מ מכלל דר"מ מטהר בשאין בצוארו טפח אפילו היכי שמקום הטומאה הוא מן המשקוף ולפנים ואיך יעלה על הדעת שיטהר ר"מ בזה כיון שסבר השתא שהצואר הוא דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ ואי לא מסתפינא אמינא שהתוס' שלפנינו חסרים ומוטעים ואין ה"נ שהקשו כל הקושיות שכתבתי והדר קאמרי ומיהו לפי המסקנא דמסיק דרואין את חלל הטומאה קאמר אתי שפיר בין לר"מ בין לר"י דכיון שאין בחלל טפח אין כאן אהל שימשך לבית וכו' ומיירי שמקום הטומאה הוא חוץ לבית וק"ל:

ד"ה אנן בתר חלל אזלינן וכו' נראה דהך שמעתא איירי כשאין טפח וכו'. נ"ל דדבור בפני עצמו הוא ור"ל דאי איירי דמן המשקוף ולחוץ הוי טפח א"כ הוי אהל בפני עצמה ונטמא והדר הוא מביא דטומאה למן המשקוף ולפנים דהוי כשני אהלים הפתוחים זה לזה ואמאי קאמר ר"י מן המשקוף ולחוץ הבית טהור:

[בא"ד] ר"א אמר פיו וכו' ונראה דר"א לאו אכלב דר' יוסי קאי וכו'. גם זה דבר בפני עצמו הוא:

קכו:

ברש"י ד"ה יכול אפי' לא נקבה וכו' ט"ס הוא וכצ"ל יכול אפילו נקבה לא הוי טמא:

בתו' ד"ה גולל ודופק וכו' ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בלשון נגיעה אבל במשא לא מצינו שיטמא כצ"ל:

ד"ה בנבלתה ולא בקולית סתומה וכו' אע"ג דשומר דוי כסתום כגון הטה וכו' כצ"ל. ור"ל וא"כ ה"נ נימא אי לאו מעוטא דבנבלתם לא הוי דרשינן מהנוגע יטמא את שאפשר ליגע וכו' אלא הוה מרבינן מניה אפי' קולית סתומה דמטמא מטעם שומר כמו גבי חטה דהוי שומר אפי' בסתום וא"כ הדרא קושיא לדוכתא היכי נמעט קולית סתומה ממעוטא דנבלתה הא אצטריך ליה למעט גידין ועצמות שאין בהם מוח כלל וק"ל:

ד"ה יכול אפילו לא רקמה וכו' וא"ת ולרקמה למה לי קרא וכו'. ר"ל לא נכתב לא הטמאים ולא השרץ ומסברא ידעינן דברקמה הוי כשרץ כמו דפשיטא לן גבי אכילה בלא קרא ובלא רקמה פשיטא לן דלא מקרי שרץ וא"כ לא נכתב ג"כ גבי טומאה לא ריבוי ולא מיעוט וק"ל:

קכז.

בגמ' אף עכבר פרה ורבה ת"ל בשרץ א"ל ההוא מרבנן לרבא אימא בשרץ לאתויי עכבר וכו' השורץ כל שהוא שורץ וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ואימא השורץ לא דרשינן ליה הכי וכו' אלא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה ולרבות עכבר הים וכו'. לא ידעתי מי דוחקו לרש"י לדחוק ולפרש השתא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה ולרבות עכבר הים אפי' אי דרשינן השורץ כל שהוא שורץ ורוחש ומנענע הוה נמי משתמע דמרבינן מיניה עכבר הים והוה א"ש טפי משום דהא כבר מרבינן מבשרץ אפי' שאינה פרה ורבה כגון עכבר שחציו בשר וחציו אדמה ואיך נדרש השתא השורץ כל שהוא פרה ורבה ואפשר דט"ס הוא:

בתוס' ד"ה תלמוד לומר בשרץ וכו' כיון דאיכא לאקשוי לקולא ולחומרא וכו'. ר"ל דקאמר ודין הוא טימא בחולדה וטימא בעכבר וכו' או כלך לדרך זו וכו':

ד"ה מה לי הכא וכו' מכל מקום אצטריך השורץ וכו' דלא נמעט מעל הארץ תרוייהו וכו'. ולפ"ז צריך לפרש הא דקתני בברייתא לעיל אי על הארץ יכול על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא דר"ל דנמעט מעל הארץ תרוייהו עכבר הים וגם אפי' עכבר היבשה אם ירד לים לא יטמא לא כמשמעות פרש"י לעיל וק"ל:

קכז:

תוס' ד"ה לימא מסייע ליה וכו' ומייתי סייעתא אהא דצמקו הוי כמדולדלין. צ"ל דר"ל דממתני' ומברייתא דקתני האבר והבשר המדולדלין וכו' ליכא לאתויי סייעתא דאיכא למימר דשמא יש לחלק בין האבר והבשר המדולדלין ואתא שמואל לאשמועינן דצמקו הוי כמדולדלין דמתניתין אבל מהא מייתי שפיר דצמקו הוי כמדולדלין דקתני בהדי ירקות שצמקו באיביהן וכו':

ד"ה וקצצן על מנת לייבשן וכו' וי"ל דהכי מתני ליה שפיר וכו'. נראה דר"ל דאי קתני הכי כרוב ודלעת שקצצן על מנת ליבשן מטמא וכו' לא הוי ידעינן משום מאי אצטריך ליה לאשמועינן דמהיכי תיתי דלא לטמא אבל השתא אתי ליה שפיר דברישא קתני דכשצמקו באיביהן דאין מטמאין טומאת אוכלין לכך אצטריך ליה למתני בסיפא ואם לא צמקו אלא שקצצן ע"מ ליבשן דמטמאו וק"ל:

קכח.

ברש"י ד"ה רב אשי אמר דכולי עלמא אית יד להכשר וכו' כצ"ל:

בא"ד וכשניתז הדם על האבר וכו'. נ"ל להגיה אי נמי ס"ל דכ"ע אין יד להכשר וכשניתז הדם על האבר וכו' ודו"ק:

בתוס' ד"ה ר' מאיר אומר אם אוחז בקטן וכו' ולא מסתבר לפרש דרבי יוחנן דאמר דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו וכו'. ר"ל הא דקאמר ר' יוחנן מי א"ר מאיר אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו וכו' לאו דוקא אלא דר' יוחנן מפרש דהכא במתניתין דס"ל לרבי מאיר דמוכשר בדמיה מיירי אפי' כשאוחז בגדול ואין הקטן עולה עמו ולכך פריך ורמינהי וכו' דהתם קתני ר' מאיר אומר אם אוחז בגדול וקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו אבל אין עולה עמו לא הוי כמוהו:

ד"ה הרי אמרו המשתחוה וכו' ונראה כלשון ראשון שפי' בקונטרס דבעי אם נגע שרץ בחצי שהשתחוה אם נעשית יד וכו' כצ"ל:

קכח:

בתוס' ד"ה כוליא וניב שפתים וכו' התם דומיא דעצם דמתרפא קצת וכו'. יש לדקדק כיון דעצם מתרפא קצת מה הביאו התוס' ראיה לעיל מעצם ואמרו אבל אין לומר שאפי' חצי כוליא וכו' דהא עצם אין עושה חליפין וכו' אימא דשאני עצם דמתרפא ועושה חליפין קצת ונראה דהא דקאמרי התוס' דעצם מתרפא קצת אינו ר"ל דהעצם בעצמו עושה חליפין וחוזר וגדל קצת זה אינו דהעצם אינו חוזר לעולם אלא ר"ל דבמקום שנשבר העצם חוזר ונתרפא וגדל בשר במקומו באופן שלא ניכר השבירה כ"כ והתם לא כתיב מיתה לכך לא דרשינן דומיא דעצם שאינו עושה חליפין אלא אמרי' דומיא דעצם דאינו מתרפא לגמרי אלא מתרפא קצת ונשאר קצת רושם ולכך מרבינן נמי בשר דאע"ג דמתרפא נשאר ג"כ קצת רושם שמקומו נעשה צלקת אבל הכא כתיב מיתה ותליא הכל באין עושה חליפין הלכך ליכא לרבויי בשר דהא מתרפא ונעשה חליפין אלא שנעשה צלקת אבל עצם אי לאו דבעינן דבר חשוב הוי ליה נמי לטמויי דהא דומיא דמיתה הוא דאינו עושה חליפין שהרי העצם עצמו אינו חוזר ודו"ק:

ד"ה בין ר' לרבי עקיבא וכו' וריב"א פי' דארכובה כולי עלמא לא פליגי. נראה דלריב"א ל"ג איכא בינייהו ארכובה דהא בארכובה כ"ע מודו אלא גרסינן איכא בינייהו בשר ור"ל לרבי עקיבא לא בעי בשר אלא אף ע"ג שחוסר הבשר מקרי אבר הואיל ואשכחן ארכובה דאקרי אבר אע"ג שאינה בשר ורבי ס"ל דבעינן נמי בשר דשאני ארכובה דנברא כך אבל אבר שהיה בו בשר והוסר לא וק"ל:

קכט.

תד"ה ולא שני ליה לרבי מאיר וכו' הלשון אין מיושב דלא ה"ל למימר טפי אלא הכא לא הוכשר. ועדיפא מזה קשיא לי דהא כיון דר' (זירא) [אסי] הוה ידע גם כן שנויא דמשני הא מני רבי מאיר דהוא נמי שמיע ליה האי שנוייא מר' אבא בר ממל ולא הוה קשה ליה אלא דהכא לא הוכשר אם כן מאי ה"ל לאקשויי הא טומאת בית הסתרים היא וכו' הא מטומאת בית הסתרים לא קשה מידי דהא מני ר"מ ולא ה"ל למפרך אלא והא לא הוכשרו ופירכא דלא הוכשרו לא תלי' מידי בטומאת בית הסתרים וק"ל ואפשר שגם התוס' נתכוונו לזה אלא שקצרו דבריהם:

ד"ה למה לי הכשר וכו' תימה למה ליה לאוקמא כרבי מאיר וכו' ולא הכשר שרץ וכו'. רוצה לומר שמצד עצמו מטמא טומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין וא"כ הקושיא שהקשו טומאת בית הסתרים הוא וכו' אינה קושיא כלל דהא מטמאה טומאה קלה מצד עצמה לא מצד שנגע בבית הסתרים וא"כ לא אצטריך כלל לאוקמא כרבי מאיר ועיין לעיל בפרק בהמה המקשה דף ע"ב וע"ג ובתוס' שם:

קכט:

בד"ה כזית בשר וכו' נראה דאבר אדם מן החי וכו'. ר"ל דמדפליגי בבשר הפורש מאבר מן החי א"כ משמע דאבר מן החי עצמו באדם טמא לכ"ע ומהיכא ילפינן לה ולכאורה נראה דילפי' מבנין אב דשדצים ובהמה אבל לא משמע כן במשנה מדאמרי ליה וכו' וע"כ צריך לומר דיש להם שום קרא דמר דריש מניה ומוקי ליה בבשר ומר מוקי ליה בעצם והשתא בשלמא אם אבר עצמו מן החי באדם טמא ולא נצטרך ללמדו מבהמה ושרצים ויש להם ג"כ מקרא אחר דמר מוקי ליה לבשר הפורש מן האבר מן החי ומר מוקי ליה בעצם יתיישב שפיר דאמרי ליה לר"א השוה מדותיך משום דלא עלה על דעת אדם שיש להשוות דיני אבר מן החי באדם לדין בהמה ושרצים ולכך אמרי ליה השוה מדותיך והוא השיב להם וקא יהיב טעמא דמדמה ליה לדין בהמה ושרצים ואמר מרבה אני טומאת בשר וכו' שהבשר נוהג בנבלות ובשרצים וכו' אבל האמרו לו לא עלה על דעתם טעם זה אבל אי עיקר דין דאבר מן החי באדם מבהמה ושרצים אתי צריך לומר ג"כ דיש להם מקרא אחד דמר מוקי ליה לבשר הפורש ומר מוקי ליה בעצם והא דלא מוקי ליה באבר מן החי עצמו משום דלא אצטריך דמבנין אב דבהמה ושרצים אתי ולכך ע"כ להפורש מן האבר אתי אלא דמר מוקי ליה בבשר ומר מוקי ליה בעצם ואע"ג דגבי בהמה ושרצים עצמן מטהרינן בין בשר הפורש ובין העצם הפורש כמבואר לעיל בדף קכ"ה ובתוס' ולא מטמאינן אלא דוקא אבר שלם אבל בפורש מן הנבילה בשר דוקא טמא ולא עצם שאני גבי אדם דאית לן קרא למר לבשר ולמר לעצם סוף סוף אי עיקר דין דאבר מן החי באדם מבהמה ושרצים אתי מה ס"ד דאמרי ליה השוה מדותיך פשיטא דישיב להם דמסתבר לדמות לטומאה דנבלה ושרצים כמו שהשיב להם באמת מרבה אני טומאת בשר שהבשר נוהג בנבלה ובשרצים אבל הם מה עלה על דעתם שאמרו לו כן עד שהוצרך להשיב וקא יהיב טעמא אמאי מרבה בשר כן נדאה לי לפרש שיטת התוס' בדבור זה וראיתי מפרש דמשמע מדבריו שהוא מפרש דברי התוס' כן אבל אי מבניינא דשרצים ודבהמה אתי אמאי אמרו ליה מאי טעמא מרבה בשר וממעט עצם עדיפא מניה הוה להו להשיב על דבריו שהרי בבהמה ושרצים גופייהו בשר ועצם הפורש טהור וזה הפירוש נראה בעיני דחוק ורחוק דא"כ מאי מקשו התוס' אדר' אליעזר ואדאמרי ליה השוה מדותיך וקא יהיב טעמא וכו' לפי האמת היה להם להקשות לר"א ולרבי נחוניא דמר מטמא בשר ומר מטמא עצם כיון דמבניי' דבהמה ושרצים אתי הרי גבי בהמה ושרצים עצמן טהור בין בשר הפורש ובין העצם הפורש מן החי ואינו מתורץ כלל לפי האמת גם לפי דמר יהיב טעמא ומר יהיב טעמא כך היה להם להתוס' להקשות אלא ודאי אין זה קושית התוס' דאין זה קושיא דאף אי אתי אבר מן החי באדם מבנינא אית לן קרא דמר מוקי ליה בבשר ומר מוקי ליה בעצם אע"ג דגבי בהמה ושרצים טהור דשאני הכא דאית לן קראי ולא הקשו התוס' אלא אאמרו ליה דר"א לחוד כמו שפירשנו ודו"ק נ"ל: