מדרש תנחומא ויגש ד

ד. [ עריכה ]
"ויגש אליו יהודה". זה שאמר הכתוב: "וסרה קנאת אפרים" (ישעיה יא, יג). כנגד מי אמר ישעיה מקרא זה? לא אמרו, אלא כנגד יהודה ויוסף. דאמר ר' שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: בשעה שהיו יהודה ויוסף מתווכחין זה עם זה, אמרו מלאכי השרת זה לזה: בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה. בנוהג שבעולם שור מתיירא מפני ארי ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהן עד שבא משיח, לפיכך "וסרה קנאת אפרים". "והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר" (קהלת ז, יט), זה חכמתו של יוסף. ומה חכמתו של יוסף, שלא רצה להלחם עם אחיו, אלא כיון שראה עשרה גבורין עומדין לפניו, שאחד מהן יכול להחריב עשרה מדינות נזדעזע, וחכמתו הצילתו, שנאמר: "והחכמה תעוז לחכם". מה עשה יוסף? הושיב שומרין על השערים וכו'. לעיל פ' מקץ. מה עשה? ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו מפני שהוא דחפו לבור. ועוד פירש: אותו מלוי שלא יטלו עליו עצה להרגו, מיד אמר שמעון לאחיו: כך עשיתם ליוסף וכך אתם מבקשין לעשות לי?! אמרו לו: ומה נעשה? ימותו אנשי בתינו ברעב. אמר להם: עשו מה שתראו, עכשיו אראה מי יכניס אותי לבית האסורים. באותה שעה שלח יוסף אצל פרעה, ואמר ליה: שלח לי שבעים גיבורים מאצלך, שמצאתי לסטים ואני מבקש ליתן עליהם כבלים, באותה שעה שלח לו, והיו מסתכלין אחי יוסף מה היה מבקש לעשות. אמר יוסף לאותן גיבורים: הכניסו את זה בבית האסורים ותנו כבלים ברגליו. כיון שקרבו אצלו צווח בהן, כיון ששמעו קולו נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם, "שאגת אריה וקול שחל ושיני כפירים נתעו" (איוב ד, י), והיה מנשה בן יוסף יושב לפניהם. א"ל אביו: קום אתה, מיד קם מנשה והכהו מכה אחת הכניסו בבית האסורים ונתן עליו כבל. אמר שמעון לאחיו: אתם אומרים מכה של מצרים הוא, זה אינה אלא של בית אבא. כיון שראו אחי יוסף שהכניס מנשה את שמעון לבית האסורים, ושלח ידו בו ונתן אותו בכבל, נפלה אימה עליהם והלכו אצל אביהם, עד שהביאו את בנימין העמידוהו לפני יוסף. אמר להם יוסף: הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי? אמרו לו: הן. אמר ליה יוסף לבנימין: יש לך אשה? א"ל: הן. א"ל: יש לך בנים? א"ל: יש לי עשרה. ומה שמם? א"ל: בלע, ובכר, ואשבל וגו'. א"ל יוסף: מי שמע שמות כאלה? א"ל: כלם על אחי בן אמי, שהיה גדול ממני קראתי להם אלו השמות: בלע שנבלע בין האומות, ובכר שהיה בכור, ואשבל שנשבה, גרה שנעשה גר, ונעמן שהיה נעים, אחי על שם שהיה אחי בן אמי, וראש שהיה ראש וגדול עלי, מופים שהיה יפה ומיפה, וחפים שלא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו, וארד שירד בגולה ושהיו פניו דומה לורד, ומיום שגלה יוסף אחי ירד אבי מעל המטה וישב על גבי קרקע שוכב. ולא עוד, אלא בשעה שאני רואה את אחי, כל אחד ואחד יושב לו אצל אחיו ואני יושב לבדי זולגין עיני דמעות. באותה שעה נתגלגלו רחמי יוסף עליו, שנאמר: וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו. אמר ר' נחמן בר יצחק: באותה שעה זמנם לסעודה, היה מבקש להסב לבנימין אצלו ולא היה יודע כיצד לעשות, נטל את הגביע והקיש בו. אמר להם: הייתי סבור שיהודה הוא הבכור, שהוא מדבר תחילה, אני רואה שראובן הוא הבכור ויהודה הוא פטיט, הסב ראובן בראש המסובין. שוב נטל את הגביע והקיש בו, אמר: שמעון עלה והסב אצלו שאתה שני לו, וכן ללוי, וכן ליהודה, וכן כולם דרך לידתם. שוב נטל את הגביע והקיש בו, אמר להם: אני רואה בגביע שכולכם אתם בני אב אחד, אבל אביכם נשים הרבה היה לו, התחיל קורא לדן ולנפתלי, ואמר להן: עלו הסיבו עד שהסבו כולם כסדרן דרך לידתן, נשתייר בנימין. אמר: רואה אני לזה שהיה לו אח ופירש ממנו ואין לו אם, ואף אני היה לי אח ופירש ממני ואין לי אם, יבא וישב אצלי ישב אצלו, הה"ד: וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. וישא משאת הביא מנות בסעודה נתן לכל אחד ואחד מהן מנה שלו, נתן לבנימן מנה שלו, נטל יוסף מנה שלו ונתנה לבנימן, נטלה אסנת מנה שלה נתנה לבנימן, נטלו אפרים ומנשה מנותיהם ונתנום לבנימין, נמצאו ביד בנימין חמש מנות, לכך כתיב: ותרב משאת בנימין: