[א] וי"א אפרים וכו'. ולא סגי לומר שהוא קצור לשון המקרא כמו שמפרש לקמן על "ויגד" (פסוק ב), כי לקמן נוכל לפרש 'ויגד המגיד' מי שהיה, שהרבה בני אדם היו נכנסים אל יעקב והיו אומרים לו "הנה בנך יוסף בא אליך" (שם), ולכך על "ויגד" לא דרשו כלום, אבל יעקב שהיה רחוק מיוסף, ולא שייך לפרש המגיד מי שהוא, שהרי אין שכיחים רבים שיבאו מגושן למצרים למקום שהיה יוסף, ולא שייך לומר 'אחד מן המגידים' על דבר שלא נמצא שנעשה ברגילות ושכיח שיהיה, לכך הוצרכו לדרוש (תנחומא ויחי, ו) שהיה אפרים, ולא סגי בפירוש הראשון. ומה שאמרו דווקא אפרים ולא מנשה, כי אחר שאפרים יהיה יותר חשוב מן מנשה - מסתמא לזה היה מלמד תורה:
שני בניו עמו את וגו'. טעם שלא הספיק באומרו שני בניו ואני יודע כי הם מנשה ואפרים, או לומר מנשה ואפרים ואני יודע כי הם בניו הרשומים בפרשת מקץ, גם הפסיק בין הזכרת הבנים והודעת שמם בתיבת עמו, גם אומרו את ב' פעמים. אולי כי יודיע הכתוב טעם יוסף בלקיחתם שהיתה לקחת כל אחד ברכתו בפני עצמו מלבד מה שיגיע אותם בברכת אביהם, והוא אומרו את שני בניו עמו זה מה שנוגע לחלק שיהיה נוגע להם בברכתו, גם את מנשה שיבורך בפני עצמו, ואת אפרים וגו'
או ירצה כי ראויים הם לברכה מב' צדדין לצד שהם בניו ולצד שכל אחד מהם ראוי לברכה מצד עצמו, ולזה אמר בניו עמו גם לצד היותם מנשה ואפרים צדיקים, ואמר עמו להפסיק שלא תבין שמפרש מי הם הבנים, ואמר את ואת לומר שכל א' חשוב בפני עצמו:
ויאמר ליוסף אחד מהמגידים וכו'. וי"א אפרים היה רגיל וכו' שמעתי אומ' לפי שאותיות אפרים הן הן אותיות ויאמר כשתחליף הוי"ו בפ"א באלפא ביתא דא"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף לכך אמר אפרים היה:
