בד"ה דחפה עד שנגעה כו' נ"ב יש מקשין מה סברה חוה בראותה שהנגיעה לא היתה מזקת לה הלא ידעה האמת שהמקו' לא גזר על הנגיע' ונראה לי דלק"מ כי בלא זה קשה למה אמרה לא תגעו בו פן תמותון והקב"ה אמר בודאי תמות אלא הכי אמרה מאחר שציוה הקב"ה מיתה על האכילה מיסתפינא דגם כן אנגיעה הוי עונש מיתה והוא הראה לה שבנגיע' ליכא פחד ועונש ואז הוקל לבה שאף באכילה ליכא חשש והיינו כל המוסיף גורע אע"פ שהוסיפ' לאיסור ודעתה היתה לטובה ודוק מהרש"ל:
לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם. לא אסר אותו הפרי מפני חשש מיתה כלל אלא מפני שהוא יודע שתשיגו באכילתו תוספת ידיע' וכה תהיו כאלהים שלמים במדע:
(ג - ד) מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו. ולא היה זה גזרה רק מצד שהזהיר אותנו פן תמותון שהוא סם המות, וע"כ הוסיפה לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. כי אחר שהוא סם המות הממית תיכף יש להזהר גם מנגיעתו. ומזה מצא הנחש מקום לפתותה במ"ש לא מות תמותון. ובזה למדנו דרך ההסתה ופתוי הנחש אשר הוא נוהג עוד היום הזה, שאם יבא אדם לדרוש אחרי טעמי המצות כאשר יעשו המתפרצים בעם שידרשו עליהם מדוע אסר ה' מינים הטמאים וירצו למצוא בהם הטעם שהם מזיקים לגוף האוכלם, וכשיתברר להם אח"כ שאין בהם סכנה לגוף ישליכו המצוה אחר גום, שאם לא היתה האשה דורשת הטעם רק היל"ל שה' צוה ומי ימרה את דברו ואנחנו לא נדע טעם מצותיו לא היתה באה לידי כך:
ויאמר הנחש וגו'. כפל לומר לא מות תמותון נתכוון לשלול ב' מיתות שרמזה היא בדבריה בין לצד שהעץ עצמו הוא הממית ויראה לאכול סם המות בין לצד היראה פן יפגענה ה' בדבר אמר לא מות תמותון לא מיתה טבעית לא מיתה שפטיית. ומעתה חלה הקושיא אם כן למה יצו ה' שלא לאכול וכמו שפירשתי בדברי חוה. לזה בא ונתן טעם חדש ושת בשמים פיו כי טעם שמנעם הוא לבל ישוו אליו כי ביום אכלכם וגו' יהיו כאלהים. והנה הרשע מצא מקום לומר כדברים האלה להיות שהוא קדם לבריאת אדם וחוה מצא מקום לומר שיודע דבר שלא ידעו הבאים אחריו. גם להיותו מושלל מכניסת גן עדן מצא מקום לומר שלא ניתן רשות ליכנס לגן אלא להם שאינם יודעים סוד הדבר ואסר להם העץ לא כן הוא לצד היותו יודע סוד הענין לא נתנו ה' ליכנס שם. ומעתה לפי הדברים ההם אחר שיאכלו אין פחד אלהים כי יהיו כמותו ולא ישלוט בהם להמיתם, ובזה נעץ ציפורן עבודה זרה. והלא לך לדעת כי עבודה זרה דנים בה גם על המחשבה (קידושין מ):
עוד ירצה באומרו לא מות תמותון, לפי דבריהם ז"ל (ב"ר פי"ט) שדחפה והוכיח שלא מתה בנגיעה, לזה כפל הרשע לומר כשם שלא מתה בנגיעה שאמרה, גם לא תמות באכילה. והנה הוכחה זו ישנה לא' מהב' טעמים שאמרה האשה כמו שפירשתי למעלה שהמיחוש הוא שהעץ מצד עצמו ממית ישנה להבחנה זו שאם העץ ממית בנגיעה הרי נגעה ולא מתה, אבל למה שנתכונה לומר גם כן כי יראה היא מאלהים המצווה אותה פן יפגענה אין הוכחה ממה שלא מתה בנגיעה כי עדיין ישנה בעונש אשר גזר עליה, וחוזרים אנו לטעם שפירשנו למעלה:
ואם תאמר למה יברא ה' בריה רעה כזו לתקלה, דע כי בריה זו כל מה שהפליא ה' בגודל בחינתה כן גודל בחינת השגת הנפש בעולם העליון כי לפי התעצמות הצריך לאדם לנצחון כן יטול שכרו כמאמרם ז"ל (אבות פ"ה) לפום צערא אגרא ואם היה מגביל שיעור כח המסית בשיעור מועט אין מקום לרוצה להשיג השגה גדולה להשיגה כי אין השגה זולת אמצעות נצחון המסית. וצא ולמד מהאמור בספר זוה"ק (תרומה קסג.) במשל בן מלך אשר ציוהו אביו לבל קרוב להזונה ואת הזונה צוה להסיתו לבחון בן יכבד אב יעוין שם. ומעתה הפליא ה' להתחסד עם אוהביו להכין להם דבר שבאמצעותו ישיגו עלות במעלות חיים הנצחיים, אשרי העם שככה לו:
