מ"ג ויקרא כד י
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּנְפַק בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְהוּא בַּר גְּבַר מִצְרַאי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְנְצִיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְגוּבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | גַבְרָא חַיָיבָא מְרוֹד בֶּאֱלָהָא שְׁמַיָא נְפַק מִמִצְרַיִם בַּר גַבְרָא מִצְרָאָה דְקָטַל גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְעָאַל עַל אִנְתְּתֵיהּ וְאִתְעַבָּרַת וִילֵידַת בַּר בְּגוֹ בְנֵי יִשְרָאֵל וְכַד הֲווֹן יִשְרָאֵל שַׁרְיָין בְּמַדְבְּרָא בָּעָא לְמִפְרוֹס מַשְׁכְּנֵיהּ בְּגוֹ שִׁבְטָא דִבְנֵי דָן וְלָא שַׁבְקוּהָ מִן בִּגְלַל דְטִיכְסִין דְיִשְרָאֵל גְבַר עַל טִיכְסֵיהּ בְּאַתְוָון לְיֵיחוּס אַבָהַתְהוֹן שַׁרְיָין וְאִתְקוֹטְטוּ כַּחֲדָא בְּמַשְׁרִיתָא וַאֲזָלוּ לְבֵי דִינָא בַּר אִתְּתָא בַּת יִשְרָאֵל וְגַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל דְמִן שִׁבְטָא דְדָן: |
רש"י
"בן איש מצרי" - הוא המצרי שהרגו משה
"בתוך בני ישראל" - מלמד שנתגייר
"וינצו במחנה" - על עסקי המחנה
"ואיש הישראלי" - זה שכנגדו שמיחה בו מטע אהלו
ולא ידעתי מה הועיל, שהרי המקושש היה בשבת שניה לצאתם ממצרים, שאפילו אם תאמר שמיד בסיני נצטוו על לחם הפנים, הרי כמה שבועות היה במשמר המקושש שלא דנו אותו, שהרי היה עמו המקלל, ובודאי לא היה אפשר למשה ללמוד להם מה ששמע מסיני עד אחר יום הכפורים, שהרי בי"ז בתמוז ירד ושבר הלוחות (רש"י שמות לג, יא), ועלה להר, ולא היה פנאי לו ללמד את ישראל עד אחר יום הכפורים, ואם כן אי אפשר ששמע מצות לחם הפנים [אלא] עד אחר יום הכפורים, וכמו שתאמר שהיה המקושש במשמר משבת שניה שיצאו ממצרים עד אחר יום הכפורים, כן תוכל לומר שהיה במשמר עד שנה שנייה שהוקבעו הדגלים:
ולא קשיא, שהקב"ה כל זמן היותם בהר סיני לא רצה שיומת המקושש, שלא יהיו מתעסקין במיתה. שכל זמן שהיו ישראל בהר סיני אחר שקבלו את התורה היה זמן שמחה, כאדם הנושא אשה, כדכתיב (דברים כ"ד, ה') "ושימח את אשתו אשר לקח", הכתוב אומר שישמח את אשתו שנה אחת, והקב"ה לקח את ישראל אליו, והיה דומה בהר סיני לחתן שקדש אשה. וזהו שפירש רש"י אצל נדב ואביהו "שאו את אחיכם מאת פני הקודש" (לעיל י, ד) 'כאדם האומר העבר את המת מאת פני הכלה כו. ולפיכך לא רצה הקב"ה שיהיו מתעסקין במיתתו של מקושש. אף על גב דכתיב (משלי י"א, י') "באבוד רשעים רינה", מכל מקום שמחה אין כאן. וישראל שהיו אצל הר סיני שנה אחת חוץ מעשרה ימים (רש"י במדבר י, יא) מיעוטו של חדש, וכל זמן שהיו ישראל אצל הר סיני לא רצה שיומת, כי השנה הזאת היה זמן שמחה להקב"ה עם ישראל. וכן כשיצאו ממצרים, שבאו לקבל תורתו, הכל היה ימי שמחה, ולא רצה לערב בם מיתה:
[י] הוא המצרי שהרג משה. דאם לא כן, "איש" למה לי, הוי למכתב 'והוא בן מצרי', אלא לומר לך זהו איש מצרי הכתוב למעלה (שמות ב', י"א) "וירא איש מצרי נוגש וגו'". ועוד, דעל כרחך הוא האיש המצרי שהרג משה, שהרי מה שפירסם הכתוב את אמו להגיד שבחן של ישראל שלא היתה בישראל רק זאת (רש"י פסוק יא), ואם תאמר שאינו אותו איש מצרי, הרי תמצא יותר מאחת, שהרי אותו מצרי שהרג משה בא גם כן על אשת העברי שהיה רודה ומלקה אותו כדלעיל (רש"י שמות ב, יא), אלא היה זה המצרי שהרג משה (כ"ה ברא"ם):
[יא] מלמד שנתגייר כו'. הקשה הרמב"ן, למה הוצרך להתגייר, כיון שהוא ישראל, דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר (יבמות דף מה.), ותירץ הרמב"ן, שרוצה לומר 'שנתגייר' שהלך אחריהם ודבק בישראל, ולא הלך אחר אביו שהיה מצרי. וחכמי צרפת תרצו דקודם מתן תורה הבן הולך אחר אביו, לכך מן הדין היה הוא מצרי, אלא שנתגייר, ואחר מתן תורה אמרינן דאפקרי רחמנא לזרע דגוי גבי בת ישראל, אבל קודם מתן תורה לא אמרינן כך, אלא הולכין אחר אב, דקיימא לן גבי בני נח (יבמות דף עח:) דבגיותן הולכין אחר האב:
ואני אומר דהכא שאני, דהא ישראל בעצמם היו צריכין לקבל גירות, שהרי אבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה וקרבן כשאר גרים (כריתות דף ט.), והברית ההוא שקבלם הקב"ה - היו אותם שהם בני האבות, שהרי כתיב (ר' שמות יט, ג) "כה תאמר לבני ישראל ותגיד לבית יעקב", ועמהם כרת הקב"ה ברית בהר סיני, והשתא זה המצרי לא היה בכלל ישראל, שהרי אין לו יחס האבות שיקרא "בני ישראל" על שם יעקב, וכן לא היה בכלל "בית יעקב". כלל הדבר, שהברית לא היה רק לבני האבות, ולכך הוצרך לגייר, ודבר זה נראה פשוט:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בֶּן אִישׁ מִצְרִי – הוּא הַמִּצְרִי שֶׁהֲרָגוֹ מֹשֶׁה.
בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מְלַמֵּד שֶׁנִּתְגַּיֵּר.
וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה – עַל עִסְקֵי הַמַּחֲנֶה.
וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי – זֶה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, שֶׁמִּחָה בּוֹ מִטֹּעַ אַהֳלוֹ.
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
בתוך בני ישראל שבא ממקומו אל תוך העם וינצו במחנה. ויתכן לפרש כי לשון ויצא שלא פירש מהיכן, כלשון (מלכים א כב) ויצא הרוח, וכענין שכתוב (קהלת ח) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, וזהו שכתוב (איוב א) ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה.
ויראה לי כי לזה רמזו חז"ל במדרשם שאמרו ויצא בן אשה ישראלית, ר' לוי אמר מעולמו יצא. ולכך נסמכה פרשת ויצא למילת עולם. ופירוש מעולמו יצא כי האדם עולם קטן, וזהו שכתוב (יחזקאל לו) ומארצו יצאו, וכתיב (שם טו) מהאש יצאו, אשו של בשר ודם, וזה מבואר.
ובמדרש ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא מפרשה של מעלה יצא, לגלג ואמר ביום השבת ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים. מתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבנות דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם, ולא לבית אמותם, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף.
והוא בן איש מצרי. שהרג משה, שהיה נוגש וממונה על בעלה של שלומית. בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר.
וינצו במחנה. יש לשאול אם היו שניהם מריבים זה עם זה למה זה יברך את השם על זאת, היה ראוי לו להתרעם על משה או שיכנו ויהרגנו. אבל יתכן לומר כי איש הישראלי ספר לו ענין אביו הנהרג והזכיר לו היאך היתה מיתתו כי משה הרגו בשם המפורש, ולפיכך ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, כלומר את השם ששמע בסיני פירש וקלל. ולפיכך נסמכה פרשת מקלל לפרשת בהר סיני, ולפי שלא רצה לבא אל אהל מועד לפיכך ויביאו אותו אל משה, ולזה לא אמר אל משה ואל כל העדה כמו שנאמר במקושש.
ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בספור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלותו כלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת, כי גם בני נח הם מוזהרין על ברכת השם ואין צריך לומר ישראל. ונראה לומר כי כוונת התורה בספור המעשה הזה לשתי תועליות, האחת להודיענו שאין אחד מישראל נכשל בחטא עצום כזה כי אם הפושע הרשע המוחלט אשר הוא בעקר תולדתו פגום מצד אביו ואמו, והשנית כי מכאן יתבאר לנו עקר גדול ופנה עצומה בברכות, וכיצד יתחייב האדם לברך השם, שהרי המקלל בתחלה פירש את ה' באותיותיו ואחר כך קללו, זהו שאמר ויקב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל, ונתחייב על זה בעונש מיתה, וכן כנגדו לענין הברכה והשכר צריך המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחלה בלבו בפירוש אותיות ה' ובמה שהן מורות ולכוין בהם במחשבתו, ואח"כ יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד. זכר לדבר מה שכתוב (תהלים קמה) ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, יאמר ארוממך תחלה במחשבתי ובכוונת הלב ואח"כ ואברכה, כענין שאמרו לעולם יכנס אדם שעור שני פתחים ואח"כ יתפלל.
בן הישראלית. בא להודיע כי העכו"ם הבא על בת ישראל הולד אינו ישראל, ואע"פ שפסקנו בגמרא בעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, הרי אמרו מזהמין את הולד, לומר שהוא פגום לכהונה, וכל שכן שאינו ישראל בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי לשמות מטות אבותם כתיב בהם, (במדבר כו) כן כתב הרמב"ן ז"ל.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' באמרו ויצא בן אשה ישראלית ולא זכר מאין יצא וי"מ שהוא כמו אל תצא לריב מהר וכן יצאו אנשים בני בליעל אבל אין הענין דומה כי ענין היציאה בפסוקים ההם הוא יציאה מן הבית או מן העיר ודרכי המפרשים יסבלו דוחקים בה:
השאלה הב' למה נזכר כאן הספור הזה אחרי מצות המועדים ומצות הדלקת המנורה ולחם הפנים כל שכן לדעת האומר שהמקלל והמקושש היו בפ"א ולמה א"כ לא נזכרו שניהם יחד:
השאלה הג' באמרו בתוך בני ישראל שאם היתה הכונה שיצא בתוך בני ישראל בקרב המחנה ושם נצו שניהם ויקלל זה את השם היה לו לאמרו למעלה ויצא בן אשה ישראלית בתוך בני ישראל וגו':
השאלה הד' באמרו ושם אמו של מית בת דברי כי הנה ההודעה הזאת היה ראוי לזכרה למעלה ויאמר ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית בת דברי:
השאלה הה' במה שאמר ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה' ולמה לא הרגוהו מיד וכבר נצטוו אלהים לא תקלל שהיא אזהרה למקלל את השם ונאמר ומקלל אביו ואמו ק"ו לשכינה שהיה ראוי שיומת על היותו מקלל את השם:
השאלה הו' באמרו איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו ונוקב שם ה'. ויראה שהם מאמרים סותרים וחז"ל הבדילו בין מקלל אלהיו שהוא בכנוי לנוקב את השם המפורש. והנה השם הנכבד הוא אלהי ישראל:
השאלה הז' באמרו ואיש כי יכה נפש אדם וגו' ומכה נפש בהמה וגו' ולמה הובאו כאן המשפטים האלה מהאדם והבהמה שכבר צותה תורה עליהם:
השאלה הח' במה שחזר הכתוב לזכור כאן המשפטים ההם שנית ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. ופרש"י שבראשונה דבר בהורג בהמה ובשני בעושה בה חבורה. ומה יאמר הרב באדם שבראשונה ובשנית דבר במיתה והוא כפל מבואר:
השאלה הט' באמרו משפט אחד יהיה לכם ולגר וגו' כי זה המאמר הוא ג"כ כפול לפי שכבר נאמר למעלה כגר כאזרח בנקבו שם יומת. ולמה נשנה כאן ענין הגר:
השאלה הי' במה שאמר ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה כי מאחר שאמר וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל וגו' וירגמו אותו אבן לא היה צריך לומר עוד ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
ויצא בן אשה ישראלית וגו' עד סוף הסדר. בעבור שבפרשיות של מעלה צוה והזהיר יתברך על שמירת כבודו ושלא יזלזלו בו וצוה על זה לישראל במצות מיוחדות להם ולכהנים במצות שיתיחדו אליהם ולישראל וללוים ולכהנים גם כן בשמירת מועדי ה' והדלקת המנורה ועריכת לחם הפנים על שלחנו שהיה התכלית בכל זה שישמרו כבודו ולא יחללוהו. לכן הביא הכתוב הלכה למעשה ממה שקרה לאיש אחד שקלל את שמו יתברך וצוה השם לרגום אותו באבנים. ומה שהוכיח לבני ישראל על אשר לא המיתו אותו פתאם ועליו אמר ויצא בן אשה ישראלית רוצה לומר שיצא משמירת כבוד השם ויצא לחלל שמו ויצא מכלל ישראל ואזהרותיהם. ואולי שאמר ויצא לפי שהיה בחור מעם ויצא אז מעולמו להתהלך בקרב אנשים כי יצא מבין הנערים לבא בקרב האנשים ועסקיהם. הנה התבאר ענין ויצא ולמה נסמכה הפרשה הזאת אל הפרשיות של מעלה. וחז"ל אמרו שיצא מפרשה של מעלה. רצו שלעג על לחם הפנים הנזכר בפרשה של מעלה לפי שהיו אוכלים אותו הכהנים מתשעה ימים ולא היה כן דרך המצריים רק לאכול עגות מצות חמץ בכל יום. וזה היה טעם הסמיכות. והותרו בזה שתי השאלות הראשונות הא' והב'. וזכר הכתוב שהיה הבחור הזה בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל להגיד שקודם זה ימים יצא עליו קלא מנערותו שהיה בן מצרי שהאיש מצרי שכב עם היהודית והוליד את הבן ההוא והיא כסתה הדבר מפני כבודה אבל עכ"פ הקול נשמע בתוך בני ישראל שזה הנער היה בן איש מצרי בתוך בני ישראל לא שחוזר היציאה שיצא מתוכם אלא שהיה נחשד לבן איש מצרי בתוך בני ישראל בעדתם והותרה השאלה הג'. ואמר וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. לספר גנותו אם ראשונה שאותו בחור בן הישראלית התחיל במחלוקת ראשונה. ולזה זכרו הכתוב ראשונה בן הישראלית ואיש הישראלי. וגם כן להודיע פחיתות שניהם שאם היו רוצים להלחם זה עם זה היה להם לצאת השדה ושם מאן דאלים גבר. ואיש לא ימחה בידם אבל הם מפני פחיתותם נצו במחנה ובן הישראלית לא גבר חיילים אבל פער פיו לבלי חק וקלל במלכו ובאלהיו. וזהו ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל רוצה לומר שנקבו בזכירת השם המפורש. ומפני כבודו של הב"ה לא אמר ה' אבל אמר את השם כלומר השם הנכבד והנורא. והשומעים הביאוהו אל משה לדעה מה יעשה לו ונראה לי שישראל נסתפקו בדינו אם יהרג כיון שקלל השם הנכבד בהיותו מישראל וחייב במורא וכבוד השם או להפטר מזה בהיותו בן איש מצרי שלא היה חייב במצוות להיותו מצרי והיה מקום ספק אם ידינוהו כישראל לחייבו כפי האם מיתה. או מצרי כפי האב ויפטר. ולכך הביאו אותו אל משה שיפרש להם את הדין. ומשה רבינו ג"כ נסתפק בדבר ולכך הניחו אותו במשמר לפרוש להם ע"פ ה' אם הוא חייב מיתה אם לאו. והנה משה צוה להביא את אמו לפניו לדעת ממנה בשבועה מי היה אביו של הבן ההוא אם ישראלי ואם מצרי ולכך נאמר במקום הזה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן כי אז נודעה משפחתה והיה טבעה מסכים לשמה כי היא השתדלה להשלים בנה ולהצילו כמו שנקראת שלומית והליצה בעדו כי היתה דברנית שהיתה בת דברי. ולכך הודתה ולא כחשה לפני משה כי בנה היא בן איש מצרי ונשאר הדבר בספק. והתבארו במה שפירשתי השאלה הד' והה'. והאל ית' אמר למשה הוצא את המקלל ר"ל יהיה מי שיהיה ישראלי או מצרי די כשנדע שהוא היה מקלל הוציאו אותו אל מחוץ למחנה כדבר טמא ונתעב. ולפי שרבים מבני ישראל שמעו קללתו ולא המיתוהו והיה עליהם אשם ועון רב על זה ראוי שיסמכו כל השומעים קללתו את ידיהם על ראשו כי יפרקו העון מעליהם ויאמרו דמך בראשך ולא בראשנו ורגמו אותו כל השומעים מבני חמלה כי זה היה נקמת ה' ושמירת כבודו. והנה הוכיחם ית' על אשר היו מסבירים פני הדין בענין הזה לפטרו וזהו ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. ופירושו כל איש ואיש מצרי או יהודי יהיה מי שיהיה כאשר יקלל אלהיו ר"ל אלוה עמו וארצו ונשא חטאו של אותו אלוה ואין לנו להענישו עליו כי אם אלהים הוא ירב לו אבל נוקב שם ה' השם קודש האלהי מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח ר"ל בין שיהיה אזרח ישראל ובין שיהיה גר בן מצרי ומיתר העמים בנקבו שם הקדוש יומת כי אם אינו מבני ישראל מה לו לישא על שפתיו שם אלהי ישראל. הנה א"כ מפני מה שקלל בפיו ובשפתיו השם הנכבד ראוי שיומת. ואם הוא מצרי היה לו לקלל אלהי מצרים אבל לא אלהי ישראל בתוך עמו ומחנהו והותר' בזה השאלה הו'. ומלת ויקוב בנקבו י"א שהוא כמו נקבו בשמות ענינו פי' וביאור וי"פ שהוא מלשון יקבוהו אוררי יום לשון חרוף וגדוף. ואמנם מה שסמך לזה ואיש כי יכה. אמרו מהמפרשים כי מפני שנאמר למעלה וינצו במחנה סמך אליו דין המכה. ויותר נכון לומר כי מפני שיהיה קשה על ישראל שיהיה עול מצוות קדושת השם מוטל על הגר אשר לא מבני ישראל הוא שהוא מוטל על ישראל הביא יתברך עליו טענה מספקת ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. ומכה בהמה ישלמנה. ואמרו נפש אינו חוזר לבהמה אלא לאדם שזכר והוא כמו ואף לאמתך תעשה כן. וענינו נפש המכה הגדול שבישראל תחת נפש הנער או הגר ובמומים גם כן כי יתן איש מום בעמיתו רוצה לומר ישראל כמוהו כאשר עשה כן יעשה לו. ואחר שזכר הדינים האלה הוציא תולדה מהם והיא אמרו ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת משפט אחד יהיה לכם ולגר. רוצה לומר בין בהכאת נפש אדם בין בהכאת בהמה משפט אחד הוא לגר ולאזרח. ולא תאמרו ישראל שהכה את איש ישראל יומת אבל לא יומת אם המית את הגר. או הגר המכה את ישראל לא יומת כי לא נתחייב במשפטי התורה אין מקום לזה כי המשפט אחד הוא כגר כאזרח בישראל ואם הגרים זוכים במצוות כישראל ושוים להם בתועלותם למה לא ישוו גם כן בקדוש השם כי כמו שהם זוכים עם ישראל בצדקת ה' כך יהיו מחוייבים בעונש חלל שמו. והתבארו במה שפרשתי בזה תשובות השאלות הז' והח' והט'. ואמר כי אני ה' אלהיכם רוצה לומר אלוה האזרח והגר ולמה אם כן יחללני הגר ויקללני לפניכ'. והנה פירשה התורה בזה שמכה האדם בנפשו שהמיתו ענשו ג"כ בנפשו שיהרג עליו נפש תחת נפש וההורג בהמה אינו כן רק ישלם דמי הבהמה. ואמנם העושה מום בחבירו כן יעשה לו אבל לא בגופו אלא בממונו אך אם לא יפרע או לא ישלם כאשר יתן מום באדם כן ינתן לו בגופו. וכל החלוקים האלה שוים הגרים עם האזרחים. וספר הכתוב שמרע"ה דבר כל זה אל בני ישראל ושהם עשו כדברו כי הוציאו את המקלל רוצה לומר מהמשמר שהיה בו אל מחוץ למחנה ורגמו אותו כל העדה. ואמנם אמרו אחר זה ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה בא להגיד שעם היות שישראל קיימו וקבלו דבר השם בזה הנה הם היו נושאי' ונותנים בדבר ומדרך סברתם לא היה המקלל חייב מיתה להיותו בן איש מצרי אבל עשו מה שעשו לפי שכן צוה ה' את משה וקיימו וקבלו מצותו עם היות שלא היה כן הדין לדעתם והותרה בזה השאלה הי'. ויש מפרשים שעשו כל המשפטים האלה כגר כאזרח מהיום ההוא והלאה. ואחרים פירשו ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה על פרשיות המועדים ושמן המנורה ולחם הפנים שנזכרו למעלה. ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון בעיני: תםכלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אלא שכל זה מדבר בגנות המצה והמריבה, שאין שלום יוצא מתוך מריבה ועל ידי המריבה יבא שיכה נפש אדם או בהמה ויזיקו או בגופו או בממונו, ולפי שארז"ל (קידושין ע, א) כל הפוסל במומו פוסל, לכך נאמר ואיש כי יתן מום בעמיתו. להטיל מום בקדושים, כאשר עשה בעקימת שפתיו דהוי מעשה כן יעשה לו כי יאמרו לו שפוסלו במומו, ולמטה מדבר במום ממש ע"כ אמר כן ינתן בו. וכן זה בן ישראלית, וזה איש הישראלי, כי כל אחד פוסל חבירו במום כי שניהם לא היו אנשי שם ולא נודעו כי אם מצד אבותם.
ומ"ש ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה בשם המפורש ועל כן כל הימים היה מגדף בתוך לבו ולא נודע בחוץ הדבר, וכל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי (משנה, אבות ד, ה) על כן סבב השם שיצא מאהלו בתוך בני ישראל כדי שתגלה רעתו בקהל כי כך המדה בחילול השם. ויכול להיות שלכך נאמר ויצא כי במשה נאמר ויצא משה אל אחיו (שמות ב, יא) גם אני אצא לגדף, במשה נאמר (שמות ב, יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש ועשה בצנעה, אני אצא בתוך בני ישראל לעשות ברבים.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד ירצה שלא נתנו לו מושב בתוכם שבמקום שהיה רוצה לטעת אהלו היה אומר לו אינך משלנו, ורז"ל (תורת כהנים) אמרו שבא לומר הכתוב שנתגייר ואלו ואלו דברי אלהים חיים:
ואיש הישראלי. טעם שלא הוזכר שמו, אולי שלא רצה להזכירו משום שעל ידו היה הדבר שנקב בן הישראלית את השם ומגלגלין וכו', ואין הקדוש ברוך הוא חפץ לגנות אדם, ומה גם בתורה שנשאר הרושם לעולם ועד.
עוד נתכוין הכתוב לומר שמריבה אשר נצו עליה היא על הפרש הנרשם שזה הוא בן ישראלית וזה בן ישראלי וכאן כלל כל מה שאמרו ז"ל (ויק"ר פל"ב) למ"ד על דבר יוחסין ולמ"ד וכו', ולא חש הכתוב להאריך לשון ולומר גם כן שמו כי אין צורך בדבר:מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יד (עריכה)
[א] "ויצא בן אשה ישראלית"-- מנין יצא? מבית דינו של משה. שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו "מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן?" אמר להן "מבנות דן אני!". אמרו לו הכתוב אומר (במדבר ב, ב) "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל". נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב ועמד וגדף.
"והוא בן איש מצרי"-- אף על פי שלא היו ממזרים באותו שעה הוא היה כממזר.
"בתוך בני ישראל"-- מלמד שנתגייר.
"וינצו במחנה"-- על עסקי מחנה.
"בן הישראלית ואיש הישראלי"-- זה שכנגדו.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
וינצו. ב' וינצו במחנה וינצו שניהם בשדה רמז למ"ד שיצא חייב מבית דינו של משה על שרצה ליטע אהלו במחנה דן וזהו וינצו בשדה על עסקי שדה: