כתובות נה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לשבח לשבועה ולשביעית ולכותב כל נכסיו לבניו לגבות מן הקרקע ומן הזיבורית וכל זמן שהיא בבית אביה ולכתובת בנין דכרין איתמר כתובת בנין דכרין פומבדיתא אמרי לא טרפא ממשעבדי ירתון תנן בני מתא מחסיא אמרי טרפא ממשעבדי יסבון תנן והלכתא לא טרפא ממשעבדי ירתון תנן מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה ליתנהו בעינייהו פומבדיתא אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה והלכתא בלא שבועה ייחד לה ארעא בארבעה מצרנהא בלא שבועה בחד מצרא פומבדיתא אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה והלכתא בלא שבועה אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיניה לא צריך אימלוכי ביה לא קנו מיניה פומבדיתא אמרי לא צריך אימלוכי ביה בני מתא מחסיא אמרי צריך אימלוכי ביה והלכתא צריך אימלוכי ביה:
ר' אלעזר בן עזריה וכו':
איתמר רב ורבי נתן חד אמר הלכה כרבי אלעזר בן עזריה וחד אמר אין הלכה כר' אלעזר בן עזריה תסתיים דר' נתן הוא דאמר הלכה כר' אלעזר בן עזריה דשמעי' ליה לרבי נתן דאזיל בתר אומדנא דאמר רבי נתן הלכה כרבי שמעון שזורי במסוכן
רש"י
[עריכה]
לשבח - שאמרו בבכורות (דף נא:) אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהן ולא האשה בכתובתה ותוספת נמי לא גביא משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת בעלה:
ולשבועה - לכל מילי דשייכא לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דתנן בפרק הכותב (לקמן פז.) דבעו שבועה אף תוס' נמי בעי שבועה ואע"ג דפוגמת בהאי כללא איתיה איצטריך למינקטיה בהדיא לאשמועינן דפגימת תוספת מהניא להשביעה כפגימת כתובה:
ולשביעית - שאין שביעית משמטת כתובה כשאר שטרות אלא אם כן פגמה וזקפה כדאמרינן במסכת גיטין (דף יח.) ותוספת נמי לא משמט:
לכותב נכסיו לבניו - וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה כדאיתא ביש נוחלין (ב"ב קלב.) ותוספת ככתובה: אין כתובה נגבית אלא מן הקרקע ומן הזיבורית כדתנן בהניזקין (גיטין מח:) וכן תוספת:
כל זמן שהיא בבית אביה - תנן בהנושא (לקמן קד.) כל זמן שהיא בבית בעלה במשך אלמנותה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה שלא היו עובדים אותה היתומים ולא זנין אותה גובה כתובתה עד כ"ה שנים ואם שתקה יתר על כן יום אחד מחלתה וכן תוספת:
כתובת בנין דכרין - כשם שנוטלים נדוניית אבי אמם ומנה מאתים כך נוטלים תוספת: איתמר גרס ולא גרס דאיתמר:
ירתון תנן - אינון ירתון כסף כתובתיך וירושה לא טרפא לקוחות:
יסבון תנן - לשון ב"ח:
מטלטלי ואיתנהו בעינייהו - המייחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והן בעין והיא נפרעת מהן נוטלתן שלא בשבועה דטעמא מאי אמור רבנן מנכסי יתומין לא תפרע אלא בשבועה דחיישינן דלמא צררי אתפסה והכא היינו צררי דאתפסה:
ליתנהו בעינייהו - כגון שאבדו:
בלא שבועה - דכיון דאבוד הני לא אתפסה אחריני וכל נכסיו אחראין לכתובתה ונפרעת מן הקרקעות:
בארבעה מצרנהא - שייחד לה קרקע וכתב לה בארבעה המצרים שלה בחייו לעשותה אפותיקי לכתובתה ומת נפרעת הימנה בלא שבועה דודאי תו לא מתפיס לה צררי אחריני:
בשבועה - דכיון דלא כתב לה ארבעה המצרים אין זו סמיכה לסמוך עליה והרי היא כמי שלא ייחד ואיכא למיחש לצררי:
אמר לעדים כתבו וחתמו - כגון מתנת קרקע:
לא צריך לאימלוכי ביה - אם עדיין עומד בדבורו שיכתבו לו דכיון דקנו ממנו סתם קנין לכתיבה עומד:
בתר אומדנא - אומד הדעת בדבר שאינו מפורש אומדין בית דין ואומרים סתם איניש להכי איכוון דלא כותב לה ממונו חנם אלא לחיבת ביאה:
במסוכן - במסכת גיטין (דף סה:) המפרש והיוצא בשיירא ואומר כתבו גט לאשתו אע"פ שלא אמר תנו הרי אלו יכתבו ויתנו דמחמת טרדתו שהוא בהול על נפשו לא הספיק לגמור דבריו ומעיקרא לכתבו ותנו נתכוון ר"ש שזורי אומר אף המסוכן הגוסס והיינו בתר אומדן דעתא דאמרינן לא אמר כתבו אלא שיתנו הואיל ומסוכן הוא לא נתכוון לצחק בה:
תוספות
[עריכה]
ולשבח. תוספת היא ככתובה שלא תגבה השבח אבל אי לא הוי תנאי כתובה ככתובה היתה גובה תוספת מן השבח כמו בעל חוב דגבי אפי' משבח שהשביחו יתומים ואע"ג דאין להם על מי לחזור והוי כמקבל מתנה דאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (דף טו.) דלא גבי בעל חוב שבח מיניה משום דאין לו על מי לחזור מכל מקום מן היורשין גבי דלא דמו למקבל מתנה שעליהם מוטל יותר לפרוע חוב אביהם וכן משמע. בפרק יש בכור (בכורות דף נא: ושם) דתנן אין הבכור נוטל פי שנים מן השבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ופריך בגמרא והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומשני מקולי כתובה שנו כאן והתם בשבח שהשביחו יתומים איירי ולא בשבח של לקוחות מדקתני ולא הבנות במזונותיהן ואי מלקוחות מאי איריא שבח הא קרקע נמי לא גבו דאין מוציאין למזון הבנות מנכסים משועבדים והא דאמר בהמקבל (ב"מ דף קי. ושם) יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה משמע דאי יתומים השביחו לא היה נוטל בעל חוב שבח התם מיירי כגון שעשאה אביהן לו אותה קרקע אפותיקי ואמר אם לא אפרעך עד זמן פלוני יהיה קרקע זה קנוי לך מעכשיו דהתם ודאי השבח של יתומים דהוי כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה ותדע דהא קאמר התם דעל היתומים להביא ראיה מאי טעמא דארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואי דלא עשאה אפותיקי אמאי חשיב לה בחזקת ב"ח אדרבה הויא בחזקת יתמי דהא מצי לסלוקי ליה בזוזי וב"ח ניתי ראיה:
ולשבועה. פ"ה לענין עד אחד מעידה שהיא פרועה ונפרעת שלא בפניו כו' ולא אתי שפיר למאן דמשוה שאר שטרות לכתובה ונראה לר"י דה"פ ולשבועה שאם נשבעה על הכתובה נשבעה נמי על התוספת דכשבאה לגבות תוספת אינה צריכה לחזור ולישבע:
ולשביעית. תימה דבסוף מסכת שביעית פליגי בהקפת חנות ובשכר שכיר דאיכא למ"ד דאין משמטין ור' יוסי פליג ואמר כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת ולדידיה ניחא דה"ה דמשמט הקפת החנות וכל מילי אפילו דלאו הלואה ואי לאו דתוספת ככתובה הוי משמט אבל לרבנן דאית להו אין משמט אלא מלוה אם כן אפי' אם אין התוספת ככתובה אינו משמט דלאו הלואה היא ואור"י דלמ"ד בפ"ב דגיטין (יח. ושם) פגמה אע"פ שלא זקפה גבי כתובה דמשמט נפקא מיניה אם פגמה הכתובה הוי כאילו פגמה התוספת וכן למ"ד עד שתפגום ותזקוף אם פגמה וזקפה הכתובה כאילו פגמה וזקפה התוספת:
יסבון תנן. ואם תאמר תקשי ליה מתניתין דמי שהיה נשוי (לקמן דף צ.) דתנן שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה וי"ל דהתם דחי לה לעולם אחת בחייו ואחת במותו אין לה כתובת בנין דכרין ומאי קודמין קודמין לנחלה: נראה כפי' ר"ח דגריס ברישא ייחד לה ארעא בארבע מצרנהא ואח"כ גריס מטלטלי ואיתנהו בעינייהו והשתא אתי שפיר דלא הזכיר יחוד גבי מטלטלי משום דכבר הזכיר יחוד גבי ארעא ועלה קאי אבל לספרים דגרסי מטלטלי ואיתנהו בעינייהו ברישא תימה דלא קאמר ייחד לה מטלטלי כיון דלא דיבר כלום ביחוד:
כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה. וה"ה אפי' לא אמר כתובו וחתומו כיון דקנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה דסתם קנין לכתיבה עומד כדאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף מ. ושם) ולא נקט כתובו וחתומו אלא משום סיפא דאפילו הכי צריך לאמלוכי ביה וטעמא כיון דבעין יפה נותן שמקנה לו מיד ואינו רוצה להמתין עד שילך ויזכה בשדה יש לנו לומר דייפה כחו נמי לענין כתיבה דסתם קנין שבש"ס היינו קנין חליפין ומיהו למ"ד אחריות לאו טעות סופר הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב בו אחריות כדאמר שמואל בפרק קמא דב"מ (דף יד.) שעבוד צריך לימלך אבל למ"ד טעות סופר הוא אין צריך לימלך ומיהו אם רוצה יכול לחזור בו כדאמרינן בהמוכר הספינה (ב"ב דף עז. ושם) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ופר"י ב"ר מרדכי בשם ריב"א דדוקא בשטר מכר חוזר שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד בשטר דשטר מכר טריף ממשעבדי אבל במתנה שאין השטר אלא לראיה אף בשטר אינו יכול לחזור דעבדינן תקנתא לרמאה דמוכחא מילתא שרוצה לחזור ממתנה ור"ת מפרש דאף במתנה חוזר בשטר משום דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עילוה שיסברו העולם שהוא שטר מכר שיש שעבוד ונמנעים מלהלוות לו וזיילי נמי נכסיה כשיצא קול שמכר קרקעות או נתן ואע"ג דתנן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו שבא לב"ד ועושין לו שטר אחר ולא חיישינן שמא יסברו שזהו שיעבוד חדש מה שכותבין לו עתה דמשום הך חשש אין לנו להפסיד לזה זכותו שכבר היה לו שטר. [וע"ע תוס' סנהדרין כט: ד"ה הודה]:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
ט א מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה ה, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' צה סעיף ז וסי' ק סעיף ב:
י ב מיי' שם הלכה ד, סמג שם, טוש"ע שם סי' צו סעיף א:
יא ג מיי' פ"ט מהל' שמיטה הלכה יג, טוש"ע שם סימן קא סעיף א:
יב ד מיי' פ"ו מהלכ' זכיה הלכה ט, סמג עשין פב, טוש"ע שם סי' קו סעיף א:
יג ה מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה ג, סמג עשין מח, טוש"ע שם סי' ק סעיף ב:
יד ו מיי' שם הלכה כג, טוש"ע שם סימן קא סעי' א:
טו ז מיי' פי"ט שם הלכ' א, סמג שם, טוש"ע שם סימן קיא סעיף א:
טז ה מיי' שם הלכה ט, טוש"ע שם סעי' יג:
יז ט י כ מיי' פט"ז שם הלכה ז, טוש"ע שם סי' צו סעיף א:
יח ל מ מיי' פי"א מהל' מלוה ולוה הלכ' א, סמג עשין נד, טוש"ע ח"מ סי' לט סעיף ב ג:
יט נ מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה יב, סמג עשין נ, טוש"ע אה"ע סי' קמא סעיף טז [וברב אלפס גיטין פ"ו דף קעה ע"ב]:
ראשונים נוספים
ולשבועה: פירש רש"י ז"ל: לכל מילי דשייכי לישבע על הכתובה כגון שלא בפניו, ועד אחד המעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים אף תוספת נמי בעי שבועה. ויש לדקדק דמאי שנא תוספת וכתובה אף בכל חוב שבעולם כך הדין, ואם כן אף לחוב דעלמא נמי. והראב"ד ז"ל פירש: דנפקא מינה למיחד מטלטלי או ארעא במצרנהא לכתובה, דאמרינן בסמוך דנוטלת בלא שבועה, אם ייחד לה נמי לתוספת נוטלת בלא שבועה, מה שאין כן בחוב דעלמא, דאף על גב דייחד לו חוששין לצררי משום דלפרעון קאי, ואינו נפרע מן היתומים אלא בשבועה. ואינו מחוור, דלא הוה ליה למימר בשבועה אלא לייחוד.
ויש מפרשים: שאם פטרה מן השבועה בכתובה אף התוספת בכלל. וגם זה אינו מחוור לי, דהא שמעינן ליה ממוכרת ומוחלת דלשון כתובה כולל הכל, וכיון דכולהו אינשי קרו לעיקר ולתוספת, כתובה, אם איתא דהוא לא נתכוין לפוטרה אלא על העיקר בלבד, עליה דידיה רמיא לגלויי, דומה למה שכתוב בפרק חזקת (ב"ב ל, א), כיון דכולי עלמא קרו ליה בי סיסין והוא אמר להו בר סיסין, עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו בר סיסין הוא, ועוד יש לפרש, לענין שבועה שאין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין ומדירין אותה בבית דין (גיטין לה, א) כדין העיקר.
ולשביעית: פירש רש"י ז"ל: לומר שאין השביעית משמטת את התוספת כשם שאינה משמטת את העיקר, מפני שהוא תנאי בית דין, אלא אם כן זקפה ופגמה. ואינו מחוור דמאי שנא משום כתובה הא מתנה דעלמא נמי אינה משמטת דבמלוה הדבר תלוי, וכדתנן (שביעית פ"י מ"א) הקפת החנות אינה משמטת, ר' יהודה אומר הראשון ראשון משמט, ותנן (שם) שכר שכיר אינו משמט, ותנן (שם) האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה בית דין אין משמטין, ומפרש עלה בירושלמי (שם ה"א) דר' מאיר היא דאמר במלוה הדבר תלוי. וההיא דקתני התם השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה, אם היה החדש מעובר משמט, בירושלמי (שם) אוקמיה כר' יהודה, אבל לתנא קמא אינו משמט.
ונראה דברי ר"ח ורבנו אלפסי ז"ל שפירשו לומר דאף על גב דקיימא לן בפרק ב דגיטין (יח א) דכתובה אינה משמטת עד שתפגום ותזקוף, אבל זקפה ולא פגמה אינה משמטת, אם פגמה העיקר ולא פגמה התוספת וזקפה הכל לא תימא דתוספת לחודיה קאי ואינו משמט, כיון שלא פגם התוספת עצמו אלא הכל ככתובה אחת וכאלו פגמה וזקפה אף התוספת הוא ומשמט הכל.
לגבות מן הקרקע: ואם תאמר, חוב דעלמא נמי הכין הוא, דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. ויש לומר, דאפילו מיניה דידיה קאמר דאלו בחוב דעלמא מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה אבל בכתובה לעולם אינה נגבית אלא מן הקרקע, כדמוכח בנדרים (סה, ב) בההוא דאמר לו ר' עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה, ואוקימנא לה כרבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אבל לרבנן לא. וכן במעשה דחבילה דבפרק האומר בקדושין (סה, ב) דאמרינן גובה כתובתה מן החבילה, והא מטלטלי נינהו ופרקינן הא מני ר' מאיר היא, וכבר הארכתי בה שם בקדושין בסיעתא דשמיא.
כל זמן שהיא בבית אביה: כלומר, ונפקא מינה לאותה ששנינו בפרק הנושא (לקמן קד, א), כל זמן שהיא בבית אביה, דתנן התם, וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם, וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה, כלומר, אבל מכאן ואילך אינה גובה, ותוספת נמי ככתובה שאינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנה, ואינו כחוב דעלמא שגובה לעולם. וכדאמרינן התם( קד, ב) ר' אבהו אמר ר' יוחנן אפילו תוספת אין לה דאמר ר' איבא אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי.
וכתב ר"ח ז"ל מדקא מני כל הני ואזיל שמע מינה דלא אמרינן תנאי כתובה ככתובה אלא לאלו המפורשים כאן בלבד, דהא פירש ולא שייר דאשכחן בפרק אלמנה נזונת (לקמן קא, א) דתניא בהדיא נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה הממאנת וחברותיה אין להם מנה מאתים אבל תוספת יש להן, נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכל שכן מנה מאתים. וגרסינן ביבמות בפרק יש מותרות (פה, ב): תנו רבנן אלמנה לכהן גדול וכו' יש להם כתובה, שניות מדברי סופרים אין להם כתובה מכלל דאיכא אחרינייתא דאית לה כתובה ולא תוספת עד כאן. וקשיא לי, דהא איכא היו בה נדרים ונמצאו בה מומין (לקמן עב, ב) דמשמע ודאי דיוצאה אפילו בלא תוספת. ושמא נאמר דאף מומין ונדרים בכלל עוברת על דת וחברותיה קאמר.
והלכתא צריך לאימלוכי ביה: דכיון שהוא יכול לחזור בו, צריכין לחוש שמא חזר בו, ואין כותבין עד שנמלכין בו. והר"א אב ב"ד והראב"ד ז"ל פירשו כגון שאמר להם בשעת הארוסין כתבו לה בשעת הנשואין, דכיון שגילה בדעתו שאינה רוצה שיכתבו לה מעתה, חוששים שמא חזר בו בנתים, אבל באומר לכתוב לה מעתה אין צריכין לימלך בו, דאלו חזר בו הוא רץ אצלם, דמידע ידע דכותבין ונותנין לה דחזקה שליח עושה שליחותו.
ולשביעית: פי' רש"י ז"ל שאין שביעית משמטת כתובה כשאר שטרות אלא א"כ פגמה וזקפה כדאמרינן במסכת גיטין ותוספת נמי לא נשמטיה והקשו בתוס' דחוב נמי כה"ג לא משמט כיון שאין כאן מלוה וכדתנן הקפת חנות אינו משמטת וכדתנ' האונס והמפתה והמוציא ש"ר וכל מעשה ב"ד אינו משמט שהדבר תלוי במלוה והנכון דהא קמ"ל דתנאי כתובה ככתובה דמי אם פגמה הכתובה הרי היא כאלו פגמה תוספ' ואם זקפה הכל משמט. לגבות מן הקרקע ומן הזיבורית לענין דידיה דאלו חוב דעלמא גובה הוא מיני' דידיה ואפילו מגלימא דעל כתפיה וגובה מן הבינונית וכתובה אפילו מיניה דידיה מן הזיבורית ומן הקרקע בלחוד כדאית' בנדרים בההוא של ר"ע אפי' מוכר אתה שער ראשך וכו' וכן משמע (דחבל רבה) בהאומר בקדושין דאמר גובה כתובתה מן החבילה ואוקימנא כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובתה אבל לרבנן לא ובשבועת העיקר דאלו מנכסי יתומי' אפי' חובה אינו גובה אלא מן הקרקע ומן הזיבורית כדין התלמוד:
וכל זמן שהיא בבית אביה: פירש רש"י ז"ל דתנן בפ' הנושא כל זמן שהיא בבית אביה במשך אלמנות גובה כתובתה לעולם וגם בבית בעלה עד כ"ה שנים בלבד וכן תוספת ע"כ ולא בעי מר"ן ז"ל לומר שכן תוספת גובה אותם לעולם כל זמן שהוא בבית אביה דא"כ מאי איריא משום דתנאי כתובה (ככתובה) ה"ה לחוב דעלמ' אלא הא קמ"ל שכשם שאין הכתובה נגבית עד כ"ה שנים כן תוספת לרבנן כשהיא בבית אביה ולר"מ כשהיא בבית בעלה ותלמודא דנקט הכא כל זמן שהיא בבית אביה אתיא לרבנן דהלכתא כוותייהו ור' ז"ל נקט כדר"מ דהוה רישא דמתני' והרי"ף ז"ל ג"כ כתב כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם וגם הוא ז"ל רישא דמתני' נקט וכדכתיב' לפי' רש"י ז"ל והכי אמרינן התם בפרק הנושא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אפילו תוספת אין לה דאמר רבי (אבהו אמר רבי יוחנן) [איבו א"ר ינאי] תנאי כתובה ככתובה דמי':
ג"ה מטלטלי ואיתנהו והדר גריס ייחד לה ארעא וכו' ובתוספת הקשו לגרסא זו דא"כ מהיכן ידעינן דבייחד מטלטלי איירי לכך פירש דאיפכא גרסינן ייחד להארעא וכו' מטלטלי ואיתנהו בעיניהו פירוש דהאי לישנא מוכח דאיכ' מידי דאתו מחמתייהו ובהא הוא דפסקינן שגובה בלי שבועה אבל ליכא אפילו מידי דאתו מחמתייהו שבועה בעי דאי לא דאתפס' צררי לא הוית שבקה דלפקעינהו לגמרי וכן כתב כראב"ד ז"ל ונראין דבריו וכתב הראב"ד ז"ל דבחוב בעלמא כי ליתנהו בעינייהו חיישינן לצררי ושבועה בעי והיינו דאמרי' לעיל ולשבוע' דין התוס' כדין כתובה בזה ולא כחוב דעלמ' ואינו מחוור דכיון דכתובה לא אתפיס צררי [ה"ה] דלא אתפיס בהו ב"ח:
אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיני' ל"צ לאמלוכי ביה אם חזר בו דמסתמ' עומד בדבורו הוא אף לענין כתובה שכבר זכתה בקרקע משעת קנין ולשון רש"י ז"ל אינו מחוור שכתב לא צריך לאמלוכי ביה דכיון דקנו מיניה סתם קטן לכתיב' עומד ואינו יורד לסוף דעתו ואע"ג דסתם קטן לכתיבה עומד שמא חזר בו. ועוד דאפילו תימא סתם קטן לאו לכתיבה עומד הא אמרינן בהדיא כתבו וחתמו ונראה רש"י ז"ל סיבר דכיון דק"ל סתם קטן לכתיבה עומד שוב אינו יכול לחזור בו על הכתיבה ואינו נכון זה בדברי רבא בפ' הספינה גם אין זה במשמע סתם קטן לכתיבה עומד אלא הפי' הנכון כמו שכתבנו וכן פי' בתוס':
הלכתא צריך לאמלוכי ביה: פי' וכיון שהוא רשאי לחזור בו חוששין שמא נמלך וק"ל שאלו היה נמלך היה לו לחזור אחריהם ולהודיעם דסתם שליח עושה שליחותו וראיתי לר' אברהם אב"ד שכתב דהכא במאי עסקינן שאמר להם מן הארוסין כתבו לה בשעת נשואין דכיון דגלה שאינו רוצה שיכתבו לו מעתה חוששין שמא חזר בו אבל כשאומר כן בשעת נשואין א"צ לימלך בו שאלו חזר בו היה רץ אחריהם וכן נראים הדברים ומסתמ' דקנו מיניה לאו דוקא אלא ה"ה כל שזכו לה באחד ממיני זכות וכדאמרינן התם זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר דוקא שחזר בפרוש:
הלכה כר"ש שזורי במסוכן הי' רש"י ז"ל דמסוכן היינו גוסס וקשיא לן דא"כ מ"ט דרבנן דפליגי עליה מי גרע מן היוצא בשיירא והנכון המסוכן כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים כדברי הירושלמי או שחשב עצמו מסוכן דאמר וי ליה לההיא דמייתא. מתנת שכיב מרע שכתב בה קטן כבר פירשתי בפרק מי שמת בס"ד:
למאי נ"מ למוכרת ולמוחלת ולמורדת ולפוגמת ולתובעת ולעוברת על דת ולשבח ולשבועה ולשביעית ולכותב כל נכסיו [לבניו] ולגבות מן הקרקעות ומן הזיבורית. וכ"ז שהיא בבית אביה ולכתובת בנ"ד. פי' למוכרת שהמוכרת כתובה לבעלה או מוחלת כתובתה לבעלה מחלה ומכרה את הכל לפי שהכל קרוי כתובה ולא אמרינן דלא איקרי כתובה אלא מנה ומאתים. ולמורדת דתנן לקמן בפירקין המורדת על בעלה פוחתין מכתובתה עד כמה הוא פוחת עד כנגד כתובתה ול"ת עד כנגד מו"מ לחודייהו אלא גם התוס' פוחתין והולכין. ולפוגמת בפ' הכותב תנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה שאם פגמה תוספת נמי כגון שאמר' התקבלתי מן תוס' דינר אף זו פוגמת כתובתה היא ואם טוען בעלה כל כתובתך התקבלת לא תגבה אלא בשבועה. ולתובעת בפירקין דלעיל אמרינן התובעת כתובתה בב"ד א"ל מזונות וה"ה אם תבעה תוס' ולא כתובה. ולעוברת על דת דאמרינן בהמדיר אלו יוצאין שלא בכתובה ועוברת א' מהן ולא תימא דוקא כתובת מו"מ אבל תוס' מתנה בעלמא הוא ולא הפסידה. ולשבח דאמרי' בבכורות אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן ואין האשה גובה כתובתה מן השבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת הבעל כלומר אם אין הנכסים שהניח הבעל כדי כתובה ולאחר מכאן השביחו לא תטול אלא במה שהניח לה הבעל והשבח ליתומים ומקולי כתובה שנו כאן אבל בע"ח גובה את השבח ותוספת נמי דינו ככתובה לא כבע"ח. ולשבועה שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה דלא אתפשה בעלה צררי. ואע"ג דלא ניתנה כתובת לגבות מחיים אפ"ה חיישינן דלמא צררי אתפסה. והנפרעת נמי שלא בפניו לא תפרע כתובתה אלא בשבועה אבל שט"ח שלא הגיע זמנו ליפרע גובה מן היתומים בלא שבועה חזקה אין אדם פורע אלא בזמנו ותוס' לא דמיא לחוב אלא לכתובה. ולשביעית שאין שביעית משמטת את הכתובה כשאר חובות שהיא משמטת אא"כ פגמה וזקפה השאר במלוה דהויא להו כהלואה דעלמא כדאמרינן במס' גיטין ותוס' נמי לא משמטה. ולכותב כל נכסיו דאמרי' בי"נ הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כ"ש איבדה כתובתה ומוקי לה התם במחלק לפניה והיא שותקת דכיון דשתקה סמכא אההוא פורתא ואחולי' אוחלתיה ואבדה נמי גם התוס'. ולגבות מן הקרקע. פי' לא מיתמי קאמר שה"ה לכל שט"ח דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי אלא מיני' כדאמרינן לקמן בפ' הכותב דכתובה לא גביא אפילו מיניה אם גירשה אלא מן הקרקע אבל בע"ח אפי' מגלימא דעל כתפי' ותוס' ככתובה דמיא. ומן הזיבורית אפי' מיניה ואילו ב"ח דינו בבינונית. וכ"ז שהיא בבית אביה. בפ' הנושא תנן כ"ז שהיא בבית בעלה במשך אלמנותה גובה כתובתה לעולם וכ"ז שהיא בבית אביה שלא היו עובדים אותה היתומים ולא זנין אותה גובה כתובתה עד כ"ה שנים ואם שתקה יותר מכן מחלה וכן התוס'. ולכתובת בנ"ד כשם שנוטלת מו"מ כן נוטלת גם התוס':
איתמר כתובת בנ"ד פומבדיתאי אומרים לא טרפא ממשעבדי פי' מן הלקוחות שקנו אחר שנכתב כתובת אמן:
ירתון תנן בפירקן דלעיל. בני מתא מחסיא אמרי טרפי ממשעבדי יסבון תנן לשון ב"ח והל' לא טרפי משעבדי דירתון תנן:
לשבח פריש בה הרי"ף תרי פירושי עיין בהלכו'. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל בפירושם על ההלכות וז"ל לשבח הפי' הנכון שאם לא היה לבעל קרקע שישוה שיעור כתובתה ואחר כך השביחו היתומים או הלוקח את השדה ושוה עכשו כשיעור הכתובה או נתאלמנה או נתגרשה אינה טורפת כל השדה עם השבח ועם הכל אלא מנחת שיעור השבח וטורפת השאר וכשם שעיקר הכתובה אינה גובה מן השבח הכי נמי תוס' ויש בזה דעת אחרת וזה עיקר. ע"כ:
לשבועה כשם שאינה נפרעת העיקר מן היתומים אלא בשבועה כך אינה גובה התוספ' אלא בשבועה ואם תשאל מאי איריא אלמנה אפילו ב"ח נמי דהא קי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ויש להשיב כתובת אשה איצטריכא ליה סד"א משום חינא תשקול בלא שבועה קא משמע לן תדע דהא תנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ואקשו עלה בגמרא מאי איריא אלמנה אפילו ב"ח נמי דהא תנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומהדרינן איצטריכא ליה סד"א משום חינא אקילו בה רבנן קא משמע לן. הרי למדת דאי לאו האי מתני' אין אלמנה נפרעת וכו' לא הוה מחייבי' לה לאלמנה שבועה כלל אלא יהבינן לה בלא שבועה משום חינא הלכך איצטריכא השתא לאודועי דכי היכי דעיקר כתובה לא גביא לה אלא בשבועה מהאי מתני' ולא מפסדינן להו משום חינא. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל:
והראב"ד ז"ל פירש דנפקא מיניה למיחד מטלטלי או ארעא במצרנהא לכתובה דאמרינן בסמוך דנוטלת בלא שבועה אם ייחד לה לתוספ' נמי נוטלת בלא שבועה מה שאין כן בחוב דעלמא דאף על גב דייחד לה חוששין לצררי משום דלפרעון קאי ואינו נפרע מן היתומים אלא בשבועה ואינו מחוור דלא הול"ל בשבועה אלא ליחוד וי"מ שאם פטרה מן השבועה בכתובה אף התוס' בכלל וגם אינו מחוור לי דהא שמעינן לה ממורדת ומוחלת דלשון כתובה כולל הכל וכיון דכולהו אינשי קרו לעיקר ולתוס' כתובה אי איתא דהוא לא נתכוון לפוטרה אלא על העיקר בלבד עליה דידיה רמיא לגלויי דומה למה שאמרו בפרק חזקת כיון דכ"ע קרו ליה בי סיסין והוא אמר להו בר סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו בי סיסין הוא ועוד יש לפרש לענין שבועה שאין משביעין אותה אלא חוץ לב"ד ומדירין אותה בב"ד כדין העיקר. הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ולשבועה פירש"י ז"ל דכל היכא דקי"ל דנשבעת על כתובתה כגון נפרעת שלא בפניו וכו'. ואינו נכון דמאי שנא תוס' אפילו חוב אחרינא דעלמא נמי הכי דינא ויש מתרצים דאינצריך דאלו מדינא כל כתובה ראויה לגבות מן היתומים בלא שבועה דהא בתוך זמנו הוא וכדאמרינן בבבא בתרא שמתוהו ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע אלא משום דכתובה הוי תנאי ב"ד ואלימא מלתא דבי דינא חיישינן לצררי אבל תוספ' מהו דתימא דליכא למימר ביה האי טעמא ובתוך זמנו לגמרי הוא ותגבה בלא שבועה קא משמע לן וליתא דשעת מיתה זמנו הוא כדאיתא בבבא מציעא והכי מוכח בגיטין בפרק השולח ע"כ. וכ"כ הרמב"ן ובתוספו' מפרשים שאם נשבעת לא נטלתי כלום מכתובתי אף התוס' בכלל שבועה ואיני מודה בדינם לפי שהבא לגבות בשבועה צריך הוא לפרש שמא מורה היא לעצמה. הרמב"ן ז"ל. וכ"כ הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל ויש מפרשים לשבועה שאם נשבע' סתם שלא נפרעה כתובתה סתם אף התוספ' במשמע וליתא דהא ודאי ליכא למפטריה בהכי דהא לישנא דכתובה הכי והכי משמע ואפשר דלא אשתבעה אלא אכתובה בלחוד. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ולשבועה פרש"י לכל הצריכין לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו כו'. ואף על גב דפוגמת בהאי כלל איתיה איצטריך למנקטיה בהדיא לאשמועינן דפגימת תוספ' מהניא להשביעה אף על הכתובה שלא פגמה כלומר דאלו אידך שבועה דמנה מרן ז"ל בכולן היא נשבעת על מה שיש לה בו ריעותא שבכולן יש חשד בין בכתובה בין בתוס' ואין פירוש זה מחוור דמ"ה לא צריך לומר תנאי כתובה ככתובה דמי שאף בחוב בעלמא יש שבועה וכו' לכך פירשו בתוס' ז"ל דהא קמ"ל דאם נשבעה על כתובתה סתם או שפטרה בעלה שתגבה כתובתה שלא בשבועה אף התוס' בכלל וק"ל לענין פטור שבועה למה לא נאמר יד בעל השטר על התחתונה וכן לענין שבועתה שמא לא נשבעה אלא על עיקר כתובתה בלבד וידה על התחתונה והנכון דהא קמ"ל דכשם דהרשות ביד היורשים להשביעה או להדירה על כתובתה כן הדין בתוספ' משא"כ בחוב דעלמא שגובה בשבועה. עד כאן:
לשביעית פירש הרי"ף שאם פגמה וזגפה משמטת הכל בין כתובה בין תוס' ותמהו עליו האי מאי קמ"ל פשיטא אם כתובה משמטת כל שכן תוס' דהוא חוב דעלמא ולא קשיא דה"ק ככתובה דמי דחוב א' הוא ואם פגמה עיקר הכתובה לבד וזקפה גם התוספ' משמט שכך מצינו מפורש בדברי ר"ח ז"ל כגון שזקפה כתובתה עליו במלוה משמטת התוספת. ורש"י ז"ל פירש לומר שאין שביעית משמטת תוספ' כתובה כשם שאינה משמטת העיקר שהוא תנאי ב"ד ודבריו יותר נכונים שלדברי ר"ח ורבינו ז"ל היה לו לומר אם אינה משמטת התוספת קודם שילמדנו דין פגימתה וזקיפתה. זה כתבתי תחלה עד שראיתי במס' גיטין לרבינו בעל התוס' שפירש דכתובה ותוספת אין משמטין מן הדין בלא תנאי ב"ד לפי ששנינו שם הקפת החנות אינה משמטת רבי יהודה אומר הראשון ראשון משמט וקתני נמי שכר שכיר אינו משמט דאלמא לא משמט אלא מלוה וקתני סיפא האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה ב"ד אין משמטין ומפרש עלה בירושלמי דרבי מאיר היא דאמר במלו' הדבר תלוי וההיא דקתני התם השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמט מוקי לה בירוש' כרבי יהודה אלמא לת"ק דהוא סתם מתני' לא משמט אלא מלוה ממש הא כתובה ותוס' לכ"ע אין משמטין אלא כדפי' ר"ח ורבינו עיקר. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל ה"ר יוסף הלוי ן' מיגאש ולשביעי' שאם פגמה כתובתה וזקפה השאר על בעלה בתורת חוב דהויא לה כהלואה דעלמא כשם שמשמטת העיקר כך משמטת התוספ'. ועיקר דבר זה מפורש במס' שביעית דתניא כתובת אשה פגמה וזקפה וכו' וגרסינן נמי בגטין אתמר מאימתי כתובה משמטת וכו' והיינו טעמא דלא משמט אלא עד דפגמה וזקפה משום דכתובה מעשה ב"ד כלומר אינה חוב שעשאה על עצמו אלא הדין הוא שעשאו עליו והלכך כי לא פגמה וזקפה עדיין לאו חוב הוא כי היכי דשמיט ליה אלא מעשה ב"ד הוא ומעשה ב"ד אינו נשמט כדתנן האונס והמפתה וכל מעשה ב"ד אינן נשמטין אבל כי פגמה וזקפה נפקא לה מתורת מעשה ב"ד והויא כחוב דעלמא ומחייבה בשמיטה וראיה לדבר דכתובה מעשה ב"ד מיקרייא הא דגרסינן בפ' שנים אוחזין אמר רבה בר בר חנה הטוען אחר מעשה ב"ד לא עשה כלום אמר לפניו לא משנתנו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו' אלמא כתובה מעשה ב"ד היא ויש לפרש ובשביעית שאם לא פגמה וזקפה כשם שאינה משמטת העיקר כך אינה משמטת התוספ' שלא תאמר העיקר הוא שאינה משמטת לפי שהוא מעשה ב"ד אבל התוס' כיון שאינו מעשה ב"ד שהרי לא היה מחוייב בו מן הדין אלא הוא כתבו על עצמו לשמוט כשאר כל החובין שבעולם קא משמע לן דכיון דתנאי כתובה ככתובה דמו הויא לה כעיקר ואינה משמטת. ע"כ.
וכל זמן שהיא בבית אביה פירש"י ז"ל דתנן בפרק הנושא כל זמן שהיא בבית אביה במשך אלמנותה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנה בלבד וכן תוספת. ע"כ. ולא בעי מרן ז"ל לומר שכן תוס' גובה אותה לעולם כל זמן שהיא בית אביה דאם כן מאי איריא משום דתנאי כתובה ככתובה ה"ה לחוב דעלמא אלא הא קא משמע לן דכשם שאין הכתובה נגבית אלא עד כ"ה שנה כך התוספ' לרבנן כשהיא בבית אביה ולר' מאיר כשהיא בבית בעלה ותלמודא דנקט הכא בכל זמן שהיא בבית אביה אתיא כרבנן דהלכתא כותייהו ורבינו ז"ל נקט כדר"מ דהויא רישא דמתני' והרי"ף ז"ל גם כן כתב וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם וגם הוא ז"ל רישא דמתני' נקט וכדכתיבנא לפרש"י ז"ל והכין אמרינן התם בפרק הנושא א"ר אבהו א"ר יוחנן אפי' תוספת אין לה דאמר ר' איבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי. הריטב"א ז"ל. וכפי הנוסחא הכתובה בפירושי רש"י שלנו מפורשת כונתו להדיא עיין לקמן בפרק הנושא בלשון מהר"י מטראני ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנים שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה מכאן ואילך אבדה כתובתה וגם התוספ' עמה דתנאי כתובה ככתובה וכו'. עד כאן:
ולכתובת ב"ד. יש לפרש דה"ק דתנאי כתובה ככתובה לכתובת בנין דכרין פי' דכי היכי דהכתובה עצמה טרפה ממשעבדי הכי נמי תנאי כתובה דהיינו כתובת בנין דכרין וגרסינן דאתמר ועד השתא מיירי לענין תוס' והשתא מיירי בשאר תנאי כתובה וכבר פירש"י ז"ל דכי קאמר תנאי כתובה ככתובה בכולהו תנאי מיירי, ולא נהירא הך פירושא דאם כן אמאי נקט תנאה דבנין דכרין טפי מאינך תנאי כגון מזונות ואי משום דפליגי בה אמוראי דמר סבירא ליה דטרפה ממשעבדי ומר סבירא ליה לא טרפה נקט הך לרבותא הא נמי ליתא דהא קי"ל דלא טרפה וכדפסיק תלמודא והנכון כדפרש"י ז"ל דלענין תוספ' מיירי באינך אחריני ואתמר גרסינן ול"ג דאתמר כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ולכתובת בנין דכרין דבנין דכרין גובין כתובה ותוס' ותמיהא לי היינו תנאי כתובה דכתובת בנין דכרין גופה כתובה היא. ה"ג אתמר כתובת בנין דכרין וכו' ע"כ. לא טרפה ממשעבדי מן הלקוחות לאחר שנכתבה כתובת אמן דחנן ירתון בפרקין דלעיל אינון ירתון כסף כתובתיך וירושה לא שייכא אלא במחוררין שביד אביו להורישן לו. רש"י במהדורא קמא:
ליתנהו בעינייהו וכו'. פי' הרי"ף ז"ל דהאי ליתנהו בעינייהו לאו דוקא אלא ה"ק שאותם בעצמם שייחד לה לכתובתה אינם בעין אבל איכא אחריני דידעי דבאי' מכח אותם מטלטלין והוצרך לפרש כן מפני שאם היה רוצה לומר שאינן בעין בעולם לא הם ולא הבאים מכחם לא הול"ל ליתנהו בעינייהו אלא אבדו או נפסדו ועוד אי ליתנהו בעולם כלל קאמר היכי אמרינן דגובה בלא שבועה דכיון שאינן בעולם אמאי לא חיישינן להתפסת צררי אלא ודאי בדאיכא אחריני מיירי. מפי מורי הרב נ"ר תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וכתב ר' האיי גאון ז"ל וז"ל מטלטלי בעינייהו מפרשין רבנן כגון שהיו לה מטלטלין תכשיטין כתובתה כגון בגדים וכיוצא בהן וכלו או אבדו והעמיד לה הבעל אחרים תחתם וידוע הדבר וברור שבגד זה תחת בגד פלוני שהיה כתוב על הבעל בכתובתה ואבדה הני כמטלטלי דאיתנהו בעיינייהו דמו וכי שקלה להו ליכא עלה שבועה אבל אי תבעה לאפוקי מיורשין לבד מאי דבהדה מלתא דמייחד לה ופסיק ויהיב לה חלופי מאי דהוה בכתובתה אינה נפרעת אלא בשבועה ע"כ. ורש"י כתב ליתנהו בעינייהו. כגון שאבדו. ואיכא למידק עליה למה ליה למינקט בעינייהו ואפשר דרש"י מודה לפירושו של הרי"ף ז"ל דלמ"ד בשבועה אפילו דאיכא מידי דאתי מחמתייהו ישבע ומ"ה נקט דליתנהו בעינייהו אלא דס"ל דמאן דאמר לא ישבע אפילו ליתנהו כלל קאמר דלא ישבע והיינו דאסמוך ז"ל בלא שבועה דכיון דאבוד וכו' והשתא ניחא דלכאורה פליג רש"י מדידיה אדידיה דכתב ז"ל מטלטלי ואיתנהו בעינייהו המייחד מטלטלין וכו' והן בעין וכו' אלמא דוקא כשהוא בעין ממש הוא דקא מיירי בלא שבועה ושוב כתב ז"ל ליתנהו בעינייהו כגון שאבדו אלמא דוקא ליתנהו כלל הוא דאיכא מאן דאמר בשבועה אבל אי איכא מידי דאתי מחמתייהו פשיטא דלכ"ע בלא שבועה. ובמאי דפרישנא ניחא. ומיהו רש"י ז"ל כתב במהדורא קמא וז"ל מטלטלי ואיתנהו בעינייהו אם ייחד לה מטלטלין בכתובתה וכשבאת לגבות כתובתה מהן לאחר מיתת הבעל עדיין ישנן בעין נוטלתן ואינה נשבעת על כתובתה ולא חיישינן דלמא צררי אתפס' בעל כיון דיחד לה מקום לגבות ממנו לא פרע לה ממקום אחר. ליתנהו בעינייהו ואנן סהדי שבלו או נשרפו בחיי הבעל ובאת ליפרע מנכסים אחרים של יתומים שהרי כל נכסי הבעל אחראין לכתובתה אע"פ שייחד לה מקום כדאמרן בפרקין דלעיל כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים ולא כתב לה כל נכסים וכו' בלא שבועה דכיון דייחד לה מאלו ודאי לא פרע לה ממקום אחר. בשבועה אימור כי חזא דליתנהו בעינייהו אתפסה צררי ע"כ. ואפשר משום דמיירי דאנן סהדי שנשרפו להכי נקט ליתנהו בעינייהו דהא בעי למיתב לה אחריני לייחד כתובתה אלו אתו לקמן לדינא והלכך הוה ליה כאלו אתו מחמתייהו. ליכא סהדי דנאבדו לית ליה לבעל למיתב אחריני ליחוד כתובתה דליתנהו בעולם כלל ודוחק כנ"ל. והריטב"א כתב וז"ל ליתנהו בעינייהו פי' האי לישנא מוכח דאיכא מידי דאתי מחמתייהו ובהא הוא דפסיק שגובה בלא שבועה אבל ליכא אפילו מידי דאתי מחמתייהו שבועה בעיא דאי לאו דאתפסה צררי לא הוה שבקא לה דלפקעינהו לגמרי וכ"כ הרב אב ב"ד ונראין דבריו ע"כ. אבל מתוך פרש"י ז"ל נראה דאפילו ליתנהו כלל דכיון דאתפסה חדא זמנא תו לא מתפיס לה. כ"כ הרא"ה ז"ל.
עוד כתב הרא"ה וז"ל וכתב הראב"ד דוקא בכתובה אבל בבעל חוב צריך שבועה איכא למימר דטעמיה דכתובה הוא דלאו בר גוביינא בודאי דאפשר דלא אתיא לידי גוביינא וכיון דכן לא חיישינן דאתפיס לה תו אבל בב"ח דודאי אתיא לידי גוביינא חיישינן דלמא מתפיס לה צררי ומיהו לא נהירא דהא כתובה בת גוביינא היא בשעת מיתה וזמנה נמי הוא ואמאי לא חיישינן דלמא אתפיס לה ההיא שעתא וצ"ת. ע"כ:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל מטלטלי ואיתנהו בעינייהו וכו'. פירש המורה המייחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והן בעין והיא נפרעת מהן נוטלתן בלא שבועה ואינו נראה לי דכי היכי דאמרינן לקמן ייחד לה קרקע בארבע מצרנהא אמאי לא אמרינן הכא נמי ייחד לה מטלטלין ורב משה גאון ור"ח ז"ל פירשו מטלטלי דכתיבי בכתובתה בין דהנעלת ליה בין דכתב לה איהו וליתנהו בעינייהו פירוש כגון דחלפינון וידיעא מלתא דהני מטלטלין מחמת מטלטלין קמאי נינהו הלכך גביא להון בלא שבועה וזה הפירוש נ"ל. ע"כ:
ייחד קרקע בכתובתה בד' מצרנהא כדרך שנותנין ומוכרין מצר פלוני של פלוני שקלא לה לההיא ארעא בלא שבועה לאחר מיתתו. בחד מצרא שלא ייחד לה אלא מצר אחד לצד צפון או לצד דרום בלא שבועה כיון דייחד לה קרקע ודאי לא פרע לה ממקום אחר וכמאן דייחד להו לכולהו מצרי דמי. בשבועה דהא לא ייחד לה כלום דאיכא למימר מלא אצבע לצד פ' מצר פ' ייחד ולא יותר כיון שלא ייחד לה כל מצרים לפיכך חוששין שמא פרע לה ונשבעה שלא נפרעה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל ה"ר יוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל בשבועה דכיון דלא סיים אותה בד' מצרנהא גלי אדעתיה דההוא יחוד לאו עלה קא סמיך בלביה והאי דייחד לה ארעא מלתא בעלמא הוא דעבד לה ולא קא סמיך בלביה לאקנויי לה ההוא ארעא כי היכי דליסיימה לה בארבע מצרניה הלכך חיישינן דילמא מקמי דלימות אתפסה צררי כי היכי דלסלקה מההיא ארעא ומ"ה לא סלקא אלא בשבועה. ע"כ:
אמר לעדים כתבו וחתמו פירוש אמר לעדים כתבו כך וכך תוספת והבו לה אי קנו מיניה לא צריכי לאמלוכי ביה ולמימר ליה גמרת בדעתך לאקנויי דכיון דקנו מיניה הא גמר ומשעבד נפשיה ולית ליה למהדר ביה אבל אי לא קנו מיניה צריכי לאמלוכי ביה אי גמר ומקני או לא דכיון דלא קנו מיניה איכא למימר דלא גמר בדעתיה לאקנויי ואית ליה למהדר שכיון שלא הקנה לה בקנין יכול לחזור במתנה דקנין גומר בכל. ואית מן רבנן קשישי דפריך על האי פירושא דהני מילי באמירה בעלמא מקנין ולא אמרינן דקנין גומר בהו ופירוקה דהאי פירכא דהיכא דאמרינן עמדו וקדשו קנו הן הן דברים הנקנים באמירה גבי כמה אתה נותן אבל לגבי בעל דכתב לאשתו לא מקני באמירה בעלמא אלא בכת יבה והקנאה. ובירושלמי כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב אינו מזכה בכתב אלא בדברים ובלבד דברים שהם נקנין באמירה ואית דמפרשי צריכי לאמלוכי ביה היכא דלא אמר אתם עדי הלכך אי קנו מידו אף על גב דלא אמר להו אתם עדי לא צריכי לאמלוכי ביה. גאון ז"ל:
וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגאש אמר לעדים כתובו וחתומו והבו לה פירוש כגון שהקנה לה ממון או שנתן מתנה ואמר לעדים כתובו וחתומו והבו לה שטרא דקני בה האי מתנה. קנו מיניה לא צריכי לאמלוכי ביה בשעת המתנה דכי קנו מיניה כבר קניא לה ההוא מידי ושטרא ראיה בעלמא דאקנו מיניה הלכך כיון דלאו בגופיה דשטרא הוא דקניא לה לההוא מידי אלא לראיה בעלמא הוא דכבר קנו מיניה לא צריכי לאמלוכי ביה אי יהבי לה ניהלה או לא דאי נמי אמר להו לא תי בו ניהלה לא צייתי ליה דהא כבר קנו מיניה. לא קנו מיניה מאי פומבדיתא אמרי לא צריך לאמלוך ביה אחר הכתיבה והחתימה אם יתנו לה שהרי אמר להם כתובו וחתומו והבו לה בני מתא מחסיא אמרי צריך לאמלוכי ביה אחר הכתיבה והחתימה ויתנו אותו לה דחיישינן דלמא הדר ביה ואיהי אכתי לא קניא ליה דהא לא קנו מיניה ואלו שטרא אכתי לא מטא לידה ואינהו נמי לא זכו לה לההוא שטרא דהא לא אמר להם זכו לה הלכך בשעה שרוצים ליתן השטר שהיא שעת קנייתה צריכי להמלך בו אם יתנו אותו לה כדי שתגמר לה המתנה או לא. והלכתא צריך לאמלוכי ביה וה"ה נמי אם נתן מתנה לאחר ואמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה דכיון דההוא אחר לא קני באמירה בלחוד אל א עד דמטי שטרא לידיה צריכי העדים בשעת הנתינה לאמלוכי ביה אי יהבי ליה ניהליה אי לא דחיישינן דילמא הדר ביה הנותן מקמי דלמטי שטרא בידיה. והאי דקתני גבי אשתו דלא תאמר כיון דאשתו היא לא צריך לאמלוכי ביה דלא הדר ביה קמ"ל דאפילו אשתו נמי צריך לאמלוכי ביה. ואי קשיא לך הא דאמרינן הודה בפני שנים צריך לומר כתבו וחתמו דש"מ דכיון דאמר להו כתבו לא צריך לאמלוכי ביה היינו טעמא דלא צריכי לאמלוכי ביה משום דההוא מידי דאודי ליה ביה לאו בההוא שטרא הוא דקני ליה כי היכי דצריכי לאמלוכי ביה אי יהבי ליה ניהליה אי לא אלא ההוא אודיתא גלויי מלתא בעלמא הוא דאית ליה גביה ההוא מידי והאי שטרא לשעבודי נכסיה הוא צריך ליה ולמהוי כמו מלוה בשטר כי היכי דלא מצי בתר הכי למימר ליה כבר פרעתיך הלכך כיון דאודי ליה גבייהו וא"ל כתבו וחתמו והבו ליה לא צריכי בתר הכי לאמלוכי ביה דמכי אודי גבייהו וא"ל אתם עדי איתחייב ליה בההוא מידי דהא גלויי מלתא בעלמא הוא ולא קני בהאי שטרא מידי כי היכי דלימלוך ביה בשעת נתינה והא דאמרינן כתבו וחתמו והבו לה קנו מיניה כו' דשמעת מיניה דלא קניא לה איתתא לההיא מתנה אלא עד דקנו מיניה א"נ עד דמטי שטרא לידה דוקא היכא דכתב ניהלה בשעת קדושין ושלא בשעת הנשואין אבל אי כתב ניהלה בשעת הקידושין או בשעת הנשואין קניא ואף על גב דלא קנו מיניה ולא מטי שטרא לידה דאי בשעת הקידושין כתבה ניהלה קניא מדרב גדל דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך כל מה דיזכה לה בשעת הקידושין לא צריך קנין אלא באמירה בלבד הוא דקניא לה ואי בשעת הנשואין כתבה ניהלה נמי קניא לה דהא קי"ל דתנאי כתובה ככתובה דמו וכי היכי דכתובה לא בעיא קנין מדרב גדל ועוד דתנאי ב"ד היא הכי נמי תנאי כתובה לא בעיא קרן וכי היכי דלא בעי קנין ה"נ לא בעי חד מן תנאי ההקנאה כגון שיהא מצוי אצלו בשעת ההקנאה וכגון שלא יהא מטבע בחליפין אלא דאע"ג דאינו מצוי דהוא דבר שלב"ל ואף על גב דמטבע בחליפין הוא קניא ליה באמירה בלחוד משום דתנאי כתובה ככתובה דמו. והק' גאון ז"ל וזה נוסח דבריו בשאלה ותשובה ומדבריו אנו שומעים שזה שכותבים על החתן בשעת הקדושין שאם יחזור בו ולא יכניס אותה יהא עליו כך וכך קנס שאף על פי שאינו בתורת הקנאה שהרי אסמכתא היא ומטבע בחליפין ודבר שלא בא לעולם אפ"ה אם יחזור בו מחויב הוא באותו קנס מדרב גדל. וכיון דאמר גאון ז"ל דמדברי רב גדל שומעין אנו דמאי דמקבל הבעל לארוסתו על עצמו אינו צריך קנין הא נמי אינו צריך קנין וכיון דאינו צריך קנין אפילו יהיה זה הקנס שקבל על עצמו יותר מהמנהג הידוע באותו מקום מתחייב הוא בו הואיל וחייב את עצמו בשעת הקדושין כדרב גדל לאפוקי ממי שדן ואמר שאין החתן מתחייב בקנס שמקבל ע"ע בשעת הקדושין אלא עד שיקבל ע"ע כפי המנהג אבל ביותר ממנו ה"ל כשאר ההקנאות והמתנות הרי דברי הגאון סותרין דבריו ומסתברא כדאמר הגאון ז"ל ע"כ:
והר"י מטראני כתב וז"ל אמר לעדים כתבו וחתמו וכו'. פי' דמודה דהיא מתנת קרקע ומשמע מפירושו דמ"ה צריך לאמלוכי ביה דכל כמה דלא מטי שטרא לידיה דמקבל מצי נותן למהדר ביה אבל באודיתא אמרינן בל' כתבו ומכי אמר לעדים כתבו וקבל עליו שתהיה מלוה בשטר תו לא צריך לאמלוכי אלא כתבי שטרא ויהבי ליה למלוה דמשעת הלואה אשתעבדו נכסיו וכיון דקבל עליו מלוה בשטר תו לא צריך לאמלוכי ביה וכן כתב גם רבינו יהוסף הלוי ן' מיגאש ואינו נראה לי לחלק בין שטר אודיתא לשטר מתנה דגם בשטר אודיתא אע"פ שהמעות בידו כיון שבשעת הלואה לא קבלה על דעת מלוה בשטר אלא הוא רוצה לעשותה עכשיו מלוה בשטר כיון שלא הגיע השטר ליד המלוה יכול לחזור בו אף על פי שאמר כתבו וצריך לאמלוכי ביה דבאודיתא נמי פליגי ולא קשיא מאי דאמרינן בחזקת הבתים ובפרק דיני ממונו' בתרא הודה בפני שנים צ"ל כתובו דמשמע מכי אמר כתובו די לנו ולא צריכי לאמלוכי ביה אלא לעולם צריכי לאמלוכי ביה והאי דנקט צריך לומר כתבו משום דבקנין ובהודאה בפני שלשה אין צריך לומר כתבו אמר בהודאה בפני ב' צריך לומר כתובו אבל מיהו ה"ה נמי דצריך לאמלוכי ביה כדאמרינן הכא. עד כאן:
וז"ל הריטב"א ז"ל קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה פירוש לא צריך לאמלוכי ביה אם חזר בו דמסתמא עומד הוא בדבורו אף לענין הכתיבה כיון שכבר זכתה בקרקע משעת קנין ולשון רש"י ז"ל בזה אינו מחוור שכתב לא צריך לאמלוכי ביה דכיון דקנו מיניה סתם קנין לכתיבה עומד ואיני יורד לסוף דעתו דאף על גב דסתם קנין לכתיבה עומד שמא חזר בו ועוד אפילו תימא דסתם קנין לאו לכתיבה עומד הא אמר בהדיא כתבו וחתמו ונראה שרש"י סובר דכיון דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד שוב אינו יכול לחזור בו על הכתיבה וזה אינו נכון כדברירנא בפרק הספינה גם אין זה במשמע מה שאמרו סתם קנין לכתיבה עומד אלא הפי' הנכון כמו שכתבנו וכן פירשו בתוספות עד כאן:
וז"ל רש"י במהדורא קמא אמר לעדים וכו'. אדם שאמר לעדים כתבו וחתמו מכירה זו או מתנה זו ותנו אותה לפ' וקנו מיניה קנין דיהיב ליה לא צריך לאמלוכי ביה כשבאין עדים לכתבה אין צריכין להועץ בו אם בלב שלם ובנפש חפצה רוצה שיכתבו לו שהרי קנו ממנו בקנין וסתם קנין לכתיבה עומד. צריך לאמלוכי ביה דכיון דלא קנו מיניה דילמא הדר ביה דהרשות בידו לחזור כל כמה דלא קנו ממנו אע"ג דאמר מעיקרא באפי סהדי כתבו וחתמו והני מילי שאינן נקנין בשטר בלא קנין דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה. ע"כ:
והלכתא צריך לאמלוכי ביה פירוש דכיון שהוא רשאי לחזור בו חוששין שמא נמלך וק"ל שאלו היה נמלך היה לו לחזור אחריהם ולהודיעם דסתם שליח עושה שליחותו ראיתי לר"א אב ב"ד שכתב דהב"ע שאמר להם מן האירוסין כתבו בשעת הנשואין דכיון שגלה דעתו שאינו רוצה שיכתבו לה מעתה חוששין שמא חזר בו אבל כשאומר כן בשעת הנשואין אין צריכין לימלך בו שאלו חזר בו היה רץ אחריהם וכן נראין הדברים ומסתברא דקנו מיניה לאו דוקא אלא ה"ה כל שזכו לה באחד ממיני זכיות וכדאמרינן התם זכו בשדה זו לפ' חוזר בשטר דוקא שחזר בפירוש. הריטב"א ז"ל:
תסתיים דר' נתן וכו'. עד הלכה כר"ש שזורי עיין תוס' פרק מי שמת (דף קמו ע"ב). דאזיל בתר אומדנא כגון הכא דאזלינן בתר אומד דעתו ואמרינן דלא כתב לה תוספת אלא משום חיבת כניסתה לחופה:
הלכה כר"ש שזורי בחולה מסוכן במסכת גיטין בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואף על גב דלא אמר תנו דאזלינן בתר אומדנא ואמרינן דאי לאו דבעי למיתנא לא הוה אמר כתבו גט אלא מתוך שהוא בהול על עצמו לא נזכר לומר תנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא ר"ש שזורי אומר אף המסוכן. רש"י ז"ל במהדורא קמא ובמהדורא בתרא כתב ז"ל המסוכן הגוסס וכו'
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל פירש"י ז"ל דמסוכן היינו גוסס וק"ל דאם כן מאי טעמא דרבנן דפליגי עליה מי גרע מן היוצא בשיירא והנכון דמסוכן כל שקפץ עליו החולי ג' ימים כדברי הירושלמי או שחשב עצמו מסוכן דאמר ווי ליה לההוא גברא דמיית. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה