מ"ג ויקרא טו א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: |
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
ואחרי ביאור הדרוש הזה ראוי לפרש הפסוקים. ואמר איש איש כי יהיה זב מבשרו רוצה לומר מערותו כי הבשר הנזכר כאן הוא כנוי לערו' והענין שזב משם מבלתי רצונו והוא חולי בא לחלושי מתנים לחולשת הכח המחזיק כי הזב מרצונו נקרא קרי ושכבת הזרע ואמר זובו טמא הוא. ר"ל הזוב בעצמו הוא טמא כי אף על פי שהחומר אינו מעופש כי הוא ממזון אברים הנה הזוב בעצמו. רוצה לומר יציאתו שלא ברצונו לאויר העולם טמא הוא. וכבר זכרו הרופאים שסבתו על הרוב הוא הרבות המשגל. ונקרא הזב אב הטומא' כשרץ וכנבל' לטמא בגדים וכלים ואדם במשא ובמגע ובהסט. ואמר וזאת תהיה טומאתו בזובו לתת גדר לענין הזב מה הוא זאת תהי' טומאתו אפשר שתהי' על אחד מב' פנים רר בשרו את זובו או החתים רוצה לומר או יהיה שרר בשרו ונעש' דק ודקיק תאר כריר היוצא מהפה מפני זובו. או יהיה החתים שפעמים לא תהיה הליח' היוצאת דקה כריר אבל בהפך שנחתם ונסגר הבשר ההוא מפני עובי הליחה היוצאת כמו שיקר' לבעלי האבן בכליו' שתתהוה שם ליחה עבה שרופה מחום הכליות ונעצר מפניה השתן מלצאת ולא יצא רק כמו ליחה עבה. ויאמר הכתוב שבין שיהי' הזוב מזה המין או מזה טומאתו הוא כי שניהם תחלואי טומא' שהנפש קצה בהם. ואף שגוף הזב הוא אצלו בריא זובו טמא ולכן כל המשכב אשר ישכב עליו הזב תמיד כסדינים וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא כי להיותו מיוחד לו הרי היא כמוהו טמא ומפני זה האיש אשר ישכב במשכבו של הזב או שישב על הכלי אשר הוא יושב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וטעם המשכב והמושב הוא שעל הרוב תמיד ימצא בם מן הזוב היוצא מבלי חפץ מהיושב או השוכב עליו. וכן כל המרכב הרגיל לרכוב עליו מפני שבתנוע' הרכיבה יצא מהזוב על כלי המרכב כבר הוא טמא ג"כ. ואמר בזה יטמא עד הערב להגיד שאינו חייב בכבוס הבגדים ורחיצ' כמו בשאר הדברים אשר זכר אלא בלבד שיטמא עד הערב כדי שיזה' וישמור עצמו מלגעת בדבר טמא. ורבותינו דרשו מכאן אפי' עשר מצעות זו על גב זו והזב עליהם כלם טמאים כי תחתיו המה והנושא חמור מן הנוגע ולזה טעון כבוס בגדים ורחיצ' הנושא. וכל אשר יגע בו הזב בידיו הדין שוה בין שתהי' הנגיע' בידים או באבר אחר מכל גופו. אבל זכר הכתוב בידים לפי שרוב מגע האדם הוא בידיו. ואמרו וידיו לא שטף במים ר"ל אם עדין לא נטבל להטהר מזובו שאע"פ שנפסק זובו עדין הוא טמא עד שיטבול. וזכר טומאת הכלים אשר יגע בהם הזב באמרו וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר. וכבר פירשו ז"ל שזהו אפי' נגע בו מגבו כי עם היות שנאמר למעל' שאין כלי חרש נטמא אלא מתוכו מפני היתור למדו שזה נאמר לענין המגע. אפי' שיהי' מחוץ לגבו כי לענין התוך כבר נזכר למעל'. ואח"ז ביארה התור' טהרת הזב שכאשר ירפא השם את חליו יספור שבעת ימים נקיים וכבר ביארתי למעל' אצל טהרת המצורע הסבה במספר הזה וגם נוכל לומר בו עוד סבה אחרת והיא שהי' מספר שבעת הימים האלה בכל הטהרות לזכרון שבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם וקבלו הדברים המציאו' ההויה והטוב ממנו יתברך. וצוה שיכבס הזב את בגדיו כדי להסיר מהם טומאת הזרע היוצא ממנו ונדבק בהם. וצוה שיביא הזב קרבנו שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעול' לפי שהוד' ולא בוש הזב כי בשלו הצער הגדול הזה ושעון נאופיו הביאהו אליו. ולכן יביא ראשונ' חטאתו. ואח"כ יתקרב אל האלהים בעולתו. ולפי שהיה אפשר שתהי' סבת חליו אחרת ולא מפני חטא לכן הקיל' תורה בקרבנו בשתי תורים או שני בני יונה בלבד. ואחרי שזכר' התורה ענין הזב מחמת חולי בתמיד זכר אחריו ענין האיש היוצא ממנו שכבת זרע רוצה לומר מרצונו אם המוציא זרע לבטלה ואם השוכב עם אשה שכבת זרע ועל זה אמר ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע וגומר. ולפי שבהיות האדם שוכב עם אשתו אין בו עון אשר חטא בהיותו בזמנים הראוים אליו. לכן לא חייבתו התור' שיטמא שבעת ימים ולא בהבאת קרבן וכן ארז"ל שהזב והזבה שלא ראו זובם שלשה ימים רצופים פטורים מן הקרבן וביארה שאינו נטמא אלא עד הערב. והיה זה שלא יהיה האדם שטוף בזימה ורודף מאד אחר המשגל ולא ישכב עם אשה פעם אחר פעם כדרך הנואפי'. אבל בהיותו מזריע זרע יפרד ממנה ולא ישכב עם אשה עוד כל היום ההוא וכל שכן אם הוציא זרעו לבטל' לא לשמירת המין האיש ההוא כמו שפירשתי ראוי שיבוש ממעשיו ויטמא עד הערב ויתרחץ מטומאתו וכן נשתבחו הצדיקים הראשוני' שלא ראו קרי בכל ימיהם כי היו מרחיקים מחשבותיהם מפעל המשגל ולכך לא יבואו לידי קרי בלילה. ומלבד כל זה כבר זכרתי שהזרע במקום תולדתו הוא בתוך האיברים הנה הוא ישר וטוב המזג ושוה התולד' מאד ובצאתו משם חוץ לגוף פתאום יפסד בנגוע האויר בו וישוב כאחד מן הארסיי' היותר רע ולכך היתה שכבת זרע מטמאת כי כמו שהוא מוכן להיות חומר אדם כן תחשב טומאתו לטומאת אדם מת. ואחרי שזכר' התורה דיני האיש בזובו אם מעט ואם הרבה זכרה אחריו דיני האשה הזבה וראשונ' הזבה לעתים קבועים כנדה ששבעת ימים רביע הקף הלבנ' ידחה הטבע מותרו' רחמה מן הדם ושאר הליחות המתערבות עמו שמה וגם זרע זכר ונקב' שנזדמנו שם שמותרות הכל יבואו מעורבי' מהזמן ההוא מהדחיה ועל זה אמר ואשה כי תהיה זבה דם. וחזר לומר עוד יהיה זבה מבשר' לפי שאין זוב האשה ריר כזוב האיש אבל הוא תאר דם. ולפי שזה הוא מדחיית הטבע וחזקו לא חייבה התור' שתביא הנדה קרבן כמו שביארתי אלא שבעת ימים תהיה בנדתה לפי שהם ימי הרקתה ונקיות'. וכדי שלא יבא אדם לשכב עמה בזמן ההוא ותתעבר בנדת' ויהי' הנולד משם במזג נפסד ומושחת צוה שכל הנוגע בה יטמא עד הערב וכן הדברי' אשר תשכב עליהם או תשב בהם הם טמאים והנוגע בהם יצטרך כבוס בגדים ורחיצה וטמא עד הערב. וכבר דרשו חכמינו זכרונם לברכה (נדה י"ט) חמש מראות דם שהם טמאים ושאר המראים טהורים שהם מחמת מכה ולא יבואו מהמקור. ואמרו שאפילו לא ראתה האשה כי אם טפת דם בשבעת ימי נדותה תטמא שבעת ימים מעת שראתה הדם ולפי שזה הדין הוא בזמן נדתה לכן אמר הכתוב בנדתה ר"ל הקבוע לה ולשון נדה הוא כמו הרחק נדוד. ואמרו ואם שכוב ישכב איש אותה הוא לענין הטומא' לא לענין הערוה כי כבר ביאר' התורה במקום אחר עונש השוכב עם הנדה. אבל בא הכתוב הזה לבאר בענין הטומא' שאם שכב איש אותה בנדת' או שבא וסתה בעת המשגל. ותהי נדתה עליו ר"ל שטומאת הנדה תהי' גם כן עליו וטמא שבעת ימים. וביאר הכתוב אחר זה משפטי הזבה המתמדת שהיא לימים רבים בלא עת נדתה שהם שבעת הימים הקרובים לתחלת הוסת או כי תזוב על נדתה ר"ל שתחל לזוב מעת נדתה ולא תפסוק עד י"א ימי' שהם י"ד ימים אחרי שבעת ימי הנדה כל ימי זובה תנהג מנהג נדה וטמאה. ומפרש והולך לענין משכב ומושב וההפרש בין הרואה בעת נדתה ובין הרואה אותו בלא עת נדתה הוא כי בעת נדתה אפילו שתראה טפת דם כחרדל תטמא כל שבעה וכן אם ראתה כל שבעה טובלת לערב וטהרה. ואינה צריכה לספור שבעת ימים נקיים אך הזבה שתראה דם יום אחד או שנים בלא עת נדתה ר"ל אחר שיכלו שבעת ימים הראשונים הרי היא זבה קטנה ואם תראה אותו ג' ימים רצופים הרי היא זבה גדולה וכשתפסוק יום אחד מלראות סופרת שבעה נקיים ותטבול וטהרה ונמצא כי ימי הזבה הם י"א וימי הנדה הם ז'. ואולם מפני שלא יוכלו כל הנשים להבחין בין ימי נדה וימי זבה כי טועות הנה לפיכך בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעת נקיים כזבה. ואין הפרש בין זבה גדולה לקטנה אלא שהקטנה פטור' מן הקרבן והגדול' חייבת בו. ואמר יתברך למשה ולאהרן והזרתם את בני ישראל מטומאת' כדי שלא ימותו בטומאתם ולא אמר זה על טומאת הגוף ומיתתו אלא על הנפש המשכלת ולזה אמר בטמאם את משכני אשר בתוכם ושכינת הכבוד הוא בנפש הקדוש' וכן ובתוכם ה' כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש ולא ירא' בך ערות דבר ושב מאחריך ולכך נסמכה אחר זה פרשת אחרי מות שני בני אהרן ועבודת יום הכפורים שנאמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וגומר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר: