"לב יודע מרת נפשו". לב האדם והוא השכל יודע מרירות נפשו הבהמית וצערה מצד היות הנפש אחרת אך לא יתערב עמו זר משאר כחות הנפש בשמחתו במה שהשיג מהשגות עיוניו:
"לב יודע" - לבו של האדם הוא יודע ומרגיש במרירות נפשו בעמל התורה, ואין זולתו מרגיש בצערו של זה, לכך בשמחתו בעת קבול השכר לא יתערב זר לחלוק בו, כי לבדו יקבל שכרו משלם.
"לב יודע מרת נפשו", מבאר כי ההרגשה הזאת טמונה בחגוי לב וקרב איש, "הלב" של האוילים "יודע מרת נפשו" שנפשו הפנימית מרה לה ואין לה מנוח כי אשמה הנפש ההיא ומרגשת בו, וכן "בשמחת" הלב של הישרים "לא יתערב זר" כי הוא דבר פנימי והרגשה עלומה מאד:
