(כה-כו) "יש דרך ישר לפני איש, נפש עמל עמלה לו", חוזר למעלה שיאמר לו צוף דבש אמרי נועם ויברר לו כי "יש דרך ישר לפני איש", שבתחלתו נראה שהוא ישר למלאות תאוות הגוף ומשאלותיו, אבל "אחריתה דרכי מות", כי סוף הגוף למות ולהבלות ואז תמות גם הנפש הרוחנית, ויאמר לו היתכן כי "נפש עמל תעמול" ע"י ההכרח "שאכף עליו פיהו?" שהפה הרוצה לאכול יכפה ויכריח את הנפש הרוחנית לעמול תמיד בלא הפסק (כמ"ש כל עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא) ויברר לו האולת הזה, שהלא עיקר האדם הוא הנפש הנצחיית שבו, ועקר החיים הם החיים הנצחיים שהם חיי הנפש, והאדם נברא לחיות חיים הנפשיים, שזה בא ע"י שימית את הגוף ומשאלותיו, והגם שהוא דרך המלא קוצים בתחלתו הלא ימצא חיים בסופו, חיי עד אחרי ישוב אל עדן נצחי, והיש סכלות גדולה מזה שהנפש היקרה הזאת תעזוב רוחניותה ותעמול ע"י הכרח של הפה הרוצה לאכול ולשתות אכול ושתה כי מחר נמות ולא ישאר אל הנפש כלום מכל עמלה? זאת ידבר השכל המשכיל בחיי הנפש ועניני רוחניותה והשארותה אחר המות, וכבר אמר זה למעלה (י"ד ט') אוילים יליץ אשם, לב יודע מרת נפשו, יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, שפרשתי שם שגם האוילים ידעו בלבם כי אשמו על הנפש, כי דרכם הישרה בעיניהם לבחור בחיי ההבל אחריתה מות הנפש הרוחנית, ולבבם יודע מרת נפשם ועצבה על זה, ולכן אמר גם פה שבדברים האלה ייסר החכם לב את האוילים בצוף דבש אמרי נועם וישיבם מדרך אולתם:
