"וכל עצביכם" - כל עצבון התענית תלחצו להסירו מכל וכל בדברים המשמחים
"ענינו וגו'" - כפל הדבר במ"ש
"הן ביום צומכם" - ר"ל התשובה היא הן ביום צומכם וגו' כלומר כ"א מכם ידרוש וימצא דבר החפץ בו ותאותו אליו ויעסוק בו להפג ממנו צער התענית ולא שת לבו לשוב לה'
"למה צמנו" - ר"ל כאשר יצומו ואינם נענים מתרעמים עלי ויאמרו למה היתה כזאת אשר אנחנו צמנו וכאלו לא ראית להשגיח בדבר ולהסיר מעלינו ממשלת העכו"ם
"למה", והם עוד באים להתוכח מדוע לא יענה ה' תפלתם, הם אומרים "למה צמנו ולא ראית" (הצום הוא האסיפה שיתאספו הצבור לעיין על הכלל והפרט, לתקן כל עוות ולהסיר כל מכשלה ומי שהיה יודע מאיזה עון היה מודיע אז והיו משתדלים לתקנו, והעינוי הוא מה שהיו מענים נפשם ביום ההוא מאכילה ושתיה לתקן העבר, הצום היה תיקון שלא יחטאו בעתיד, והעינוי היה תיקון חטא העבר וע"כ אמר על הצום "ראית" ועל העינוי "תדע", כי זה הנראה לעינים וזה הנודע ללבב). משיב להם ה' "הן ביום צמכם תמצאו חפץ", ר"ל הצום והעינוי הנעשה בו צריך להיות באמת ובכל לבב, וצריך שיגעול ביום ההוא כל עניניו הבשריים מבלי יחפוץ בהם כלל, לא כן אתם, הלא אתם חפצים חפציכם גם ביום הצום, לבכם חפץ ביום ההוא כל התאות שחפץ ביום אתמול, "וכל עצביכם תנגושו" העצב שיש לכם ביום ההוא במה שאתם פורשים מחפצי עולם ותענוגיו, תנגשו אותם בלחץ ונגישה ובהכרח, לא ברצון טוב ונפש חפצה, והצום הוא כמשא כבד עליכם מצפים עת עברו שתוכלו לשוב אל חפציכם:
ביאור המילות
"צמנו". הצום הוא הקשר להשקיף על מעשה הכלל או היחיד ויען שדרך להתענות בו ביום נכלל מושג העינוי עם מושג הצום, אבל כשבאו שניהם כמו פה יכוין בצום אסיפת העם לבד, ושרשו משתתף עם צמה מנל"ה כדרך נע"ו ול"ה שהם אחים וריעים, מבעד לצמתך, יחזיק עליו צמים: