אברבנאל על ויקרא טו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פסוק א[עריכה]
וידבר ה' אל משה ואל אהרן איש איש כי יהיה זב וגו' עד סוף הסדר. ראוי להקדים בזה שכבר בארו חכמי הרפוא' והטבע שהטבע בחכמת בוראו יעשה בגוף החי ג' עכולים במזון. הראשון באסטו' ששם יתעכל עכול ראשון מה שיאכל לכל נפש. והתמצית משם ילך ממנו אל הכבד בורידים הנקראים משריאק"ש ואמנם הפסולת ומותרות העכול ההוא. ידחם הטבע דרך המעים והמימיות דרך הכליות. ויצאו מלמט' בשתן וביציאה והם מותרות גסים שלא יאותו להזנת האברים וא"א שלא ידחם הטבע. ולכן המותרות האלה אינם נחשבים בתור' לטומא' ואינם מטמאים את אחרים לפי שלא יוכל האדם לחיות מבלעדי דחייתם והם נהוגים ונעשים בכל יום פעמים שלש עם גבר ולא חייבה התור' צרכיו אלא בנטילת ידים וברכת' ומפני זה היו הכהנים עושים צרכיהם בכל יום ולא היו רוחצים גופם וטמאים עד הערב בעבור'. והעכול השני הוא בכבד ששם יעכל את המזון השלוח אליו אל האצטומכ' ושם יתילד מן המובחר ממנו הדם ומן השאר יתילדו הליחות האחר' לבנה ואדומה ושחור'. והמותרות מזה העכול קצת' ידחה הטבע בזיעה ובהתעמלו' הגוף וקצת' ישלח אל המשפכו' המיוחדו' להם ופעמים שירבו וידח' הטבע בשלשול וברעיפ' הדם ויתר האופנים. והנה גם מותרות העכול השני הזה אינם מטמאות כשידחם הטבע. ולכך רעיפת הדם בנחירי' ויציאתו מדרך פה ובקיעת השריגים בהקזות ובכוסות המציצה או יציאתו בשלשול הכבדיי או בטחורים לא יטמא ולא מנה הכתוב את זה מכלל הטומאות לפי שהם דחיות טבעיות שידחה אותם הטבע שלא ברצון האדם והמה צריכות אליו לצורך חיותו והעמדתו. והעכול הג' הוא באברי' כי הוא הדעת האמתי וכמו שכתב בן רש"ד בספר הכוליית ולא כמו שכתב ב"ס שהיה העכול הג' בפיות העורקים. ועכול הד' באיברים. כי הנה בפיות העורקים לא יתעכל דבר אלא באברים בעצמם והעכול הנעש' שמה הוא משובח מאד ישוב המזון לעצם הנזון ממנו ואין בו מותרות כי אם מעט מזער כפי האיכות לפי שהליח' אשר תגיע שמה היא טובה ומזוקקת נאותה לזון את האיברים. ואם שום מותר דבר יהיה בה כפי האיכות הנה הטבע ידחהו בזיעה ויגיעת האברים. והמותר שיהי' שמה כפי כמותו ישמרהו הטבע לעת שיחסר לו המזון למזון האיברים ומזה יוציא האדם בעת המשגל. ובחמימותו יוציא אותו דרך האמה וישפכהו ברחם האשה. וראוי שתדע שהאשה תזריע מהלחו' ההוא אשר באבריה ובעת ישכב איש אותה או תתחמם עצמה תזריע זרעה בכליה אשר לה מבפנים כמו שיש לאדם מחוץ ואותו הזרע שלה ישפך בתוך רחמה ויתערב עם זרע הזכר ועם דם נדותה ומאותו החומר מעורב יתילד העובר או ישאר הכל מותר וידחה אותו הטבע מדי חדש בחדש' והיולדת בהולד'. ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אומר ששרש טומאת הזב והזב' הנדה והיולדת אינו בעבור הדם היוצא מהאש' כי הנה אם בא אליה שלשול כבדיי תוציא דם מופלג ואינה מפני זה טמא' ולא תטמא כל הנוגע בה אף שיצא בשלשול ההוא כפלי כפלים ממה שיצא ממנה בימי נדותה. אבל טומאת הדם הוא לפי שיוצא מהרח'. והסבה בזה היא מפני זרע האיש וזרע האשה שנשפכו שמה והם מעורבים בדמה כי הוצאת הזרע באיש ובאש' הוא המטמא לפי שהוא מזון נכבד מעוכל בתכלית השלמות אותו הכין הטבע להזנת האברים ולקיום האיש. וכאשר האדם ברדפו אחרי הניאוף וזנות ונתן לנשים חילו והיא גם היא גוזלת מזון אבריה ונותנת אותו אל הרחם הם טמאים במעשיהם. והיה הערוב ההוא מהדם והזרעי' דבר רע ומושחת המזג. ולכך היה מטמא את אחרים. והנה האיש בהיות שוכב עם אשה לתכלית ההולד' והשארות המין. להיות התכלית טוב הקילה התור' בטומאת שניהם ולא חייבה אותם להטמא שבעת ימים והבאת קרבן. אבל צוה שיטמאו עד הערב ויטבלו גופם במים כדי שלא יהיו שטופים בזימה והרודפים אחר המשגל מאד ולא ישכב האיש עם האשה פעם אחר פעם כדרך הנואפים. אבל בהיותו מזריע זרע והיא גם היא יפרדו זה מזה ולא ישכבו עוד כל היום ההוא. וכ"ש אם הוציא האיש את זרעו לבטל' שהוא גוזל מזון אבריו הטוב וברשעתו מוציאו לא לשמירת האיש ומזונו ולא לקיום המין והוא סבה בזה שבהיותו מחמם עצמו יראה קרי ויבא להוצאת זרעו מבלי רצונו בלתי מעוכל. שלכן היה ראוי שיבוש ממעשיו ויטמא עד הערב ויתרחץ מטומאתו. הנה התבאר מזה שלא אסרה התור' טומאת זב והזבה להיותם חלאי'. וגם לא כבחינת היותם דחיו' הטבע בלבד ושלא היתה טומאתם מפאת יציאת מותרות הדם מהאש' אלא מפני זרע הזכר וזרע הנקב' שנשפכו אל הרחם ונתערב שם עם דם האשה וכבר זכרו הטבעיים שדם האשה בהיותו בתוך העורקים הוא בשלמותו וכן הזרע בהיותו באיברים הוא ליחה משובחת ומזג שוה וישר כל מה שאפשר. אבל בהיות הדם נשפך אל הרחם עם הזרעים ההם הדם יפסד ויושחת בטבעו והזרע ישתנה מטבעו ויפסד כי אין ספק שיפסק החומר ההוא מטבעו להתילדות העובר שכל הוה תבא אחר ההפסד ויהי' החומ' המעורב ההוא בצאתו לאויר העולם חוץ מהולד כאחד מהארסים הממיתים ולכך היתה טומאת הנדה והיולדת מטמא' כל שבעה ונצרכה לקרבן ביום טהרת'. הנה התבאר מזה למה לא היו מטמאים המותרות שדוח' אותם הטבע מדרך המעים והשתן שהיה זה מפני היותם מותרות העכול הראשון שאינן ראויות להזנה ואין האדם מתקיים מזולת דחייתם. ולמה לא היה הדם מטמא היוצא בפתיחת העורקים וברעיפ' ומדרך הפה וכל שכן בשלשלו הדם. שאין הדם היוצא בכל אלו האופנים מטמא לפי שהוא ממותרי העכול השני ודחייתו צריכה להעמדת האדם וקיומו. אך הזרע שיוציא האדם היה מטמא להיותו מהעכול הג' שהכין הטבע להזנת האברים. ולא יקבל גוף האדם תועלת בהוצאתו כי אם הזק רב. ומפני זה שהיה הזרע היוצא לחוץ נפסד ומשחית ומפסיד האויר על כן לא ינקה כל הנוגע בו. האמנם בהוציאו האדם לצורך המשגל לקיום המין הקילה התור' בטומאתו. ואמנם מי שנעש' זב בתמידות שזרעו יוצא ממנו שלא ברצונו היה מטמא מאד לפי שכבר נעשה הדבר ההוא מום קבוע ונפסד במזג הזרע ההוא ממה שהיה באברים ונעשה כאחד מהארסי' הממיתים. ושהית' דם האשה מטמא בהיות' נדה ויולדת וזבה להיותו יוצא מן הרחם שלה אשר שם נתערבו עמו זרע האשה והאיש והיה היוצא משם בחומר ההוא מעופש ונפסד ומזיק מאד כצרעת. אבל מפני שדחיית הטבע בדם הנדות היא צריכ' לבריאות האשה והנקות' לא חייבה אותה התור' בשבעת ימי טהר' ולא בהבאת קרבן כאשר עשה ליולדת מפני רוב דמה. וגם מפני הסכנה שגבר' עליה. והזב' מפני התמדת רעתה וחליה וגם מפני ששער' תורה שלא קרה לה זה אלא בעבור נאופי' הרבים והתחממה מאד עם בני אדם בזנות כדי שתזהר מזה חייבה התור' בשבעת ימי טהרה ובהבאת קרבן כי הדם היוצא משם הוא מושחת ונפסד ויטמא בני אדם וכן תטמא מקדש ה' בבוא' שמה והותרו במה שפירשתי בזה שאלות הי' וי"א וי"ב וי"ג וי"ד. והנה לא זכרה כאן טומאת מת אדם שהיא יותר חמור' מהטומאות לפי שהטומא' ההיא לא תטהר אלא עם אפר הפרה אדומ' כמ"ש ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגומר. ולפי שענין פרה אדומ' נצטוה בסדר זאת חקת התור' לכן זכרה שמה טומאת מת אדם שהית' מטוהרת בה. והותרה עם זה השאלה הט"ו:
ואחרי ביאור הדרוש הזה ראוי לפרש הפסוקים. ואמר איש איש כי יהיה זב מבשרו רוצה לומר מערותו כי הבשר הנזכר כאן הוא כנוי לערו' והענין שזב משם מבלתי רצונו והוא חולי בא לחלושי מתנים לחולשת הכח המחזיק כי הזב מרצונו נקרא קרי ושכבת הזרע ואמר זובו טמא הוא. ר"ל הזוב בעצמו הוא טמא כי אף על פי שהחומר אינו מעופש כי הוא ממזון אברים הנה הזוב בעצמו. רוצה לומר יציאתו שלא ברצונו לאויר העולם טמא הוא. וכבר זכרו הרופאים שסבתו על הרוב הוא הרבות המשגל. ונקרא הזב אב הטומא' כשרץ וכנבל' לטמא בגדים וכלים ואדם במשא ובמגע ובהסט. ואמר וזאת תהיה טומאתו בזובו לתת גדר לענין הזב מה הוא זאת תהי' טומאתו אפשר שתהי' על אחד מב' פנים רר בשרו את זובו או החתים רוצה לומר או יהיה שרר בשרו ונעש' דק ודקיק תאר כריר היוצא מהפה מפני זובו. או יהיה החתים שפעמים לא תהיה הליח' היוצאת דקה כריר אבל בהפך שנחתם ונסגר הבשר ההוא מפני עובי הליחה היוצאת כמו שיקר' לבעלי האבן בכליו' שתתהוה שם ליחה עבה שרופה מחום הכליות ונעצר מפניה השתן מלצאת ולא יצא רק כמו ליחה עבה. ויאמר הכתוב שבין שיהי' הזוב מזה המין או מזה טומאתו הוא כי שניהם תחלואי טומא' שהנפש קצה בהם. ואף שגוף הזב הוא אצלו בריא זובו טמא ולכן כל המשכב אשר ישכב עליו הזב תמיד כסדינים וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא כי להיותו מיוחד לו הרי היא כמוהו טמא ומפני זה האיש אשר ישכב במשכבו של הזב או שישב על הכלי אשר הוא יושב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וטעם המשכב והמושב הוא שעל הרוב תמיד ימצא בם מן הזוב היוצא מבלי חפץ מהיושב או השוכב עליו. וכן כל המרכב הרגיל לרכוב עליו מפני שבתנוע' הרכיבה יצא מהזוב על כלי המרכב כבר הוא טמא ג"כ. ואמר בזה יטמא עד הערב להגיד שאינו חייב בכבוס הבגדים ורחיצ' כמו בשאר הדברים אשר זכר אלא בלבד שיטמא עד הערב כדי שיזה' וישמור עצמו מלגעת בדבר טמא. ורבותינו דרשו מכאן אפי' עשר מצעות זו על גב זו והזב עליהם כלם טמאים כי תחתיו המה והנושא חמור מן הנוגע ולזה טעון כבוס בגדים ורחיצ' הנושא. וכל אשר יגע בו הזב בידיו הדין שוה בין שתהי' הנגיע' בידים או באבר אחר מכל גופו. אבל זכר הכתוב בידים לפי שרוב מגע האדם הוא בידיו. ואמרו וידיו לא שטף במים ר"ל אם עדין לא נטבל להטהר מזובו שאע"פ שנפסק זובו עדין הוא טמא עד שיטבול. וזכר טומאת הכלים אשר יגע בהם הזב באמרו וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר. וכבר פירשו ז"ל שזהו אפי' נגע בו מגבו כי עם היות שנאמר למעל' שאין כלי חרש נטמא אלא מתוכו מפני היתור למדו שזה נאמר לענין המגע. אפי' שיהי' מחוץ לגבו כי לענין התוך כבר נזכר למעל'. ואח"ז ביארה התור' טהרת הזב שכאשר ירפא השם את חליו יספור שבעת ימים נקיים וכבר ביארתי למעל' אצל טהרת המצורע הסבה במספר הזה וגם נוכל לומר בו עוד סבה אחרת והיא שהי' מספר שבעת הימים האלה בכל הטהרות לזכרון שבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם וקבלו הדברים המציאו' ההויה והטוב ממנו יתברך. וצוה שיכבס הזב את בגדיו כדי להסיר מהם טומאת הזרע היוצא ממנו ונדבק בהם. וצוה שיביא הזב קרבנו שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעול' לפי שהוד' ולא בוש הזב כי בשלו הצער הגדול הזה ושעון נאופיו הביאהו אליו. ולכן יביא ראשונ' חטאתו. ואח"כ יתקרב אל האלהים בעולתו. ולפי שהיה אפשר שתהי' סבת חליו אחרת ולא מפני חטא לכן הקיל' תורה בקרבנו בשתי תורים או שני בני יונה בלבד. ואחרי שזכר' התורה ענין הזב מחמת חולי בתמיד זכר אחריו ענין האיש היוצא ממנו שכבת זרע רוצה לומר מרצונו אם המוציא זרע לבטלה ואם השוכב עם אשה שכבת זרע ועל זה אמר ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע וגומר. ולפי שבהיות האדם שוכב עם אשתו אין בו עון אשר חטא בהיותו בזמנים הראוים אליו. לכן לא חייבתו התור' שיטמא שבעת ימים ולא בהבאת קרבן וכן ארז"ל שהזב והזבה שלא ראו זובם שלשה ימים רצופים פטורים מן הקרבן וביארה שאינו נטמא אלא עד הערב. והיה זה שלא יהיה האדם שטוף בזימה ורודף מאד אחר המשגל ולא ישכב עם אשה פעם אחר פעם כדרך הנואפי'. אבל בהיותו מזריע זרע יפרד ממנה ולא ישכב עם אשה עוד כל היום ההוא וכל שכן אם הוציא זרעו לבטל' לא לשמירת המין האיש ההוא כמו שפירשתי ראוי שיבוש ממעשיו ויטמא עד הערב ויתרחץ מטומאתו וכן נשתבחו הצדיקים הראשוני' שלא ראו קרי בכל ימיהם כי היו מרחיקים מחשבותיהם מפעל המשגל ולכך לא יבואו לידי קרי בלילה. ומלבד כל זה כבר זכרתי שהזרע במקום תולדתו הוא בתוך האיברים הנה הוא ישר וטוב המזג ושוה התולד' מאד ובצאתו משם חוץ לגוף פתאום יפסד בנגוע האויר בו וישוב כאחד מן הארסיי' היותר רע ולכך היתה שכבת זרע מטמאת כי כמו שהוא מוכן להיות חומר אדם כן תחשב טומאתו לטומאת אדם מת. ואחרי שזכר' התורה דיני האיש בזובו אם מעט ואם הרבה זכרה אחריו דיני האשה הזבה וראשונ' הזבה לעתים קבועים כנדה ששבעת ימים רביע הקף הלבנ' ידחה הטבע מותרו' רחמה מן הדם ושאר הליחות המתערבות עמו שמה וגם זרע זכר ונקב' שנזדמנו שם שמותרות הכל יבואו מעורבי' מהזמן ההוא מהדחיה ועל זה אמר ואשה כי תהיה זבה דם. וחזר לומר עוד יהיה זבה מבשר' לפי שאין זוב האשה ריר כזוב האיש אבל הוא תאר דם. ולפי שזה הוא מדחיית הטבע וחזקו לא חייבה התור' שתביא הנדה קרבן כמו שביארתי אלא שבעת ימים תהיה בנדתה לפי שהם ימי הרקתה ונקיות'. וכדי שלא יבא אדם לשכב עמה בזמן ההוא ותתעבר בנדת' ויהי' הנולד משם במזג נפסד ומושחת צוה שכל הנוגע בה יטמא עד הערב וכן הדברי' אשר תשכב עליהם או תשב בהם הם טמאים והנוגע בהם יצטרך כבוס בגדים ורחיצה וטמא עד הערב. וכבר דרשו חכמינו זכרונם לברכה (נדה י"ט) חמש מראות דם שהם טמאים ושאר המראים טהורים שהם מחמת מכה ולא יבואו מהמקור. ואמרו שאפילו לא ראתה האשה כי אם טפת דם בשבעת ימי נדותה תטמא שבעת ימים מעת שראתה הדם ולפי שזה הדין הוא בזמן נדתה לכן אמר הכתוב בנדתה ר"ל הקבוע לה ולשון נדה הוא כמו הרחק נדוד. ואמרו ואם שכוב ישכב איש אותה הוא לענין הטומא' לא לענין הערוה כי כבר ביאר' התורה במקום אחר עונש השוכב עם הנדה. אבל בא הכתוב הזה לבאר בענין הטומא' שאם שכב איש אותה בנדת' או שבא וסתה בעת המשגל. ותהי נדתה עליו ר"ל שטומאת הנדה תהי' גם כן עליו וטמא שבעת ימים. וביאר הכתוב אחר זה משפטי הזבה המתמדת שהיא לימים רבים בלא עת נדתה שהם שבעת הימים הקרובים לתחלת הוסת או כי תזוב על נדתה ר"ל שתחל לזוב מעת נדתה ולא תפסוק עד י"א ימי' שהם י"ד ימים אחרי שבעת ימי הנדה כל ימי זובה תנהג מנהג נדה וטמאה. ומפרש והולך לענין משכב ומושב וההפרש בין הרואה בעת נדתה ובין הרואה אותו בלא עת נדתה הוא כי בעת נדתה אפילו שתראה טפת דם כחרדל תטמא כל שבעה וכן אם ראתה כל שבעה טובלת לערב וטהרה. ואינה צריכה לספור שבעת ימים נקיים אך הזבה שתראה דם יום אחד או שנים בלא עת נדתה ר"ל אחר שיכלו שבעת ימים הראשונים הרי היא זבה קטנה ואם תראה אותו ג' ימים רצופים הרי היא זבה גדולה וכשתפסוק יום אחד מלראות סופרת שבעה נקיים ותטבול וטהרה ונמצא כי ימי הזבה הם י"א וימי הנדה הם ז'. ואולם מפני שלא יוכלו כל הנשים להבחין בין ימי נדה וימי זבה כי טועות הנה לפיכך בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעת נקיים כזבה. ואין הפרש בין זבה גדולה לקטנה אלא שהקטנה פטור' מן הקרבן והגדול' חייבת בו. ואמר יתברך למשה ולאהרן והזרתם את בני ישראל מטומאת' כדי שלא ימותו בטומאתם ולא אמר זה על טומאת הגוף ומיתתו אלא על הנפש המשכלת ולזה אמר בטמאם את משכני אשר בתוכם ושכינת הכבוד הוא בנפש הקדוש' וכן ובתוכם ה' כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש ולא ירא' בך ערות דבר ושב מאחריך ולכך נסמכה אחר זה פרשת אחרי מות שני בני אהרן ועבודת יום הכפורים שנאמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וגומר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר: