כתובות עט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ולד בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה כמאן לא כרבנן ולא כחנניה דתניא ולד בהמת מלוג לבעל ולד שפחת מלוג לאשה וחנניה בן אחי יאשיה אמר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג אפי' תימא דברי הכל פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן בשלמא לחנניה היינו דלא חיישינן למיתה אלא רבנן אי חיישי למיתה אפי' ולד בהמת מלוג נמי לא ואי לא חיישי למיתה אפילו ולד שפחת מלוג נמי לעולם חיישי למיתה ושאני בהמה דאיכא עורה אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה אמר רבא אמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל הלכה כחנניה מודה חנניה שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שתכלה הקרן א"ר נחמן עיילא ליה גלימא פירא הוי מכסי ביה ואזיל עד דכליא כמאן כי האי תנא דתניא המלח והחול הרי זה פירות פיר של גפרית מחפורת של צריף ר"מ אומר קרן וחכ"א פירות:
ר"ש אומר מקום שיפה כחו:
ר"ש היינו ת"ק אמר רבא מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו:
מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח מהן קרקע והוא אוכל פירות רשב"ג אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר' יהודה אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה:
גמ' אמר רב כהנא אמר רב מחלוקת שנפלו בשדה שלה אבל בשדה שאינה שלה דברי הכל תמכור משום דקא כליא קרנא מתקיף לה רב יוסף הרי עבדים ושפחות דכי שדה שאינה שלה דמי ופליגי אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב כהנא אמר רב מחלוקת בשדה שאינה שלה אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שבח בית אביה:
מתני' המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול:
גמ' וכמה קימעא אמר רבי אסי אפילו גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד אמר
רש"י
[עריכה]
ולד בהמת מלוג - שנפלה לה בהמה בירושה וילדה:
תשלומי כפל לאשה - ולא לבעל קס"ד דקסבר אין הוולדות פירי אלא קרן וילקח בהן קרקע דחיישינן שמא תמות האם ויכלה הקרן:
וולד שפחת מלוג לאשה - לקמן מפרש טעמא:
פירא - גוף הוולד:
פירא דפירא - כפל הבא עליו:
דאיכא עורה - ואין הקרן כלה כולו:
שאם נתגרשה - והבעל זכה בולדות שהן כפירות תלושין:
נותנת - לו האשה דמים ונוטלת בני שפחתה:
עז לחלבה - לאכול חלבה:
לגיזותיה - הן עיקר שלה להכי נקט להו והוא הדין דשקיל חלב וולדות:
אוכל והולך - דגבי בהמה איכא עורה וגבי תרנגולת איכא נוצה וגבי דקל כשייבש איכא עציו אבל הני כולהו פירות נינהו שמתחדשין תמיד ודרך הנאתם היא:
עיילא ליה גלימא - טלית בנכסי מלוג אף על פי שלא שמאתו [בכתובה] בנכסי צאן ברזל וצריך להיות קרן שמור לה:
פירא הוי - כסויו שמכסה הימנו הן פירותיו:
ומיכסי ואזיל ביה עד דכלי - והשחקין יהיו לה לקרן:
כמאן - אמרה רב נחמן להא דשיורא פורתא הוי ליה קרנא:
כי האי תנא - רבנן דפליגי אדר"מ:
המלח והחול - נפלה לה ירושה על שפת הים חריצין עשויין שמי הים נכנסים בהן והחמה מייבשתן ועושין מלח והן משרפות מים האמורין במקרא (יהושע יא) ומתרגמינן חריצי ימא:
והחול - מקום שנוטלין חול לבנין:
ה"ז פירות - ולא אמרינן ימכר אותו מקום וילקח בהן קרקע בר זריעה לפי שאין פריו כלה לעולם ובהא מודה ר"מ:
פיר גפרית - גומא שחופרין הימנה גפרית וכן מחפורת של צריף אלו"ם בלע"ז שצובעין בהן בגדים ומשי וחופרים אותו בקרקע וסופו לכלות ולהגיע ליסוד קרקע בעלמא:
ר"מ אומר קרן - וימכר וילקח בדמיו קרקע לפי שפריו כלה:
וחכ"א פירות - ומקום הגומא יהיה לה לקרן ומזה יאכל הבעל עד שיכלה שזה פריו ודרך הנאתו והוא הדין לגלימא ולא דמו לכספים ופירות התלושין שנאכלין מבלי שיור וכל . פרוטה ופרוטה הואיל ואינן עושים פרי הויא קרן לעצמה:
היינו ת"ק - חכמים:
מחוברים בשעת יציאה - דלא איירו בהו רבנן לית להו הא דאמר ר"ש ביציאתה שלה דקסברי מה שגדל ברשותו שלו ותלוש בשעת יציאה ליכא למימר דפליגי עליה ונימרו שלה דכיון דתלשן הכל מודים שזכה בהן:
מתני' לא תמכור - יכולה היא לעכב:
גמ' מחלוקת - דזיתים וגפנים בשדה שלה שנפל לה הקרקע עם האילנות דכי יבשי זיתים הוי לה קרקע לקרן:
אבל בשדה שאינה שלה - כגון שהיו לאביה זיתים שקנה בלא קרקע על מנת שיהיו בקרקע המוכר והלוקח יאכל פירות עד שיבשו:
דברי הכל תמכור - וילקח בהן קרקע ואין אחד מהן יכול לעכב במכירתן שאין כאן שבח בית אב היכא דכליא קרנא:
והא עבדים ושפחות כו' - דכי מייתי כליא קרנא לגמרי ופליגי דכל זמן דהן קיימין הויא לה ולבית אביה. לשם ולתפארת:
מתני' מה שהוציא הוציא - אם גירשה: גמ'
תוספות
[עריכה]דקתני ילקח בהם קרקע אין קונין אלא דבר שגזעו מחליף אלמא דבלקנות איירי ולפ"ז לא קשה מידי לפי' ר"ח הא דאמר ר"נ פירא הוי ולא דר"מ אדר"מ דהתם מיירי שמכנסת לו גלימא ופיר גפרית וצריף וקרי פירא למאי דאכיל בעל פירות נכסי מלוג אבל הכא מה שקונין בכספים שנפלו קרי קרנא ומה שאין קונין קרי פירא דדין פירות עליו כמו שהפירות ימכרו וילקח בהן קרקע ולפ"ה קשה דמפרש דאין גזעו מחליף מוכרין דהא גלימא אמר לקמן אע"ג דאין גזעו מחליף דמכסי ביה ואזיל וכן פיר גפרית ומחפורת של צריף אמרי רבנן דהוי דבעל אע"ג דאין גזעו מחליף ולר"ת ניחא דאע"ג דאין קונין לכתחילה מכספים אלא דבר שגזעו מחליף כשנופל לה בירושה אין מזקיקין אותו למכור אלא אוכל פירות כמו שהוא עד שיכלה הקרן כיון שיש שיור קצת כמו בגלימא וכל דדמי ליה:
כמאן לא כרבנן כו'. השתא משמע דסבר ר' ינאי דוולד בהמת מלוג לאשה וא"ת א"כ לימא ולד בהמת מלוג לאשה וי"ל לרבותא נקט דאפילו כפילא הויא דאשה:
פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. דוקא במידי דאתי מעלמא כגון כפל ולד בהמת מלוג אבל פשיטא דפירי דפירא נמי תקינו ליה רבנן כדתנן בהכותב (לקמן פג.) לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב כו' והא דקאמר משלם תשלומי כפל לאשה היינו כפל לחודיה אבל קרן לבעל תימה דגונב בהמת מלוג עצמה שהיא של אשה הוי הכפל לבעל דהא לא הוי פירא דפירא וגונב ולד בהמת מלוג דהויא דבעל הוי הכפל לאשה וריב"ן פירש דכ"ש בהמת מלוג עצמה דהוי הכפל לאשה והכי פי' פירא כיון דלא הוי מעלמא תקינו ליה רבנן והוא הדין פירא דפירא הא פירא דפירא דאתי מעלמא לא תקינו ליה וכל שכן פירא דאתי מעלמא:
שאני התם דאיכא עורה. קצת תימה לרשב"א דחשיב עורה שיור הא אם היה רוצה לשוחטה אינו יכול:
והרי עבדים ושפחות כו'. משמע דזיתים וגפנים זקנים עושים קצת פירות מדפריך עלה מעבדים ושפחות ובעבדים ושפחות מיירי שעושים קצת מלאכה דאם אינם יכולים כלום מה מכירה שייך בהם ועוד דמסיק דפליגי דנפלו לה בשדה שאינה שלה ואי מיירי בזיתים וגפנים שנתייבשו לגמרי מ"ט דמ"ד לא תמכור והא ליכא שבח בית אביה דכיון דנתייבשו לגמרי לא יניח בעל השדה להשהותם אלא ודאי מיירי כשעושין קצת פירות וקשה לר"י מהא דאמר בפ' המקבל (ב"מ דף קט:) דההוא גברא דמשכן פרדסא לחבריה לעשר שנים וקש לה' שנים דפריך למ"ד התם פירא הוי מהא דתנן הכא נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע כו' אלמא קרנא הוי דאי פירא הוי יאכל הבעל עצים ומאי פריך הא מיירי שעושין פירות ולהכי חשיב גוף האילן קרנא ולא פירא וה"ה בההוא דמשכן פרדסא דהיכא דלא קש ועושין פירות שלא יקח ב"ח עצים דחשיבי קרנא כל זמן שעושין פירות אחריני ויש לומר דהכי פריך כיון דאמרי רבנן ילקח בהן קרקע לטובת הבעל מדפליג רבי יהודה ואמר שאינה צריכה למכור משום שבח בית אביה א"כ כי יבשו לגמרי נמי קרנא הוי וילקח בהן קרקע דאי פירא הוי אמאי אמרי רבנן ימכרו אדרבה טוב לו לבעל שיאכל פירות מה שהוא וימתין מעט עד שיתייבשו לגמרי ויהיו הכל שלו אלא ודאי קרנא הוי:
[ועי' תוס' ב"ק פט. ד"ה פירא]
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ח (עריכה)
ח א מיי' פכ"ב מהלכות אישות הלכה כח:
ט ב ג מיי' שם הלכה כה, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סימן פה סעיף טז:
י ד ה מיי' שם הלכה לד, טוש"ע שם סעיף יג:
יא ו ז מיי' שם הלכה כד, טוש"ע שם סימן פח סעיף ו:
יב ח ט י מיי' שם הלכה כג, טוש"ע שם סימן פה סעיף יד:
יג כ ל מיי' פכ"ג שם הלכ' ח, טוש"ע שם סי' פח סעיף ז:
ראשונים נוספים
פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן: ולא למימרא דלא אכיל בעל פירא דפירא, דהא תנן בפרק הכותב (לקמן פג, א) לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה, אלא הכי קאמר חד פירא תקינו ליה תרי גווני פירי לא תקינו ליה, לומר דמה שיוצא מגופו כפירות, או שדרכו לבא מחמתו כגון מעשה ידי העבד ושכר בתים ודומה לו, תקינו ליה שהוא דבר המצוי כפירות, אבל לא תקינו ליה דבר שאינו מצוי ואינו מגופו ואינו עשוי לבא ממנו ככפילא. אי נמי כגון מוכרת כתובתה בטובת הנאה, דטובת הנאה לאשה וכדאמר רבא בפרק החובל (ב"ק פט, א), הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות, מאי טעמא חד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, ומעתה לאו דוקא כפל של ולד בהמת מלוג דהוי פירא דפירא, אלא אפילו כפל של בהמת מלוג נמי משלם לאשה מהאי טעמא דכתיבנא, דפירא כי האי לא תקינו ליה רבנן, והכי נמי משמע בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, ב) גבי שאל מן האשה ושלם לבעלה מהו, דאלמא עיקר כפילא דידה היא ולדידה הוה ליה לשלומי. ולד בהמה דנקט הכא לרבותא נקטיה, דאף על גב דולד גופיה דבעל הוי אפילו הכי כפילא הוו לאשה.
הא דאמרינן: בשלמא לחנניה לא חייש למיתה: תמיהא לי, וכי אינה עשויה בהמה שתמות ותמצא קרן כלה, והאיך אפשר לומר דלא חיישינן למיתה. ויש לומר, דהכי קאמר, לא חייש שתמות קודם לה, ועוד שימות בעלה גם כן בחייה, דאלו מתה היא בחיי בעלה תו לא אכפת לן אי מיתת בהמה או לא. דהא של בעל היא. והרב בעל ההלכות פירש: דאי מיתה מוקמינן מהנך ולדות דידהו חד במקום אמיה ויהבינן לה ושארא הוי לבעל, ומשום הכי לא חייש חנניה למיתה דקודם ולדות. ואי מתה מוקמינן חד לוולד במקום אמיה, ורבנן חיישי למיתה דקודם ולדות.
אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה רחל לגיזותיה: פירש רש"י ז"ל: הכניסה לו עז שהיא שלה לחלבה שהוא עיקר פירותיה, אוכל והולך עד שתמות דהא איכא עורה דמשתייר ממנה, וכן נוצה מן התנגולת. ואינו מחוור, דאם כן מה קאמר עד שתכלה הקרן דהא אין קרן כלה דאיכא עורה. ועוד מאי קא משמע לן רב נחמן, תנינא ולד בהמת מלוג לבעל. ועוד מאי שנא הני דאיכא קרן והלא אפילו בוולד שפחת מלוג דאי מתה לא משתייר ממנה מידי, איפסיקא הלכתא כחנניה דלבעל הוי. והרב אלפסי ז"ל פירש: שאין לאשה בעז אלא חלבה, ואפילו הכי אוכל והולך כדרך שהיה מורישה אוכלן, דפירא הוי ולא חיישינן למיתה כחנניה, ואף על גב דהתם גופא מיהא שלה והכא לא, מכל מקום כיון דגופה משועבד לה לפירותיה הוה ליה גוף כקרן.
ר"ש היינו תנא קמא, מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו: ופסקו רבנו חננאל ורבנו אלפסי ז"ל כר' שמעון. ואיכא למידק, והא יחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד הקשה הרא"ם ז"ל: מדתניא בשלהי יש נוחלין (ב"ב קלו, א) גבי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, מכר האב מכורין עד שימות ושמין את המחובר ללוקח, אלמא פירי בתר מאן דגלי ברשותיה גרידי. ואיכא לתרוצי, בהא דבעל שאני דלא תקינו ליה רבנן אלא פירי דאכל בעודה תחתיו כדרך שאמרו דזכות הבעל בנכסי אשתו על החדשים אנו בושין, אבל התם דלא חלה מתנת הפירות עד לאחר מיתת האב, דינא הוא דכל מה שגדל ברשות האב שיהא ללוקח שלו.
והראב"ד ז"ל (עיין בהשגות על הרי"ף) הביא ראיה לדברי הרב אלפסי ז"ל מדתנו לה להא דר' שמעון סתמא בתוספתא דפרקין (פ"ח ה"ב). ועוד דתנו לה גבי הלכתא פסיקתא דתניא התם היורד לנכסי אשתו ונתן עיניו לגרשה אם קדם ותלש מן הקרקעות כל שהן, הרי זה זריז ונשכר היורד לנכסי שבויין וכו', אלמא דוקא תלש ואכל הא לא תלש לא כר' שמעון. ותני לה גבי הלכתא פסיקתא דהיינו היורד לנכסי שבויין (ב"מ לט, ב), ויש מביאין עוד ראיה, מדאמרינן בסמוך (לקמן פ, א) גבי בעל שהוריד אריסין תחתיו אסתלק ליה בעל אסתלק להו כולהו, אלמא לית ליה לבעל בפירות כלום. וזו אינה ראיה כל כך, דאיכא למידחי דהתם לא מפירות קאמר דמסתלקי אלא משבח, והרב בעל ההלכות (בה"ג סט, א) גם הוא פסק כר' שמעון, אלא שהוא ז"ל כתב דר' שמעון לא פליג אתנא קמא אלא מאי דלא פרישי רבנן אתא איהו לפרושי, וגריס מחוברין דמשעת יציאה אתא לאשמעינן. והנגיד והרא"ם יש לומר פסקו כתנא קמא דמחוברין בשעת יציאה הרי הן שלו.
מתני': נפלו לה עבדים ושפחות (קטנים) זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע וכו': ודוקא זקנים, אבל ילדים כולי עלמא לא פליגי דלא ימכרו משום שבח בית אביה (עי' ירושלמי בפרקין ה"ו). ואפילו רבנן דחנניה דאמרי דולד שפחת מלוג לאשה, מודו שלא ימכרו, דעד כאן לא קאמרי אינהו דולד שפחת מלוג לאשה, אלא משום דקא סברי דהן וולדותיהן הוו קרן משום דחיישי למיתה, ואי אמרת דוולדותיהן פירות ולבעל הוו, דילמא מיתה שפחה ונמצא קרן כלה, ולא תקנו לו פירות בעבדים אלא מעשה ידיהן, ולחנניה דלא חייש למיתה הן דוקא קרן, אבל ולדותיהן ומעשה ידיהן פירות הן ולבעל, ובזקנים דליכא מעשה ידיהן ימכרו לכולי עלמא. אבל מדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתבתי, נראה שהוא סבור דהא מתניתין כחנניה ודלא כרבנן, דאלו לרבנן דחיישי למיתה דקודם וולדות ומכליא קרנא, אפילו ילדים ימכרו כי היכי דלא תכלה קרנא. ואינו נכון.
ירושלמי (שם): בשאינן עושין כדי טיפולן, אבל בעושין כדי טיפולן לא תמכר דעדיין שבח בית אביה קיים, ומכל מקום אפילו זקנים אם עשו פירות קודם שימכרו דבעל הוו, ואפילו בעבדים ושפחות לדברי חנניה דקיימא לן כוותיה..
מתני': המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו', הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול: וכתב רבנו חננאל ז"ל: ואי קשיא לך אמאי לא תני לה בכל הנשבעין (שבועות מד, ב) גבי הני דנשבעין ונוטלין. יש לומר הני כלהו הנתבע מכחיש התובע, והאי הנתבע לא ידע והוא ברי ושמא, וכל ברי ושמא ברי עדיף ומשום דלא דמי להו לפיכך לא שנאה בכללן. מיהא שמעינן, דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע נשבע, איהו דידע ושקיל והני מילי בעושה ברשות, עד כאן. ואי קשיא לך שכיר (שבועות שם) דמשום דבעל הבית טריד בפועליו ולא דכיר הוא דתקינו ליה רבנן, ואפילו הכי שנאוהו בכללן. ליתא, דבעל הבית נמי בריא הוא דקא טעין אלא דרבנן הוא דחשו משום כדי חייו דשכיר, דלמא לאו ברי הוא דהא טריד בפועליו.
ושאני בהמה דאיכ' עורה וקשיא לן ולרבנן דחיישי בשפחה למיתה משום דליכא עונה הא דתנן לקמן נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו הא ילדים לא ימכרו ולא חיישינן למיתה לימא כחנניא היא ולא כרבנן וא"כ אדפסק שמואל הלכה כחנניא לפסוק הלכה כמשנתינו ועוד מה הוצרך לפסוק כלום פשיט' דסתם מתני' ומחלוקת בבריית' הלכה כסתם מתני' וי"ל דההיא אפילו רבנן מודו דלא חיישא למיתה אלא לתיקון קרנא כל היכ' דאפשר שלא יאכל הבעל וולדות של קרן כדי שיעמדו [לאחריות] הקרן אבל לא חיישינן למיתה לאחמורי עליה שימכרו וילקח בהם קרקע כדי שיהא הקרן קיים לעולם כן תירץ הרמב"ן ז"ל:
הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שיכלה הקרן : פירש רש"י ז"ל דגבי בהמה איתא עורה וגבי תרנגולת (לביצתה) איכ' נוצה ובדקל איכא עצים נראה מדבריו ז"ל שהגוף והקרן שלה הוא ולדבריו ז"ל עד שתכלה הקרן לאו דוקא אלא ה"ק שיכלה מה שהוא עתה חשוב קרן והוא דחוק ועוד מאי קמ"ל דהא אפילו רבנן מודו דכיון דאיכא עורה ותו דהא ר"ג גופי' פסק כחנניא וכי ליכא עורה לכך פירש רבינו ז"ל דהכא מיירי דשאין לאשה בהם אלא גוף לפירות בלבד ואשמעינן דאפ"ה אוכל והולך עד שיכלה הקרן ואתי כסברא דחנניא וקמ"ל דלא תימא דוקא בלבד בהמה הוא דלא חייש משום דוולד פירא אלא אפילו בהני דליכא קרנא אחרינא לא חיישינן למיתה:
עיילא ליה גלימא פירא הוי מכסי ואזיל והשחקים יהיו קרן שלה ואמרינן כמאן אמר רב נחמן להא דשיור פורתא דהוה ליה קרנא כמאן כי האי תנא דפליג אדר"מ דגופרית ומחפורת של צריף פירא במקום גופיה דמשתייר הוה קרנא וא"כ אזלא הא כשיטתה כרבנן ולא כחנניא דלחנניא אע"ג דליכא שיורא נמי ואלו ר"נ פסק כחנניא אלא א"כ נאמר דמודה חנניא דבעי דלהוי בקרנא שיורא ולא אמר איהו דלא חיישינן למיתה אלא לגבי ולד בהמות מלוג דאיהו גופא פירא. ורבינו הרמב"ן ז"ל פי' דהאי מכסי ואזלי עד דכליא לגמרי אע"ג דליכא שום שיורא כיון שאין כלוי בא אלא לאחר זמן מרובה ואתיא כחנניא וכעין אידך כי הא דגופרית ומחפורת של צריף דכי כלו שום שיורא בעולם ואפילו הכי אמרי רבנן דפירא הוה:
מחוברים בשעת יציאה איכא בינייהו: פירש רש"י ז"ל דרבנן לא איירי ביציאה כלל ומיהו אתלושין דיציאה לא אפשר דפליגי ובמחוברים הוא דפליגי דשמעינהו דר"ש לרבנן דאמרו דמחוברין נמי שלו כיון שגדלו ברשותו ואתא איהו ואמר שהם שלה ותלושין דאמרי לא סוף דבר תלושין לגמרי אלא ה"ה כל היכי דלא צריכא לארעא כלל שכל העומד לתלוש כתלוש דמי וכדאיתא לעיל בפרק נערה:
מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו: פירש בירושלמי כשאין עושין כדי טפולם וקשיא לן למ"ד (והם) [דלא תמכור והא] נהם כריסא לא שווה וי"ל כגון שאינם בעלי מלאכה אבל ראוים לשמש בפני גדולים דלהוי לא הוה לא חזו למאן דהוה עני אלא לעשירים חזו:
רשב"ג אומר לא תמכור משום שבח בית אביה: פי' בתוס' שלא אמר רשב"ג אלא כשעושין קצת אלא שאינו כדי טפולין דאלו בשאין עושין כלום לא חיישינן לכבוד בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים. פירוש בשאין עושין כדי טפולן שהוצאה יתירה על השבח וכדפרישנא בריש'. המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' פירוש כל נכסי אשתו בכלל ואפילו שאין לו בהם כלל שיש לה רשות למכור ולתת לאחרים תדע דלא מפיק בתלמודא מהאי דינא אלא נכסי קטנה לפי שיכולה לצאת בלא גט וגם לתת נכסיה למי שתרצה אבל בגדולה שצריכה גט לעולם הוא מוחל כשאכל קמעא דלא שכיח שתתן לאחרים משום איבה ועדיין הוא מצפה שתמות ויירשנה. הוציא ולא אכל פירוש שלא אכל כלל או שאכל פחות מכאיסר שלא כדרך כבוד ישבע כמה הוציא ויטול ואוקימנא בתלמודא שאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ומסתברא דאפילו ברישא אם התנה בב"ד או בעדים שאינו מוחל ישבע כמה הוציא ויטול יכדאמרינן בפרק מי שמת במי שהניח בנים גדולי' וקטני' והשביחו הגדולים את הנכסים וכתב רבינו חננאל ז"ל מיהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע משתבע (בהן) דידע ושקיל פירוש במי שחיובו ברור כגון זה. והקשו בתוס' אמאי לא תני במסכת שבועות בהני אותן שנשבעין ונוטלין ותירץ דלא תני התם אלא היכא דאיכא הכחשה (שנים) וחשיד חבירו וחנוני על פנקסו הא איכא הכחשה בין החנוני ובין הפועלים משא"כ בזו דליכא הכחשה כלל ושם פי' בס"ד. וא"ת הוציא ולא אכל למה אינו נוטל הוצאתו בשבועה וידו על העליונה דהא יורד ברשות היא וי"ל דכיון דשייך בנכסי כלל דיו שיטול הוצאתו בשבועה ואידך ממחל מחל ליה כיון שלא התנה:
פשיטא ארעא ובתי ארעא בתי ודקלא בתי דיקלא ואילני דיקלי אילני וגופני אילני. פי' היכא דנפלו לה נכסים דאמרן ילקח בהן קרקע ואומר הבעל בית אני רוצה לקנות ששכרו מרובה יותר מן השדה שצריך עבודה רבה חרישה וזריעה ואשה אומרת שדה אני רוצה מפני שהבית הולך ובלה הבנין ותקרותיו ועציו הדין ביד האשה לעכב על הבעל שהיא רוצה דבר שיהא הקרן קיים ולא ילך ויבלה. וכן נמי אם הבעל רוצה דיקלא ששכרו מרובה מן הבית והאשה רוצה בית הדין עם האשה שיותר הוא קיים הבית מן הדיקלי שהרוח בא ועקרתו וכן דיקלי ואילני יותר מתקיים הדיקלי משאר אילנות ואע"פ ששאר אילנות שכרן מרובה כדאמרינן בפרק החובל גופני קני דיקלי אבל דיקלי לא קני גופני וכ"ש שאר אילנות אף על פי שהאילנות מתקיימים יותר שהגופני מהרה הן מתקלקל ליה ומזקתה והאשה רוצה דבר שיתקיים קרנה. אבל אם האשה רוצה להיפך אין הבעל יכול לעכב (אבל הרב חולק בזה ואומר שאם האשה רוצה להיפך שומעין לבעל) אבא זרדתא ופירי דכוורי. א"ל פירי וא"ל קרנא פי' אבא הוא יער הצומח עצים ואין עושים פירות אלא קוצצים עצים מן היער להסקה או לקורות. א"ל פירי הוי. קציצת העצים הוא הפרי והבעל קוצץ והולך ממנה עצים ואע"פ שכלם יכלו ישאר לאשה קרקע היער ואמרי לה קרנא הוי ואינו רשאי ליגע בקרן נכסי האשה וכולן הן חשיבי קרן וימכרו וילקח בהן קרקע העושה פירות והוא אוכלן. וכן נמי חפירה של דגים הוא ביבר כל הדגים שלוקח מהן בכ"י הן פירות. ואם יכלו קרקע הביבר ישאר לקרן. ואמרי לה קרנא הוי ואין לו ליגע בהן אלא ימכור כל הביבר וילקחו בהן קרקע העושה פירות כללא דמילתא גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא פי' כל אילן שאם תחתכנו גזעו מחליף ויוציא אחר במקומו פירא הוי ויכול לקוצו אם אינו עושה פירות שעוד יחליף ויהיה קרן לאשה אבל אם אין גזעו מחליף כגון עצי היער ודגים שבחפירה הם קרנא ואין לבעל ליקח מהן:
תניא ולד שפחת מלוג לאשה ולד בהמות מלוג לבעל וחנניא אומר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמות מלוג בשלמא ר"ח לא חייש למיתה אלא רבנן אי חיישי למיתה ורוצים שיעמוד הולד במקום האם אפילו ולד בהמות מלוג נמי לעולם חייש למיתה שאני בהמה דאיכא עורה. אמר ר"ה ומודה חנניא שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה. א"ר אר"נ הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת [לביצתה] ודקל לפירותיו אע"פ שאין לו קרקע אוכל והולך עד שיכלה הקרן. פי' שכל אלה הן עושין פירות תמיד והבעל אוכלן. ולא חיישינן שמא ימותו ויכלה קרן האשה כחנניא ואם ימותו עור הבהמה ונוצות התרנגולת ועץ הדקל ישארו לקרן ולא דמי לכספים ופירות תלושין שאינן עושין פירות אלא (יגמרו) [ימכרו אבל] אלו אוכל והולך פירותיהן וגוף המטלטלין קיים לאשה. אמר ר"נ עיילא ליה גלימא פירי הוי מכסי לה ואזיל עד דבלאי. פי' זהו פירות של טלית ללובשה ולהנאות בה והלכך לבישתה פירא הוי ומתכסה בה עד שיכלו והשחקים שלה יהא קרן שלה לאשה. ולא אמרינן תמכר וילקח בהן קרקע וה"ה לכלים הראוין להשתמש בה שימושן הוא פרין וישתמש בהן בעוד שהן קיימים. ואם ישברו השברים יהיה קרן שלה תניא המלח והחול ה"ז פירות גפרית ומחפורת של צריף ר"מ אומר קרן וחכ"א פירות. פי' הר שחופרים ממנו מלח או חול לזכוכית ומ"ה הוא פירא שכל מה שאתה חופר ולוקח משם ההר אינו כלה וזו פריו של אותו מקום ליקח ממנו חול ומלח ודומה לו מחצב שחוצבים אבנים ממנו אבל בגפרית ומחפורת של צריף שאין כל ההר גפרית וצריף אלא מקום ידוע הוא שימצא בו גפרית וצריף כמוהו שחופרים בה עפרות נחושת וכסף וזהב ר"מ אומר הכל קרן שאם יסלק משם הצריף והגפרית שוב לא ימצא והלכך הכל הוא קרן לאשה וחכ"א פירות שאם יכלו הצריף והגפרית ישאר מקומם קרן לאשה:
ר"ש אומר וכו'. ר"ש היינו ת"ק ששניהם אומרים שהפירות המחוברים לקרקע הן של בעל. ומהדר מחוברים בשעת יציאה איכא בינייהו. פי' שר"ש אומר בשעת יציאה הן שלה. ות"ק לא איירי [בזה] וקסבר כל מה שגדל ברשות הבעל ה"ה שלו. וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:
מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רשב"ג אומ' לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ר"י אומר ל"ת מפני שהן שבח בית אביה. פי' האשה מעכבת ע"י האיש אבל האיש אינו מעכב ע"י האשה. אמר רב כהנא מחלוקת בשדה שאינה שלה פי' כגון שקנאה אביה בשדה אחרים לעמוד שם עד שיבשו. ומשום הכי אמר ת"ק ימכרו משום דכלייא קרנא אבל בשדה שלה דלא כלייא קרנא ד"ה ל"ת משום שבח בית אביה:
מתני' המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. פי' על נכסי מלוג של אשתו שאילו הוציא על נכסי צ"ב כיון שאם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לו כל השבח הוא שלו בין אם נתגרשה בין נתאלמנה היא של היורשין ואע"פ שאכל כמה שנים מנכסי צאן ברזל ברשותו קיימא ובין הוציא קמעא ובין הוציא הרבה בין אכל בין לא אכל כל השבח שלו ואם אין שם שבח הפסיד כל הוצאתיו כאדם שמוציא על נכסיו ומתני' מיירי בנ"מ וכגון שהשביח כל הנכסים שגדר את השדה או נטע גפנים ואילנות או בנה בהם בתים התם אמרי' מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל והנכסים חוזרים משובחים לאשה אבל אם זרע את השדה או שהיו אילנות וטענו פירות כגון זיתים וגפנים אלו הן פירות שחלוקים בהן דת"ק סבר שבח הזריעה וכל פירות המחוברים ביציאתה הן שלו ואע"פ שאכל פירותי' כמה שנים שבח הפירות שגדלו ברשותו הוא לו ור"ש סב' שבח הפירות המחוברים כשבח הקרקע רמי ואם אכל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואם לא אכל אין לו אלא הוצאה וידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה אין לו אלא ההוצאה. ואם (השבח) [הוצאה] יתר על (ההוצאה) [השבח] אין לו אלא הוצא' שיעור שבח:
וכמה קמעא אמר אביי אפי' גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד לא אכלה דרך כבוד מאי אמר עולא פליגי תרי אמוראי במערבא חד אמר בכאיסר וחד אמר בכדינר:
כמאן לא כרבנן ולא כחנניא כו' קא סלקא דעתיה דקסבר דאיברא ודאי דכפלא פירא הוי ושל בעל נינהו אלא חששו רבנן שמא תמות האם ויכלה הקרן לכך אמרו תשלומי כפל לאשה ולא לבעל והיינו דנקט כפל ולא נקט ולד בהמת מלוג לאשמועינן רבותא דאף על גב דאכתי קאי האם והולד וליכא למיחש למכליא קרנא כולי האי דלא חיישינן שמא ימות האם והולד והא דקתני משלם תשלומי כפל לאשה כפל אתא לאשמועינן ולא קרנא ופריך כמאן לא כרבנן ולא כחנניא דתרווייהו סבירי להו ולד בהמת מלוג לבעל ולא חששו למכליא קרנא כלל וכל שכן דכפלא הויא לבעל דאכתי קאי קמי האם והקרן שכנגד הולד,
ואפשר דרש"י נמי ה"ק שכתב וז"ל תשלומי כפל לאשה. ולא לבעל קא סלקא דעתיה דקסבר אין הוולדות פירי אלא קרן וילקח בהן קרקע דחיישינן שמא תמות האם ויכלה הקרן. פירוש הא דקאמר תשלומי כפל לאשה לאו בדוקא דמדינא הכי הויא אלא משום דלא הויא לבעל קאמר דהויא לאשה דקא סלקא דעתיה דקסבר אין הוולדות פירי אלא קרן פירוש להכי הוו להו קרן וילקח בהן קרקע משום דחיישינן שמא תמות האם ויכלה הקרן אבל מדינא פירא הוו אבל התו' לא פירשו כן אלא דהשתא משמע ליה דסבר ר' ינאי דולד בהמת מלוג לאשה והוי מדינא דקרנא ממש הויא ולא פירא וכן פי' הריטב"א וז"ל כמאן לא כרבנן ולא כחנניא פירוש קא סלקא דעתיה דמשום דולד גופיה הוי לאשה הוו תשלומי כפל דידה ע"כ.
וקשיא להו לתוס' דאם כן לימא ולד בהמה מלוג לאשה ותירצו דלרבותא נקט דאפילו כפילא דאתיא מעלמא הוי דאשה וכל שכן ולד בהמת מלוג דעובר ירך אמו הוא ודמיא ממש לבהמת מלוג דהויא דאשה כן נראה לי לחלק בין פי' של רש"י לפירושו של התוספות אבל הרא"ש בתוספותיו לא כתב כן שכתב וז"ל כמאן לא כרבנן כו'. קא סלקא דעתיה דהשתא דולד קרנא הוי שמא תמות האם ויכלה הקרן. וא"ת א"כ לימא ולד בהמת מלוג דאשה י"ל דרבותא נקט דאפילו כפילא לאשה. ע"כ. ומה שנ"ל כתבתי.
עוד יש לפרש לשון רש"י בענין אחר יותר פשוט ונכון דסבירא ליה לרש"י ז"ל דלא נפרש דמעיקרא קא סלקא דעתיה דתשלומי כפל לאשה ולא לבעל פירוש דהקרן והכפל הויא לאשה ושוב מתרץ דפירא תקינו ליה רבנן וכו' פירוש דתשלומי כפל לאשה ולבעל דהקרן לבעל והכפל לאשה אלא למסקנא נמי הכי מתפרשא תשלומי כפל לאשה ולא לבעל ואינו אקס"ד אלא דקסבר אין הולדות פירי וכו' אבל לעולם בין לדעת המקשן בין לדעת התרצן הכי מתפרשא תשלומי כפל לאשה ולא לבעל והכי מתרץ פירא דהיינו גוף הולדות תקינו ליה רבנן פירא דפירא דהיינו כפל הבא עליו פירוש דתרתי פירי דאתו בהדי הדדי לא תקינו ליה רבנן לא הקרן ולא הכפל משום דתרווייהו איתנהו בהדי הדדי הקרן והכפל דגוף הולד הרי נשתנה ובא אחר תחתיו ועל דרך זה פירש הרא"ה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד כנ"ל ועוד נכתוב בזה בס"ד:
פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן פי' דאתו מעלמא כגון כפל דולד בהמת מלוג וכגון טובת הנאה דכתובה דבפרק החובל אבל פירא דפירא דאתי מגופיה כגון ולד של בהמת מלוג פשיטא דתקינו ליה רבנן כדתנן בפרק הכותב לעולם הוא אוכל פירי פירות ולכאורה היה נראה דגונב בהמת מלוג עצמה משלם כפל לבעל דהשתא חד פירא הוא ולא פירא דפירא ואם כן במה שהוא לאשה הכפל שלו ובמה שהוא שלו הכפל לאשה וזה קצת תימה.
אבל בתוספות בשם ריב"ן ז"ל דכ"ש גונב בהמת מלוג עצמה דכפל לאשה דהא אפילו בפירא שהוא שלו לא תקינו ליה רבנן פירא דפירא דאתיא מעלמא כ"ש בבהמה עצמה שלא תקינו לו אלא פירא דמגופה ולא פירא דאתי מעלמא וכן נראה לי דהא כי מקשה כמאן לא כחנניא ולא כרבנן לא קשיא ליה אלא משום דכולהו סבירא להו דולד בהמת מלוג לבעל והוה ליה למימר שהכפל יהיה שלו אבל אי ס"ל דולד לאשה והוי קרן לא קשיא ליה מידי אמאי אין הכפל לבעל דהא הוי כפירא משום דפשיטא ליה דלא תקינו ליה רבנן פירא דלא אתי מגופא אבל אי הוי לבעל בהא קשיא ליה שהרי הוא שלו לגמרי ואפילו הכי שני ליה דאפילו פירא דתקינו ליה אינו שלה לגמרי שיאכל ממנו פירא דפירא מעלמא וטעמא משום דפירות נכסי מלוג אינן שלו לגמרי לעשות בהם כרצונו אלא שיאכלם בבית כדאמרינן לקמן משום ריוח ביתא. ריב"ש ז"ל.
ולדעת ריב"ן ה"פ כגון האי פירא כיון דלא הוי מעלמא תקינו ליה רבנן וה"ה פירא דפירא וכגון האי פירא דפירא דאתי מעלמא לא תקינו ליה וכל שכן פירא דאתי מעלמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל מאי טעמא פירא תקינו ליה רבנן כו'. ומקשים על זה מדתנן לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' ומתרצי' כו' ומכל מקום קשיא ליה למורי הרב נר"ו דמה טעם אמרו שלא יזכה הבעל בכפל כיון שהולד שלו ויכול לשוחטו או למוכרו ונראה לי דטעם הדבר משום דנהי דיכול לשוחטו אפילו הכי כל זמן שלא נשחט או לא נמכר עדיין יש לאשה זכות בו שאם מתה האם היינו מעמידים הולד במקום האם וכיון שיש לה סמך בו אמרו שהכפל שלה וכי תימא והא קיימא לן כחנניא דלא חייש למיתה ויש לומר דמאי דלא חייש חנניא למיתה זהו דמפני חשש המיתה זוכה בו מיד ולא יניח הבעל מלשוחטו או למוכרו אבל מכל מקום היכא דמתה האם העמד הולד במקומה וכן נראה מתירוץ לשון בעל ההלכות גדולות שכתב והיכא דמתה אמהן ולדות כל חד וחד במקום אמיה קאי. ע"כ:
והרא"ה פירש חד פירא כו'. פירוש לאו פירא דפירא דהא קיימא לן דבעל אוכל אפילו פירי פירות אלא דתרתי פירי בחד זמנא לא תקון ליה רבנן כדאמרינן התם בבבא קמא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות ומפרשינן לה מהאי טעמא משום דתרתי פירי לא תקון ליה רבנן והיינו תרתי פירי בחד זימנא שהרי הוא אוכל פירות מנכסיה ואין לומר שיאכל פירות אחרים מטובת הנאה שעומד במקום נכסיה ואף על פי שהוא אוכל בזה וולדות וגזה וחלב חד פירא חשבינן להו ולא חשבינן תרתי פירי בחד זימנא אלא האי דאתי ליה מעלמא ובהאי לית ליה לבעל מידי וכן הגונב בהמת מלוג עצמה תשלומי כפל לאשה מהאי טעמא תדע דהא מעיקרא דמשמע לו דולדות בהמת מלוג לאשה ניחא לן מאי דקאמר דתשלומי כפל לאשה והוא הדין לבהמה גופא אליבא דדברי הכל והא ניחא לן טפי מינה נמי דהא כי קא סלקא דעתיה דבהמת מלוג לאשה פשיטא לן דתשלומי כפל לאשה דמשמע לן ודאי האי טעמא דתרתי פירי בחד זימנא לא תקינו ליה רבנן אלא השתא דאתי לאוקמה אליבא דמאן דאמר דולד בהמת מלוג לבעל תמיה ליה היכי אפשר הא מלתא דולד בהמת מלוג דבעל ותשלומי כפל לאשה ומהדרינן דאפילו הכי לא תקון ליה רבנן אלא חד פירא ולא תרתי פירי. ע"כ:
וז"ל הריטב"א פירא תקינו ליה רבנן כו'. הקשו בתוספות דהא אמרינן בפרק הכותב לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' ותירצו דהכי קאמר פירא דפירא כי האי דתשלומי כפל דלא שכיח לא תקון ליה רבנן וכל שכן כפל דבהמה גופא שזכות האשה בה יותר גדול דלא תקון בה רבנן לבעל תשלומי כפל ולרבותא נקט ולד דאף על גב דגופיה דבעל אין תשלומי כפל שלו.
ויש מפרשים דדוקא נקט ולד בהמת מלוג ופירא דפירא לא תקון ליה רבנן במקום פירא אבל כשעשו מן הפירא קרן יש לו פירא דפירא והיינו ההיא דבפרק הכותב ולא נהירא דהא אמרינן בבבא קמא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות ופרישנא טעמא משום דפירא דפירא לא תקינו ליה רבנן והתם טובת הנאה לאשה והוי קרנא ואפילו הכי לית ליה מיניה פירא דפירא אבל לפי' הראשון אתי שפיר דהתם נמי מלתא דלא שכיח היא.
וי"מ פירא דפירא לא תקון ליה רבנן למיכל כל היכא דאכיל פירא נמי כי האי וכן הא דטובת הנאה דהא אכיל פירות עיקר נכסיה וזה הנכון. עד כאן:
בשלמא לחנניא כו'. פי' אף על גב דקאמר עשו שפחת כו' דמשמע דאיכא הפרשא בין ולד שפחת מלוג לולד בהמת מלוג מכל מקום איכא למימר דטעמא דכולהו משום דלא חיישינן למיתה אלא לרבנן דקא מחלק בינייהו ולענין דינא קשיא. כנ"ל:
וכתב הרשב"א וז"ל הא דאמרינן בשלמא לחנניא לא חייש למיתה תמיה לי וכי אינה עשויה בהמה שתמות ונמצא הקרן כלה והאיך אפשר לומר דלא חיישינן למיתה וי"ל דהכי קאמר לא חייש שתמות קודם לה ועוד שימות בעלה גם כן בחייה דאלו מתה היא בחיי בעלה לא איכפת לן אם מתה הבהמה או לא דהא של בעל היא.
והרב בעל ההלכות פירש דאי מתה מוקמינא מהנך ולדות דידהו חד במקום אמיה ויהיבנא לה ושארא הוי לבעל ומשום הכי לא חייש חנניא למיתה דקודם ולדות ואי מתה מוקמינן חד ולד במקום אמיה ורבנן חיישי למיתה דקודם ולדות. ע"כ:
ושאני בהמה דאיכא עורה הקשו בתוס' דחשיב עורה שיור והא אם רוצה לשוחטה אינו יכול ונראה לי דלגבי הולד שבא ליטול העור שיור אבל אי בא ליטול האם עצמה ולשוחטה הא ודאי דלא חשיב העור שיור.
וז"ל הרא"ש שאני בהמה דאיכא עורה אף על פי דאינו יכול לשוחטה ולהניח העור מכל מקום אם מתה נקרא העור קרן. וכן כתב ריב"ש ז"ל ושאני בהמה כו' ומיהו אף על גב דאיכא עורה אין הבעל יכול לשוחטה לאכול הבשר ושישאיר עורה לקרן. עד כאן:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ושאני בהמה דאיכא עורה וקשה לי ולרבנן דחיישי בשפחה למיתה משום דליכא עורה הא דתנן לקמן נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו הא ילדים לא ימכרו ולא חיישינן למיתה לימא דחנניא היא ולא כרבנן ואם כן אדפסק שמואל כחנניא לפסוק הלכה כמשנתנו ועוד מה הוצרך לפסוק כלום פשיטא דסתם מתני' ומחלוקת בבריי' הלכה כסתם מתניתין וי"ל דבההיא אפילו רבנן מודו דלא חיישי רבנן למית' אלא לתקוני קרנא כל היכא דאפשר שלא יאכל הבעל ולדות של קרן כדי שיעמדו לאחריות הקרן אבל לא חיישינן אמיתה לאחמורי עליה שימכרו וילקח קרקע בהן כדי שיהיה הקרן קיים לעולם. כן תירץ רבינו הרמב"ן. ע"כ:
הכניסה לו עז לחלבה כו'. פי' רש"י ז"ל דלגבי בהמה איכא עורה ובתרנגולת איכא נוצה ובדקל איכא עצים. נראה מדבריו ז"ל שהגוף והקרן שלה הוא ולדבריו ז"ל עד שתכלה הקרן לאו דוקא אלא הכי קאמר שיכלה מה שחשוב עתה קרן והוא דחוק ועוד דמאי קא משמע לן דהא אפילו רבנן מודו כיון דאיכא עורה ותו דהא רב נחמן גופיה פסק כחנניא וכי ליכא עורה נמי.
לכך פירש רבינו נר"ו דהכא מיירי בשאין לאשה בהן אלא גוף לפירות בלבד ואשמועינן דאפילו הכי אוכל והולך עד שיכלה הקרן ואתא כסברא דחנניא וקא משמע לן דלא תימא דדוקא בולד בהמה הוא דלא חייש למיתה משום דולד גופיה פירא אלא אפילו בהני דליכא קרנא אחרינא לא חיישינן למיתה. הריטב"א ז"ל. וכן כתבו הרשב"א וריב"ש פירש רש"י חדא דאם כן מאי קאמר עד שתכלה הקרן דהא אין קרן כלה דהא איכא עורה (דאינו מחוור) ועוד מאי קא משמע לן רב נחמן תנינא ולד בהמת מלוג לבעל ועוד מאי שנא הני דאיכא קרן והלא אפילו בולד שפחת מלוג דאי מתה לא משתאר מינה מידי איפסיקא הלכתא כחנניא דלבעל הוי.
אבל תלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל הפירוש שפירש הרב בהלכות שלא ירשה אלא חלב העז או הגזה של רחל לא יתכן דאם כן היכי קאמר דאוכל והולך עד שתכלה הקרן דהא אמרינן בסמוך שאם נפלה גלימא מכסה ואזיל עד שכלה דמשמע שצריך שישארו הבליות כדי שלא יכלה הקרן ואם לאו בעבור הבליות שנשארין לבסוף היינו אומרים שימכרו הגלימא ויקחו בה קרקע והכא שלא ישאר לא מן החלב ולא מן הגזה שום דבר בעולם היאך אפשר שיאכל את הכל דאם כן נמצא הקרן כלה ע"כ נראה כמו שפירש רש"י ז"ל שהעז עצמה והרחל נפלו לה בתורת ירושה כו'. ע"כ:
עיילא ליה גלימא פירא הוי כו'. פרש"י והשחקים יהיו לה קרן ואמרי' כמאן אמרה רב נחמן להא דשיורא פורתא הוה ליה קרנא כמאן כי האי תנא דפליג אדר' מאיר דגופרית ומחפורת של צריף פירא במקום גופיה דמשתייר הוי קרנא ואם כן אזלא הא כשיטתא דרבנן ודלא כחנניא דלחנניא אף על גב דליכא שיורא נמי ואלו רב נחמן פסק כחנניא אלא אם כן נאמר דמודה חנניא דבעי דלהוי בקרנא שיורא ולא אמר איהו דלא חיישינן למיתה אלא לגבי ולד בהמת מלוג דאיהו גופיה פירא.
ורבינו הרמב"ן פירש דהא מכסיא ואזיל עד דכלי לגמרי אף על גב דליכא שום שיורא כיון דאין הכלוי בא אלא אחר זמן מרובה ואתיא כחנניא וכעין אידך דלעיל ואתיא כי הא דגופרית ומחפורת של צריף דכי כלו ליכא שום שיורא בעולם ואפ"ה אמרו רבנן דפירא הוי. הריטב"א:
מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו פרש"י ז"ל דרבנן לא איירי ביציאה כלל ומיהו אתלושין דיציאה לא אפשר דפליגי ואמחוברין הוא דפליגי דשמעינהו ר"ש לרבנן דאמרי דמחוברין נמי שלו כיון שגדלו ברשותו ואתא איהו ואמר שהם שלה ותלושין דאמרי לא סוף דבר תלושין לגמרי אלא ה"ה כל היכא דלא צריכו לארעא כלל שכל העומד ליתלש כתלוש דמי וכדאמרינן לעיל בפרק נערה. הריטב"א ז"ל.
ותלמידי רבינו יונה לא כתבו כן אלא שאפי' דבפירות שהגיעו לתלוש אמרו כן וכדכתיבנא לעיל וכן כתב הרא"ש בפסקיו ופסקו הגאונים ז"ל הלכה כרבי שמעון ומורי הרב ז"ל מביא סיוע מדתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ודאי דבר פשוט הוא דמה שאכל אכל ולא היה צריך לומר אלא בא לאשמועינן דדוקא מה שאכל הוא שלו אבל מה שלא אכל אין לו בו זכות בשעת יציאה ופירות המחוברין לקרקע כיון שעדיין לא אכלם שלה הוי. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו כו'. כלומר אם היא רוצה למכור והבעל מעכב ימכרו בעל כרחו של בעל וילקח בהן קרקע והוא אוכל את הפירות שאם לא ימכרו אותם יש לחוש שמא ימותו. רשב"ג אומר לא תמכור כו' תימה הוא זה כיון שהיא רוצה למכור מה לנו לחוש לשבח בית אביה. וי"ל דה"ק כיון שאם הבעל יבא למכור תוכל היא לעכב על ידו שלא ימכור משום שבח בית אביה א"כ אף כשהיא מוכרת נמי יוכל הוא לעכב בידה שגם היא לא תמכור שיכול לומר לה כמו שיש לך יכולת לעכב בידי כן יהיה לי יכולת למנוע אותך שגם אני רוצה בקיום שבח בית אביך. וכל זה דוחק.
אלא הפי' הנכון הוא דמיירי כשהבעל רוצה למכור מפני שרואה שיותר תועלת יהיה לו כשימכרו ויקחו קרקע ויאכל הוא הפירות משישתמש באלו שהם זקנים ויכלה הקרן והאשה אינה רוצה ועל זה אמרו דימכרו בעל כרחה של אשה ורבן שמעון בן גמליאל אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה כלומר יכולה היא למנוע המכירה מפני שיכולה היא לומר אני רוצה לקיימן כמות שהוא מפני שבח בית אביה. ועל זה הדרך נפרש האי אידך מתני' דנפלו לה זתים וגפנים זקנים כו' והאי פלוגתא דזתים וגפנים מוקים לה בגמרא בשדה שאינה שלה דכי יכלו אינהו כלי קרנא אבל בשדה שלה לא דאכתי ישאר קרנא. ואומר בירושלמי מחלוקת כשאין עושין כדי טפולן כו' כלומר כשאין העבדים והשפחות עושין תועלת כדי שיעור הוצאתם וגם הזתים והגפנים כל כך הם זקנים שאין שוה הפירות שמביאין כדי הוצאתם. ולשון זה הירושלמי מורה יותר על פי' האחרון.
מיהו יש לשאול כשאין עושין כדי טפולן היאך היה אומר רבי שמעון שהאשה תוכל לעכב שלא ימכרו ושהוא יעשה הוצאה ולא יאכל מהם כשיעור ההוצאה. וי"ל דמיירי כשהיא אומרת לא ימכרו ומה שיחסר מן ההוצאה אני משלים מצד אחר ולפי' היה אומר רבי שמעון שיכולה לעכב וחכמים סוברים דכיון שהם גרועין כל כך שאינם עושים כדי טפולם אפילו תשלם מצדה לא מהניא לה ולא שנא עבד לא שנא זתים כיון דדוקא שנפלו לה כשהם זקנים אבל אם נפלו לה כשהן בחורים דברי הכל הוא שלא ימכרו דלא חיישינן שיכלה הקרן. וי"א שאם נפלו לה כשהן בחורים לכשיזקינו ימכרו וילקח בהם קרקע דהא איכא חששא שיכלה הקרן אבל נראה למורי הרב נר"ו דכיון שנפלו לה כשהן בחורים ומתחלה זכתה בענין שלא היה מן הדין שימכרו אפילו כשיזקינו נמי יעמדו על הדין הראשון. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל רש"י במהדורא קמא עבדים ושפחות זקנים לא ימכרו דדילמא למחר הם מתים ונמצא בעל בלא פירות וכן אם נפלו לה זתים וגפנים זקנים. לא תמכור כלומר אין הבעל יכול לכופה למוכרם מפני שהן שבח בית אביה שנראה לעינים מה שהכניסה לו מבית אביה. עד כאן:
וכתב הרשב"א דדוקא זקנים אבל ילדים כ"ע לא פליגי דלא ימכרו משום שבח בית אביה ואפילו רבנן דחנניה דאמרי דולד שפחת מלוג לאשה מודו שלא ימכרו דע"כ לא קאמרי אינהו דולד שפחת מלוג לאשה אלא משום דקסבר דהן וולדותיהן הוו קרן משום דחיישי למיתה ואי אמרת דולדותיהן פירות ולבעל הוו דילמא מתה שפחה ונמצא קרן כלה ולא תקנו פירות בעבדים אלא מעשה ידיהן ולחנניה דלא חייש למיתה הן דוקא קרן אבל ולדותיהן ומעשה ידיהן פירותיהן ולבעל ובזקנים דליכא מעשה ידיהן ימכרו לכ"ע אבל מדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתבתי נראה שהוא סובר דהא מתניתין כחנניה ודלא כרבנן דאלו לרבנן חייש למיתה דקודם ולדות ומכליא קרנא אפילו ילדים ימכרו כי היכי דלא תכלה קרנא. ואינו נכון. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן הא דתנן נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וכן בזתים וגפנים ואסיקנא בשדה שאינה שלה ומשום דקא מכליא קרנא אפילו חנניה מודה דימכרו משום דזקנים שאני וכדקאמר בירושלמי כשאין עושין פירות כדי טפולן ומיהו אם עשו פירות קודם שימכרו דבעל הוו אפילו בעבדים ושפחות לדברי חנניה דהלכתא כוותיה וסתמא דמתניתין נטיא לדידיה דמשמע טעמא דזקנים הא ילדים לא ימכרו ולרבנן קא מכליא קרנא וי"ל דהכל מודים שלא ימכרו אלא דלרבנן הן וולדותיהן קרן ומעשה ידיהן פירות ולחנניה הן קרן וולדותיהן נמי פירות במעשה ידיהן ובזקנים דליכא מעשה ידיהן ימכרו לדברי הכל.
אבל בשם בעל ההלכות כתב בזקנים הוא דפליגי אבל בילדים דבני אולידי נינהו לדברי הכל לא ימכרו דכיון דהא מולדי אי מייתי מוקמינא מהנך וולדות דידהו חד במקום אימיה ויהבינן לה ושארא הוו לבעל וכן פירש טעמא דחנניה משום דלא חיישינן למיתה קודם ולדות ואי מתה מוקמינן חד וולד במקום אמיה. ואין דבריו מחוורין. ע"כ:
גמ' מחלוקת שנפלו בשדה שלה וכו'. לכאורה משמע דהכי קאמר מחלוקת שנפלו הזתים והגפנים בשדה שלה פירוש הקרקע היה כבר שלה והיה לאביה או לאחד מקרוביה זתים שקנה בלא קרקע שנפלו לה אותם זתים. וליתא להאי פירושא דמ"מ כיון שלא נפלו לה אלא זתים וגפנים לבד מה לי אם נפלו לה בשדה שלה או בשדה שאינה שלה הרי מ"מ אין כאן שבח בית אב דקא מכליא קרנא במה שנפלו לה.
והנכון דה"ק מחלוקת דנפלו לה זתים עם השדה וכן כתב רש"י וז"ל מחלוקת. בזתים וגפנים בשדה שלה שנפלו הקרקע עם האילנות דכי יבשי זתים הוי לה קרקע לקרן ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד וז"ל לשון רש"י כתיבת יד מחלוקת שנפלו אותם גפנים וזתים בשדה שלה ואהכי אמר רבן שמעון בן גמליאל לא תמכור כיון דאיכא שדה לקרן. שאינה שלה כגון שקנה אביה זתים וגפנים לבד הקרקע דברי הכל יכול לכופה למכור משום דקא כליא קרנא לכשמתיבשין כשדה שאינה שלה דמי דכשמתיבשין לא אשתייר מינייהו מידי. ע"כ:
מתני' המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו'. פירוש כל נכסי אשתו בכלל ואפילו כשאין לו בהם כלום שיש לה רשות למכור ולתת לאחרים תדע דלא מפיק בגמרא מהאי דינא אלא נכסי קטנה לפי שיכולה לצאת בלא גט וגם לתת נכסיה למי שתרצה אבל בגדולה שצריכה גט לעולם הוא מוחל כשאכל קמעה דלא שכיח שתתן לאחרים משום איבה ועדיין הוא מצפה שתמות ויירשנה. הריטב"א ז"ל:
הוציא הרבה ואכל קמעה כו'. פירוש אם נפלו לה נכסים נכסי מלוג הדין הוא שהבעל יעבוד השדות כפי מה שצריך כדי שלא יפסדו ושיאכל הוא כל הפירות ומשנה זו באה ללמדנו שאע"פ שהוציא הרבה ולא אכל מן הפירות כי אם מעט בין שלא בא לקרקע יותר כ"א זה המעט בין שבא יותר ונאבד ולא אכל כ"א המעט אין נותנין לו ההוצאה אלא אמרינן כי באותו המעט שאכל גלה דעתו שבעבור שיאכל הוא הפירות היה עושה והיה מתכוון להשביחה בשנה זו להוציא עליה הרבה כדי שיעשה פירות הרבה לשנה האחרת הלכך כשיגרשנה אין לו אלא מה שיאכל ל"ש אכל ואח"כ הוציא ל"ש הוציא ואח"כ אכל. תלמידי רבינו יונה.
ואפשר דלהכי כתב רש"י מה שהוציא הוציא. אם גרשה. פירוש דאחר ההוצאה היו הגרושין והאכילה קדמה להוצאה. ודוק כנ"ל:
ומה שאכל אכל הא כתיבנא לעיל גבי הא דפסקו הגאונים כר"ש אמאי נקט מה שאכל אכל דפשיטא הוא. עיין בלשון תלמידי רבינו [יונה] ז"ל:
הוציא ולא אכל פירוש שלא אכל כלל או שאכל פחות מכאיסר שלא בדרך כבוד:
ישבע כמה הוציא ויטול. ואוקימנא בגמרא שאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ומסתברא דאפילו ברישא אם התנה בב"ד או בעדים שאינו מוחל ישבע כמה הוציא ויטול וכדאמרינן בפרק מי שמת [קמג ב'] במי שהניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים. וכתב רבי' חננאל מהא שמעינן דכל היכא דאחד ידע ואחד לא ידע משתבע אחד דידע ויטול. פירוש כמי שחובו ברור כגון זה. וא"ת הוציא ולא אכל למה אינו נוטל הוצאתו וידו על העליונה דהא יורד ברשות הוא. וי"ל דכיון דשייך בנכסי כלל דיו שיטול הוצאתו בשבועה ואידך ממחל מחיל ליה כיון דלא התנה. הריטב"א ז"ל.
ישבע כמה הוציא הואיל ולא אכל מינייהו מידי דלא יהא אלא אחר שיורד לתוך שדה חברו וברשות ונוטל מה שהוציא. רש"י במהדורא קמא:
גמ' והוא שאכלה דרך כבוד כלומר שלא אכלה בר"ה ולא על דרך גזל אלא אכלה על שולחנו בשופי ולפיכך סגי באכילה כל שהוא. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה